מסכת שבועות דף כ״ט עמוד א׳

ואכל תאנים בהעלם שבועה אחרונה והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים בהעלם שבועה ראשונה וכיון שהפריש קרבן על התאנים תו לא מיצטרפי ענבים בהדייהו לאיחיובי אשבועתא קמייתא הכא נמי שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שלא אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל עשירית הויא לה עשירית חצי שיעור:

מתני' שבועה שלא נעידך ביטול מצוה הוא היינו דבר שאי אפשר:

והשניה שבועת שוא שהרי נשבע לבטל את המצוה:

גמ' והוא שניכר העמוד לשלשה בני אדם הוא דהוי שוא אבל לא ניכר הויא שבועת שקר:

ורבא אמר באומר יאסרו כל פירות שבעולם בשבועה עלי אם לא ראיתי:

ואסיק ליה שמא גמלא העלה לו שם גמל:

כשמשביעין אותו גבי שבועת הדיינין תניא ליה המשביעין את המחויב שבועה בב"ד:

איסקונדרי חתיכות עץ קטנות שמשחקין בהן:

אם לא ראיתי גמל פורח תימה דהכא קתני גמל פורח ולא קתני כעולי מצרים ובפרק ארבעה נדרים (נדרים ד' כד:) גבי נדר הבאי תני עולי מצרים ולא קתני גמל פורח:

באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי כו' פירוש בשבועה ובפרק ארבעה נדרי' (שם) גרס ליה בהדיא והיינו שבועת שוא לפי שאי אפשר לו לעמוד באיסור בכל פירות שבעולם ואר"ת דבנדר לא חיילא כה"ג אם אסר כל פירות שבעולם עליו בקונם אם יעשה כדבר זה כיון שאי אפשר לו לקיים או אם אסר כל פירות שבעולם עליו בלא שום תנאי דשבועת שוא מצינו שאסר הכתוב אבל נדרי שוא לא מצינו וראיה דבפ' ארבעה נדרים (שם) תני שבועות הבאי אסורין נדרי הבאי מותרין והיינו משום דהבאי הוי משום שוא אבל קשיא מפ"ב דנדרים (ד' טו.) דפריך גבי קונס עיני בשינה ואי דלא יהיב שיעורא למלתא מי שבקינן ליה עד דעבר באיסור בל יחל והאמר ר' יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר אלמא גבי נדרים נמי חיילי כשאין יכול לקיים ועובר לאלתר ונדרי הבאי דשרו לא הוו טעמא לפי שאסר עצמו במה שאינו יכול לקיים דאפי' יכול לקיים שלא אסר עליו אלא חד פירא שרי בנדרי הבאי וטעמא לפי שאין דעתו לומר ממש כקורת בית הבד אלא מה שהוא טרוף (מאד קרוב) לגבו ומשונה משאר נחשים קורא קורת בית הבד וחיל גדול מאד שראה קרא עולי מצרים ואינו אומר כן אלא להחזיק ולאמת דבריו וגבי שבועה החמירו משום דכתיב לא ינקה והא דתני בתוספתא כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין היינו מדאורייתא:

משום קניא דרבא נראה דקפץ ונשבע דמסתמא רבא היה יודע הברייתא והיה משביע אותו על דעת המקום ועל דעת ב"ד:

כשהשביע משה את ישראל קצת קשה מה היתה מועלת השבועה כמו שהיה ירא שיעבדו עבודת כוכבים כמו כן היה לירא פן יעברו השבועה:

דעבודת כוכבים איקרי אלוה אפילו יזכירו שם המיוחד האמר' סוף שבועת העדות (לקמן שבועות ד' לה:) השמות האמורות במיכה חול אפי' אותם הכתובים בשם המיוחד לרבי יהושע וכן שמות דגבעת בנימין לר' אליעזר:

קיימו מצות בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כה.) משני מצות המלך פי' פרשת המלך שדבר זה נוח להם:

מצות ציצית הא דשבק עבודת כוכבים דכתיב בה נמי וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה בפרשת שלח לך ואמרו שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה משום דבלשון בני אדם לא מיקרי כל המצות אלא ציצית:

ולטעמיך על דעת הקב"ה למה לי הך פירכא לא מסיק בנדרים ואיכא פירכא דמסיק התם ולא מסיק הכא ולא משני נמי התם כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו אלא משני משה רבינו מילתא דלא טריחא נקט:

הכא נמי (כיון) [כגון] שאמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל העשירית הויא לה עשירית חצי שיעור ואין מציאין קרבן על חצי שיעור: ירושלמי בעי חיפא (מרב) [מבדקיניה] היו לפניו חמש ככרי' ואמר שבועה (שאוכל) [שלא אוכל] ככר זו [וחזר] ואמר ב' אלו. וחזר ואמר שלש אלו. וחזר ואמר ארבע אלו. וחזר ואמר חמש אלו ואכל הראשונה. א"ל אין חייב עליה אלא אחת מכיון שהזכיר עליה שבועה שנאסרה עליו ונעשית לו כנבלה מיכן ואילך נעשה כמיחל על האיסורין. ואין שבועות חלות על האיסורין. חזר חיפא ובדקיה היו לפניו ה' ככרות ואמר שבועה שלא אוכל אלו ה' ככרות וחזר ואמר אלו הד' וחזר ואמר אלו הג' וחזר ואמר אלו שתים וחזר ואמר זו א"ל חייב על כל אחת ואחת. אילו מי שנשבע שלא יאכל ה' ואכל ד' שמא אינו פטור לפיכך שבועה חלה על כל אחת ואחת:

מתני' שבועת שוא חייבין כל זדונה מכות ועל שגגתה פטור כו'.

אמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם ירושלמי בשם ר' יוחנן אמרו. הידוע לשנים שבועת שוא. הידוע לג' שבועת שקר:

נשבע על דבר שאי אפשר כו' אביי אוקמה באומר שבועה שראיתי גמל פורח באויר. ואקשינן ודלמא ציפרא רבא חזא ואסיק שמיה גמל ועל מה (שבערתו) [שבדעתו] נשבע. הלא (תראה) [ת"ר] כשמשביעין אותו אומר לו הוי יודע שלא על מה שבדעתך אנו משביעין אותך.

אלא על דעתנו ואל דעת ב"ד מאי לאו משום דאמרי' דלמא סקונדרי יהב ליה ואסיק להו זוזי וכי קא מישתבע אדעתיה קא מישתבע.

ודחינן משום קניא דרבא כמפורש בנדרים.

מתני' איזוהי שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם וכו' נשבע על דבר שאי אפשר אם לא ראיתי גמל פורח באויר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. איכא למידק מאי שנא הכא דתניא גמל פורח באויר ולא תנא אם לא ראיתי בדרך זו כעולי מצרים, ובנדרים פרק ארבעה נדרים (נדרים כד, ב) תני נדרי הבאי אם לא ראיתי בדרך זו כעולי מצרים ולא תני אם לא ראיתי גמל פורח באויר, אמרו בתוס' מפני שאין דרכן של בני אדם לדבר כך ואין קורין אפילו לגמלא פרחא גמל פורח באויר, ולפיכך שנאוהו כאן בשבועת שוא לפי שהוא שוא ממש שאי אפשר, ועי"ל דתנא הכא פורח באויר והוא הדין לכעולי מצרים ותנא התם כעולי מצרים והוא הדין לגמל פורח באויר, והוא הדין דהוה מצי למימר אם לא ראיתי טלה פורח באויר, אלא לרבות בגוזמא שהוא נקט גמל, ובירושלמי (ה"ח) אמרו ליקט עכבר פורח אורחא דתנא למתני מילא דוכיא דתניא גמל הפורח באויר.

גמ' שבועה שראיתי לא קאמר אם לא ראיתי. ופירשה רבא דהכי קאמר שבועה אם לא ראיתי והיינו שבועת שוא, ועוד תלה בשבועתו זו אסור פירות ואמר יאסרו פירות שבעולם עליו אם לא ראיתי, ולפי זה משמע דלוקה על שבועתו משום שבועת שוא ואם אכל לוקה משום בל יחל, וזה אתי כבגירסת קצת ספרים דגרסי התם בפרק נדרים (כד, ב) נדרי הבאי מותרין ושבועת הבאי אסורה, אבל הגירסא הנכונה שם משום שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות, ותדע דהא בארבעה נדרים מותרים ששנינו בפרק נדרים (כ, ב) שהן נדרי אונסין ונדרי זרוזין ונדרי שגגות ונדרי הבאי באונסין וזירוזין ושגגות בכולן אמרו שהשבועות בהן כנדרים וכשבועות באי יאסרו שאינן מותרות כנדרי הבאי, ועוד דבירושלמי כאן (ה"ח) ובנדרים (פ"ג ה"ב) שאנו שבועות הבאי מותרות, ואם תאמר אם כן מאי קאמר הכא שבועות הבאי לוקה משום שבועות שוא, בירושלמי כאן ובנדרים הקשה ותירצו, דגרסינן התם כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין, והאי תנא שבועות הבאי אסורות ר' ירמיה בשם ר' פדת כאן במעמידין כאן בשאין מעמידין, ופירוש מעמידין (שאין מעמידין) שמעמידין דבריהם ואומרים בדוקא אמרו, ושאין מעמידין שאומרים דלא בדוקא אלא בדרך גוזמא והפלגה. עוד אמרו בירושלמי אמר ר' אבא אפילו תימא במעמידין כאן במיחל שבועה על נכסין נכסיו אסורין, הא ללקות אינו לוקה וכמדומה שזו גירסא משובשת ואיפכא גרסינן כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו מותרין הא ללקות לוקה, דהא מתניתין דהכא בשבועות שוא ללקות היא, ושם בנדרים (כד, ב) פירשתיה והארכתי בביאורו בסיעתא דשמיא. ולעולם אין הפירות אסורין עליו דלא נתכוון זה לאסור עליו הפירות אלא להעמיד דבריו אמר כן אבל ללקות לוקה כמעמיד דבריו.

ואמאי לימא להו.. וע"ז נמי. ואי ק"ל ולימא להו קיימו מאי דאמר שם המיוחד ולפרוש שם דיו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא שם המיוחד לגביה ית'. תירץ הרמב"ן דמרע"ה לא רצה להזכיר ש"ש לבטלה שאסור לפרש את ה' ולקרותו ככתבו שנאמר (שמות ג, טו) לעולם, וכתב שלפי מה שמצא בב"ר ע"ז נמי מקרי שם המיוחד שכך העלו שמה בימי דור אנוש דכתיב (בראשית ד, כו) אז הוחל לקרא בשם ה'.

על דעת המקום ל"ל כי היכי דלא תהוילהו הפרה על שבועתיהו יש מפרשים משום דהוי על דעת רבים, ויש מביאין ראיה מכאן דעל דעת רבים בשבועות ובנדרים אפילו שנים קרויים רבים דהא לא אמר אלא על דעתי ועל דעת המקום, וליתא דמעולם אין רבים פחות מג' וכדאמרו (גיטין מו, א) ימים שנים רבים שלשה, אלא הכא השם ובית דינו, ואני מסתפק בדבר דאדרבה משמע דכל שאמר על דעת המקום אין לו הפרה לעולם, מדקאמר על דעת המקום כי היכי דלא תהוי להו הפרה לשבועתייהו, אח"כ מצאתי למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל דנראה שפירשו כן כאן, אלא שאמרו דהכא דוקא דא"ל הקב"ה למשה שישביעם כך, הא בעלמא אפילו בעל דעת המקום יש הפרה, ואין דבר זה מחוור בעיני, ואעפ"י שהצבור מחרימין ומשביעין ואומרים על דעת המקום ואפ"ה מתירין, והיינו מפני שנהגו להחרים ולהתיר לעצמם, מה שאין מתירין בעלמא דאין אדם מוחל לעצמו, וכן בלא פתחים ואעפ"י שהן רבים ונשבעים כן ועל דעת רבים, אלא שהם כמתנין להיות הדבר באסור להם עד שיסכימו להתירו, וה"ל חרמי צבור ושבועותיהם כשבועת הנשים דאמר ר' פנחס כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת (נדרים עג, ב). ועוד אני חותך במה שאמרתי בעל דעת המקום שבנדרים לא אסיקו התם בפרק נדרים (כה, א) טעם בעל דעתי ועל דעת מקום דאמר להו ולא אמר להו קיימו שש מאות ושלש עשרה מצות וכולה כדאיתא התם, אלא משום טרחא דמלתא, וטוב להזהר בדבר.

ואין מביאין קרבן על חצי שיעור פי' ומיפטר משבועה הא' דתאני' וענבים ואשמועינן אביי תרתי חדא דאפילו הפרשת קרבן דשבועה אחרת מחלק בין שיעור ואידך דמאן דאישתבע שלא יאכל תאנים וענבים שניהם יחד שהוא מותר בא' מהם ואין המין האחר נדון בככר של תנאי והמין הב' בככר של איסור דא"כ לא הוו ענבים חצי שיעור אלא שיעור שלם ומטעמא אחרינא הוא דמיפטר על הענבים והיינו מדרבא דלעיל דה"ל כאומר לא אוכל ענבים אם אוכל תאנים וכיון דבמתני' שהוא התנאי היה שכוח מעיקר שבועתו הרי הוא פטור על הענבים שהם איסור וכן היה הדבר בהנך אם אכל ענבים ואח"כ תאנים א"ו כדאמרן וכן הלכתא:

שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע ובירושל' אמרו שכן מי שנשבע באמת על האמת הידוע דגרסינן התם אמאן דאשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא חמא מיטרא נחית ואמר קירי פלי בריכסון לוקה משום שבועת שוא והביא רבינו אלפסי זה הירושלמי לומר שהיא הלכה וי"א דההיא אין איסורו אלא מדרבנן ולוקה מכת מרדות קאמר והיינו דלא קתני לה תנא משום דאיהו בדאורייתא מיירי בכולהו שבועות דלעיל ואין שבועת שוא מן התורה אלא בנשבע (שלא) לשנות ואין נראה כן דעת רבינו אלפסי והרמב"ם ז"ל גם אין הטעם נכון כל הצורך ויותר יש (לשאול) [לומר] לפי דברי רבינו אלפסי והרמב"ם ז"ל דתנא לא קתני הכא אלא שבועת שוא דדמי קצת לשבועת ביטוי לשעבר שהוא נשבע לשנות לשעבר ולאשמועינן דלית בה קרבן שבועת ביטוי אבל נשבע על האמת שאינו דומה לשבועת ביטוי לא מצי למיתני וממילא שמעינן מהאי דקתני דההיא נמי שבועת שוא היא כיון שניכר לכל או לג' בני אדם:

נשבע על דבר שא"א אם לא ראיתי גמל פורח באויר פי' בירושלמי דה"ה עכבר אלא דאורחא דתנא למיתני מלתא רובא כלומ' כיון דמגזם מגזם לגמרי:

אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד הקשו בתוספות דבמסכת נדרים דקתני נדרי הבאי וקתני אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים אם לא ראיתי נחש כקור' בית הבד ולא קתני התם גמל פורח באויר והכא לא קתני עולי מצרים ויש מרבותינו מתרצים דתנא בחדא וה"ה באידך ויגיד עליו רעו דהא קתני בחרווייהו כקורת בית הבד אבל בתוס' תירצו דדוקא קתני הכי משום דשבועת שוא ליתיה אלא במידי דליתיה כלל ובין בדבר שהשוא שלו תלוי בין רב למעט כי דרך בני אדם לגזם דבריה' שאומרי' על דבר רב מנין מרובה ממנו כגון שיאמר אלף ויאמר רבבה או יותר לגזם והכל יודעים כי לגזם נתכוין אבל לשון האי שייך בכל דבר בין שאינו כלל ובין שתלוי בין רב למעט הלכך הכא לא קתני עולי מצרים דלאו שבועת שוא היא אבל התם דבעי למיתני כל מיני הבאי תנא עולי מצרי' במאי דתני בין רב למעט ותנא נחש כקורת בית הבד דליתיה כלל ותו לא בעי למיתני ג' דהיינו גמל כיון דהכא לא תני אלא תרתי ונקט נחש ולא נקט גמל לאשמועינן כקורת בית הבד טרופה ונ"מ למקח וממכר כדאיתא התם וזה טעם נכון:

נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה כו' פי' בנשבע בפרט דאלו נשבע בכולל שבועה חלה עליו כדברי הירושלמי שאמרנו לעיל בפרקין ובנשבע לבטל עשה של דבריהם כגון שלא יאכל מצה בליל שני של פסח או שלא ישתה ארבע כוסות או מרור בזמן הזה דרבנן ודכוותייהו נראין דברי האומרים שיקיים שבועתו דמוטב שיבטל מצוה של דבריהם בשב וא"ת משיעקור שבועה של תורה בנדרים וכדאמרינן בספרי מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ואמרינן עלה בנדרים הי נינהו יין מצוה אילימא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא ואע"ג דיין קידוש והבדלה אינו אלא מדרבנן התם כבר תרגמה ר"ת ז"ל והכריע מלשון הגמר' דפירושה בתמיה אלימא קידושא ואבדלתא וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא אבל כל שנשבע לעבור על איסורין של דבריהם דדכוותא באיסורין של תורה אין שבועה חלה עליו כלל ואפילו בכולל כדפרישנא לעיל בפרקין וכגון שנשבע שישתה סתם יינם או שיאכל בישולי עכו"ם וכיוצא בו מאיסורי חכמים נראין דברים שאסור לאכול ולשתות דמוטב שיבטל שבועתו בשב וא"ת משיעקור איסורין דרבנן בידים דב"ד מתנין לעקור דבר בשב וא"ת אלא דק"ל הא דאמרינן בירושלמי על מתני' דלקמן דתנן שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה וכו' אכלה עובר על שבועת שוא לא אכלה עובר על שבועת ביטוי ואמרינן בירושלמי כיצד עושה אומרים שיאכל מוטב שיעבור על שבועת שוא ואל יעבור על שבועת שוא ועל שבועת ביטוי ע"כ ה"נ נימא מוטב שיעבור על איסור דרבנן ואפילו בקום עשה ולא יעבור על איסור תורה שהוא יותר חמור אבל י"ל דהתם כיון (דהא והא מוטב בחדא בידים) [דהא חדא והא תרתי מוטב לעבור בידים] מלעבור על תרתי אבל הכא דחדא משום חדא וב"ד מתנין לעקור דבר מן התור' בשב ואל תעשה כחדא וחדא הוא ושב ואל תעשה עדיף כנ"ל לתרץ לפי שיטה זו שהיא שיטת מורי הרב ז"ל ומיהו כל שאפשר להתיר לו שבועתו מתירין כדי לקיים את שתיהן ומכאן אני אומר למי שנשבע לפרוע לחבירו רבית קצוצה פשיטא דלא חיילא שבועה ואפילו בכולל אבל אם אבק רבית דרבנן הוא אם אתה אומר דבאיסורין דרבנן יקיים שבועתו ואפילו בקום עשה חייב לפורעו ואם לאו פטור וכבר נראין לי דברי רבותי שהוא פטור ועכ"ז מוטב שיתירו לו שבועתו ובהא מתירין לו שלא בפני חבירו כלל כיון שיש איסור בדבר וכיון שהתירו לו רבית והיה שבועת הקרן נכללת עמה כיון דהותר מקצתה ע"י חכם הותרה ופטור אפילו מן הקרן וצ"ע אם נתיר לו ונקנוס על חבירו שהשביעו היתרא אטו איסורא וכ"ז באבק רבית דאלו ברבית של תורה אינה חלה שבועה על הרבית כלל ואפילו בכולל וא"צ התרה כלל על רבית ונשאר' שבועתו על הקרן קיימת דבהא דממילא לא אמרינן שבועה שהותרה מקצת' הותרה כולה וכדברירנא במס' נדרים בס"ד:

שבועה שאוכל ככר זו וכו' פרישנא דה"ק עובר אף משום שבועת ביטוי וה"ה משום שבועת שוא וכבר כתבתי לעיל הירושלמי שאמרו על משנה זו כיצד יעשה ע"ש שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים וכו' הא פשיטא אלא דתנייה משום דבעי למיתני בשבועת העדות שאינה נוהגת בנשים ובקרובים ובפסולים ובגמרא [מאי] קאמר פי' דאי שבועה אם לא ראיתי כפשוטה ממש קאמר אין זה לשון שבועה כלל שאין שבועה באם ובקונם הוא דשייך ואי שבועה שלא ראיתי קאמר דאם זה לשון אשר כמו ואם יהיה היובל הא בקושטא משתבע ואי משום דאישתבע על האמת שהוא אמת אין זה מדין משנתינו כלל דהא מתני' בנשבע לשנות היא שנויה. אביי אמר תני שראיתי ונרא' דלאביי לשון משנתינו אינו לשון הנודר אלא לשון התנא שהוא מכנה ואומר לאו עלהן שלא יראה כנשבע לשנות (בב"ה) [בפני באי העולם]:

רבא אמר מתני' כפשוטה באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי וכו' וגם זה אינו ל' הנשבע שאמרה דה"ל שבועה שאמרה בל' נדר אלא שאמר שבועה שלא אוכל כל פירות עולם אם לא ראיתי וכו' והא דאמר כל פירות שבעולם כמו שגורסים ברוב הנוסחאות מיירי באומר היום או זמן אחר שאפשר שא"א לקיימו דאי לא אפילו תלה שבועתו באם לא ראיתי היא שבועת שוא שהרי נשבע בדבר שא"א לו לעמוד בו וכנודר שלא ישן ג' ימים הוא אלא ודאי כדאמרן ולמאי דכתיב' לעיל התם שהנשבע סתם מסתמא אין דעתו אלא על שיכול לעשות הא אתיא כפשטא וכאומר היום דמי וההוא דנודרין להרגין ולחרמין שצ"ל בלבו היום משום דהתם על דעתם נשבע ודעתם לעולם א"נ דההיא בשלא אסרו עליו כל פירות שבעולם אלא מקצת פירות שאפשר היה לעמוד בה לעולם ונראין דברי האמוראין דבהא דרבא מותר הוא בפירות שנשבע עליהם דכל שתלה שבועתו בשבועת שוא אין השבועה חלה לביטוי ולפיכך חשובה משום שבועת שוא ואי בפירות מיתסר הרי שבועתו חלה ולמה עובר משום שבועת שוא אלא ודאי כדאמרן ובמסכת נדרים ה"ג וכן הוא בנוסחאות ישנות כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועת הבאי מותרת כלומר שהפירות מותרים וכן היא בתוספתא בפי' אבל יש שכתבו דהא דרבא אסור הוא בפירות משום שבועת ביטוי לפי שמצאו גי' בנדרים תנא שבועת הבאי (מותרות) [אסורות] ועוד נתלו בזה על מ"ש בספרי כי ידור נדר לה' (אלא) [אם] שהסמיך נדרו לדבר שאפשר נדר וא"ל אינו נדר יכול כשם שבנדרים כך בשבועות ת"ל לאסור איסר מ"מ ואף לאותה גי' יש לפרש שאסורות דקאמר דהיינו שאסור לישבע כן משום שבועת שוא אבל הפירות מותרים שלא לסתור התוספתא דקתני מותרות וההיא דספרי נמי לאסור שלא ישבע כן קאמר משום שבועת שוא וזו דעת רבינו הרמב"ן ז"ל ושני רבותי ז"ל וכבר הארכתי בה במסכת נדרים:

לא התם משום קנייא דרבא פירשתיה בארוכה במס' נדרים בס"ד:

המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק השני בדיני שבועת שוא והוא שאמר שבועת שוא חייבי' על זדונה מכות ועל שגגתה פטור ואיזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמ' על עמוד של שיש שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהוא איש נשבע על דבר שאי אפשר לו אם לא ראיתי גמל פורח באויר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד אמ' לעדים באו והעידוני שבועה שלא נעידך ואח"כ העידו נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא להניח תפלין זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור אמר הר"ם פי' הידוע לאדם עד שיהא אותו הדבר ידוע אצל שלשה בני אדם או יותר ואמרו אם לא ראיתי הוא שיאמר כל פירות העולם אסורין עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר או כיוצא בזה ואמרו כקורת בית הבד כתבניתה וצורה והוא תבנית שאינו מצוי בנחשים כמותה אבל בגודל הגוף מצוי ואין בו שבועת שוא הנה נתבאר לך בכאן שמיני שבועת שוא הם שלשה האחד שנשבע על שהוא חייב המציאות שהוא בחלוף מה שהוא מצוי או שישבע על מה שהוא נמנע המציאות שהוא נמצא או שישבע על דבר שאין צריך בו לומר הספור בשבועה כגון שישבע על האיש שהוא איש ועל האשה שהיא אשה:

אמר המאירי שבועת שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור והיא חלוקה לארבעה מינים כמו שהזכרנו בפתיחת המסכתא הראשון הוא שהוזכר נשבע לשנות את הידוע כגון על אבן שהיא של זהב ועל האיש שהוא אשה יפרשוה בגמ' כן בכל דבר הנכר לשלשה בני אדם מן ההמון מצד מהות הדבר ופרסום ענינו שלא מצד למוד וחקירה והשנית היא בהפך זו והיא שנשבע על הידוע לכל שכך הוא כגון על אבן שהיא אבן ולא הוזכרה כאן ובתלמוד המערב הזכירוה ואמרו אהן דמשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא אהן דחמי מטרא נחית ואמ' קירי פירי ברכסון כלומ' האלהים הפירות מתקלקלים מחמת המטר היורד עליהם לוקה משום שבועת שוא וכן כל כיוצא בזה ממה שידוע לכל השלישי הוא שנזכרה כאן והוא שנשבע על דבר שאי אפשר לו כגון שיעלה לרקיע ושלא יישן שלשה ימים וכיוצא באלו והוזכרה כאן בלשון אם לא ראיתי גמל פורח באויר ופרשוה בגמ' באומר שבועה שראיתי גמל פורח באויר או יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי וכו' ר"ל בלשון שבועה כלומר שבועה שלא אוכל אם לא ראיתי וכו' כמו שביארנו בראש הפרק כ' א' ושמא תאמר בלשון זה השני מיהא היאך הוא לוקה אחר שתלה שבועתו בנמנעות אלו לא יאכל ולא ילקה שהרי מ"מ לא נשבע שראה פירשו חכמי הצרפתי' שכל שנשבע שלא לאכול כל פירות שבעולם אם לא ראה כבר חל נדרו או שבועתו מעתה שהרי אנו עדים שלא ראה ואי אפשר לו באיסור כל פירות שבעולם והרי הוא כנשבע שלא יישן ולדעת זה כל פירות שבעולם לאו דוקא אלא כל מאכל שבעולם שהוא ממה שאי אפשר הא כל שאמ' שלא אוכל דבר פלני אם לא ראיתי וכו' אין כאן שוא אלא לא יאכל ולא ילקה או שמא אפשר שנשבע שבועה שלא אוכל אם לא ראיתי כך ואכל ועל זו הוא אומר שלוקה משום שבועת שוא וכן בכלל שבועת שוא כל שנשבע שראה חיילות כיוצאי מצרים ונחש כקורת בית הבד ואע"פ שענינים אלו הנזכרים כאן ר"ל ראיתי חיילות כיוצאי מצרים ונחש כקורת בית הבד הוזכרו בנדרים כ"ד ב' בנדרי הבאי הנאמרים מתוך גוזמא ואף בגמל הפורח ראוי לומר כן מצד הפלגת מרוצתו אע"פ שלא הוזכרה בנדרי הבאי פירשו גדולי הרבני' שאע"פ שנדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורות וכן הוזכרה בנדרים כ"ד ב' ואף בספרי אמרו איש כי ידור נדר את שהסמיך את נדרו למה שאפשר לו הרי הוא נדר ואם לאו אינו נדר יכול אף בשבועה כן תלמוד לומר או השבע שבועה לאסור אסר מ"מ ומה בין נדר לשבועה נדר בנודר בחיי המלך שבועה בנודר במלך עצמו וכן אחרוני הרבני' כתבו שאף בנדרים גמל הפורח אינו לשון הבאי שאין הבאי אלא במה שהוא רואה בדבר מקצת ומפליג עליו בספורו אבל גמל אינו בכלל מין הפורח כלל אבל כל שיש בו מקצת והוא מפליג בו הוא בכלל הבאי ובנדר מותר והוא שאמרו בתוספתא קנם ככר זה עלי אם לא נמניתי על פסח שאליה שלו משקל ו' ליטרין ואם לא שתיתי יין שלוגו יפה דינר מותר הא כל שאמ' קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי גמל הפורח אפי' ראה גמל קופץ כמה נאסר בככרו ומ"מ יש פוסקין ששבועות הבאי כנדרי הבאי וכן כתבוה גדולי המחברי' כמו שפסקנו למעלה וכן היא בתלמוד המערב וא"כ יש לך לפרש בכאן בעולי מצרים שלא ראה חיל כלל ובנחש כקורת בית הבד שלא ראה נחש כלל ובתלמוד המערב פירשוה אם לא ראיתי כעולי מצרים בסקירה אחת ואף שם הקשו בשבועות הבאי בנסח זה כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות והתניא שבועות הבאי אסורות כאן במעמידין כאן בשאין מעמידין ופי' מקצת חכמי צרפת במעמידין שהוא נושא ונותן עם חברו בדברי' ומחזיק כך וכך ראיתי וחברו חולק עמו והוא נשבע שכך ראה וכל שהוא נשבע על ידי חולק אין כאן הבאי ודרך דקדוק הוא נשבע אבל כשאין מעמידין אלא שמסיח לפי תומו מותרות בין בשבועות בין בנדרים וי"מ בענין מעמידין שחבריו מעמידין אותו על הדבר לשער כמה הוא והחלק הרביעי שבשבועת שוא הוא שנשבע לבטל את המצוה על הדרך שהקדמנו בראש המסכתא והוא שאמר אמ' לעדים באו והעידוני והם משיבים שבועה שלא נעידך כלומ' אע"פ שאנו יודעין את העדות וכן שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפלין מצד פירוק עול על המצוה זו היא שבועת שוא וקיום המצוה לא הוזכרה כאן שלא הזכירו במשנה זו אלא שוא שיש עמו שקר שבכללה הנמנעות ובטול מצוה אבל מין שוא שאין עמו שקר שבכללו ברכה לבטלה וקיום מצוה לא הוזכרה כאן וכבר ביארנו את דינה כ"ה א':

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כל הנשבע על נמנעות אלו שכתבנו שאמר שלא נתכוון אלא מפני שהיה בלבו להעלות שם הדבר על כך כגון זה שנשבע שראה גמל פורח באויר שאמר לא נשבעתי אלא על עוף גדול שראיתי שמתוך גדלו העליתי את שמו בתוך לבי גמל ועל סמך אותו השם נשבעתי כך אין זה כלום ואפי' לא נשבע על דעת בית דין ולא על דעת שום אדם שאין בידו לחדש שמות בדברים שדעתו בטלה אצל כל אדם וכן אם תבעו חברו במנה והוא טוען שנתן לו מנה ונשבע לו בבית דין שכבר נתן לו מנה ונודע ששקר נשבע אלא שבתוך לבו קורא לחתיכות דקות של עץ מעות ונתן לו מאותם חתיכות ועל סמך זה נשבע שמעות נתן לו אין זה כלום ואפי' לא נשבע על דעת בית דין א"כ למה הוצרכו בית דין לומר לנשבע הוי יודע שלא על דעת עצמך אנו משביעין אותך עד שתהא נסמך בדברים שבלב אלא על דעתנו ועל דעת בית דין והרי סמך שעל דברים שבלבו אינו כלום טעם הדבר מפני שאפשר לו בקצת תחבולות שעל ידן נעשית שבועתו אמת בלא סמך דברים שבלבו אלא על סמך דברי פיו ממש אלא שאמרו בתחבולה נעלמת לבית דין בשלישי של נדרים כ"ה א' הוזכר באחד שהזמין את חברו לדין לפני רבא וטענו שפרע וחייבו רבא לישבע שפרעו והביא קנה מלאה מעות ובא לו נשען עליה וכשהזמינו לו את הספר לישבע אמ' לו למלוה שיהא נוטל בידו קנה משענתו עד שישבע ולקח הספר ונשבע שכבר נתן לו מעות בכדי שיעור הלואתו ונסמך בשבועתו על משענת קנה שנתן בידו ואע"פ ששבועת היסת היתה ואינה צריכה נקיטת חפץ הוא היה מחמיר על עצמו כדי להיות לו מקום ליתן את הקנה לחברו בלא היכר תחבולה ואירע הדבר שכעס המלוה בעצמו על כפירתו והשליכו בכעס ונעשה הקנה רצוץ ונשפכו המעות בקרקע חיל בלע ויקיאנו ומבטנו יורישנו אל ונמצא שאף דברי פיו אמת היו ועל דברים אלו וכיוצא בהן היו בית דין משביעין את המושבע על הדרך שביארנו וכן על דבר זה כשהשביע משה את ישראל על הדרך שהוזכר בפ' אתם נצבים אמ' להם לא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום שאלמלא כן אף הם היו נשבעים לקיים מצות אלהים ודעתם לע"ז שאף היא נקראת אלהים ואפי' היה מזכיר שם המיוחד שהרי אמרו ל"ה ב' כל השמות האמורים במיכה חול לדעת ר' יהושע ושבפילגש בגבעה חול לדעת ר' אליעזר כמו שיתבאר ואע"פ שיש בהם בשם המיוחד ואם יאמר להם תורה על סמך שאין לשאר האומות תורה אלא נימוס היה דעתם על אחת משתי התורות ולא על חברתה ואם יאמר תורות היה דעתם על תורת חטאת ותורת אשם לבד ואם יאמר להם כל התורה היה דעתם על ע"ז ששקולה כנגד כלה ואם יאמר להם מצות היה דעתם על שני מצות לבד ואם יאמר כל המצות היה דעתם על הציצית שאמרו עליה ששקולה כנגד כלן וכן כל כיוצא בזה:

יש בענין זה סבה אחרת להזקיק את המושבע לישבע על דעת אחרים והוא שלא תהא לשבועתו הפרה שכל שנשבע על דעת רבים אין לו הפרה כמו שביארנו במסכת מכות ט"ז ב' וכבר כתבנו שם שאין דעת רבים אלא בשלשה ואע"פ שנאמר כאן על דעתי ועל דעת המקום ואין כאן אלא שנים דעת המקום משלמת החסרון או שמא דעת המקום ופמליא שלו וכתבו קצת קדמונינו על גזרות והסכמות שאנו גוזרין ומקבלים עלינו בחרם או בשבועה על דעת המקום ועל דעת הקהל שיש להן היתר ואינו דומה לזו של תורה שהשבועה היתה מכח הנבואה במצותו ית' שבענינים שלנו אין הקב"ה מצוה להסכים או לגזור ודיינו בדעת הקהל אלא שמצרפין דעת המקום להחמיר ואע"פ שדעת הקהל דעת רבים הוא מ"מ דעת עצמם הוא שהרי כלם בעלי דבר ומתוך כך מתירין לכשירצו והם כתבוה אף בלא חרטה ואפי' היתה ההסכמה דבר מצוה שהרי תורה דבר מצוה היתה ואלמלא שהושבעו על דעת אחרים היתה שם הפרה אבל כל שקהל אחד אוסר הם כתבו שאין קהל אחר רשאי להתיר אא"כ הוא גדול מן הראשון בחכמה ובמנין ואף בזו אני חוכך להקל שאף דעת המסכימים כך הוא וכבר כתבתיה בראשון של יום טוב ה' א':

המשנה השביעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי והוא שאמר שבועה שאוכל ככר זו שלא אכלנה הראשונה שבועת בטוי והשניה שבועת שוא אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת בטוי אמר הר"ם פי' מבואר הוא שכיון שנשבע שיאכלנה שהוא חייב לאכלה מכלל המצות כמו שהוא חייב לעשות סוכה ולולב כי הוא חייב לקיים השבועה ומה שנשבע אח"כ שלא יאכלנה כאלו נשבע שלא יעשה סוכה או לולב ואמרו לא אוכלנה עובר על שבועת בטוי פירושו אף על שבועת בטוי לפי שעבר על שבועת שוא על שני הענינים:

אמר המאירי שבועה שאוכל ככר זה שנמצא חייב לאכול את כלה וחזר ונשבע שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת בטוי והשניה שבועת שוא שהרי נשבע לבטל את המצוה ונמצא שעבר על שבועת שוא על כל פנים בין אכלה בין לא אכלה שמאחר שנשבע שלא יאכלנה יצאה שבועה ישקר מפיו בבטול מצוה ושבועת בטוי אם לא אכלה עובר עליה ואם אכלה כבר קיימה נמצא שאם אכלה עובר על שבועת שוא לבד ואם לא אכלה עובר על שוא ועל בטוי והוא שפירשו על זו בגמ' לא אכלה עובר אף על שבועת בטוי כלומ' שהוא הדין לשבועת שוא ומתוך כך אמרו על זו בתלמוד המערב כיצד עושין אומרין לו שיאכלנה מוטב שיעבור על אחת ואל יעבור על שתים וההפך להפך ר"ל שאם נשבע תחלה שלא יאכל ואח"כ שיאכל אומרין לו שלא יאכל ואל יעבור אלא על אחת וקל וחומר הדברים שהרי זה בשב ואל תעשה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

בד"ה שבועה שלא כו' איכא איסור שבועה בכל ט' וכל ט' שיאכל כו' עכ"ל כן הגיה מהרש"ל ור"ל דבכל ט' דעלמא אסר עצמו כיון שלא אמר אלו וא"כ בכל ט' שיאכל מהנך י' דאסר עצמו בשבועה קאי כבר באיסור שבועה ראשונה של ט' ולפי ספרי התוס' שלפנינו איכא איסור שבועה בכל י' וכל ט' כו' נמי יש לפרש כן וק"ל:

בד"ה באומר יאסרו כו' אם אסר כל פירות כו' בלא שום תנאי כו' עכ"ל והכא במתני' ה"מ למנקט בכה"ג גבי שבועה באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בלא שום תנאי דהוה שבועת שוא כיון שהוא דבר שא"א לעמוד בו אלא דנקט ליה בכה"ג בתולה בתנאי בדבר הבאי לרבותא דלא נימא שאין דעתו לומר ממש כקורת בית הבד כו' כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:

בא"ד והא דתניא בתוספתא כו' כך שבועת הבאי מותרין כו' עכ"ל ר"ל לפירושם בתרא דשבועות הבאי הוא שאין דעתו לומר כקורת בית הבד כו' וגבי שבועה החמירו הכא א"ש הך דתוס' דשבועות הבאי מותרות היינו מדאורייתא אבל לפי' ר"ת דהבאי הוא משום דא"א לעמוד בו והוי שבועות שוא ואסור מדאורייתא לא יתיישב הך תוספתא וק"ל:

בד"ה שבועות העדות כו' דקרא איירי בתרוייהו בדיינים ובנידונים כו' וקאי נמי אנידונים וכל ישראל כו' עכ"ל ר"ל ולענין דיינים הוה נמי [אשה] בכלל כל ישראל אלא דיצאת מן הכלל לענין דיינים מק"ו דפסולה לעדות וק"ל: