מסכת שבועות דף כ׳ עמוד א׳

מסרבין מפצירין:

מתני' בשאין מסרבין בו הלכך שאוכל דקא אכילנא הוא:

רב אשי אמר תני בברייתא שבועה שאי אוכל לך:

דאיתקל נכשל ולא נתכוין לומר שאי:

איסר שבועה מפרש לקמיה:

איסור איסר איסרתו של איסר מה הוא:

אם אתה אומר כו' מאי קאמרת והא אמרת איסר לשון שבועה הוא והדר תני אם אתה אומר:

ה"ק מבטא שבועה האומר מבטא ככר זו עלי כאומר שבועה שלא אוכלנו ואם אכלו ה"ז בעולה ויורד:

שאי אוכל לך פשיטא לא פריך פשיטא אלא משום דהיינו שלא אוכל לך דקתני דהא אשלא אוכל לא קשיא ליה פשיטא:

לישנא איתקל ליה וליכא למיפרך כיון דאשמעינן שאי אוכל אמאי איצטריך למיתני ברישא שלא אוכל לך דזו ואף זו קתני וא"ת נשייליה מה היה בדעתו ויש לומר כגון שאמר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו אי נמי כגון ששכח מה היה בדעתו ובנדרים (דף טז.) מפרש אמאי רב אשי לא אמר כאביי:

איסר מיתפיס בשבועה פי' בקונטרס דאם אמר איסר עלי ככר זה הוי כמי שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר הרי זה כזה שהתפיס את השני בראשון וקשה דלקמן קתני בברייתא איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי כו' ואילו איסר ככר זה עלי לא קתני ומה שפי' נמי איסור איסר כלומר איסור של איסר זה מה דינו אם אתה אומר מתפיס בשבועה כו' שתוכל להוכיח מקרא בשום מקום שהוא כמוציא שבועה מפיו וחייב קרבן אף איסור זה כו' קשה דמשמע דתנא בא לאשמעינן דין איסר ואינו משמיענו כלום שהרי מסתפק במתפיס שבועה עצמו ועוד דאין דרך משנה וברייתא שיסתפק התנא אם חייב או פטור ועוד מאי ואזדא לטעמיה דקאמר לקמן דהכא מסתפקא ליה לאביי ולקמן פשיטא ליה דכמוציא שבועה מפיו דמי ועוד דבכל הספרים גרסי' בסמוך כמוציא שבועה מפיו וחייב בוי"ו ולפ"ה ה"ל למינקט חייב בלא וי"ו ומפ' רבינו תם דמבטא הכתוב בפרשה הוא לשון שבועה שנשבע בלשון מבטא כדפירש נמי בקונטרס אבל איסר הכתוב בפרשה אינו שבועה שיאסר עצמו בלשון איסר אלא במתפיס בשבועה הכתוב מדבר שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר הרי עלי שלא אוכל ככר זה כזה והיינו איסר דקרא וה"נ מפרש לה בברייתא לאביי ואיסור של איסר זה אם אתה אומר מתפיס בשבועה כלומר שהתפיסו בככר שנשבע עליו הוי כמוציא שבועה מפיו וחייב ואם לאו שלא התפיסו באחר אלא אמר איסר ככר זה עלי אין זה לשון שבועה ופטור א"נ ה"פ אם אתה אומר מתפיס בשבועה פי' שהתפיסו בלשון שבועה שהזכיר לשון אכילה ואמר הרי עלי שלא אוכל זה כזה ואם לאו שלא הזכיר לשון אכילה אלא אמר הרי עלי זה כזה פטור ועי"ל איסור איסר היינו איסור שלישי שהתפיס ככר שלישי בשני ואם אתה אומר מתפיס בשבועה דהיינו השני כמוציא שבועה מפיו דמי דהוי לגמרי כראשון אף לענין להתפיס בו חייב גם בשלישי ואם לאו פטור מיהו הא פשיטא ליה שדינו כראשון להתחייב קרבן בשני ורבא פליג עליה ופטר אף בשני אבל תימה דאכתי מספקא ליה לתנא בשלישי והא דגרסינן נמי וחייב בוי"ו לא אתי שפיר:

ואילו שבועה לא קאמר דאי הוה כתיב שבועה הוה מפרש שאותה מבטא אסרה על נפשה בלשון שבועה אבל השתא על כרחך אית לן לפרש במה אסרה על נפשה בלשון מבטא וא"ת והא נמי כתיב (במדבר ל׳:ד׳) ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה וי"ל כיון דלא כתיב או יש לומר דאנדר דכתיב ברישא דקרא קאי:

שלא אוכל בשר לא חש התנא לדקדק בלשונו דבלשון זה אינו חל דשלא אוכל הוי דבר שאין בו ממש שאינו אוסר על עצמו כלום כמו קונם שאיני ישן דלא אמר כלום אם לא אמר קונם עיני בשינה כדאמרינן בפרק ב' דנדרים (דף טו.) וה"נ צריך שיאמר קונם אכילת בשר עלי ומיהו שמא יש לחלק דדוקא גבי שינה לא אמר כלום משום דשינה עצמה אין בה ממש:

מדמתפיס בנדר נדר כו' ואם תאמר שמואל אמאי מפרש איסר במתפיס בנדר והא איסר דקרא קאמר אביי דהיינו מתפיס בשבועה ויש לומר דמתפיס בנדר ילפינן ממתפיס בשבועה וניחא ליה לשמואל לאוקמא ברייתא בנדרים שרגילות הוא שבני אדם נודרין מלאכול בשר ומלשתות יין ביום שראו ירושלים בחורבנה ואין רגילות לאסור עצמם בשבועה:

ופריק אביי מתני' דנדרים במסרבין בו לוכל ואמר שבועה שאוכל לך כלומר שבועה אם אוכל לך דמשמע לא אכילנא לך הוא. מתני' בשאין מסרבין בו דדייק' לישניה כמשמעיה.

רב אשי אמר תני במתני' דקתני לה במסכת נדרים שאי איכל דמשמע אינו אוכל. ואמרינן הא לא אצטריך קמ"ל. אצטריך מהו דתימא לישניה אתקיל ליה ושאוכל הוא קמ"ל דוקא הוא שאי אוכל שאיני אוכל לך:

ת"ר מבטא שבועה איסר שבועה אסר איסר כו'. תירצה אביי הכי מצטא שבועה.

אסר מתפים בשבועה פי' כגון שנשבע שלא יאכל בשר זה. וחזר ואמר זה הפפת עלי כזה הבשר. אסר איסר כגון שהתפים עוד דגים על אותה הפת שהתפיסה בבשר. ואמר אם אתה אומר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי חייב. ואם לאו פטור.

ואמר אביי מנא לן דמבטא שבועה היא שנאמר ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה. ואילו שבועה לא אדכר בה. כמה דכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים ש"מ במאי אסרה במבטא:

רבא אמר לעולם מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו הוא והכי קתני מבטא שבועה. אסר שבועה. אסריה דאסר הטילו הכתוב בין נדר בית אישה נדרה או אסרה אסר על נפשה בשבועה. הוציא זה האיסר מפיו בלשון נדר. הרי הוא נדר. בלשון שבועה הרי הוא שבועה.

מתפיס בשבועה אביי אמר כמוציא שבועה מפיו הוא רבא אמר לאו כמוציא שבועה מפיו הוא.

גרסינן וכגר"ח מתניתין דהכא בשאין מסרבין בו לאכול מתניתין דהתם במסרבין עליו לאכול. דמשנה היא פרק ב דנדרים (טז, א), ורש"י גרס התם בברייתא ואינו נראה, דכיון דמשנה היא התם ודאי ממתניתין אקשינן. וש' דהתם אההיא משנה אקשיה מיהא ומפרקינן אביי ורבא. ומי' יש חלוק בין סוגיא זו לאותה סוגיא, דהכא אוקומ' למתניתין דהכא בשאין מסרבין, אלא דמן הסתם מי שנשבע ואמר שבועה שאוכל דאכילנא משמע משום שסתם לשון בני אדם כך הוא, והתם בנדרים אוקי' ליה במסרבין עמו שלא לאכול ולמתניתין דנדרים במסרבין עמו לאכול, ונראה דסוגיין דהכא דייק' טפי.

איסר מתפיס בשבועה כגון שנשבע על הככר שלא יאכלנו והתפיס עליו בשר ואמר זה כזה, איסר איסר שחזר והתפיס דגים על הבשר, והרב ר' יוסף הלוי ז"ל פירש: אוסר אוסר, כלומר אם התפיס מאותה ככר שניה ככר ג' ואמר וגם זו עלי כמו זו ע"כ, ולשון זה אינו מחוור בעיני דכל שהתפיס כבר על הככר הראשונה וחזר ואמר על ככר ג' גם זו עלי אינו כמתפיס שניה אלא במתפיס ג' גם היא כראשונה, וכדאמרינן פרק קמא דנדרים (ו, ב) יש יד לקידושין או לא, ואמרינן היכי דמי אילימא דאמר הרי את מקודשת לי ואמר לחברתה ואת נמי, פשיטא דקידושין עצמן הן, ולא עוד אלא דאפילו לא אמר וגם זו אלא שאמר וזו הויא יד לשבועה הראשונה כדאמרינן התם עלה דההיא אלא כגון דאמר לחברתה ואת נמי.

אם אתה אומר מתניתין בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי חייב ואם לאו פטור. ופירש רש"י ז"ל: אם ת"ל שהמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו לקרבן אם אכלו אף זה האומר אוסר ככר זה עלי חייב אם אכלו שהאיסר לשון התפסת שבועה היא ואם לאו שהמתפיס בשבועה אינו כנשבע לענין קרבן אף האיסר אין בו לא קרבן ולא מלקות עכ"ל. מה שכתב האומר איסר ככר זה עלי אינו מחוור דהוו עלי לשון נדר הוא ולא לשון שבועה, והיל"ל באומר ככר זה כזה שלא אוכלנו או שלא אטעמנו. ועוד דהא משמע דלאביי איסר אינו נדר ולא שבועה אלא התפסה בלבד מדאמרינן לקמן (ע"ב) ואף ר' יוחנן סבר לה להא דרבא דכי אתא רבין אמר ר' יוחנן מבטא לא אוכל לך (שבועה) אוסר לא אוכל לך שבועה מכלל דלאביי לא שבועה ומותר, ואם אמר איסר ככר זה עלי מותר דלאו כלום הוא. גם מה שפירש אם אתה אומר שהמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו לקרבן אף זה האומר איסר ככר זה עלי חייב קרבן אם אכלו, אינו מחוור דמשמע מינה דברייתא לפירושיה דאביי מסתפקא לי' במתפיס בשבועה אם כמוציא שבועה מפיו דמי אם לאו, ולקמן לא משמע הכי, דהא אמרינן דאביי אזיל לטעמיה דאמר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי. והרב ר' יוסף הלוי ז"ל פירש: אם אתה הוא מתפיס ככר זה בככר ראשון (ה)כמוציא שבועה מפיו דמי, אף ככר ג' שהתפיס בשני אם אכלו חייב עליו קרבן כאלו התפיסו בככר ראשון שנבע עליו, וגם זה מגומגם קצת. אלא יש מפרשים שלא אמרו זה כמסתפק בדבר אלא טעמא קאמר לככר שאף הככר הג' כראשון למלקות ולקרבן, והקשה כיון שאדנו אומרים ואיסר היכי מתפיס בשבועה ע"כ יש לנו לומר שאף ככר ג' שהתפיס בככר שני חייב בקרבן שהשני כמוציא שבועה מפיו דמי וכמו שהשני נתפס בראשון כך ג' נתפס בשני לעשות כמוהו לקרבן, שהרי השני כראשון כשלא הוציא שבועה מפיו, שאם אין אתה אומר כן בג' שהוא אסורו של איסר אף השני אינו כמוציא שבועה מפיו, ואף השני לא היה לנו לומר נתפס בראשון להתחייב עליו קרבן אלא פטור, אלא מדשני נתפס בראשון אף ג' כן שהוא נתפס בשני לעשותו כמוהו.

איסר זה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר כגון שאמר איסר ככר זה עלי הריזה נדר וגם עבר ואכלו פטור מקרבן ואינו אלא בבל יחל, ואם הוציא בלשון שבועה כגון שאמר איסר ככר זה שלא אוכלנו או שלא אטעמנו הרי זה שבועה, ואם אכלו חייב קרבן, והיינו דקתני בברייתא אם אתה אומר איסר בלשון שבועה חייב כלומר קרבן ואם לאו פטור מקרבן.

מיתיבי אי זהו איסר האמור בתורה וכו' בשלמא לאביי דאמר איסר מתפיס ולא נדרו לא שבועה, ניחא הא, דהא ברייתא בענין התפסה נקיט, ומדמתפיס בנדר גדר מתפיס בשבועה שבועה דהא איסר זה שהוא לשון התפסה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה דאלמא מתפיס הוא בין נדר בין בשבועה, ואע"ג דאמר אביי איסר מתפיס בשבועה, לאו דוקא בשבועה אלא אף בשבועה ולריבותא נקט לה לומר דמתפיס אף בשבועה להתחייב עליו קרבן, אלא לרבא קשיא בתרתי חדא דהכא נסיב לה לאיסר ואינו בהתפסה ולא בעיקר נדר, ועוד דמשמע דאף מתפיס בשבועה, ופריק אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזהו איסר גדר האמור בתורה כלומר לא במתפיס קאמר אלא עיקר גדר של איסר קאמר, ופירש רש"י ז"ל: דאשמעינן שאינו חייב משום נדר אלא אם כן פרשו ואח"כ תלאו בדבר אחר הנדור עליו כבר כדיליף לה ואזיל מקרא, והכי קאמר איזהו איסור נדר וכו' אבל המתפיס בנדר לאו נדר הוא, והיכי דמי מתפיס כגון שלא פירש הרי עלי שלא אוכל בשר אלא אמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו. ויש שהקשו עליו דאם כן שאין נדר אלא כשאוסרו בפירוש ואחר מתפיסו בדבר הנדור כבר, אם כן נדר ראשון היכי נדר בלא התפסה. והרמב"ן ז"ל פירש דהתפיסו בדבר הנידר והנידב לשמים דודאי מקדיש אדם מנכסיו לשמים והנודר יכול להתפיס בהן, וזהו ששנינו (נדרים י, ב) כאימרא כדירים כעצים כאישים כמזבח כהיכל נדר באחד מכל משפטי מזבח אעפ"י שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר. ומיהו ודאי משמע דאפילו לא הזכיר בפיו איסור אם אמר כי יום זה עליו כיום שמת בו אביו כיום שמת גדליה ן' אחיקם מתפיס בנדר הוא ומתפיס בנדר (ה)נדר, שלא כפשטן של דברי רש"י ז"ל וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד, והכי תנו לה בירושלמי (נדרים פ"א ה"א) איזהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אביו. ובמתפיס בשבועה קי"ל כרבא דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי והרב ר' יוסף הלוי ז"ל כתב: דאע"ג דלאו כמוציא שבועה מפיו הוי איסורא מיהא איכא (דלאו כמוציא שבועה מפיו ומשמע דאיסורא מיהא איכא) וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל רבותינו נר' אמרו דאפילו איסורא ליכא דמנא תיתי, ורבא דאמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי לאו דוקא אלא משום דאביי אמר כמוציא שבועה מפיו אמ' איהו דלא ואיסורא נמי ליכא מיהו לענין מעשה ראוי להחמיר כדברי הרב ר' יוסף הלוי ז"ל והרמב"ם ז"ל. ומתפיס בנדר נדר. וכן כתב הרי"ף והביא ראיה ממה ששנינו (נזיר כ, ב) הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני הרי כולן נזירים, וא"ת א"כ היאך נפרש הא דרבא דמשמע דלדידיה אין שום התפסה אסורה, פירש הרמב"ן ז"ל: דמעיקרא כי אקשינן בשלמא לאביי הא דקתני איסר האמור בתורה זה המתפיס בנדר, לאו למעוטי מתפיס בשבועה, אלא אדרבא מדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה, דגבישבועה נמי כתיב איסר דהיני מתפיס, אלא לרבא קשיא דקתני איסר היינו מתפיס, ומפרקינן איסר לאו לשון מתפיס הוא אלא לשון נדר ושבועה הוא, וברייתא איסור נדר קתני וה"ק איזהו איסור נדר כלומר שהוא אסור כנדר ואינו נדר האומר הרי עלי וכו' דהיינו מתפיס, שריבה אותו הכתוב בפירוש מדכתיב (במדבר ל, ג) כי ידור נדר, עד שידור בדבר הנדור לאפוקי נודר בדבר האסור, ולרבא מפיק נמי דבר המושבע שלא זה איסר האמור בתורה. וא"ת מ"מ מה ראה הרב ז"ל להביא ראיה מההיא דנזיר, דדילמא ההיא לאו משום מתפיס הוא, אלא שאני התם דאמר בתוך כדי דבור וכדאוקימנא התם ובמוציא נזירות מפיו דמי ולאו כאומר ואני כמוך, לא היא דהא קתני סיפא היתר הראשון הותרו כולן ואי אני נזיר קאמר אמאי הותרו אלא שמע מינה דמשום התפסה היא, וא"ת אם כן מאי קאמרי התם דדוקא בתוך כדי דיבור אבל לאחר כדי דיבור [לא], אלא י"ל טעמא התם משום דלאחר כדי דיבור ואני לא משמע כלל ולא כלום אבל אמר ואני כמוך ואפילו לאחר כדי דיבור הוי נזיר, ומשום מתפיס, שהרי שנינו (נזיר ד, א) הריני כשמשון הריני כבעל דלילה הרי זה נזיר, וכל שכן כשאמר הריני כפלוני נזיר כן כתב הרמב"ן ז"ל, וכולה מכלתין דנדרים הכין מוכחא דמתפיס בנדרים כנדרים. ואם תאמר כיון דמתפיס בנדר כנדר ומתפיס בשבועה לאו כשבועה, כי תניא (לקמן שבועות כה, א) חומר בנדרים מבשבועה שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, אמאי לא תני נמי שהמתפיס בנדר נדר והמתפיס בשבועה לאו כשבועה, תירץ הרמב"ן נ"ר דלא תני אלה הדברים שהנדרים חלין בהן ואין השבועות חלות והדברים ש(אין)השבועות חלות בהן ואין הנדרים חלין בהן, אבל שאר דיני' לא תנו כלל.

פרק שלישי ת"ר מבטא שבועה איסר שבועה איסור איסר אם אתה אומר איסר וכו' אמר אביי ה"ק מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי חייב וכו' יש מפרשים איסר שלא אוכל ככר זה הרי הוא כמוציא שבועה מפיו וחייב קרבן על שגגתו ואם לאו אלא שאסרו בלשון נדר שאמר ככר זה עלי איסר הרי הוא כנדר ופטור מקרבן ולית ליה אלא מלקות או מעילה למ"ד יש מעילה בקונמות בקרבן א' ליכא בנדר וזה ז"ל גורס וחייב בוא"ו ואין פירוש זה נכון דא"כ היינו דרבא דלקמן דאמר הוציאו בלשון שבועה שבועה וכו' ועוד דהא פשיטא דבלשון נדר ליכא קרבן ור"ת ז"ל גירסנן וחייב בוא"ו והוא ז"ל פירוש מבטא לשון שבועה כדפירוש רש"י ז"ל אבל איסר אינו לשון שבועה אלא שהפה קורא לאיסר למי שהתפיס בפירוש בשבועה ומעתה כך דינו של איסר זה שאם אתה הנודר מתפיס בשבועה בפי' הרי השני הנתפס כמוציא שבועה מפיו וחיי' ואם לא התפסתה בפי' אע"פ שאמרת על הככר איסר זה שלא אוכלנו אין זה כלום ופטור ובין לפי' זה ובין לפירוש הר"א ז"ל קשה לשון הברייתא שמתחיל לדבר עם הנודר לנוכח לומר אם אתה אומר ואחר כך מדבר בנסתר לשון חייב או פטור ויש שפי' כדרך שפי' ר"א ז"ל איסר מתפיס בשבוע' בפירוש ואיסיר איסר כלומר שהתפיס ג' בב' אם אתה אומר שהמתפיס כמוציא שבועה מפיו ממש ואף לקרבן אף הב' מתפיס לג' וכן אפילו מאה אבל אם המתפיס אינו כמוצא שבועה מפיו ממש אלא שמתפיס בב' איסור בעלמא ולא מלקות וקרבן איקליש ליה ואינו עושה התפיסה בג' ופטור הג' לגמרי במה אסרה עצמה במבטא וא"ת וה"נ כתיב ואסרה איסר בבית אביה י"ל דכיון דהתם לא כתיב או כי הכא י"ל דאנדר דרישא קאי:

רבא אמר וכו' איסר נמי שבועה כלומר שאינה התפסה ולא מיירי בדינו כלל אלא לשון שבועה הוא כמבטא: איסור דאיסר זה הטילו הכתוב וכו' ק"ל היאך יתיישב לשון זה בברייתא י"ל דתנא הכי קאמר איסר שבועה ואיסר נמי איסור נדר כיצד הוציאו בלשון נדר וכו':

אי זהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר וכו' לאו לשון הנודר הוא דא"כ ה"ל לשון שבועה אלא לשון התנא הוא והנודר אמר הכי הרי עלי יום פלוני לבשר ויין כיום פלוני וכדפי' בדוכתה והרבה יש כיוצא בזה. והוא שנדור ובא מאותו היום כלומר שהיה נדור כבר אף על פי שאינו נדור עתה ואייתינן למידק מינה דבעיקרו מתפיס ולא בסופו למיפשט בעיא למאי דמחית בשר שלמים קמיה לבתר זריקת דמים ואמר על בשר אחר זה עלי כזה ודחינן תני באומר שהיה נדור ובא לעולם מאותו היום ודייק מינה רבימ אלפאסי ז"ל דהכי הלכתא מדנקטיה הכא האי לישנא ודיינינן גבי בשר זבחי שלמים דבעיקרו מתפיס ואין זו ראיה דלרווחא דמלתא נקט הכא הכי וכן דרך התלמוד:

בשלמא לאביי וכו' דפשיטא דברייתא שלא הזכיר הנודר שום לשון איסור על יום זה אלא שאמר שיהא כיו' פלוני שהו' נדור וא"כ אין כאן אלא מתפיס וש"מ דמתפיס נודר נדר וה"ה לשבועה אבל לרבא ק' א"ל רבא תני הכי קאמר אי זהו איסר נדר פי' שאין התנא מפרש התפסת נדר כיצד הוא אלא עיקר איסור נדר גמור שהרי אמר עלי יום פלוני לאכילת בשר ושתיית יין כיום פלוני וקמ"ל וכיון שהנדור מאותו יום פלוני הרי הוא נדר גמור דאומר יום פלוני אסור עלי כקרבן:

אמר שבועה שלא אוכל לך הרי זה מניעת אכילה והוא הדין אם אמר שבועה שאי אוכל ואין דנין שלשונו נתעקש וכן לא שבועה לא אוכל לך שהרי פירושו לא יהא עלי בשבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא עלי באיסור שבועה ודברים אלו דוקא מדברי סופרי' שמן התורה אין שבועה בלשון עלי לעולם שהשבועה הוא שאוסר עצמו על החפץ כגון שאעשה או שלא אעשה והנדר הוא שאוסר החפץ על עצמו כלומר דבר זה עלי בנדר או יאסר עלי דבר זה וכל שאמר נדר בלשון שבועה כגון הרי עלי שלא אעשה דבר זה או שבועה בלשון נדר כגון ככר זה עלי בשבועה וכיוצא בזה אין בה אלא איסור סופרים ויש חולקין בזו לומר שאף באלו יש בהם איסור תורה וצריך שנעירך על מה שמחלוקת זה תלויה בה והוא ששיטתנו יוצאה ממה שאמרו בראשון של נדרים נדרים דאסר חפצא אנפשיה שבועות דאסר נפשיה אחפצא ומעתה מה שאמרו שם קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת לך אסור ופרשוה באומר יאסר פי לדבורי וידי למעשיהן רגלי להלוכן שמשמעו שהנדר הוא שאוסר עצמו על החפץ כן פירושו יאסר עלי פי להנאת מה שאני מדבר עמך ומה שאמרו בסוגיא זו בעקר הנדר איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו וכו' לא שיאמר כלשון הזה ר"ל שלא אוכל שלא באה הכונה אלא להשמיענו שהנדר הוא בדרך התפשה ואחר שנתגלגלתי בזו אי אפשי שלא לבאר לך דבר זה מפני שראיתי בו צורך הקדמה והצעה לשטה זו ר"ל מבטא שבועה והוא שתדע שהנדר הוא שאדם אוסר איזה דבר על עצמו כמו שביארנו והוא בארבעה דרכים נדר גמור והתפשה בנדר וכנוי הנדר וידות הנדר וביאור ענינם הראשון נדר גמור והוא שאוסר איזה חפץ על עצמו בלשון איסור או הקדש או נדר כגון שאומר יאסר עלי ככר זה או ככר זה עלי בנדר או הקדש עלי ככר זה והשני הוא התפשה בנדר והוא שמתפיס ככר זה בדבר האסור ואין זה כלום עד שיתפישנו בדבר שנאסר בנדר כגון קרבן או דבר הנדור כיצד אמר הרי עלי כקרבן או שאסר ככר עליו בנדר הגמור ואח"כ אמר על ככר אחר יהא ככר זה עלי כזה וכן [אם התפיס בדבר הנדור] והתפיס על המותפס אפי' אמר זה אחר זה כלם אסורים אבל אם התפיס בדבר האסור מעקרו כגון הרי עלי ככר זה כבשר חזיר כע"ז כשקצים ורמשים או דבר שנאסר שלא מחמת נדר והפרשה כגון כנבלות וטרפות מותר שנאמר איש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור והשלישי הוא כנוי הנדר כגון קונם עלי ככר זה וכן קנס קונם ונקראו כנויין על שם שאינו מוציא הלשון בפיו אלא שם טפל לו והרביעי הוא ידות הנדר שמתחיל בו ואין משלימו כגון שאמר הרי עלי ככר זה ולא השלים לומר כקרבן או נדר או יאסר וכן ככר זה עלי כמו שיתבאר כל זה במסכת נדרים ואחר שלמדת שהנדר אחד מדרכיו הוא התפסת הנדר בא להודיעך בכאן שהוא בדבר הנדור ועל דבר זה הוא אומר בסמוך איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו ופרשוהו בשהוא נדור באותו היום שאלמלא כן אפי' היה אסור מחמת עצמו כגון שאמר כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם אינו כלום שאין מתפישין על דבר האסור כמו שביארנו ואחר שלא כיון אלא להודעת דבר זה לא דקדק בלשונו ואמר הרי עלי שלא אוכל בשר ועקר הענין הרי עלי בשר ויין כיום פלני או אפי' הרי עלי בשר ויין שלא אוכלנו ולא אשתנו או שיאמר יום זה עלי כיום פלני שאני נדור בו והוא שאמרו בתלמוד המערב איזהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אביו ולפי דרכך למדת שמה שתירץ רבא בסוגיא זו הכי קאמר איזהו איסור נדר האמור בתורה כלומר שלא דברה השמועה בהתפסת נדר אלא בעקר נדר ולהודיע שאין חייב משום נדר אלא בשתי מדרגות והם שיפרש את הנדר ויתפיסנו וזהו הרי עלי בשר ויין כיום שמת בו אביו וכו' והתפסת נדר במתפיס בלא פי' כגון הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו אינו [נדר אינו] אלא דחייה בעלמא ודרך משא ומתן או שמא כך פירושו איזהו איסור נדר האמור בתורה בפרשת כי ידור נדר אבל לעקר הענין אין נדר הגמור צריך התפשה כמו שאמרו גדולי הרבנים וכדתנן מודרני הימך מפורשני הימך אסור:

ונשוב לעניננו והוא שכן מה שאמרו בפרק זה אכילה משתיהן עלי שבועה פירושו שבועה שלא אוכל משתיהן שלא באה לשם אלא לענין מה שאמר שהקונמות מצטרפין כל שהוציא שתיהן בדבור אחד ר"ל (אכילה ושתייה) [אכילת שתיהן] עלי קונם והשבועות אין מצטרפות אפי' בדרך זה ואגב גררת לשון הקונמות הוא תופס אותו לשון בעצמו לענין שבועה ולאו דוקא וכן מה שאמרו יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר ענינו שבועה שלא אוכל אם לא ראיתי וכו' ולא בא אלא להודעת ששבועת הבאי מותרת כנדר של הבאי כמו שיתבאר ובתלמוד המערב נחלקו בה יחיד ורבים ר' יודא ור' מונא אמרי אין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר ור' יוסה אומר יש נדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר ועל כל פנים הלכה כרבים ומכאן כתבו אחרוני הרבנים במסכת נדרים שאין גורסין בכל המסכתא שאיני אוכל שאיני טועם וכו' אלא שאני אוכל שאני טועם ויש חולקין מכל אותן שכתבנו לומר שיש שבועה בלשון נדר ונדר בלשון שבועה אלא שכל שמזכיר החפץ שאוסר בו את עצמו ומזכיר שהוא אוסרו עליו והרי הוא כאוסר החפץ על עצמו אע"פ שאמר בו אח"כ כן שלא אוכלנו שהוא לשון שבועה ואף בקצת תוספו' כתבוה כן ואין זה נראה שמאחר שאנו צריכים בנדר לאיסור החפץ על עצמו מה לי מזכירו מה לי אינו מזכירו אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו אע"פ שמקצת שמועות נראות כסותרות את רבנו כבר ישבנו את כלם אלא שאף לדברינו כתבו גדולי הדור שהם בבל יחל מדברי סופרים וכמו שאמרו במסכת נדרים על מה שידעת שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש כגון קונם שאני ישן שמאחר שהנדר הוא איסור החפץ על עצמו אין חפץ אא"כ יש בו ממש ואעפ"כ אמרו שם שהוא בבל יחל ופרשוה בבל יחל מדרבנן וכן הדין בזו ומכאן הורו הם על מי שאומר הריני נודר שלא אעשה כך נדרו קיים מדברי סופרים וצריכין פתח או חרטה כנדרים:

השבועה אינה שוה לנדר בכל ארבעה דרכים אלו שהזכרנו אלא יש מהן שהיא שוה לנדר ויש מהן שאינה שוה לנדר ויש מהן שהדבר במחלקת וכיצד הוא דין [שבועה] כבר למדת שהשבועה עקרה הוא שאוסר עצמו על החפץ ר"ל שבועה שאעשה או שלא אעשה ויש לה כנויין כגון שבותה שקוקה שבובה כגון שהיו אנשי המקום עלגים ומוציאין לשונות אלו בכונת שבועה ונמצאת שבועה שוה לנדר בענין כנויין אבל התפשה אין השבועה שוה בה לנדר ר"ל שאם נשבע על הככר שלא יאכלנו ואח"כ אמר על ככר אחר ככר זה כזה או הרי עלי ככר זה כזה אין בו דין שבועה והוא שנאמר בסוגיא זו מתפיש בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי שהככר אינו אסור מצד עצמו שלא לאכלו ומ"מ כתבו גאוני ספרד שאע"פ שאינו נאסר מדין שבועה גמורה איסור מדברי סופרים מיהא יש בו והוא שאמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי הא מ"מ איסורא איכא וגדולה מזו כתבו חכמי הדורות שלפנינו שלא נאמר שאינו כמוציא שבועה אלא לענין קרבן אבל מלקות מיהא חייב ואין הדברים נראין ולא גרם להם לומר כן אלא שהם מפרשים הטעם על שלא נאמר ישבע שבועה לדרוש בו שבועה בדבר הנשבע כמו שנאמר ידור נדר שדרשו בו שידור בדבר הנדור ואע"פ שנאמר (השבעה) [השבע] שבועה אין דורשין בהשבע על הדרך שדורשין בישבע או בידור ואין זה כלום שעקר הטעם הוא מפני שהככר אינו אסור מצד עצמו כמו שכתבנו ומתוך כך אין לאסור אלא מדברי סופרים ויש חולקין בדבר שלא לאסור כלל וכדקאמר לא כלום הוא וכן כתבוה קצת חכמי הדורות במסכת נדרים וכן מי שנשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר חברו ואני אין השני אסור בה הואיל ולא הוציא שבועה מפיו כמו שיתבאר ובנדר הרי הוא התפשה וכמו שאמרו הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני הרי הוא נזיר ואע"פ שזו דוקא בתוך כדי דבור אינו אלא מפני שלא אמר ואני כמוך אלא ואני לבד וכל שאחר כדי דבור אין במשמע כלום אבל אם אמר ואני כמוך אף לאחר כדי דבור כן ומ"מ ואני כמוך לאחר כדי דבור או ואני תוך כדי דבור הרי הוא נזיר ומכח התפשה ובשבועה אינו כן:

ונמצא שלענין התפשה אין השבועה שוה לנדר ולענין ידות הדבר במחלוקת יש אומרים שאין זה יד וראייתם אחר שלא הוזכרו ידות שבועה במסכת נדרים ובמסכת נזיר כשהוזכרו ידות הנדרים וידות נזירות ויראה לגדולי הדור שיש יד לשבועה ממה שאמרו בירושלמי ר' בון בר' חייא לא אוכל לך תופסין אותו משום יד לשבועה או לא אמר ר' יוסה ארחיה דבר נשא למימר שבועה לא אוכל לך דילמא לא אוכל לך שבועה כלומ' ומאחר שאין דרך לומר לא אוכל לך שבועה אין לא אוכל לך נקרא יד שהידות התחלת הדבור הן ולא סוף דבר ובנדרים דרכן של בני אדם לומ' מה שאני אוכל לך קרבן אבל בשבועה אין דרך לומר שלא אוכל אני נשבע אלא בשבועה הוא פותח ואומ' שבועה שלא אוכל הא מ"מ במקום שראוי לקרות בו יד יש יד לשבועה מעתה היו לפניו שתי ככרות ונשבע על האחד שלא יאכלנו וחזר על האחר ואמ' וזו אסור אף בשניה אע"פ שלא אמ' וזו נמי שאלו אמ' וזו נמי שבועה גמורה היא וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בראשון של נדרים יש יד לקדושין או אין יד לקדושין היכי דמי אילימא דאמ' לאשה הרי את מקודשת לי ואמ' לחברתה ואת נמי פשיטא כלומ' דקדושין גמורין נינהו אלא כגון דאמ' לאשה ואת ולא אמר נמי וכי אמרינן ואת נמי קאמ' או דילמא ואת חזאי קאמ' ולא נתברר והעלוה בתיקו ולחומרא ועוד שהרי הוקשו לנדרים כדכתי' כל נדר וכל שבועת איסר ואע"פ שלא הוקשו לענין התפשה אינו דומה שבהתפשה אין הככר אסור בעצמו כמו שביארנו וזה שלא הוזכרו שם ידות השבועה יראה לגדולי הדור שהזכרנו שזה שאמרו בראש נדרים ידות איניש איירי בהון ותרצו חסורי מחסרא והכי קתני כנויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים לשון קצר הוא ופירושו ידות נדרים וחרמים ושבועות ונזירות כנדרים וחרמים ושבועות ונזירות ודברים אלו לא כתבתים כאן אלא מפני שהם צריכים קצת לשמועות אלו אינן עכשו אלא ענין פקדון עד שתגיע למסכת נדרים ושם אתה עתיד ליתן את החשבון בע"ה:

מבטא לשון שבועה ואינו לשון נדר כלל מעתה אמ' מבטא שלא אוכל ככר זה הרי זו שבועה גמורה ואם אמ' מבטא עלי ככר זה הרי זה שבועה שהוציאה בלשון נדר ואין בה איסור תורה לשטתנו כמו שכתבנו למעלה אבל איסר הוא לשון נדר ולשון שבועה ואם הוציאו בלשון שבועה כגון שאמ' איסר שלא אוכל ככר זה הרי הוא שבועה ואין מתפישין בו וישנו בקרבן עולה ויורד ואם הוציאו בלשון נדר כגון שאמר איסר עלי ככר זה הרי הוא נדר גמור ומתפישין בו ואין שם קרבן אלא מלקות מבל יחל דברו כשאר הנדרים ובתלמוד המערב אמרו איסר הוא עלי את תופסו לשון נדר איסר איני טועמו את תופסו לשון שבועה וצריך שתדע שכל שאתה בא עליו משום שבועה צריך שיזכיר בו את השם כגון מבטא ליי' או איסר ליי' או אחד מן הכנויין וכן בכל לשון שבועה וכל שהוא מזכיר לשון שבועה בלא שם או כנוי אינו לוקה ולא מביא קרבן אלא שמ"מ הוא אסור על מה שנשבע עליו זו היא שטת גדולי המחברים אבל גדולי המגיהים מפרשי' ענין שבועה בלא הזכרת השם לענין קרבן בשבועת בטוי ולא נאמר צורך הזכרת השם אלא בעדות שנאמ' בו אלה ולמדנו אלה אלה משוטה ובפקדון שלמדנו תחטא תחטא מעדות וכן בבטוי לענין מלקות שהרי אזהרתו מלא תשא את שם יי' ומלא תשבעו בשמי אבל לקרבן לא ומ"מ למדת מדברי גדולי המחברים שאפי' הזכיר את השם אינה שבועה עד שיזכיר לשון שבועה כגון שבועה אי מבטא שאם לא כן מה צורך לשניהם וי"מ דוקא לענין בטוי ולקרבן הא לענין מלקות חייב:

זה שביארנו במתפיס שצריך שיתפיס בדבר הנדור והוא שאמרו באומר הרי עלי בשר ויין כיום שמת אביו שצריך שיהא נדור ובא מאותו היום פרשוה במסכת נדרים שיהא נדור מאותו היום ואילך ר"ל שמת אביו באחד בשבת ונדר על אכילת בשר כל אחד בשבת שבימיו ואח"כ אמר הרי עלי בשר ויין כיום שמת בו אביו אבל אם נדר לאותו היום שמת אביו לבד ולא לשאר אחד בשבת העתידים לבא ואמר אח"כ הרי עלי בשר ויין כיום שמת בו אביו התבאר שם לדעתנו שעל סופו הוא מתפיס ומותר ומעתה הרי שהיה לפניו בשר זבח שלמים לאחר זריקת הדם והיתה לפניו חתיכת היתר ואמר הרי זו עלי כזה אין אומרין שבעקרו התפיס ר"ל קודם זריקת הדם אלא על שם סופו ר"ל לאחר זריקת דמים ומותר והוא שבמסכת נדרים היו גורסין תחלה והוא שנדור באותו היום ואמרו שם תני מאותו היום וכן היא הגירסא בסוגיא זו וכך ראיתיה לחכמי קאטאלויונייאה אבל גדולי המחברים ראיתי שפסקו בבשר שלמים לאחר זריקת דמים שבעקרו מתפיס ואסור וכן נראה שפסקו בשמועת כיום שמת בו אביו שדיו בשיהא נדור לאותו היום לבד ומ"מ אני מסופק לשטתנו אם מת אביו באחד בשבת והוא אחד בניסן ונדר על בשר ויין כל אחד בניסן שבימיו פעם אחת בשנה ואח"כ אמר הרי עלי כיום שמת בו אביו מה דינו אחר שכל אחד בשבת שבשנה מותרין לו אא"כ הוא אחד בניסן אלא שאח"כ הכרענוה להיתר בראשון של נדרים:

בפירוש רש"י בד"ה ה"ק מבטא כו' מבטא ככר זו עלי כאומר שבועה כו' עכ"ל לשון נדר הוא אבל לקמן דכי אתא רבין אר"י קאמר מבטא שלא אוכל הוא כי דרך הנשבעים ועיין בזה בר"ן וק"ל:

תוס' בד"ה לישנא איתקל ליה כו' דזו אף זו קתני כו' עכ"ל ובמתניתין דהכא דקתני שלא אוכל ולא קתני רבותא שאי אוכל משום דלא נחית הכא להכי רק לפרש להרע או להיטיב דקרא ודו"ק:

בא"ד וי"ל כגון שאמר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו כו' עכ"ל ר"ל שהוא לא הוה ידע משמעות שאוכל לך ונתכוין כפי משמעות לישנא דאינשי וכיון דכשאוכל דאכילנא משמע הרי נתכוין לכך אלא דאתקיל בלישניה ואמר שאי אוכל א"נ דר"ל שהיה בדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו דהיינו או שיאמר שאוכל או שאי אוכל מיהו לישנא דאיתקיל לא משמע הכי דהא היה בדעתו נמי אשאי אוכל ואיך שיהיה ל"ק אמאי לא בעי לאוקמי תרוייהו בשאוכל לך אלא דהכא אומר דהיה בדעתו דאכילנא והתם איירי שאומר שהיה בדעתו דלא אכילנא דבנדרים אין הולכין אחר דעתו של אדם אלא אחר לשונו וכפי משמעות לישנא דאינשי ושאוכל ודאי דלא משמע תרתי אלא דאכילנא או שלא אכילנא וק"ל:

בד"ה איסר מתפס כו' א"נ ה"פ כו' שהתפיסו בלשון שבועה שהזכיר לשון אכילה כו' ואם לאו כו' עכ"ל ק"ק לפי' זה האחר לפי זה לפרושי הברייתא כמו לרבא וה"ק איסר היינו התפסת שבועה והטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה היכן הטילו כו' כמו לרבא ודו"ק:

בא"ד ועי"ל כו' מיהו הא פשיטא ליה כו' אבל תימה דאכתי מספקא כו' עכ"ל עיין בר"ן בשם ר"ח לפי דרך זה דלא מספקא ליה מידי ודו"ק:

בד"ה ואילו שבועה כו' וי"ל כיון דלא כתיב או י"ל דאנדר כו' עכ"ל קשה דבאיסר נמי כתיב או דכתיב והקים כל נדריה או את כל אסריה אשר גו' ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה שלא אוכל כו' דשלא אוכל הוי דבר שאין בו ממש כו' עכ"ל היינו גבי נדר דקיימינן הכא דאוסר חפצא עליה ה"ל שלא אוכל דבר שאין בו ממש ולא חל הנדר אבל גבי שבועה דאוסר עצמו אחפצא ודאי דלא קשיא להו אמתני' דהכא דקתני שלא אוכל אע"ג שאין בו ממש וחלה השבועה וק"ל: