דף ביאור
מסכת שבועות דף ל״ז עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת שבועות דף ל״ז עמוד ב׳
מסכת שבועות דף ל״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־540 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
הא קיימא שניה אלא לאו ש"מ כפירת ממון שיש עליו עדים הויא כפירה:
קרובין בנשותיהן נשואי שתי אחיות דההיא שעתא לא חזו לאסהודי ואם תאמר למה לי למיתנא איצטריך כגון שהיו גוססות באותה שעה:
מהו דתימא קיימא לן רוב גוססות למיתה והוו להו כמתות והוה ליה ממון שיש עליו עדים דלא תתחייב ראשונה קמ"ל השתא מיהא לא שכיבי ואף על גב דרוב גוססין למיתה כל זמן שלא מת חי הוא לכל דברים:
טענת גנב פטר עצמו על ידי גניבה שטען נגנב הימני ושומר חנם פטור מגניבה וקיימא לן בב"ק (דף סג:) שאם נשבע ובאו עדים משלם כפל כגנב עצמו אבל אם הודה אח"כ אין כאן כפל דמודה בקנס פטור אבל חומש ואשם יש משום שבועת הפקדון:
ונשבע והודה ובאו עדים גרסי' ולא גרסינן אחרי כן:
משלם תשלומי כפל משום עדים:
ואשם משום שבועה אבל חומש לא משלם וילפינן לה בבבא קמא מהאי קרא ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו ממון המשתלם בראש מוסיף חומש ושאינו משתלם בראש כגון זה שישלם עליו כפל אין מוסיף חומש:
כדרבינא שהיו עדים קרובים בנשותיהן בשעת שבועה לפיכך חייב קרבן כמאן דליתניהו:
ועוד 12 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Shevuot 37b · Sefaria
תוספות
הכא נמי כדרבינא שהיו קרובין בנשותיהן אבל נשותיהן גוססות לא צריך למימר דהא הכא ליכא לאקשויי פשיטא דהא קמ"ל דהודה ואח"כ באו עדים דמשלם קרן וחומש וכי באו עדים ואח"כ הודה משלם תשלומי כפל:
ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות תימה והא רבי יוחנן גופיה אית ליה בסוף בבא בתרא (דף קעה:) דשעבודא דאורייתא וא"כ אפילו בעל פה היכי משכחת לה לשבועת העדות ולשבועת הפקדון והכי נמי קשה מהשולח (גיטין דף לז.) דאמר רבי יוחנן שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט ואם כן אפילו בעל פה לא משכחת לה לדידיה וכן בפרק קמא דב"מ (דף ד: ושם) גבי מודה מקצת ובפרק הכותב (כתובות דף פז: ושם) ואיתא נמי התם גבי עד אחד דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ולמ"ד שעבודא דאורייתא לעולם לא משכחת שבועה וצ"ל דאליביה משכחת כשמחל השעבוד:
מיעט שטרות אפילו מאן דלא דאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (ב"ק דף צח.) ופטר שורף שטרותיו של חבירו מכל מקום כיון דכי איתנהו בעינייהו מחייב ליה לאהדורינהו ה"א דכי כפר חייב ומיהו לבסוף דמסיק דלענין השבה דוקא פליגי אי אומר לו כשנשתנו הרי שלך לפניך ולא לענין שבועה קשיא מה שייך למעוטי שטרות הא אפילו שרפן פטור כ"ש נשתנו וצריך לומר דסבר כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי אי נמי כי פטרינן היינו כי קלינהו באתרייהו אבל נטלן ושרפן חייב:
מתניתין נמי דיקא אע"ג דמאן דמחייב נמי מודה דלרבנן פטור מ"מ מייתי דסתם מתניתין דיקא כמאן דפטר ומיהו קצת תימה דמייתי ממתניתין דדחי לה לייתי ממתניתין דשבועת הדיינין (לקמן שבועות דף לח:) דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אם כן אין כאן קרבן:
Tosafot on Shevuot 37b · Sefaria
רבנו חננאל
ת"ש היו [ב'] כתי עדים כפרה הראשונה כו' הא דאמר רבינא כגון שהיו קרובים לנשותיהן והיו נשותיהן גוססות כו'. וכבר פרשנוהו למעלה.
ואמר רבינא לרבא אמאי חייבת הכת הראשונה הא איכא עלייהו סהדי דמשהדי דידעי בהאי סהדותא דפקדון כגון שהיו קרובין לנשותיהן כו'. אבל השניה כיון שכפרה כת הראשונה כמי שאין שם עדות כלל דמי. ועלתה בתיובתא דרבא תיובתא. הא דתנן במתני' וחייבין על זדון השבועה עם שגגתה כו'. פירושא בתוספתא היא. איזוהי זדון העדות עם זדון השבועה שהוא חייב בה היודע וזכור לעדות ויודע שכל הנשבע חייב קרבן זהו זדון העדות עם זדון השבועה שחייב. וכן מי שיודע לעדות אבל אינו יודע שכל הנשבע חייב קרבן זהו זדון העדות עם שגגת השבועה שהוא חייב. ואיזו היא שגגת שבועת העדות שהוא פטור. כגון שהיה יודע לו עדות ושכחה בשעת השבועה שהוא פטור. כגון שהיה יודע לו עדות ושכחה בשעת השבועה שהוא פטור. שנא' ונשבע על שקר. מי שיודע שוהא שקר בשעת השבועה. וכן בענין הפקדון היודע בפקדון שהוא אצלו ויודע שכל הנשבע בפקדון על שקר חייב קרבן. זהו זדון הפקדון עם זדון השבועה שחייב. וכל היודע שהפקדון אצלו אע"פ שאינו יודע שכל הכופר ונשבע בפקדון מציא קרבן חייב. וזהו זדון הפקדון עם שגגת השבועה שהוא חייב. אבל מי שאינו יודע שיש לו פקדון בידו או שהיה יודע ובשעה שנשבע נעלם ממנו פטור הוא שנאמר ונשבע על שקר:
ר' יוחנן אמר הכופר בממון שיש עליו עדים ונשבע חייב בשטר פטור. מאי טעמא רב פפא אמר עדים עבידי דשכבי וכמאן דליתניהו דמו. אבל שטר הא מנח.
ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו שטרא נמי עביד דאירכס אלא היינו טעמא דר' יוחנן משום דשטר שעבוד קרקעות דקי"ל מלוה בשטר גובה מן הקרקע ואפילו ממשעבדי. ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות:
המשביע עדי קרקע אסיקנא ר' יוחנן פוטר ור' אלעזר מחייב נימא בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן פליגי דתניא הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר חייב להעמיד לו שדה דברי ר' אליעזר וחכ"א אומר לו הרי שלך לפניך. ואמרינן במאי פליגי ר' אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי ורבנן דרשי כללי ופרטי. ר' יוחנן כרבנן ור' אלעזר כר' אליעזר. ודחי' ר' אלעזר ודאי כר' אליעזר. אבל ר' יוחנן אמר לך [בהא] אפילו רבי אליעזר מודה דפטור.
שנאמר או מכל אשר ישבע עליו לשקר.
ולא כל למעוטי קרקעות.
אמר רב פפא מתני' נמי דיקא דקתני גנבת שורי והוא [אומר] לא גנבתי כו' ופשוטה היא.
Rabbeinu Chananel on Shevuot 37b · Sefaria
רשב"א
הא דאוקי רבינא מתניתין דהיו לו ב' כיתי עדים כשהיתה כת שניה בשעת כפירת ראשונה קרובין בנשותיהן ונשותיהן גוססות. קושטא דמלתא הכין הוא אפילו לדידן דלית לן דרבה, וכבר כתבתי במקומה בפרק שבועת העדות (שבועות לג, א ד"ה שהיתה).
מדקאמר לוקה מכלל דאיכא עדים וקאמר על שגגתה אשם בכסף שקלים א"ל רב מרדכי בר מינה דההיא וכו'. וה"ה דהוה מצי למימר בדאתרו ביה עדים קרובים לתובע ורחוקים לנתבע, אלא דקושטא דמילתא קאמר ליה.
הא דאמרינן אלא משום דהוה ליה שעבוד קרקעות. איכא למידק אי משום הא, אפילו בעדים נמי, דהא ר' יוחנן גופיה אית ליה שעבודא דאורייתא כדאיתא בשלהי פרק גט פשוט (ב"ב קעה, ב) דא"ר יוחנן מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות שעבודא דאורייתא, ותו למ"ד שעבודא דאורייתא, מודה מקצת דחייב שבועה דאורייתא היכי משכחת לה דהא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כמו שאין נשבעין על הקרקעות, ותניא (לקמן שבועות לח, ב) טענו כלים וקרקעות כפר בכלים והודה בקרקעות פטור במקצת קרקעות פטור, והא ודאי ל"ק דה"ק מודה מקצת משכחת לה בתובע בעל פה בלא שטר ובלא עדים, ואפילו הלוהו בשטר או בעדים ונאבד השטר או שהלכו עדים למדינת הים כל שאין כאן לא שטר ולא עדים לכ"ע אינו גובה מן הלקוחות ואין כאן שעבוד קרקעות עכשיו, והילכך מודה מקצת בכי הא משכחת לה דנשבע, וכן כתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל בבבא בתרא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכח, ב ד"ה ואפילו) וא"ת מ"מ קשיא דר' חייא קמייתא דאמרינן בפ"ק דמציעא (ג, א) מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש בידו חמשים נשבע וגובה מחצה שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים מק"ו, והא התם דאיכא עדים דאמרי שיש בידו חמשים אלא שהלה כופר ואומר לא לויתי ממך מעולם כלום והעדים מעידים שלוה חמשים, אבל אינן יודעין אם פרעם אם לאו דעכשיו אינו גובה בעדות זו מן המשועבדים, וכן העמידה רבינו האיי גאון ז"ל בספר משפטי השבועות שחבר וכבר כתבתי' אני בארוכה שם בריש פרק קמא דמציעא, ופקדון נמי אינו גובה מן המשועבדים וכדאמ' בפרק המוכר את הבית (ב"ב ע, ב), שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה (מן) שהנפקד יכול לומר נאנסו, וא"נ החזרתי מיגו דאי בעי אמר נאנסו כדאיתא התם.
בהא אפילו ר' אליעזר מודה דרחמנא אמר או מכל ולא הכל פירש רש"י ז"ל: דאף על גב דאתרבו להו לענין השבה לא אתרבו להו לענין חומש ואשם, דכי אהדר קרא ונקט לענין חומש ואשם כתיב ואו מכל, ומתוך דבריו ז"ל משמע דהא דאמרינן לעיל מכל חזר וריבה לא גרסינן או מכל אשר ישבע עליו (ויקרא ה, כד), אלא מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהמה (שם כב), ובגירסת כל הספרים כתיב או מכל אשר ישבע עליו חזר וריבה, ומינה ודאי שמעינן ריבוייא ומיעוטא דכל או מכל על כרחין לרבויי הוא דאתא על מה שכבר אמר, והיינו דדרשינן ליה בריבה ומיעט וריבה, דאי לא מאי קא אהני לן כי דרשינן ליה בריבה ומיעט וריבה, והלא ממעטינן קרקעות כדאמעיט למאן דדריש פרשתא בכל ופרט וכלל, ומדכתיב מכל ולא כתיב כל שמע מינה דאחר שריבה מיעט והילכך דרשינן ריבוייא להשבת גופא של גזילה משום דכתיב וכחש ולרבות קרקעות להשבה ומיעוטא לענין חומש ואשם.
Rashba on Shevuot 37b · Sefaria
ריטב"א
ה"ג נשבע והודה ובאו עדים ול"ג ואח"כ דהא מפרש ואזיל דאי משבאו עדים הודה אבל כי גרסינן נשבע והודה ובאו עדים אפשר לאומרה כשהודה תחילה או כשבאו עדים תחלה אלא דמהדר מאי דהוי התם שבועה והודאה ועדים וזה פשוט. אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם פי' אבל אינו משלם כפל ורבנן הוא דסברי מודה בקנס ואח"כ באו עדי' פטור ואם משבאו עדים הודה פטור מן החומש דאמרינן התם בפ' מרובה דממון שאינו משתלם בראש אינו מוסיף חומש:
הכא נמי כדרבינא פי' שבשעה שכפר ונשבע היו עדים אלו קרובים בנשותיהם ונשותיהן גוססו' ואח"כ מתו. ת"ש לא אם אמרת וכו' תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה ממש ובין שנפרש שאינו לוקה פי' נפטר במלקות יש במשמע שיש עדים בדבר שיודעים שהפקיד אצלו:
היינו טעמא דר"י משום דה"ל שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעו' ולפ"ז דוקא שטר מלוה ושעדים חתומין בו דהיינו סתם שטר. אבל מלוה בכתב ידו חייב ולא הוי שעבוד קרקעות דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין וכן שטר של פקדון אפילו בעדים שהרי אינו גובה בו מנכסים משועבדים דמגו דאי בעי אמר נאנסו יכול לומר החזרתיו ועוד שאין חיובו ושעבודו אלא בשעת פשיעת האונס ולית ליה קלא דליזדהרו לקוחות וכדפרישנא בפ' המוכר על שטר היוצא על היתומי' רבינו ז"ל ואיכא למידק אי משום כפירת שעבוד קרקעות אפילו מלוה בעדים נמי ליפטר לר"י דהא אית ליה לר"י שעבודא דאורייתא כדאיתא בב"ב וכל דאית ליה שעבודא דאוריית' אית ליה דבר תורה אפילו מלוה בעדים גובה מנכסים משועבדים אלא שאמרו חכמים אינו גובה משום תקנת לקוחות דלית ליה קלא וכיון דמדאורייתא איכא שעבוד קרקעות והוא פטור מקרבן היאך יהא חייב קרבן משום תקנה דרבנן שאין בה שעבוד קרקעות דהא חולין לעזרה קא מייתי וי"ל דכיון דמדרבנן ליכא שעבוד קרקעו' והפקר ב"ד הפקר הא הויא לה בשעת כפירה מטלטלין והתורה חייבו קרבן על כל שבשעת כפירה הוא כפירה ומדאוריי' נמי מחייב השתא וזה ברור וזה התשובה יש למה ששאלו רבים דהא ק"ל שעבודא דאורייתא וק"ל שאין נשבעין שום שבועה דאורייתא על כפירת שעבוד קרקעות כדאית' בפ' שנים אוחזין וא"כ היאך אנו נוהגין לחייב שבועה למודה במקצת על מלוה שהיו עליה עדים וכן בדר' חייא קמייתא דתני מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו בידו חמשים ישלם חמשים וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו וא"כ הו"ל כהודה בקרקעות וכפר במטלטלין שהוא פטור כדאיתא התם וה"ה כשהעדים עדותן בשעבוד קרקעות וזו היתה קושיא חזקה אבל פי' עם מה שאמרנו דכיון שכבר אחז"ל דמלוה בעדים אינו גובה אלא מבני חרי אין כאן שעבוד קרקעות עכשיו בעדים והכל הולך אחר שעתו דהפקר ב"ד הפקר עוד תירצו רבותי' ז"ל ומכללם הרמב"ן ז"ל והיא שיטת רבותינו ז"ל שלא אמרו דמלוה בעדים יש בה שעבוד קרקעות למ"ד שעבודא דאורייתא אלא כשהעדים מעידין שהוא חייב לו עדיין שיודעין שלוה ולא פרע אבל כל שאין יודעין אלא מן ההלואה אלא מפני שאמר לא לויתי הוחזק כפרן ואינו נאמן לומר פרעתי אין זה שעבוד קרקעות שזה עיקר חיובו מפי עצמו שאלו אמר מתחלה לויתי ופרעתי היה פטור וכשם שבמלוה שאין עליו עדים אלא שהודה בחיובו אינו גובה מנכסים משועבדים. כך אינו גובה בהודאה הבאה עליו מחמת כפירתו וזה גם כן טעם ברור ונכון:
חייב להעמיד לו שדה דר"א פי' דקסבר קרקע נגזלת וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אבל רבנן סברי קרקע אינה נגזלת וכששטפה ברשותה דמאריה הוה קיימא והלכתא כוותייהו:
בהא אפי' ר"א מודה פי' דכתיב מכל אשר ישבע עליו מכל ולא כל פירוש רש"י ז"ל ולא איתרבו קרקעות מדרשה דריבה ומיעט וריבה אלא לענין חיוב השבה בשעת הגזילה כדלעיל אבל לא לענין חיוב חומש ואשם דמחמת כפיר' כלומ' דרבוי' דעבדינן לעיל היינו מקר' דמיירי בהשבה (וא"כ) [וא"ת] נימא נמי מכל ולא כל וי"ל דלר"א מכל רבויא הוא ולא ממעיט מידי אלא דהכא לענין שבועה כעין ייתורא היא דלישתוק קרא ואנא ידענא דבכל מאי דאית ביה חיוב השבה איכא חיוב חומש ואשם על הכפירה בשבועה דכוליה חד עניינא הוא אלא ודאי להכי אהדריה קרא לומר דלענין שבועה ריבויא אלא כעין הפרט ולמעוטי קרקעית ועבדים נמי:
במתניתין שבועת הפקדון כיצד וכו' ר"א אומר עד שיאמר שבועה באחרונה פי' רש"י ז"ל כגון דאמר אין לך בידי כלום ולא לך ולא לך בשבועה דהשתא קיימא שבועה אכל חד מינייהו אבל בירושלמי אמרו דאף באחרונה קאמר כגון דאמר שבועה לא לך ולא לך ולא לך שבועה דהואיל ואמר שבועה יתירא אפרטי קאי ולשון הברייתא שהיא בגמרא בלשונו של ר"א דייקא טפי כפרש"י ז"ל:
Ritva on Shevuot 37b · Sefaria
מאירי
בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם כדין שבועת הפקדון ואם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ולא חומש ואשם שאין אלו משתלמין במקום כפל ולענין כפל מיהא דוקא בשנשבע או קבל בבית דין וכן כתבנוה בקמא פרק מרובה:
הקרקעות והשטרות והעבדים אינם בדין שבועת הפקדון לחומש ואשם שלא נאמרה פרשה זו אלא לדבר המיטלטל וגופו ממון כעין הפרט ר"ל תשומת יד וגזל ופקדון ואבדה יצאו קרקעות שאין מיטלטלין ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן ממון ומ"מ לענין השבה אף העבדים והשטרות בכלל מטלטל להתחייב בגזלתם בכל אונסין שיארעו בהם אבל קרקע אינה נגזלת ואינו חייב באונסיה מעתה גזל שדה ושטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך ואינו חייב להעמיד לו שדה אחר וזה שמעטנו שטרות מדין שבועת הפקדון פירושו בין לממון שבהן לדעת מי שדן דיני דגרמי בין לגופן כלומר הקלף לצור על פי צלוחיתו ואפי' הוא בשוה פרוטה או יותר:
ממה שכתבנו למדת במי שאמר שורי גנבת והוא אומ' לא גנבתי משביעכני ואמר אמן והודה שחייב עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי [משביעכני] ואמר אמן ואח"כ הודה פטור וכן כל כיוצא בזה וכן אין שבועת הפקדון נוהגת אלא בממון המשתלם על פי עצמו אבל לא בקנס כמו שיתבאר:
Meiri on Shevuot 37b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
שם אימא סיפא זה הכלל כו' אלא מהא ליכא למשמע מינה הקשה מהר"י אבן ל"ב יש לתמוה דאמאי קאמר דליכא למשמע מינה והלא אורחא הכי הוא דברישא קאמר גנבת שורי וזה הכלל אתי לרבויי אפי' גנבת עבדי והוי כעין לא זו אף זו קתני עכ"ל ואין כאן קושיא דרב פפי נמי הוה ידע דאיכא נמי מלתא אחריתא לרבויי בזה הכלל וליכא למשמע מסיפא לרבויי עבדי גנבת אלא דליכא למשמע נמי מרישא מידי כיון דאיכא למימר דהתנא סמך אסיפא לרבות עבדי גנבת וכעין לא זו אף זו וק"ל:
Chidushei Halachot on Shevuot 37b · Sefaria
גליון הש"ס
גמרא ה"נ כדרבינא מבואר אף דהכפל בא על שעת הכפירה ובאותה שעה היו העדים קרובים בנשותיהם מ"מ לא מקרי תחלתו בפסול דמ"מ עתה שנתרחקו מעידים על החפץ שהוא פקדון וממילא חייב כפל ע"י העדים אחרים ששמעו אז דנשבע דמעידים עתה שנשבע בשקר. ותמוה לי דא"כ גם לענין התרו בו לחייב מלקות משכחת לה בכה"ג דהעדים שהתרו בו לא ידעו שהוא פקדון (דמ"מ מקרי התראת ודאי כיון דידוע להמותרה כמ"ש תוס') יהיו עדים קרובים בנשותיהן שידעו שהוא פקדון ואח"כ נתרחקו ונאמנים להעיד עתה שזה פקדון וממילא חייב מלקות על העדים שהתרו שמעידים שכפר ונשבע ואין מקום לחלק בין קרבן למלקות. ולומר דהוי התראת ספק דהמותרה מסופק שמא לא ימותו הנשים ולא יהיו עדים כשרים להעיד עליו דנראה כיון דהעבירה ודאי והספק רק אם הב"ד יענשו עליו לא מקרי התראת ספק. ועיין יבמות דף פ ע"א בתוס' ד"ה נעשה ומש"כ בזה וצ"ע:
Gilyon HaShas on Shevuot 37b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת שבועות, דף ל״ז, עמוד ב׳, בהיקף של כ־540 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 13 מילים
נפתחת ב״הָא קָיְימָא שְׁנִיָּה!…״
- קטע 230 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבִינָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן…״
- קטע 332 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁטָּעַן טַעֲנַת גַּנָּב…״
- קטע 43 מילים
נפתחת ב״הָכָא נָמֵי, כִּדְרָבִינָא.…״
- קטע 533 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע:…״
- קטע 625 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לְהוּ רַב מָרְדֳּכַי: בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא;…״
- קטע 745 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: לֹא; אִם אָמַרְתָּ בְּנָזִיר טָמֵא…״
- קטע 828 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הַכּוֹפֵר בְּמָמוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו…״
- קטע 937 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ…״
- קטע 1041 מילים
נפתחת ב״אִיתְּמַר: מַשְׁבִּיעַ עֵדֵי קַרְקַע – פְּלִיגִי רַבִּי…״
- קטע 1138 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: לֵימָא…״
- קטע 1212 מילים
נפתחת ב״וְאָמְרִינַן: בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִבּוּיֵי…״
- קטע 1322 מילים
נפתחת ב״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ״…״
- קטע 1415 מילים
נפתחת ב״רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל. מַאי…״
- קטע 1534 מילים
נפתחת ב״וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ –…״
- קטע 1635 מילים
נפתחת ב״מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ…״
- קטע 179 מילים
נפתחת ב״מַאן דִּמְחַיֵּיב – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וּמַאן דְּפָטַר…״
- קטע 1823 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: לָא; מַאן דִּמְחַיֵּיב – כְּרַבִּי…״
- קטע 1943 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַתְנִיתִין נָמֵי…״
- קטע 2032 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב פַּפֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אֵימָא סֵיפָא,…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב הונא בריה דרב יהושע · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
הוא וחבירו רב פפא שניהם תלמידי אביי ורבא, מנעוריהם עד זיקנותם לא נפרדו.
מקור: מסכת שבועות דף ל״ז עמוד ב׳ · קטע 9 — “אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא:…”
- רב כהנא [השני] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
תלמיד מובהק של רב ולמד תורה גם משמואל.
מקור: מסכת שבועות דף ל״ז עמוד ב׳ · קטע 6 — “…דְּהַהִיא; דְּהָאָמַר לְהוּ רַב כָּהֲנָא: אֲנָא תְּנֵינָא לַהּ –…”
- רבינא [האחרון] · אמוראים · דור שישי לאמוראים
לבריאה 4260 דור שישי לאמוראים, תלמיד חבר של רב אשי.
מקור: מסכת שבועות דף ל״ז עמוד ב׳ · קטע 2 — “אָמַר רָבִינָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שְׁנִיָּה…”
לשון המקור
הָא קָיְימָא שְׁנִיָּה!
אָמַר רָבִינָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שְׁנִיָּה בִּשְׁעַת כְּפִירַת הָרִאשׁוֹנָה קְרוֹבִין בִּנְשׁוֹתֵיהֶן, וּנְשׁוֹתֵיהֶן גּוֹסְסוֹת. מַהוּ דְּתֵימָא: רוֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה; קָא מַשְׁמַע לַן: הַשְׁתָּא מִיהַת חָיֵי נִינְהוּ וְלָא שְׁכִיבֵי.
תָּא שְׁמַע: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁטָּעַן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן, וְנִשְׁבַּע, וְהוֹדָה, וּבָאוּ עֵדִים; אִם עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ עֵדִים הוֹדָה – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. אִם מִשֶּׁבָּאוּ עֵדִים הוֹדָה – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאָשָׁם!
הָכָא נָמֵי, כִּדְרָבִינָא.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: חֲמוּרָה מִמֶּנָּה שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן – שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. מִדְּקָאָמַר לוֹקֶה – מִכְּלָל דְּאִיכָּא עֵדִים; וְקָאָמַר: עַל שִׁגְגָתָהּ אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים!
אֲמַר לְהוּ רַב מָרְדֳּכַי: בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא; דְּהָאָמַר לְהוּ רַב כָּהֲנָא: אֲנָא תְּנֵינָא לַהּ – וְהָכִי תְּנֵינָא לַהּ: אֶחָד זְדוֹנָהּ וְאֶחָד שִׁגְגָתָהּ, אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים.
תָּא שְׁמַע: לֹא; אִם אָמַרְתָּ בְּנָזִיר טָמֵא – שֶׁכֵּן לוֹקֶה; תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן – שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה?! הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלֵיכָּא עֵדִים – אַמַּאי לוֹקֶה? אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאִיכָּא עֵדִים; וְקָתָנֵי: תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה; מִלְקָא הוּא דְּלָא לָקֵי – אֲבָל קׇרְבָּן מַיְיתֵי; תְּיוּבְתָּא דְּרַבָּה! תְּיוּבְתָּא.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הַכּוֹפֵר בְּמָמוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – חַיָּיב. בִּשְׁטָר – פָּטוּר. אָמַר רַב פָּפָּא: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן? עֵדִים – עֲבִידִי דְּמָיְיתִי, שְׁטָר – הָא מַנַּח.
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: שְׁטָרָא נָמֵי עֲבִיד דְּמִרְכַס! אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַיְינוּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – מִשּׁוּם דְּהָוֵה שְׁטָר שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת, וְאֵין מְבִיאִין קׇרְבָּן עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת.
אִיתְּמַר: מַשְׁבִּיעַ עֵדֵי קַרְקַע – פְּלִיגִי רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר; חַד אָמַר חַיָּיב, וְחַד אָמַר פָּטוּר. תִּסְתַּיַּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר פָּטוּר – מִדְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכּוֹפֵר בְּמָמוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – חַיָּיב, שְׁטָר – פָּטוּר; וְכִדְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. תִּסְתַּיַּים.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: לֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנַן קָא מִיפַּלְגִי? דִּתְנַן: הַגּוֹזֵל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וּשְׁטָפָהּ נָהָר – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אוֹמֵר לוֹ ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״.
וְאָמְרִינַן: בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי, וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ – רִיבָּה, ״בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד״ – מִיעֵט, ״אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע״ – חָזַר וְרִיבָּה.
רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל. מַאי רִיבָּה? רִיבָּה כֹּל מִילֵּי; וּמַאי מִיעֵט? מִיעֵט שְׁטָרוֹת.
וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ – כְּלָל, ״בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל״ – פְּרָט, ״אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט.
מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן; אַף כׇּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת – שֶׁאֵין (מטלטל) [מִטַּלְטְלִין]; יָצְאוּ עֲבָדִים – שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת; יָצְאוּ שְׁטָרוֹת – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן.
מַאן דִּמְחַיֵּיב – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וּמַאן דְּפָטַר – כְּרַבָּנַן.
אֲמַר לֵיהּ: לָא; מַאן דִּמְחַיֵּיב – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר; וּמַאן דְּפָטַר אָמַר לָךְ: בְּהָא אֲפִילּוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹדֶה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר ״מִכֹּל״ – וְלֹא הַכֹּל.
אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: ״גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא גָּנַבְתִּי״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – חַיָּיב. וְאִילּוּ ״גָּנַבְתָּ אֶת עַבְדִּי״ – לָא קָתָנֵי; מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּעֶבֶד אִיתַּקַּשׁ לְקַרְקָעוֹת, וְאֵין מְבִיאִין קׇרְבָּן עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת?
אָמַר רַב פַּפֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אֵימָא סֵיפָא, זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – חַיָּיב, וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – פָּטוּר. ״זֶה הַכְּלָל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי ״גָּנַבְתָּ אֶת עַבְדִּי״?