מסכת שבועות דף ל׳ עמוד ב׳

אי נמי לשודא דדייני יש דין שאינו תלוי בראיית עדים ולא בשבועה אלא במה שלב הדיינים נוטה לזכות ולחייב כגון הנך דכתובות (דף פה:) ההוא דאמר להו נכסיי לטוביה ואתו שני טובייה ואמרינן התם שודא דדייני למי שהדיין רואה שהוא ראוי לתת לו מתנה אי נמי לשני שטרות של מכר שנכתבו ביום אחד ואין ידוע למי מסר המוכר שטרו תחלה אמרינן שודא דדייני אף כאן כך שלח לי אם הדין תלוי בשודא דדייני זה ראוי לזכותו שחכם וצדיק הוא שודא לשון השלכה כדמתרגמינן ירה בים שדי בימא (שמות ט״ו:ד׳):

מחלוקת ר' יהודה וחכמים:

דביתהו דרב הונא משמת רב הונא:

אפרח עלי בר אווזא ואעמוד ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפני האווז הפורח ובא עלי:

(דיינים ס"א כלומר תמיה על זה מה דהוה עביד רב נחמן ואומר זה לא דבר):

הדיינין בישיבה והבא לחלוק כבוד היכי עביד דקאים:

ומשני דיתיב וכו' כלומר לא עומד ולא יושב אלא כאדם שיתיר רצועה מן הסנדל:

בטש בעט:

אי נמי לשודא לפר"ת דמפרש דשודא למי שירצה הדיין ליתן יתן צריך לומר דהכא היה בעל דין שכנגדו ת"ח והיה ירא שמא יתן לו כדאמר (כתובות פה:) תלמיד חכם קודם גבי נכסיי לטוביה ולכך שלח ליה שגם זה ת"ח ויעשה שודא למי שירצה:

הכל מודים בעדות דכתיב ועמדו שסמכו לשני אנשים ולא כתיב ושני אנשים אשר להם הריב יעמדו ועי"ל דקאי נמי אאשר להם ריב דהיינו בעלי דינין ובגמר דין כדאמרינן בסמוך דאית לן לאוקומה דומיא דעדים דהוי כגמר דין:

אפרח עלי בר אווזא אע"ג דבעינן קימה שיש בה הידור כדאמרינן פ"ק דקדושין (דף לג.) מ"מ אין איסור שהרי עומד היה ועי"ל דהיא היתה יודעת שבפניה עמד ושלא עשה אלא משום סתימת טענת בעל דינה ובלאו הכי לא דמי לעומד. מפניו בבית הכסא ובבית המרחץ דהתם ליכא הידור כלל:

והאמר מר בשעת גמר דין כו' אע"ג דהיה יכול להושיבה כדאמר בסמוך דעשה דכבוד תורה עדיף וה"נ עשה דכבוד תורה שהיתה אשת חבר איכא למימר שלא רצה להושיבה שלא לסתום טענת בעל דינה אפי' בשעת גמר דין אע"פ שגמר הטענות או שמא אין באשת חבר לאחר מיתה עשה דכבוד תורה עדיף:

אבל איסורא אין חכמה בסנהדרין פרק כהן גדול (סנהדרין דף יח:) דפריך גבי כ"ג מעיד מוהתעלמת לא מצי לשנויי הא דמעיד היינו באיסורא דא"כ אפי' מלך נמי דגבי איסורא לא אמרן שתהא אימתו עליך משום דאין חכמה כו' מיהו תימה דהכא שב ואל תעשה הוא ובפרק מי שמתו בברכות (דף יט:) מוכח דשרי אפי' באיסור דפריך גבי המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק מהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה משום בזיון המת ומשני שב ואל תעשה שאני וי"ל דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברים לכך שב ואל תעשה שרי תדע דבקרובים לא דחי כבוד דידהו פסח ומילה וכן לפשוט כלאים בשוק גנאי גדול כגנאי מת מצוה להכי פריך מינה אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כל כך ולא שרי באיסורא אפי' בשב ואל תעשה ודמי ליה גנאי דמצא שק או קופה והתם נמי דפריך ממצא שק וקופה מכ"ש פריך וה"מ לשנויי שב ואל תעשה כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאיתיהב למחילה או שמא אכתי לא אסיק אדעתיה האי שנויא ועי"ל דכשעושין איסור על ידו לא מיקרי שב ואל תעשה והכא כדפירש בקונטרס כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי ובממונא שרי אפי' מוציאין ממון על ידו מבעליו שלא כדין ומצא שק או קופה דמייתי ראיה מיניה כגון שרוצה אחר ליטלו והשתא נמי ניחא הא דאיצטריך לשנויי התם שאני ממונא דאתיהב למחילה [וע"ע תוס' ב"מ ל: ד"ה אלא]:

עשה דכבוד תורה עדיף וא"ת כ"ש כבוד מלך שהרי אינו יכול למחול על כבודו ואמאי אוקמיה שמעון בן שטח לינאי המלך בפרק כ"ג בסנהדרין (דף יט.) ויש לומר דשאני דיני נפשות דחמירי אי נמי במקום שאין חכם מוחל על כבודו חמיר כבוד תורה מכבוד מלך ומה שיכול למחול משום דתורה דיליה היא [וע"ע תוספות זבחים טז. ד"ה מיושב]:

אמר עולא אמר רב הונא מחלוקת בבעלי דינין בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל בעמידה. ודיינין בישיבה כדכתיב (ויעמד העם על משה וגו' וכתיב) וישב משה לשפט את העם [ויעמד העם על משה וגו'] אימת הוא גמר דין כדבעי דיינא למימר איש פלוני אתה חייב. פי' ערקתא דמסני. תרגום שרוך נעל:

אמר רבה בר רב הונא צורבא מרבנן דידע בשהדותא וזילא ביה מילתא למיזל ומיסהד קמי דיינא דבציר מיניה לא ליזיל.

דתנן מצא שק או קופה וכל דבר שאינו דרכו ליטול הרי זה לא יטול. והיינו דכתיב והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם. כיצד זקן ואינה לפי כבודו.

והני מילי בעדות ממון אבל איסורא אין חכמה ואין תבונה וגו' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. עמידת העדים עשה הוא שנאמר ועמדו שני האנשים וכבוד תורה עשה הוא שנאמר והדרת פני זקן קיום עשה דכבוד תורה עדיף: פי' סניגרון כמו מליץ יושר הוא. כלומר מראה לבעל דין היאך יטעון.

וכן שלא ישב תלמיד בור לפני הדיין וכן אם יודע אדם בחברו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו לא לדין ולא לעדות.

וכן היודע בדין שהוא מרומה שלא יחתכנו.

א"נ לשודא פירש רש"י: רואין הדיינים ואומדין בדעתם למי היה אומר ליתן המתנה הנותן ואי זה מהם דעתו יותר קרובה לנותן ונותנין לו. וקשה דאם כן אין יכולין הדיינין לתת למי שירצה דמוכרחים הם ליתן למי שיראה בעיניהם שהיתה דעת הנותן ליתן יותר. ובירושלמי (כתובות פ"י ה"ד) אמר שודא שוחדא דדיינא כלומר תנו שוחד לדיין שהכל תלוי בו ומה שירצה יעשה. וכן נראה נמי ודאי בכתובות (פה, ב) שזה הכל תלוי בדיין, ובכ"מ דשייך למימר שודא דדייני אין הולכין אחר לב הנותן כלל, דאמר התם גבי מי שאמר נכסי לטוביה והיו בעיר ב' טוביה, שאם אחד מהם ת"ח והאחר ע"ה ת"ח קודם, שכן וקרוב שכן קודם, שניהם שודא דדייני, הרי בכאן שאין אנו יכולין לדעת דעת הנותן, ולפיכך אנו אומרים שודא דדייני כלומר שהכל תלוי בדיין. ועוד ראיה מדאמר (קידושין עד, א) גבי נאמן הדיין לומר לזה זיכתי ולזה חייבתי, במה דברים אמורים בזמן שהדין לפניו אבל אם יצא הדין מלפניו אינו נאמן, ואקשינן וכי יצא הדין נמי ליהדר לידיניה, כלומר דכיון שהכל תלוי בדיין יחזור ויסדרם להם פעם אחת, ופרקינן בשודא דדייני, כלומר דכיון דדין שודא הכל תלוי בדעת הדיין אינו נאמן עכשיו דשמא דעת אחרת הי"ל בשעת פסק דין.

אבל בעדים דברי הכל בעמידה יש מי שאומר דאם העידו בישיבה אין עדותן עדות, והביאו ראיה ממה שאמר בפ"ב דזבחים (טז, א) מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב ת"ח, ומדקאמ' פסולה משמע דאפילו בדיעבד נמי פסול, והר"ם ב"נ ז"ל כתב דאינו נראה כן, דהא התם אמרו ביושב ת"ח, ובשלמא אי אמרת דבעלמא בדיעבד מיהא עדותו עדות אלא דלכתחלה מצוה בעמידה דכתיב ועמדו, בת"ח עבדי' אפילו לכתחלה משום דכבוד תורה עדיף דעדות מיהא עדות בישיבה, אלא אי אמרת דבעלמא אפילו בדיעבד פסולה ת"ח היאך מושיבין אותו, וא"ת משום כבוד תורה דזילא ביה מילתא, לימרו דלא ליסהיד וכדאמרינן במלך, ואני יש בידי ראיה מפורשת ממה שאמרו בגיטין פרק מי שאחזו קורדיקוס (עא, א)בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות, וגרסינן בירושלמי (פ"ז ה"א) אמר ר"ל זאת אומרת מעידין מיושב, הנה שהכשירו בירושלמי בקורדיקוס דהוי כדיעבד, ולמדוה מדקתני בודקין אותו לעדיות, והתם בזבחים פסול לכתחלה קאמר, והוא הדין לבעלי דינין בשעת גמר דין, ואם תאמר אם כן מה אמרו (סנהדרין יט, א) לינאי המלך עמוד על רגליך, והאיכא כבוד מלכות, אמרו מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל דדילמא דיני נפשות לעולם בעמידה, אי נמי שהוא ישב מעצמו עד שלא נתנו לו ב"ד רשות. ודיינים שקבלו עדות כשהן עומדים מה שעשה עשוי בדיעבד, והכין איתא בירושלמי בפרק מיתות ב"ד (סנהדרין פ"ז ה"ח) דתנן גבי מגדף והדייני' עומדין על רגליהן שקורעין ולא מאחין, וגרסינן עלה בירושלמי ר"ש בן לקיש אמר מכאן לדיינין שקבלו עדותן עומדין דינם דין. ומה אמרו בסמוך גבי דביתהו דרב הונא והאמר מר אבל בשעת גמר דין דברי הכל ב"ד בישיבה ובעלי הדין בעמידה, לאו למימרא שאם בא להושיב שניהם שאינו רשאי, שהרי אפילו עד ת"ח מושיבין וכ"ש בעלי דין בעת גמר דין אלא דביתהו דרב הונא לאחר מיתת רב הונא הוה וכמו שפירש רש"י ז"ל (ד"ה דביתהו) ואין כאן עשה מן התורה. וכתב הרמב"ן ז"ל שכן ודאי נר', מדאלו לת"ח לא הוה צריך לבר אווזא, אלא מיקם הוא קאים להדיא מקמיה, ואפילו הוי בעל דיניה איניש אי לא הוי קאים מקמי חבר ולא חייב לסתום טענת' דאידך, שהכל יודעים דחייב אדם להדר פני חכם דכתיב (ויקרא יט, לב) והדרת פני זקן להושיב את שניהם, ועכשיו נהגו להושיב את הכל מפני המחלוקת.

אבל בעדים דברי הכל בעמידה פי' בעמידת עדים ובעלי דינים והיינו דאמרינן בפ' כ"ג בעובדא דינאי מלכא עמוד על רגליך ויעידו בך והכי מוכח מהא דאמרינן בסמוך דהא בבעלי דינים נמי כתיב ועמדו ואי בגמר דין לא מוקים ליה ר"י לקרא במאי מוקים ליה אלא ודאי משום דאפשר דמוקים ליה בשעת עדות בלחוד מש"ה איצטרך למיהב טעמא לאוקמה נמי בשעת גמר דין מטעמא דשעת עדות כגמר הדין דבעלי דינין דמו לענין עדות מיהת ואמר רחמנא ועמדו אלמא קים להו דבשעת עדות אפילו בעלי דינין בעמידה דהא בתרווייהו כתיב ועמדו ב' האנשים אשר להם הריב כך פי' בתוס' ומיהו הא דאמרינן בעדים ד"ה בעמידה ה"מ לכתחלה כל היכא דאפשר אבל כל היכא דלא אפשר אפילו לכתחלה בישיבה דהא אמרינן בפרק הגוזל שאם היו העדים חולים מקבלים העדים שלא בפני בעל דין שלא ימותו וסתם חולים אינם יכולים לעמוד ועוד מדאמרינן בפ' מי שאחזו קורדייקוס כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדות וכן דקדק שם בירושלמי הדא אמרה מקבלים עדות מיושב לא מפסיל דאי ס"ד דמפסיל גבי ת"ח היכי שרינן לכתחלה כדאיתא לקמן אי משום כבודו לא ליזיל כלל כדאמרי' היכא דבי דינא זוטר מיניה אלא ודאי דלא מפסיל בעלמא בדיעבד וגבי צורבא מרבנן עשאוהו כדיעבד וכן אנו מוצאים מהא דאמרינן שהדיין בישיבה שאינו מעכב בדיעבד מדאמרינן בסנהדרין גבי עדי מגדף והדיינים בשעת עדות עומדים על רגליה' וקורעים ואמרי' עלה בירושלמי מכאן לדיינים שקבלו עדות עומדים דינם דין והא דאמרי' בזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות התם פסול לכתחלה קאמר וכן פסקו רבינו הרמב"ן ורבותי ז"ל ועכשיו יש טעם למה שנהגו (בעלי דינין להושיב אכל) [הכל להושיב בעלי דינין] ואפילו בשעת עדות ובשעת גמר דין שעשו כן מפני המחלוקת שלא יהיו עשירים עומדים ועניים יושבים דכיון שאין זה מעכב עשאום כדיעבד וכן כתבו הגאונים והרמב"ם ז"ל:

דביתהו דרב הונא וכו' עד והאמר מר וכו' אבל בשעת גמר דין ד"ה דיינים בישיבה בעלי דינין בעמידה ואע"ג דהשתא לא הוה גמר דין פירש"י ז"ל כי שאלה היא ששואל הש"ס מה יעשה בשעת גמר דין ולשון והאמר מר קושיא משמע לכן הנכון כמו שפי' רבינו מאיר הלוי ז"ל מה הועיל לה הכבוד הזה שסופו לבא לידי קלון דבשעת גמר דין יצטרך להעמידה ויהא הוא בישיבה. וא"ת והא אמרינן לקמן דצורכא מרבנן מותבינן ליה משום כבוד וי"ל דההוא דצורבא מרבנן גופיה אבל כבוד אשתו וקרוביו אינו אלא מדרבנן ונהי דשרייה תגריה ברישא דאיכא רווחא לחבריה כדמוכח ההיא דפ' שני דייני גזילות עמידה דגמר דין לא דחינן אמטו להא ורש"י ז"ל פי' דהאי עובדא הוא לאחר מיתה ולפ"ז י"ל שאין בזיון לחבר שתהא אלמנתו עומדת בשע' גמ"ד דהא דאמרי' דאפרח בר אווזא דוקא באשת חבר או בקרוביו אבל בת"ח עצמו א"צ לזה אלא שעומד לפני שניהם (ואי אניסא זילא הוא קמיה) [ואי אינש זילא הוא אידך קאים] מקמיה חבר לחוד וליכא משום מסתם טענתיה דכ"ע ידעי והדרת פני זקן. לא ליקדום צורבא מרבנן וליתיב וכו' גירסת רש"י ז"ל ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא אבל קביע ליה עידנא לית לן בה פי' שאם יש לו זמן קבוע לתורתו עמו ליכא חשדא דהא ידעי דלעידנא אתא ויש גורסים דלא פתח ליה בעידנא אבל פתח ליה בעידנא לית לן בה ופי' בו שלא פתח בדינו כלל אפילו להזמינו לדין לפניו על תרעומות זו אבל פתח להזמינו לדין ליכא חשדא דהא ידע דלעידנא אתא ואקדים ולא עוד אלא שבעל דין יודע דכיון שהרב יודע שיש לו דין עמו לא יסבול לזה לסדר טענותיו לפניו ואגב אורחין שמעינן מהכא דהרב דן לתלמידו ואף על פי שחשוב עליו כבנו כדאי' בירושלמי:

האי צורבא מרבנן דידע סהדותא וזילא בי' מלתא למיזל גבי דינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל פי' לישנא דלא ליזיל משמע שאפי' רצה לילך אין לו לילך ואין לו למחול כבודו בכך לבזות תורתו ואע"ג דאיכא פסידא דהאי דידע ליה בסהדות' דהא מתנית' דמצא שק או קופה פסיד' דאבידה איכא ואפ"ה פטור מאותה מצוה משום כבודו ואע"ג דהתם אם רצה להשיב משיב שאני התם דאיכ' כמה ת"ח שעושים כן בשלהם אבל להתבזות לפני דינא דזוטר מיניה לא (כ"ש) [כבוד תורתו] ודעת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דה"ה לצורב' מרבנן דזילא ביה מילתא למיזל לדינא בהדי עם הארץ או למיזל לגבי דיינא דבציר מיניה דלא ליזיל אלא משלחין לו שלוחי ב"ד או מוקי' אנטלר למאן דסבר דנתבע ממנה אנטלר או אזיל לפני ב"ד חשוב ולא אמרינן בהא עבד לוה לאיש מלוה דעשה כבוד תורה עדיף וכן היה דן מורי ותלמידו מ"ו הרא"ה ז"ל ולפ"ז הא דנקט הכא דידע סהדות' לרבותא הוא דאע"ג דלא שייך בה אנטלר ודאיכ' פסידא להאי דליכ' ב"ד חשוב לא ליזיל:

אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה וכו' ושמעי' מהכא דזקן ואינו לפי כבודו האמור גבי השבת אבידה היינו צורבא מרבנן ומשום כבוד תורתו ולא באינש דעלמא משום כבוד עושרו דעשה של מצוה עדיף או שיתן מי שיעשה במקומו דהכא לגבי סהדות' לא אמרו לא ליזיל אלא לצורבא מרבנן. אבל באיסור' אין חכמה וגו' לנגד ה' ודוקא במילת' דמקבלין סהדות' כגון דאיכא אחרינא בהדיה או במקום שעושים ע"פ אחד לעשות סייג לתורה הא לא"ה הוא אסור להעיד יחידי כדאית' בעובד' דזיגוד וטוביה במסכת מכות דף ל"א:

רב יימר הוה ידע לי' סהדות' אותבינהו לכוליה ופי' בין לעדים ובין לבעל דין דכיון דרב יימר ומר זוטרא דהוו צורבי מרבנן הוה מותיב להו משום עשה דכבוד תורה אך לאידך הוה מותיב מפני כבודם שלא יהא א' יושב וא' עומד אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. והקשו בתו' א"כ למה העמידו לינאי המלך דהא איכא עשה דמורא מלכות וכבודו דעדיף מעשה דכבוד תורה דאילו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ותירץ דלגבי מילי דידן עשה דמלכות עדיף כדי שתהא מוראתו על העם אבל לגבי שכינה מחמירין טפי לגבי מלך להכניע לבו לפני השי"ת וכדכתיב לבלתי רום לבבו וזהו שא"ל לינאי עמוד על רגליך ויעידו בך שלא מלפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם ובמקומה בפ' כ"ג יש לי בזה תירוץ אחר:

שלא יעשה סניגרון לדבריו עיקר הפירוש מלשון סניגור שהוא מליץ שלא יאמר בדבריו לשון שיהא בו שום מליצה לבעל הדין לטענותיו שיהא כעורני הדיינין:

אחתכנו פי' ואפילו אחר הדרישה וחקירה דאי לא פשיטא דהא ק"ל דאפילו בדיני ממונות בעינן דרישה וחקירה בדין מרומה כדאית' בפרק דיני ממונות בתרא:

כל שהדיין יכול להראות כבוד לתלמיד חכם או לאשת חבר בכדי שאין האחר מכיר בדבר עד שיסתתמו טענותיו הרי זה עושה מעשה היה באחד מן הגדולים שבאה אשת חבר לפניו לדין ובשעת גמר דין שהיתה היא צריכה לעמוד היה פוסח אם יעמוד מלפניה שמא יסתתמו טענותיו של בעל דינה ואע"פ ששעת גמר דין היה מ"מ הרי עדין בידו לטעון ואם לא יעמוד יזלזל בכבוד אשת חבר וצוה לשלוחו שיפריח את העוף עליו עד שיהא נראה כעומד מפני טיסת העוף ואחר שעמד עמד ולמדת שכל שרצה לכבד בעלי הדין בשעת גמר דין ולהיות עומד עמהם אע"פ שאמרו בעל דין בעמידה ודיין בישיבה דכתי' וישב משה וכו' אם רצה לעמוד עמהם כאדם הרוצה להתיר קשרי מנעלו עושה וכן כל כיוצא בזה:

דברים אלו ואזהרות אלו לא נאמרו אלא אצל הדיין אבל שלוחי בית דין שבאו לכבד את התלמיד או בן המעלה אין קפדין בכך שאין טענות בעל דין מסתתמות אלא מצד הדיין ומ"מ ראוי להם שלא להרבות בכך:

תלמיד חכם היודע לחברו בעדות והוא מזדקק בכך לילך אצל פחות ממנו אם לא רצה למחול על כבודו ולילך אין הכרח בכך לחלל כבודו בשביל אחרים וכענין מה שאמרו באבדה מצא שק או קפה אם אין דרכו ליטול אם היה שלו לא יטול ודוקא בדברים שבממון אבל בדברים של איסור אין חכמה ואין תבונה לנגד י"י כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב ודיני נפשות ומכות בכלל איסורין הם ומזקיקין אותו כמו שביארנו בסנהדרין:

אע"פ שרוב דברים שכתבנו יצאו לנו מן המקרא שכתבנו ר"ל בצדק תשפוט עמיתך יש בו סרך רמז לדבר אחר והוא שלעולם יהא אדם דן את חברו לכף זכות בפעלה שיש לדון בה בשתי דרכים ואין הכרע באחת מהן אלא מצד האומד וכן שיוצאה מבן אדם שאין הכרעה אצלנו בענינו אם רשע אם צדיק הא כל שהפעולה מכרחת לצד אחד במי שאין לנו הכרעה בענינו דנין אחר הכרע הפעולה ואם יש לנו בבעליה ידיעה בענינו דנין אחר הנהגתו ואפי' היה בפעולה הוראה להפך הדברים כמו שכתבנו בילדותנו בחבור התשובה:

אף זה שאמרה תורה בענין הדין מדבר שקר תרחק הרבה דברים למדין ממנו לענין הדין היה לתלמיד חכם דין עם עם הארץ לא יבא התלמיד לפני הדיין תחלה מפני שנראה כרוצה להטעים לו דבריו ואם היה הדיין רבו ויש לו עתים קבועים לפניו וזו העת הוא מן השעות הקבועות לו עמו נכנס ואין בכך כלום:

ראה הדיין שיצאה שגגה מפיו והכיר בשגגתו לא יעשה לה סניגור ר"ל שיחזקנה בראיות ובפלפולין אלא יחזור למה שלבו נוטה שהוא אמת וכן לא יושיב הדיין תלמיד בור לפניו שנ' מדבר שקר תרחק:

ומנין לדיין שהיה יודע בחברו שהוא גזלן או פסול לדין וכן עד שיודע בחברו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו שנ' מדבר שקר תרחק:

מנין לדיין שהיה יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל ועדים מעידים לפני אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים אלא שיסלק עצמו ממנו ת"ל מדבר שקר תרחק ולא סוף דבר יודע שכן בודאי אלא כל שהוא מכיר בראיות הטענות או ברמאות הבעל דין ומ"מ אין לו להעביר עליו את דינו ולהטותו מתוך רמאותו שאין לו לסמוך כל כך על דעתו ולא אמרו קיים לית ביה מילתא היא אלא בסמך עד אחד שיודע בו שאינו משקר לו כמו שיתבאר בכתובות פ"ה א' בע"ה:

בד"ה א"נ לשודא כו' שכנגדו ת"ח כו' ולכך שלח ליה שגם זה ת"ח כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דלר"ת דמפרש שודא על הדיין כו' איירי בשניהם ת"ח כו' בשלמא לפרש"י הא דיהבינן לת"ח ולא לע"ה זהו נקרא שודא וא"כ שפיר קאמר א"נ לשודא עכ"ל אבל בפרק הכותב מוכח בהדיא דלא מיקרי שודא בת"ח וע"ה אלא בב' ת"ח דהכי איתא שם שכן ות"ח ת"ח קודם כו' שניהם קרובים שניהם שכנים שניהם ת"ח שודא דדייני וכן הקשה אבן ל"ב על דברי התוס' דהכא ונראה ליישב דבריהם דודאי לפרש"י נמי שודא דקאמר הכא איירי בב' ת"ח אלא משום דלפרש"י אתיא בפשיטות הא דשלח לו הכי וסיפר בו [כל] המעלות עולא חבירינו כו' שאף אם גם חבירו ת"ח היה יכריע רב נחמן דעת הנותן שלזה נתכוין ליתן אבל לפי' ר"ת בב' ת"ח אין אומדין דעת הנותן למי נתכוין אלא שהדיין יתנו למי שירצה צ"ל נמי הכא דלא שלח ליה הכי כדי שיתנו לו אלא כיון שגם זה ת"ח יתנו רב נחמן למי שירצה וזה ברור בדברי התוס' ודו"ק:

בד"ה והאמר מר כו' איכא למימר שלא רצה להושיבה שלא לסתום כו' עכ"ל מיהו אכתי קשה מאי קשיא ליה מהא דדיינין בישיבה היכא הוה קאים הא איכא למימר דעשה דכבוד תורה עדיף ולהכי היה עומד מפניה שהיתה אשת חבר ויש ליישב דלא נימא דעשה דכבוד תורה עדיף בכה"ג דלקמן בת"ח דב' העשין בגופיה דטוב לו לעבור בעשה דהעמדה כדי לקיים עשה דכבוד תורה ולישב אבל עשה דדיינין בישיבה לא נידחית מפני עשה דכבוד תורה של אחר ועוד מקשים לתירוצם שלא רצה להושיבה שלא לסתום טענת בעל דינה כו' אכתי אמאי לא הושיבה ואותיב נמי לבעל דינה כדאמרינן בהני עובדי דלקמן וי"ל דהני עובדי דלקמן מצינן לאוקמא בתחלת דין ולכך הביאו בקושייתם מההיא דאמרינן בסמוך דעשה דכבוד תורה עדיף דאיירי בעדים דומיא דגמר דין אבל מהנהו עובדי דלקמן דהושיבו ת"ח מצינן לאוקמא שפיר דוקא בתחלת דין וק"ל:

בֹּא וְאַפְרַח עָלַי בַּר־אַוְזָא, וְשָׁדִי עִילוּאִי וְאֵיקוּם פירוש כשראה אותה מרחוק ידע שבאה אצלו לדין דקדמה לו הידיעה מכח קובלנא דידיה ואמר לשמעיה שיצא לגג ויפריח עליו בר אווזא שהיה נמצא שם כדי שיקום והרואה לא ירגיש שקם בפניה אלא יחשוב שקם בשביל בר אווזא. אך קשא למה להמצאה זו דאית בה טרחא היה לו לקום להביא דבר מן הזיז או מן החלון ואז לא ניכר לבעל דין שקם מפניה? ונראה לי בס"ד רצה שידע שמעיה שהוא מקפיד שלא לעשות לה כבוד בגלוי ובפרהסיא בשביל שלא יהיו מסתתמין טענות בעל דין דלכך גם שמעיה יהיה נזהר בכך שלא לעשות לה כבוד בפרהסיא שמא יחשוב בעל דין שהוא צוה את שמעיה לעשות לה אותו כבוד.

אָמַר לֵיהּ הַאי עֲשֵׂה וְהַאי עֲשֵׂה, עֲשֵׂה דִּכְבוֹד תּוֹרָה עָדִיף. נראה לי מלבד כי הסברה מחייבת בזה עוד נפיק מזה כבוד לכל התורה כי כבוד תלמיד חכם הוא מן תיבת אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא (דברים י, כ) ועל ידי דרשה זה אנחנו דורשין כל אתין שבתורה שלא נכתבו לבטלה ולולי דרשה זו היינו מוכרחים שלא לדרוש האתין כמו שאמרו בגמרא גבי שמעון העמסוני שהיה דורש כל אתין שבתורה (פסחים כב:).

מִנַּיִן לְדַיָּן שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סָנִיגְרוֹן לִדְבָרָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז). נראה לי בס"ד מלת סָנִיגְרוֹן היא מורכבת משתים והם 'סני וגרון' והיינו סני לשון סנסן כמו אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו (שיר השירים ז, ט) וגרון כפשוטו מקום שיוצא ממנו הדבור כמו קרא בגרון אל תחשוך והכונה לאותו הדבור הראשון שיצא מן הגרון שלו לא יעשה לו סנסנים להעמידו ולחזקו אפילו אם נראה בעיניו אחר כך שטעה בו בראשנה מפני שהוא בוש לחזור מדבריו הראשונים.

מִנַּיִן לְדַּיָּן שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן, וְכֵן עֵד שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִצְטָרֵף עִמּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז). הקשה מהרש"א ז"ל בשלמא בדיין אפשר לומר שהדיין הפסול מטעהו בסברא שלא כדין אבל בעד שמעיד לפי ראות עיניו ומשמע אזניו איך אפשר שיטעהו להעיד שקר? ונראה לי בס"ד דהחשש הוא שלא יצטרף עמו דלפעמים יהיו העדים כותבים שטר ומוכרח שיכתבו בפנינו אנחנו עדים חתומים מטה וכו' דכיון שאמרו אנחנו עדים נמצא כל אחד מעיד על חבירו שהוא בר עדותו וכשר להעיד ואם הוא גזלן ופסול לעדות איך יגיד עליו שהוא בר עדות במה שאמר אנחנו עדים? או יובן בס"ד אפילו בעדות שמעיד בעל פה בפני בית דין עם חבירו גם כן יגיע לזה שמעידין עליו הפסד כי אף על גב דגוף העדות היא אמת עם כל זה אם יזדמן שיש לאותו אדם שמעידין עליו איזה טענה של מגו שבזו הטענה יוכל לפטור עצמו בדין מאותו דבר שמעידין עליו ואף על פי שהוא אמת אך מחמת שיש שני עדים שמעידים על אותו דבר הפסיד זכות זה שיש לו מן טענת מיגו דקיימא לן 'מיגו במקום עדים לא אמרינן' (תוספות בבא בתרא לא:) ובאמת אם עד אחד מהם פסול ליכא שני עדים וממילא יש לו מגו אך עתה שנצטרף זה עם הפסול נעשו שני עדים ואין יכול לטעון מיגו ועיין לכנסת הגדולה (חושן משפט סימן פב הגה"ט אות ס') שהביא מן מהרשד"ם (חלק ב') שכתב דהרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים סבירא ליה 'מיגו במקום עדים פסולים אמרינן' ועיין עוד שם באות ע"ג וקל"ז שכתב הא ד'מיגו במקום עדים לא אמרינן' אינו אלא במקום שני עדים אבל לא במקום עד אחד עיין שם ועיין במטה שמעון ז"ל ואם כן זה שיודע שהעד השני הוא פסול ועם כל זה מצטרף עמו להעיד שבזה נעשו שני עדים בדבר הוא מפסיד לזה בעל הדבר מזכות שיש לו בטענת מיגו.