מסכת שבועות דף כ״ג עמוד ב׳

ודלמא ע"י תערובת אי אמר הכי הוה משמע שלא יאכל פת שיש בה כל המינין הללו בערבוביא אבל של כל מין ומין בפני עצמו יאכל:

הא אחרינא שתינא ממין זה:

כגון אלו משמע ממין אלו:

דלמא אי אמר הכי הוי משמע כגון אלו כשיעור הזה:

הוה ליה למימר שבועה שלא אשתה עמך ולא צריך לפרש דכי אישתבע אמאי דמסרהבין בו אישתבע:

תנן התם גבי שבועת הפקדון:

פרוטה מכולן מצטרפת לחייבו על שבועה ולא על כל אחת ואחת אלא לחייבו אשם אחד:

פליגי רב אחא ורבינא בחייב על כל. אחת ואחת דמתני' ובדרבי יוחנן חד אמר מיחייב אפרט ולא מיחייב אכלל כלומר על כל אחת ואחת דתנן במתני' שלש אשמות הן ולא ארבע דלא אמרינן שבועה שאין לך בידי חדא שבועה היא וכי הדר פירש חטים ושעורים וכוסמין לחלק הרי ארבעה הא לא אמרי' אלא שבועה שאין לך בידי אפרטי קאי וכי אמר רבי יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת ארישא דמתניתין איתמר דקתני אינו חייב אלא אחת אבל סיפא מכל מין ומין חדא שבועה באנפי נפשה היא אי ליכא בכל מין שוה פרוטה לא מיחייב:

במסרהב בו חבירו ואינו אוסר עצמו אלא בשלו:

הכא מי מחית נפשיה לפחות מכשיעור בקונטרס פי' דל"ג ליה ושיבוש הוא אלא ה"ג מי מיחייב אכללי ופרטי ונראה דיש ליישבו מי מחית כו' וה"פ כלומר מי איכא למימר הכא גבי שבועת ביטוי דנוקי שבועה אכללא דפת חטין ושעורין וכוסמין לענין פחות מכשיעור דאם אכל מכל מין ומין פחות מכשיעור שיצטרפו דמסיק אדעתא דאי אכל שיעור אכילה מכולן שיתחייב דאיכוין לצירוף ואחשבה לאכילה פחות מכשיעור מכל מין ומין ומסיק הכי השתא התם דמצי למיחל אכללי ופרטי דכי אישתבע והדר אישתבע חייל נמי אפחות מכשיעור מכל מין ומין אבל בשבועת ביטוי דלא מצי למיחל אכללי ופרטי כשיעור שלם אין לנו לומר דנתכוין אכללי גם לענין צירוף:

רישא בסתם וסיפא במפרש קצת תימה כיון דרישא וסיפא איירי בנבילה וטריפה מ"ש דברישא נקט אוכלין שאינן ראוין ובסיפא נקט נבילה וטריפה:

בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין אין להקשות דלוקי כולה במפרש ורישא בשאינו כולל דברים האסורים עם דברים המותרים דהא משמע דוקא אכל אוכלין שאינן ראוין פטור אבל ראוין חייב:

דמוקי לה כדברי הכל אף על גב דאיכא תנאי דלית להו איסור כולל בהא לא חיישינן כיון דלא מיתנו במתני' ועוד דאין לחוש במאי דאיכא תנאי דלית להו איסור כולל כיון דבהדיא פליג ר"ש מהאי טעמא דלית ליה איסור כולל וא"ת ולוקמי במפרש וד"ה וי"ל דאי במפרש לא מיתוקמא מתניתין כרבי עקיבא דמשמע הא סתם פטור וא"ת לימא דהיינו טעמא דלא אמר כר"ל משום דר' יוחנן סבר (יומא עג:) חצי שיעור אסור מן התורה ובכל שהוא נמי מושבע ועומד הוא וי"ל כיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה כדפ"ל. אע"ג דאין איסור לאו חייל על איסור עשה דהא לקמן (שבועות דף כה.) פריך אילימא מתנה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב נתן תתן לו ואמר נמי בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג.) מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ומפרש בפרק כל הבשר (חולין דף קיג:) דטעמא משום דאין איסור חל על איסור אע"ג דבתרומה טמאה אין בה אלא איסור עשה מ"מ חצי שיעור דליכא אפי' עשה אלא איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד ועוד דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן דאין אסור אלא מדרבנן כמו חצי שיעור לר"ל וזה הפירוש נראה יותר דלפירוש קמא קשיא דמ"מ הכי המ"ל דלא אמר כר"ל כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה לא משכחת לה הן ולאו דהיכי מישתבע שאוכל חצי שיעור הא מושבע ועומד מהר סיני הוא:

ואסיקנא פת פת למה לי לחיובי נפשיה אכל חדא:

שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש חייב על כל אחת ואחת. בשלמא התם אייתר ליה פת פת לחיובי אכל חדא וחדא [כו'].

ופריק רב הכא במונחין לפניו עסקינן ואסיקנא הוה ליה למימר שבועה שלא אשתה אלו ומינייהו יין ושמן ודבש למה לי לחיובי אכל חדא וחדא אי נמי במסרב בו חברו ואומר לו בא שתה עמי יין ושמן ודבש הוה ליה למימר שבועה שלא אשתה [עמך] יין ושמן ודבש למה לי לחייב על כל אחד ואחד. תנן בפירקין דלקמן תן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך.

שבועה שאין לך בידי אינו חיב אלא אחת שבועה שאין לך בידי חטים ושעורין וכוסמים חייב על כל אחת ואחת.

וא"ר יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת פי' אפילו אין לו בידו מן חטין שעורין וכוסמין מכולן [אלא] שוה פרוטה מצטרפין וחייב.

ופליגו בה רב אחא ורבינא חד אמר אפרטי מיחייב פי' אכללי נמי מיחייב. פי' אחא נמי דתנן שבועה שאין לך בידי והוא כלל ואח"כ פרט חטין ושעורין וכוסמין הרי ארבע חדא דכללא ותלתא דפרטי.

הכא מאי מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור ומחייב אשבועה דכללא נמי בהני דפרטי אי לא.

ומשני רבא הכי השתא התם גבי טוען בחברו איתא נמי לשבועתו בתר הכי בפרטי. ומשום הכי מיחייב אכללי ואפרטי. אבל הכא גסי אסור עצמו בשבועה אי ס"ד איתא לשבועתו בכללי וכיון דאמר שבועה שלא אוכל איתסר באכילה דכל פת הויא ליה כנבילה. כי הדר פריט פת חטין פת שעורין פת כוסמין אמאי חייב. מי חיילא עליה שבועה מושבע ועומד הוא. אלא הכא ודאי אפרטי מיחייב אכללי לא מיחייב:

ודילמא על ידי תערובת לאו למימרא דדינא הכי, דודאי היכא דאמר שלא אוכל פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין אסור בכל אחד ואחד מהן בלי תערובת, אלא הכי קאמר דילמא פת פת דקאמר לא לחלק קאמר, אלא סבור הוא שאלו אמר פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין לא יהא אסור אלא בפת תערובת ג' מינין אלו. והא נמי דקאמר אלו אמר מין אלו מין אלו הוא דלא שתינא הא אחריני שתינא מינייהו, דינא ודאי לאו הכי דאפילו הני נמי אסירין ליה, אלא כנגד מחשבתו אמר דדילמא סבור הוא שאלו אמר כן לא יהא אסור באלו עצמן אלא במינן.

ה"ג כפר"ח ז"ל הכא מאי מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור או לא. וה"פ דאי לא מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור, ודאי לא מחייב אכללא, דהא תנינן דחייב אפרטא תלת ואם איתא הרי נשבע על שלשתן בכלל, וכיון שכן איך מחייב אפרטא דהא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה, אלא אי אמרת מי מחית איניש נפשיה אפחות מכשיעור היינו כללא להתחייב היכא דאכל כזית משלשתן, אעפ"י שאין כשיעור מכל אחד ואחד משלשתן דלהכי כללינהו והדר ונשבע על הפרטין, ואלו אכל מכל אחד מהן פחות מכשיעור אינו חייב על הפרט, ואסיקנא דלא מחייב על הכלל, דע"כ כיון דאמר שלא אוכל פת חטים פת שעורים לא נפיק כשיעור מכלל שבועתו א"כ היכי משכחת דמחייב אפרטי, והא מושבע ועומד הוא. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ואמ' דשבוש הוא ול"ג אלא הכא מאי. וכעיקר בעיין דקא מבעיא לן אי מחייב אכללא קשיא לי שאלו אתה עושה כאלו נשבע דידך כלל שלא אוכל הרי אתה אוסרו על כל מידי דמיכל ואפילו בכולא פת אסרתו בכלהו פתיתין בשבולת שועל ושיפון, וי"ל שאינו נשבע בכלל אלא במה שנשבע בפרט.

מפרש נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא איכא למידק דקושיא זו ה"ל לאקשויי מעיקרא, ונ"ל דמעיקרא דלא הוה ידע במאי מוקי לה לא מצי לאקשויי, עד שידע במאי, אבל קושיא דאקשי מרישא לסופא מקשי שפיר, משום דהוה ס"ד דכולה תניתין בחד גוונא תנו, ומשום הכי מקשה ליה דממה נפשך בהאי גוונא דמפוקי לה למתניתין ע"כ תקשי רישא לסיפא, דאפילו תוקמא לסיפא בגוונא דתיחול שבועה אף באיסורים א"כ תיקשי רישא, ואי תוקמא לרישא בדלא חילא אאסורי' תיקשי סופא והשתא דאמר דרישא בסתם וסיפא במפרש, הדר אקשי ליה דבמפרש נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא כנ"ל.

הא דאמרינן בשלמא ר"י לא אמר כר"ל משום דמוקי לה ככולי עלמא. איכא למידק מ"ש האי טעמא דנקט, דמשמע דאי לאו הכי הוה מצי לאוקמא בחצי שיעור כר"ל, והא חצי שיעור דר"י דבר תורה וכדאיתא בפרק בתרא דיומא (עג, ב), וליכא למימר דכיון דאין בו לא קרבן ולא מלקות אלא איסורא בעלמא אע"ג דה"ל איסור דאורייתא לא אמרינן בכי הא מושבע ועומד מהר סיני הוא, דהא אפילו באיסור עשה בלבד אמרינן (לקמן שבועות כה, א) אין שבועה חלה על שבועה, ועוד דהתם בפרק בתרא דיומא אמרינן דמודה ר"ל דחצי שיעור אסור מדרבנן, ופריך עלה מהאי מימרא דמוקי ר"ל מתניתין בחצי שיעור, ואם איתא דאית ביה אפילו איסור דרבנן היאך חלה עלה שבועה ואסיקנא התם דכיון דאית ליה היתר מדאורייתא מיחייב עלה קרבן שבועה, דאלמא משמע דכל דלית ליה היתר דאורייתא קרינן מושבע ועומד מהר סיני, וי"ל דחד מתרי טעמי נקט, עי"ל דהא דקאמר בשלמא ר' יוחנן לאו דוקא ר' יוחנן אלא ר' יוחנן ורב ושמואל דכולהו אוקמוה בכולל ולא בחצי שיעור, אלא נקט ר' יוחנן משום דאיהו בר פלוגתיה דר"ל, ורב ושמואל לא שמעינן להו בחי שיעור אי דאורייתא או לא, לפיכך נקט האי טעמא דסליק לכולהו. אלא איכא למידק מאי קאמר דר' יוחנן אוקמה ככ"ע, והא איכא תנאי טובא דלית להו איסור כולל, ואפילו ר"ש כדאמרינן בסמוך לדעת ר' יוחנן, וי"ל דלאו ככ"ע ממש קאמר, אלא בין לר' עקיבא בין לרבנן דמתניתין, ואם תאמר אם כן אפילו ר"ל מוקי לה כוותיהו במפרש חצי שיעור בין לרבי עקיבא בין לרבנן, ויש לומר דסתמא דמתניתין לאו במפרש היא, ואי בדלא פריש לא אתיא כרבנן אלא כרבי עקיבא בלחוד.

ודילמא ע"י תערובת יש שפי' דאנן פרכינן כי אולי היה סבור שאין במשמעותו אלא ע"י תערובות אבל אינו כן בדרך האמת דודאי בלשון זה אף שלא בתערובת היה אסור בהם ודכוות' הא דאמרינן לקמן אסיפ' ודילמ' קאמר מן אלו הוא דלא שתינא וכו' לפום דעתיה פרכינן אבל בדרך אמת כיון דאמר מן אלו דאסר עליו כל המין אף אלו והרמב"ן ז"ל פי' דודאי אם הוא אומר כי לקולא נתכוון שומעין לו ככל סתם נדרים שפי' להקל וכן אם מנהג בני מקומו לומר לשון זה לקולא הא לאו הכי לחומרא דיינין ליה ככל סתם נדרים שהם להחמיר וכל מה שמאריך הסוגייא בשקלא וטריא זו בין ברישא ובין בסיפא אינו אלא ללמדנו דינין והלכות אגב גררא דהא כל מאי דפריך ודילמא קרוב הוא לתרץ כדמתרץ תלמודא ואורחא דתלמודא בהכי וכולהו הלכתא נינהו. רב אחא בריה דרב אמר במסרב בו חבירו וכו' ולאו דפליג אסוגיין דלעיל דהא לא אפשר אלא דניחא ליה לפרושי מתניתין אף בשאין מונחין לפניו וכההיא דפרישית לר"א בריש פרקין. תנן התם וכו' פליגי בה וכו' פירוש בסיפא חד אמר אפרטן מחייב אכללי לא מחייב פי' שאין מחייבין אותו עוד קרבן אחר משום כללא שאמר אין לך בידי ולדבריו כי אר"י פרוטה מכולם מצטרפת ארישא בלחוד קאי וחד אמר אכללי נמי מחייב קרבן ולדבריו דר"י אפילו אסיפא קאי אכללא מיהת כן פי' רש"י ז"ל:

גי' הספרים והיא גי' ר"ח ז"ל הכא מאי מחית אניש נפשיה לפחות מכשיעור או לאו רש"י ז"ל מחק גי' זו דמאי פחות מכשיעור איכא למימר בהא דהא ודאי בין בכללי בין בפרטי לא מחייב לרבנן אלא בכשיעור אכילה בכזית ובשתייה ברביעית והוא גורס הכא מאי כלומר מי אמרינן מ"ד לעיל דאכללא נמי מחייב הכא נמי מחייב אכללא ותימא היכי לא אסיק אדעתיה השואל בזה תירוצא דמתרץ ליה רבא בסמוך שהוא דבר פשוט בכולה מכלתין ועוד אי ההיא דרבא לא מסיק אדעתיה מאי מספקא ליה בהא טפי מההיא דלעיל לכך יש לקיים גי' הספרים ואף גי' רש"י ז"ל מיתפרשא בה וטעמא דמילתא דהשואל היה סבור דהכא נמי איכא למימר דמחייב אכללי ואפרטי דנימא בהאי אחית נפשיה בכללא דליתסר ביין ודבש ושמן ומשקין אלו ע"י תערובת דוקא כלומר כשישתה מכולם רביעית שאין בכל א' מהם אלא פחות מכשיעור אלא שמצרפין לכשיעור אבל אכל חד מינייהו באנפי נפשיה [לא] מיתסר כי שתי ליה בעיניה ואפי' ברביעית ומעתה חיילי עלה שבוע' בפרטי דפשיטא דלא איתסר על ידי תערובת בצירוף שיעור אחר כלל ואיתסר ביה בכל חד וחד בעין כששתה ממנו כרביעית שהוא השיעור והו"ל כללי ופרטי שבועות חלוקות דבכללא לא איתסר אלא בצירוף דוקא ובפרטי בצירוף לא איתסר אלא בכל חד וחד כשיעור בלא צירוף א"ד דאף בכללא לא אחית אנפשיה לצירוף דוקא אלא דאיתסר בכללא בין בצירוף בין שלא בצירוף ומעתה לא חיילי עליה פרטי דאתי לאתחייב בהו בלא צירוף דהא מושבע ועומד הוא גם שלא בצירוף והשואל היה סבור שגם במשנת הפקדון מ"ד כללא ה"נ דעתיה דכפר בחיטין ושעורין ושאר המינין בכלל ע"י צירוף דוק' ובפרטי [שלא] ע"י צירוף אכל חד וחד אלא דמספקא ליה לשואל דדילמא גבי כפירה הוא שהבא לכפור בא לכפור בכל הצדדין לגבי תובע אבל בשבועה לא נחית איניש לישבע בפחות מכשיעור והדר לאלתר לישבע בכשיעור ולעשות משבועה א' שיכול לכלול צירוף ולא צירוף ביחד ויחלקנה לשתים ורבא אהדר ליה דהתם בפקדון דוקא ודאי נחית איניש נפשיה בהא לפחות פחות מכשיעור וכללא דהתם שלא בצירוף נמי היא וכיון דכן ליכא למימר הכא הכי דבשלמא גבי שבועת הפקדון שבועה חלה על שבועה לחייבו משום דאע"ג דכפר מעיקרא אילו הדר השתא ומודה חייב ממון דכל כפירת ממון חייבו הכתוב משא"כ בשבועת ביטוי שאין שבועה חלה על שבועה ולפי שהשואל סתם שאלתו הוצרך רבא להאריך ולומר דלא דמו דהא ודאי אף השואל היה יודע דל"ד ואי בכלל' דהכא לא אחית אנפשי' לפחות מכשיעור (דליכא) [ליכא] למימר בה חיובא (דהא) דכללא וחיובא דפרטי בין דלהוי כללא קמא או פרטי קמא זהו הנכון בשמועה זו הקשה והיא בשיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל אלא שלשונו קצר כמשפטו עוד אנו צריכים לפ' בשיטה זו דכללא דאמרינן הכא והתם לאו משום אין לך בידי בלחוד או משום שאשתה בלחוד דהא לא משמע לישנא דמתניתין הכי כלל ועוד דא"כ לא שייך לומר בה דאחית נפשיה להתחייב בצירוף דוקא כדפרישנא אלא ה"פ כי כשאמר שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין דעתו לשני דברים לעשות מהם כלל בצירוף כפשטא דלישנא ולעשות מהם פרט דכל חד וחד מייתורא דלישנא וכן אתה מפ' באידך דשבועות ביטוי שאמר לחבירו דמסרב בו שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש שדעתו לב' דברים לאסור עצמו בצירוף דוקא ולהתחייב על כל א' בפרטי מיתורא דלישנא דאמר תלמודא לעיל:

מ"ש רישא ומ"ש סיפא דמשמע לן דרישא דקתני אכל אוכלין שאין ראוין לאכילה שיש בכלל זה שאכל נבילות וטריפות שאין ראויות לאכילה מן התורה ולהכי קשיא רישא אסיפא ומפרק דהא לא קשיא דרישא בסתם פי' שנשבע סתם שלא אוכל כי מסתמא לא היה דעתו לישבע על נבילות וטריפות ולפיכך פטור וסיפא במפרש בשבועתו שלא יאכל נבילות ולפיכך חייב שכבר ביטל לשון שבועתו:

מפרש גופיה נמי תקשי אמאי חייב על ביטול לשון שבועתו דהא לא חיילא עליה שבועה דמושבע ועומד מהר סיני הוא ופרקינן רב ושמואל דאמרי תרווייהו בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים בכאן הוכרח רש"י ז"ל לפרש בפי' שנשבע שלא יאכל נבילות וטריפות ושחוטות שא"א לפ' כאן כמו שפי' לעיל ובשאר מקומות בתלמוד דכל שנשבע סתם שלא אוכל חשיב כולל דברים המותרים ודברים האסורים דהא בהדיא אמר שסבר דסיפא במפרש ומה שמפרש רש"י ז"ל לעיל ובשאר מקומות בכולל בסתם זהו לפי מסקנת ההלכה הזאת כדבעינן לומר בפירושו בס"ד:

בשלמא ר"י לא אמר כר"ל דמוקים לה למתני' כד"ה ומדלא נקיט טעמא אחרינא דס"ל לר"י דחצי שיעור אסור מן התורה כדאיתא במסכת יומא שמעינן מאי דכתיבנא לעיל דס"ל דאפ"ה חיילא שבועה אכל שהוא משום איסור חמור חל על איסור קל דחצי שיעור מדאורייתא ליכא אלא איסורא בעלמא ובשבועה איכא לאו וא"ת והא ר"ל נמי כד"ה אוקמה בין לר"ע ובין לרבנן וליכא למימר דטעמא דר"י עדיף דהא מוקים לה לד"ה (באי עולם) דאדרבא בדר"י איכא תנא דפליג דלית ליה איסור כולל ואלו אדר"ע ורבנן ליכא דפליג וי"ל דלר"ל אין משנתינו כר"ע וכרבנן דאי מתני' בסתם ר"ע בלחוד הוא ואי במפרש רבנן בלחוד היא ומ"ש ר"ל אי אתה מוצא אלא במפ' וכו' ה"פ אי אתה מוצא שיתחייב על שבועתו אלא או בשתעמידה במפרש חצי שיעור וכרבנן בלחוד או בסתם וכר"ע בלחוד אבל לר"י דאוקמה בכולל אתייא בין לר"ע ובין לרבנן דכולהו אית להו איסור כולל:

היו מונחים לפניו דאמר שבועה שלא אוכל מאלו מותר באחרים שבאותו המין ואם אמ' כגון אלו פירושו באותה מדה אבל כשיעור יתר או חסר מותר ואם אמר מין אלו מותר בהם שלא אסר אלא אחרים שבאותו המין וא"כ משנתנו באלו ומיניהן ויש חולקין באלו הדברים מפני שכל אלו אצלם דחיות ודרך משא ומתן נאמרו ואע"פ שיש בהם שראוי לדון בהם כמו שכתבנו מ"מ לא בכלם ובוררין בהם זה בכה וזה בכה והחכם יבור לעצמו דרך ישרה לפי מה שיראה לו לפי הענין וחכמי הדורות כתבו בפרטים אלו שזו שאמרו בפת של חטים ושל שעורים דילמא על ידי תערובת לא שנאמ' שלא לאסור אלא בפת המעורב מכלם אלא פי' הקושיא שמא הנשבע טועה בכך וסבור שאין לשון זה אלא לתערובת אבל בלא תערובת אוסרין לו וכן מה שאמ' במינין אלו שמותר בהם אף זו פירושה שמא טועה הוא בכך לא שאנו מתירין לו כך ובכל אלו אלו היה אומר כך היה בלבי נאמן בעצמו וכל שלשון בני אדם מורגל באיזה ענין דנין בו אחר הלשון:

בענין שבועת הפקדון אמרו על מי שאמ' לחברו תן לי חטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך והלה אומר שבועה שאין לך בידי שאין כאן אלא שבועה אחת ואם הודה אח"כ אינו חייב אלא אשם אחד ומאחר שכן פרוטה מכלן מצטרפות לחיוב שהרי כלם בשבועה אחת נכללו אבל אם אמ' שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין חייב על כל אחת ואחת ואינו חייב על כל אחת ואחת אא"כ יש שם פרוטה מכל מין ומין ואם אין פרוטה באחד מהם אע"פ שיש פרוטה בין כלם אינו כלום שאין כאן שבועה אלא על הפרטים ואין אומרי' שבשעה שהתחיל לומר שבועה שאין לך בידי נכללו כלם בשבועה אחת ונצטרפו כלם לפרוטה ואח"כ נתחלקו השבועות עד שאם תהא פרוטה בכל מין ומין יתחייב ארבעה קרבנות אחת לשבועת הכלל ושלש לשלש שבועות של פרטים אחר שידוע בשבועת הפקדון שאם השביעו ארבעה וחמשה פעמים שחייב על כל אחת ואחת הואיל ובכל פעם ופעם יכול לחזור ולהודות אלא לא נתחייב כלל אלא על הפרטים שהכלל הראשון לא נאמר אלא להתחלת ספור הפרטים והרי זה כמי שאומר שבועה שאין לך בידי כוסמין ונמצא שלא אמרו פרוטה מכלן מצטרפות אלא בשבועה שאין לך בידי אבל שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין ואכל מכלם חייב על כל אחת ואחת ר"ל שלש קרבנות ואין פרוטתם מצטרפת לפנינו כלל שאין כאן שבועה כוללת את כלם כלל ומעתה אף לענין משנתנו אם אמ' שבועה שלא אוכל או שלא אוכל פת ובשר ודגים ששבועה זו כוללת כמו שביארנו כ"ב ב' אינו חייב על כלן אלא אחת וכזית מכלן מצטרפת אבל אם אמ' שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין שהוא חייב על כל אחת ואחת אין כזית מכלן מצרף לחיוב ואם אין כזית באחד מהם אע"פ שיש כזית בין כלם אינו חייב כלום ואין אומרי' שבשעה שהתחיל לומר שבועה שלא אוכל נכללו כלם בשבועה אחת ונצטרפו כלן לכזית ואח"כ נתחלקו השבועות עד שאם יהא כזית בכל אחת ואחת יתחייב ארבעה קרבנות שהרי אלו כן מכיון שהוא מושבע על כלן מדרך כלל היאך שבועת הפרט חלה עליהם אלא אין כאן אלא שבועת הפרטים על הדרך שביארנו בפקדון:

המשנה השלישית והכונה בה בביאור ענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראויין לאכילה ושתה משקין שאין ראויין לשתיה פטור שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות ושקצים ורמשי' חייב ור' שמעון פוטר אמר הר"ם פי' אמרו אכל נבלות וטריפות ושקצי' ורמשי' חייב הוא כשכלל דברים המותרין עם דברים האסורים כגון שיאמר שבועה שלא אוכל תמרים וטריפות ושקצים לר' שמעון פוטר לפי שאינו סובר איסור כולל ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראויין לאכילה ושתה משקין שאין ראויין לשתיה פטור שאין זו אכילה כלל ופי' אוכלין שאין ראויין לאכילה כגון אפר ופחם או דברים האסורים מן התורה כגון נבלות וטרפות שרצים ורמשים ואם אכלן אע"פ שחייב מצד איסורן פטור משבועת בטוי שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וכו' חייב ושאלו בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא שהרי במשנה ראשונה אמרו שבאוכלין שאין ראויים פטור ונבלות וטרפות ודאי אוכלין שאין ראויין הם ואי אתה יכול לפרש בפורט שבועתו שלא לאכול נבלות שהרי אין שבועה חלה בכך שהרי אף הוא מושבע ועומד בהן אלא שפירשוה בגמ' בכולל כגון שנשבע שלא יאכל שחוטות ונבלות וחלה שבועתו אף על הנבלות אבל כשאמ' שלא אוכל אין דעתו על הנבלות כלל וכן העמידוה במפרש חצי שיעור אבל שלא אוכל סתמא אין דעתו על חצי שיעור ור' שמעון פוטר שאם מטענת כולל אתה בא ר' שמעון אינו סובר שתחול שבועה על האיסורין אף בכולל ואם מטענת חצי שיעור אתה בא אף הוא אומ' כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ונמצא לדעתו שאף בכל שהו מושבע ועומד הוא:

אמ' קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי ואכל נבלות וטרפות הרי אשתו אסורה וי"א בפי' דבר זה שזה היה מתכוין לאסור אשתו עליו ואמ' קונם וכו' אם אכלתי ומאחר שהוא יודע בעצמו שלא אכל אלא דברים אלו ומתכוין לומר שאכל הרי הוא מחשב אותה אכילה וכן הדין בעפר וכיוצא בו אבל אם היה בהפך שהוא מכוין לומ' שלא אכל וכדי להודיע ולפרסם שלא אכל הוא אומר קונם וכו' אם אכלתי אינה אכילה וי"מ אותה בכל צד שמכון שכבר אכל מהם ואף הוא זכור באכילתו כבר החשיבם בשעת אכילתו והעמידם בחזקת אוכלין וכשנשבע שלא אכל אסרה לעצמו אבל כשנשבע שלא יאכל ואח"כ אכלן דרך מקרה אינה אכילה וכן פירשוה גאוני ספרד וכן דעת גדולי המחברים כך היא הצעה של משנה ופסק שלה לדעתנו וכך היא שטת גדולי הפוסקי' והמחברי' אבל גדולי הרבנים נראה שהנבלות והטרפות אוכלין ראויין הם וכל שנשבע שלא יאכל ואכל מהן חייב ומחלקת זו תלוייה בביאור קצת דברים שבסוגיא זו שאנו צריכין להעירך עליהם והוא שבגמ' שאלו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ותירצו כאן בסתם כאן במפרש והקשו במפרש היאך חלה שבועה על הנבלות ותירצה ר' יוחנן בכולל וריש לקיש במפרש חצי שיעור והקשו על זה בשלמא לריש לקיש הינו דמשכחת לה בלאו והן והוא שידוע שאין שבועת בטוי חלה אלא בשבועה שתהא השבועה חלה בעשיית הדבר כמו שהיא חלה במניעת עשייתו דכתי' להרע או להיטיב שמשמעו דבר והפכו ובפחות מכשיעור אתה מוצא לאו והן שהשבועה חלה אף על אכילת חצי שיעור להתחייב על השבועה אע"פ שאומרין לו שלא יאכל וכל שכן על מניעת אכילתו שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מן התורה כמו שביארנו כ"א ב' אלא לר' יוחנן הרי אין שבועה חלה על האיסורין בכולל אלא במניעת הדבר כגון שנשבע שלא לאכול נבלה ושחוטה או תמרים ונבלות שמתוך שחלה שבועה על המותר חלה ג"כ על האיסור להתחייב בו אף בשבועה אבל בהן אינה חלה כלל שאם נשבע שיאכל נבלה ושחוטה אין שבועה חלה על הנבלה כלל לבטל שבועת סיני שלא נאמר כולל אלא בתוספת חיוב שבועה על האיסור ואע"פ שבשבועה שלא אוכל מצה חלה על מצת הפסח ואסור לאכלה שב ואל תעשה שני ר"ל שכל שנשבע בבטול שבועה יש עליו שתי שבועות זו בהפך זו ונוח לו שיבטל את שאין בבטולה מעשה בידים משיבטל את שיש בבטולה מעשה בידים והילכך נשבע שיאכל נבלות ושחוטות אומרין לו שיבטל שבועתו ויקיים את של סיני הואיל ובטול שבועתו בשב ואל תעשה ואם נשבע בכולל שלא יאכל מצה אנו אומרי' לו שיקיים שבועתו ויבטל את של סיני הואיל ובטול שבועת סיני בשב ואל תעשה אבל לעולם בעשיית עבירה אין השבועה חלה אף בכולל ותירצו כדרבא דאמ' רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור וגדולי הרבנים גורסין בכאן אלא כדרבא כלומ' זו שהקשית מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא א"א להעמידה בכולל ואתה צריך (כשתרצה) [לתרצה] לדעת ר' יוחנן רישא באוכלין שאין ראויין כלל באכילת עפר אבל אכילת נבלות ראוייה היא אלא שהאיסור רבוץ עליה וכשאכלן חייב בשבועת בטוי שמאחר שאמ' שלא אוכל סתמא חלה השבועה עליהן שהרי שלא אוכל סתמא כולל הוא ושבועה זו ישנה בהן שהרי שבועה שלא אוכל סתם קאמ' והרי יכול לומ' שבועה שאוכל ומקיים שבועתו בדבר המותר ולמדת מדבריהם שני דברים אחד שאכילת נבלות ראויה היא והשני שלא אוכל סתמא כולל הוא עד שמצד כללו חלה השבועה על הנבלות ואף סוגית תלמוד המערב שאמ' שלא אוכל מצה מעידה כן אבל גאוני ספרד גורסין משכחת לה כדרבא כלומ' שביאור המשנה במפרש ובכולל ואתה מוצא אותה בהן על דעת מה שאמ' רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור ואין גורסין שבועה שלא אוכל אלא שבועה שאוכל כלומ' והרי למדת שהאומ' שבועה שאוכל פוטר עצמו באכילת עפר וממנה אתה למד שאף הוא פוטר עצמו באכילת נבלות והרי אתה מוצא שהוא נשבע שיאכל וחלה שבועתו אף על הנבלות עד שפוטר עצמו בהן ואע"פ שאי אפשר לפרשה שיאכל שחוטות ונבלות הואיל ואם נשבע שיאכל אכילת נבלות עולה לו הרי הוא כאלו חלה השבועה על אכילת כל דבר ואף על הנבלות אבל שבועה שלא אוכל סתם אין קורין לה כולל שתחול השבועה על הנבלות ומה שאמ' רב מרי אף אנן נמי תנינא לדעת ראשון אתה מפרשו שאכילת נבלות ראויה היא (ולפי שאם) [ולפי' שני] אתה מפרשו שהוא חוזר למה שאמ' רבא כלומ' אף אנן נמי תנינא שאכילת עפר ושאר דברים שאין ראויין מפקיעין שבועה למי שנשבע שיאכל וכן נראה עיקר:

ולמדת שהאומר שבועה שאוכל אכילת עפר עולה לו ואם אמ' שבועה שלא אוכל אין אכילת עפר מפקעת שבועתו וכבר תירצו בה גאוני ספרד שאני מפטר שבועה מאחיובי שבועה שכל שנשבע שיאכל ואכל עפר נראה שעל אכילה זו כיוון וכל שנשבע שלא יאכל ומחזר על העפר נראה שעל אכילת דברים הראויים כיון כמו שביארנו למעלה וא"כ מי שאמר שבועה שאוכל היום ושבועה שלא אוכל היום אכילת עפר מוציאתו מידי עבירה וממה שראוי להכריע כפי' גאוני ספרד הוא שעל כרחך אתה למד מדברי גדולי הרבנים שכל שיפרש בכולל זה דברים המותרים עם האסורים אינה שבועה שהרי אינה בהן והרי אמרו בסמוך כ"ד ב' שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמ' שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחיילא אענבים חיילא אתאנים ואם נשאל מן הראשונה חייב על השניה ואם לא נשאל חייב שתים ומ"מ משום תאנים וענבים אינו חייב אלא אחת ואם שמא אתה רוצה לפרשה למלקות ולא לקרבן ולפרש שלא הוצרכנו [בלאו] והן אלא לקרבן אבל למלקות לא הרי הביאו עליה מתני' דיש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבע חטאות אלא שמגדולי קדמונינו תירצו בזו שדבר שאינו אסור עליו אלא בשבועה אינו מחוסר הן הואיל ויכול לישאל עליו והדברים נראין ומ"מ יש בדבריהם סתירה משמועת תמרים וחלב כמו שיתבאר בסוף הסוגיא כ"ד ב' ויש גורסין כאן בנבלה מוסרחת והוא שבוש שאין זו נבילה כלל:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

בד"ה במסרהב בו חבירו ואינו אוסר עצמו אלא בשלו עכ"ל משום דבמתניתין לא קתני שאומר עמך והיה לבעל דין לחלוק ולומר דמש"ה קאמר יין ושמן ודבש לאסור עצמו בשל כל עולם מיין ושמן ודבש ולא ליחייב על כל אחת ואחת ועוד כתבו דמסתמא כיון דאיירי במסרהב בחבירו אינו אוסר אלא בשלו ולא בשל כל עולם ולא הל"ל אלא שלא אשתה עמך אי לאו לחייב על כל א' וא' ודו"ק:

בד"ה בכולל דברים כו' דהא משמע דוקא כו' שאינן ראוין פטור אבל ראוין חייב עכ"ל וכן י"ל לר"ל דליכא לאוקמא רישא נמי במפרש ובשיעור שלם מיהו בסיפא דקתני אוכל נבילות כו' דחייב למאי דס"ד דמיירי בסתם לא משמע הא ראוין (חייב) [פטור] אלא לרבותא נקט כו' שאינן ראוין דחייב וכ"ש ראוין אבל הכא אפי' איירי במפרש אינן ראוין לא שייך למימר רבותא נקט אין ראוין דפטור ודו"ק:

בד"ה דמוקי לה כו' ועוד דמצי לאוקמא שלא כדרך הנאתן כו' עכ"ל כתב מהרש"ל וטעמא דר"ש דפוטר כיון דמחייב בכל איסורים בכל שהוא ה"ה דמחייב שלא כדרך הנאתן כו' ורבנן דמחייבי במפרש שלא כדרך הנאתן ולר"ע אפילו בסתם נמי מחייב אשלא כדרך הנאתן גבי שבועה כמו בכל שהוא עכ"ל וקרוב לזה כתב אבן ל"ב אבל קשה [ב] מנין לנו לומר לחייב בשלא כדרך הנאתן בכל איסורים לר"ש כמו בכל שהוא וכן לר' עקיבא גבי שבועה כיון דר"י גופיה מחמיר טפי בכל שהוא מבשלא כדרך הנאתן דחצי שיעור אסור מן התורה ושלא כדרך הנאתן אינו אסור אלא מדרבנן ואפשר משום קושיא זו סיים מהרש"ל בדבריו וצריך עיון ודו"ק: