מסכת שבועות דף י״ג עמוד ב׳

ומקשינן וכרת דיממא לרבי לית ליה בתמיה והא בהדיא כתיב כרת דיממא דכתיב בין בעינוי בין במלאכה בעצם היום הזה (ויקרא כ״ג:כ״א):

וחנקתיה שלא עבר עליו רגע מן היום לאחר עבירתו:

סמוך לשקיעת החמה עם צאת היום שלא עבר רגע ביום אחר העבירה: דתניא חומר בשעיר כו' לא גרסינן לה:

וכפר את מקדש הקדש בעבודת פר ושעיר של יום הכפורים כתיב המכפרת על טומאת מקדש וקדשיו:

זה לפני ולפנים על טומאה שאירעה לפני ולפנים כגון נטמא לפני ולפנים ושהה כדי השתחואה דמחייבת ליה על שהייתו כדמפרש בפ' שני (לקמן שבועות דף טז:):

זה היכל אם נטמא בהיכל:

זה מזבח מזבח הזהב אם הקטיר קטורת בטומאה ובשהייה:

אלו העזרות נכנס לעזרה בטומאה:

דעבד סמוך לשקיעת החמה אבל לאחר שילוח שעיר לא מצי לאוקומה שהוא מכפר כל היום ואף על גב דמשמע לעיל (שבועות דף ח:) שאין קרבנות מכפרין על עבירות של אח"כ אפילו בו ביום דאמר נפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה שאני שעיר המשתלח דכתיב ביה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם משמע דכל היום יכפר אי נמי היום עצמו בלא שעיר המשתלח מכפר קצת ואין כאן כרת גמור וכה"ג אשכחן בפרק קמא דזבחים (דף ו. ושם) דעולה מכפרת על היורש. מקופיא ולא מקיבעא כלומר לגמרי והשתא אתי שפיר דלא קאמר כגון שמת קודם שנשתלח השעיר או כגון דליכא שעיר המשתלח כדאמר לעיל (שבועות דף ח:) ונפקא מינה היכא דלא עבד חיצון וי"מ דיום הכפורים בלא שעיר המשתלח מכפר לגמרי ונפקא מינה דשעיר מכפר מיד ויום הכפורים אינו מכפר עד שתחשך למוצאי יום הכפורים כדתניא חומר בשעיר מביום הכפורים שהשעיר מכפר מיד ויום הכפורים עד שתחשך חומר ביוה"כ מבשעיר שיום הכפורים מכפר בלא קרבן מה שאין כן בשעיר והא דנקט כגון דחנקתיה אומצא לאו דוקא אלא הוא הדין שמת בו ביום ולרווחא דמילתא נקטה. אי נמי אפילו לא מת בו ביום אלא אחר כמה ימים וכגון דעבד סמוך לשקיעת החמה:

וכפר את מקדש הקדש זה לפני ולפנים פירש בקונטרס דבטומאת לפני ולפנים ובטומאת היכל מיירי וקשה דאמאי צריך קרא לכולהו הא לקמן פ"ב (שבועות דף טז:) גבי כרת לא מצריכין אלא חד קרא לכולהו ושמא כיון שהושוו לענין כפרה הושוו לכל דבר ומיהו קשיא שצריך לדחוק הקונט' לפרש מזבח כמשמעו כגון שהקטיר עליו בטומאה וא"כ היינו טמא ששימש ולא מצינו שיכפר שעיר הפנימי על כהן ששימש בטומאה ועוד אי בטומאת מקדש וקדשיו איירי הכא לרבי יהודה מאי קאמר לעיל (שבועות דף ח.) רבי שמעון ממקומו הוא מוכרע הא אפי' לרבי יהודה נמי ממקומו מוכרע ועוד דבס"פ הוציאו לו (יומא דף סא.) מייתי לה אמתניתין דוכן בהיכל וכן במזבח הזהב דמתני' לענין הזאה ע"כ נראה דבהזאה איירי ולפני ולפנים היינו על בין הבדים וההיכל היינו על הפרכת ומזבח היינו מזבח הזהב ועזרות היינו שירי הדם שהיה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון שהיה בעזרה כדתנן באיזהו מקומן (זבחים מז.) ומיהו קשיא הא דנקט עזרות דה"ל למימר עזרה ועוד דהזאות כולהו כתיבי בהדיא בפרשה ולעיכובא לא איצטריך דנפקא לן בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נב:) ובפרק הוציאו לו (יומא דף ס:) וכלה וכפר אם כלה כיפר ואם לא כלה לא כיפר וי"ל דאיצטריך האי קרא דכהן משוח ומרובה בגדים יכול לעשות כן לפי שכל הפרשה כתיב בה אהרן וכן תניא בת"כ וכפר הכהן אשר ימשח מת"ל לפי שכל הפרשה כולה אמור בה אהרן לכן כתיב וכפר את מקדש הקדש וגו' שכל משוח ומרובה בגדים צריך לעשות כן:

הושוו כולן לכפרה אחת אבל לשעיר הפנימי לא הושוו דכתיב אשר לעם ודרשינן בסמוך ולא לכהנים:

ואיתקש שעיר המשתלח לשעיר הנעשה בפנים תימה דבפ"ב דכריתות (דף כה:) גבי חטאים דומיא דפשעים פריך האי בשעיר הנעשה בפנים הוא דכתיב והשתא לגמר מיניה שעיר המשתלח דהא איתקש:

וביממא נמי כגון דעבד סמוך לשקיעת החמה דלא הוה שהות ביום לכפורי ליה אי נמי דעד דהוה אכיל חנקתיה אומצא ומית: תנא חומר בשעיר מיוה"כ. שהשעיר מכפר מיד ויוה"כ אינו מכפר עד שתחשך. חומר ביוה"כ שיוה"כ מכפר בלא קרבן. והוא דהוה שהות ביום לפורי ליה מה שאין בן בשעיר:

מתני' אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח כו' ותיצה רב יהודה הכי אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח מתכפרין בשעיר המשתלח. ואין חלוקה בהן.

מה בין ישראל לכהנים לכהן משוח אלא שדם הפר מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו.

ומני ר' יהודה היא דתניא וכפר את מקדש כו' ר' שמעון אומר כשם שדם השעיר הנעשה בפנים כו'. מאי טעמא דר' שמעון דכתיב ולקח את שני השעירים וגו' אתקש שעיר הנעשה בפנים לשעיר המשתלח.

מה שעיר הנעשה בפנים אינו מכפר על טומאת מקדש וקדשיו אלא על ישראל בלבד. שנאמר ושחט את שעיר החטאת אשר לעם. לעם ישראל ולא לכהנים. אף שעיר המשתלח אינו מכפר (אלא) על הכהנים בשאר עבירות.

ור' יהודה אמר לך האי קרא דכתיב שני השעירים שיהו שוין במראה ובקומה ובדמים הוא דאתא.

מאן תנא להא דתנו רבנן ושחט את שעיר החטאת אשר לעם שאין הכהנים מתכפרין בו. ובמה מתכפרין בפרו של אהרן כו'.

ואמר ר' ירמיה דלא כר' יהודה דאי ר' יהודה האמר כהנים יד להם כפרה בשעיר המשתלח שהוא של עם. רבא אמר האי תנא ר' שמעון היא.

יש ספרים דגר' הכי דתניא חומר בשעיר מיום הכפורים ורש"י ז"ל העביר על זה קולמוס, ואמר דלא גר' ליה כלל, ובודאי דמאן דגריס דתניא שבוש הוא, דהא לא שייך כלל למאי דתריצית, אלא מיהו ה"ג תנא חומר בשעיר מי"ה וחומר מי"ה מבשעיר וכו' שהשעיר מכפר מיד וי"ה עד שתחשך, ולפי שתרצנו מתחילה דאכלתיה בליליא א"נ ביממא וחנקתיה אומצא דמשמע י"ה מכפר מיד אם לא מת, השתא פריק פירוק' אחרינא דמשתכחת לה אפילו אכל בשחר ומת קודם שתחשך, דבמתני' תנא שאין י"ה מכפרת עד שתחשך, ובירושלמי (ה"ו) מפורשת כן, דעביד פלוגתא בהני תרי לישני, דגרסינן התם ר' זירא אמר י"ה כל שהו, פירוש כל שעה ושעה מכפר, ר' חנינא בסוף, מה ביניהם מת מיד, על דעתיה דר' זירא כפר מיד על דעתיה דר' חנינא לא כפר, אמר ר' זירא מתניתא מסייע לר' חנינא חומר בשעיר שאין כן בי"ה שהשעיר מכפר מיד וי"ה משתחשך. ותמיה אני על הרב ר' יוסף הלוי ז"ל שגורס [תנא] תונא, ופירש דאפירוקא קמא קאי דקאמר כגון דאכל אומצא וחנקתיה מקמי מתני' יומא, דאלמא י"ה אינו מכפר עד שתחשך, ע"כ. ותימא הוא דאם כן למה נקט חנקתיה אומצא ומת כלומר אפילו אכל בצרא ומת בחצי היום, אלא גירסא זו אינה נכונה.

חומר בשעיר שהשעיר מכפר מיד וי"ה אינו מכפר עד שתחשך וחומר בי"ה שי"ה מכפר בלא קרבן מש"כ בשעיר שאינו מכפר בלא קרבן. ונ"ל דה"פ די"ה בלא שעיר המשתלח מכפר מש"כ בשעיר שאינו אעפ"י שהגדילו עליו אלא א"כ נשתלח ושלוחו קרי קרבן, לפי ששניהם שוין הקרב בפנים והמשתלח, ושבפנים קרבן לשם והשני משתלח לעזאזל, וא"נ יש לי לפרש שי"ה מכפר בלא קרבן שעיר הנעשה בפנים מש"כ בשעיר שאינו מכפר אלא אם כן קדם של שם שנעשה בפנים, וזה נ"ל יותר מדקאמר שאין מכפר בלא קרבן, ואלו לפירוש הראשון לא ניחא שאין שלוחו קרוי קרבן. קשיא לי אשמעתין דמוקמי' מתני' דעל עשה כרת ואע"ג דלא עבד תשובה, משום דאמרינן די"ה מכפר אף על שאינן שבין, דהא מתני' שעיר המשתלח קתני דמכפר ולא הזכירו י"ה בהא מתני', ור יום הכפורים שמענו לו ולא שעיר המשתלח, וי"ל דעיקר כפרתו של שעיר המשתלח משום תקפו של י"ה הוא ואף הוא מכפר לר' אף על שאינן שבין. אלא שעדיין אני תמיה א"כ למה לא שנו במשנתינו שעיר המשתלח וי"ה, ולר' הוה משמע שעיר המשתלח או י"ה כלומר אפילו בלא שעיר. עוד קשיא לי אשמעתין לפירוקא קמא וכן לר' [זירא] דירושלמי (ה"ו) דאית להו די"ה מכפר מיד, א"כ שעיר המשתלח למה דהא י"ה יום מכפר בלא שעיר ואפילו מת מיד, וי"ל לעבירה שנעשית בשעת שילוח ומת מתוכה, שהיום אינו מכפר שהרי מת מתוכה, וכמו שאמרו בחנקתיה אומצא, אבל השעיר מכפר, ועוד צל"ע.

יש ספרים שהיו גורסים וכן מצא רש"י ז"ל דתניא חומר בשעיר וכו' רש"י ז"ל כתב דלא גרסינן לכולה מתנית' כלל משום דפליגא אסוגיין דס"ל דיוה"כ מכפר בכולו למי שהיה לו שהות מבע"י ודלא חנקתיה אומצא ואברא דל"ג דתניא אבל לא מחיקינן כולה מתני' דהא בירושלמי איתא וה"ג תניא חומר השעיר וכו' ותירוצא אחרינא הוא דמייתינן אסוגייא ממתניתא דאפי' בדיעבד מבע"י ולא חנקתיה אומצא משכחת לה כגון שמת בו ביום שאין יוה"כ מכפר אלא בסופו וכעין דאמרינן בעלמא במתניתא תנא וכן אמרו בירושלמי אימת יוה"כ מכפר ר' זעירא אמר כל שהוא כלומר בכל שעותיו ר"ח אמר בסוף מאי ביניהון עבר ומת מיד פי' ביומה על דעתיה דר"ז כפר על דעתי' דר' חנינא לא כפר מתניתא מסייע לר"ח חומר בשעיר וכו' כך פי' הרמב"ן ז"ל ואגב אורחין שמעי' משמעתין דלכ"ע שעיר המשתלח מכפר אפי' על העבירה דלאחר שלוח דאי לא למל"ל דעבר סמוך לשקיעת החמה או דחנקתיה אומצא נימא דמשכחת ליה במאי דעבד אחר שלוח ונראה דהלכתא כי הא מתניתא וכר"ח שיו"הכ לכשתחשך מכפר:

דתניא וכיפר את מקדש הקודש זה לפני ולפנים וכו' פי' רש"י ז"ל שמכפר על טומאת שאירעא בפנים בהיכל ובעזרות מזבח כמשמעו שהקטיר עליו בטומאה והקשה עליו כמה תשובות חדא דבמסכת יומא בדוכתיה לא מייתי לה אלא לענין מקום ההזאות שהוא מזה בדם השעיר על מתניתין דקתני וכן בהיכל וכן במזבח ועוד דלפירושו השעיר מכפר על מי ששמש בטומאה שהוא במינה וזה אינו כדמוכח בפרקין לעיל ועוד דלענין כניסת טומאה אמאי צריך קרא לכל חד וחד מן המקומות דהא לקמן בפ"ג לא מצריכנן בהא אלא חד קרא דכתיב את משכן ה' טמא ועוד דלעיל בפרקין הוצרך ר"י עצמו דהכא למעט מן המקרא שלא יהא שעיר זה מכפר על ג' טומאות ואמאי שהרי מפורש הוא לדבריו במקרא זה שאינו מכפר אלא על טומאת מקדש לכך פירוש תוס' דכולה מתניתין אינה אלא לסיים מקום ההזאות ולפני ולפנים היינו בין הבדים והיכל על הפרוכת ומזבח כמשמעו על מזבח הזהב והעזרות היינו שיירי הדם ששופך על מזבח החיצון שבעזרה ונקט עזרות לשון רבים כי אורחיה כי היא עיקר כל העזרות וא"ת ואי להזאות כולהו כתיבי ואי לעכובא הא כתיב חוקה וכתיב נמי וכלה מכפר שאם כלה מכפר כדדרשיה התם וי"ל דאת' לרבות אף מרובה בגדים ואע"ג דאהרן כתיב ביה דהוא משיח וכדאיצטריך רבויא להא חביתי כ"ג משום דכתיב ביה משיח השוו כלם לכפרה אחת שמתכפרין בשעיר המשתלח ואע"ג דהאי קרא גבי שעיר הפנימי כתיב אם אינו ענין לשעיר הפנימי שהרי כהנים חלוקי' באותה כפרה להתכפר בפרו של אהרן תנהו ענין לכפרת שעיר המשתלח בשאר עבירות:

דת"ר ושחט את שעיר החטאת אשר לעם שאין הכהנים מתכפרים בו פי' על טומאת מקדש וקדשיו דהא כתיב אשר לעם [וכו' ובמה מתכפרים בשל אהרן שכולם] (כולם) קרואין ביתו וא"ת והא דרשיה ליה התם ביתו זו אשתו ולכך מפרישין לו אשה אחרת וי"ל דתרי ביתו כתיבי וא"ת וכיון דמיותר למ"ל קרא דבית אהרן וי"ל דאי לאו בית אהרן הוה מוקמיה ליה במילתא אחריתי כגון בני ביתו והיינו טעמא נמי דאע"ג דכתיב בית אהרן אצטריכו תרי ביתו ולא כיילינן להו בחד ביתו דכיון דמעיט רחמנא גבי פר אשר לו דממעיט להו כל היכא דלא כתיב אלא חדא לא מוקמי ליה אלא באשתו וב"ב והשת' נמי דאיתנהו קמ"ל [בתרא] (ובתר) על בני אהרן ולכן היה סדר הוידוי כן הא' עליו ועל ביתו והב' בכלל בני אהרן וא"ת ולוים מהיכא מתרבו שהרי אינם בכלל בית אהרן וכדכתיב בתריה בית הלוי ברכו את ה' וי"ל שהם מתכפרים בשעיר הפנימי עם ושראל דכתיב אשר לעם ואפי' למ"ד בפ' הזרוע שהלוים בפני עצמן שאני התם שהשוו לכפרה מדכתיב יכפר ויש לרבותם בכלל אשר לעם ולא בכלל פרו דלא כתיב ביה אלא ביתו וא"ת היכי אמרינן דאשר לעם לא הותר מכללו הרי הותר אצל הלוים וי"ל דהא לא חשיב הותר מכללו דשפיר משמע בכלל אשר לעם וכדפי' משא"כ בפר דאשר לו הוה ממעט לכהנים לגמרי. מאן תנא דלפום פשטה דברייתא משמע שאין להם כפרה כלל בשאר עבירות שהרי בסוף הברייתא לא ריבה אותם אלא לטומאת מקדש וקדשיו וא"כ הא דלא כר' יהודה ודלא כר' שמעון:

שנה עליו הכתוב לעכב וא"ת ותיפוק דחוקה כתיב בפ' לעיכובא וי"ל דההיא על עקרי העבירות ולא על הלקיחה וא"ת גבי טומאת עדת נמי ששנה עליו הכתוב לעכב וי"ל דבהדיא כתיב בה לקיחה דכתיב ומאת עדת בני ישראל יקח שפיר מדריש ביה חקה לעכב משא"כ בל' אשר לו דלא כתי' בה [לקיח'] (לקנס') בהדיא. תנא הכי קא קשיא ליה פי' רש"י ז"ל דמאי דדריש תנא לעיל מאשר לו שאין כהנים מתכפרים בו לאו דמשמע ליה אשר לו כו' לו מכפר ולא על הכהנים אלא בתורת טעמא אתי עליה דכיון ששנה עליו הכתוב לעכב שיהא לו משלו ולא חסרי ביה כהנים משמע שאין מתכפרים בו:

גירס' ספרים ישנים מ"ש דבצבור דלא מתכפרין ביה דלא חסרי ביה ממונא בדאהרן נמי לא חסרי ביה ממונא כלומר מאי שנא דבצבור לא מתכפרים ביה כהנים משום דלא חסרי ביה ממונא כדכתיב ומאת עדת בני ישראל בדאהרן נמי לא ליכפרו דהא לא חסרי ביה ממונא פי' דמשמע לן דהא דכתב רחמנא אשר לעם לא גזירת הכתיב הוא אלא בתורת טעמא דאי הוי חסרי ביה ממונא לא סגיא דלא ליכפרו בה והקשו בתוס' על גירסא זו דהא כהנים חסרי ממונא בדצבור שהרי מתרומ' הלשכה בא השעיר ואיכא מ"ד בשקלים ובמנחו' שהכהנים תורמין בו כדתנן התם שכל כהן שאינו שוקל חוטא ותירצו דמ"מ אי (אית) [לית] להו לא יהבי בה שהרי אין ממשכנין אותם כמו שממשכנין לישראל על חצי השקל ואפילו אין לו מה יאכל וכן אם חסרו מעות הלשכה ובאין לגבות אין גובין מן הכהנים או אם בא אחר וזיכה שעיר לצבור כשר ואע"פ שלא זיכה בו לכהנים ובספרים שלנו יש גירסא אחרת יותר נוחה דגרסינן הכי מ"ש צבור דלא מתכפרי ביה דלא חסרי ביה ממונא כהנים נמי לא חסרי ממונא וה"פ מ"ש צבור דלא מתכפרי בפרו של אהרן דלא חסרי ביה ממונא כהנים נמי לא ליכפרי ביה דהא לא חסרי ביה ממונא וא"ת היאך אפשר להוציא לכהנים שלא יתכפרו בשל צבור ולא בשל אהרן דהא כתיב יכפר שהשוו כולם לכפרה וי"ל דאנן ודאי (לא) קי"ל דמכפרי או בשעיר צבור או בפרו של אהרן אלא דפרכי דמנ"ל לומר שלא יתכפרו בשל צבור ויתכפרו בשל אהרן ודלא נימא איפכא דהא ליכא טעמא למעוטינהו מהאי טפי מהאי. והקשו בתוס' ובשעירי רגלים מנ"ל שיתכפרו בהם כהנים על שאין בה ואין בה דהא לא מיחסרי ביה ממונא ואם כן במה יתכפרו בה ותי' דכיון דגלי רחמנא הכא שיתכפרו בשל אהרן ואע"ג דלא חסרי ביה ממונא מעתה יש להם כפרה גם בשעירי הרגלים ואין זה מספיק דשאני פרו של אהרן דכתיב ביה ביתו וכתיב בית אהרן עוד תירצו דדוקא ביו"הכ מצריכינן רבויא לפי שמצינו חלוק כפרות בין ישראל לכהנים אבל בעלמא כולם מתכפרים בשעירים ואף ע"ג דלא חסרי ממונא וזהו הנכון:

בשלמא לר"ש היינו דכתיב ב' וידויים ודם הפר וכו' וחד כנגד שעיר הנעשה בחוץ שאין בו וידוי בעצמו וחד כנגד שעיר המשתלח שאין לו דם כלל לכפר על הכהנים בשאר עבירות אלא לר"י בחד וידוי דפר עם דמו סגייא דהא מתכפרי עם ישראל בשעיר המשתלח ווידוי ועל שאר עבירות עם כל ותרי וידויי בפר למ"ל ופרקינן א' לו וא' לביתו שהם הכהנים וכדי שיבוא זכאי ויכפר על החייב כדתנא דבי ר' ישמעאל ולפ"ז סתם משנה ר"פ א"ל הממונה דמסדר בפר ב' וידוים א' לו ולביתו ואחד לבני אהרן כר' יהודה היא דאלו לר"ש אף בראשון יש לו להזכיר בני אהרן וקשה דהא רבה מוקי בפ' שני שעירי וידוי שעיר המשתלח כר"ש וי"ל דאע"ג דההיא כר"ש וידוי הפר כר"י ובתוס' פי' שאף לר"ש אינו מזכיר בפי' בוידוי הראשון בני אהרן אלא שכולל אותה בדעתו בכלל ביתו ומשום הא דתני דבי ר' ישמעאל שלא יהא נראה דחייב מכפר על החייב ואין זה מחוור וא"ת ואף לר' יהודה ניחא בוידוי הפר אבל בוידוי של שעיר המשתלח על שאר עבירות שאהרן וכל ישראל נכללים בו מאי זכאי יכפר על החייב איכא וי"ל דלא קפדינן לדר"י אלא בתחלת הכפרה וכיון דכבר נתכפרו הוא וביתו על טומאת מקדש וקדשיו אף בשל שעיר המשתלח חשבינן ליה זכאי מכפר על החייב ובהכי סליק לן פירקא בס"ד:

פרק ידיעות ידיעות הטומאה נטמא וידע שנטמא לישנא משמע שידע ידיעה גמורה שנטמא ושאסור ליכנס למקדש וכפירש"י ז"ל ותימא דהא ע"כ מתני' רבי הוא דאית ליה ידיעה בתחלה ואית ליה נמי דחייב על העלם מקדש דאי ר"י לא בעי ידיעה בתחלה ואי ר"מ לא מחייב על העלם מקדש אלא ודאי רבי היא ואילו רבי לא בעי אלא ידיעת בית רבו לכך י"ל דהכא נמי ה"ק או שידע דין שנטמא דהיינו ידיעת בית רבו ונקט לה סתמא לכלול לשתיהן דלא אתא רבי לאשמועינן במתני' דין ידיעת בית רבו ובבריית' הוא דתנא לה בפ"ק:

שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרי של ע"א ותימא דבפ"ק דסנהדרין תנן אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בסנהדרי גדולה של ע"א ואילו אידך לא תנינן התם כלל וי"ל דהתם מעלת דסנהדרי גדולה הוא דאתא למיתני בלחוד ותדע דקתני התם נמי שאין מוציאין למלחמת הרשות אלא בסנהדרי גדולה של ע"א ומוכח בגמ' מקראי דמייתי עלה דבעי יועץ ואורים ותומי' ומלך ובמתני' לא תני להו והיינו מטעמא דאמרן וא"ת מ"מ בפ"ב התם כי קתני מעלות המלך ואמר ומוציא למלחמת הרשות ע"פ ב"ד של ע"א אמאי לא תני נמי יועץ ונביא ואורים ותומים וי"ל דכיון דלא תני להו בפ"ק במעלות סנהדרין לא תני להו נמי במעלות המלך וא"ת והא בההיא מתניתין דסנהדרין קתני אין דנין את השבט אלא בסנהדרי של ע"א ואוקימנא בגמ' בדיני נחלות ובתחלתה של ארץ ישראל ופרכינן דא"כ נבעי אורים ותומים ומלך כי התם ומאי קושיא הא אמרינן במעלות דסנהדרין בלחוד קתני וי"ל דקושיין משום דכייל ליה בהדיה אין דנין את נביא השקר דמשמע דהוי דעתיה דלא בעי אלא בסנהדרי גדולה וא"ת ואמאי לא קתני התם במעלות המלך בפרק ב' שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות זולתו כדקתני שמוציא למלחמות הרשות ושאר דברים וי"ל דלא קתני התם אלא מעלות שהמלך עיקר בהם אבל זו בתוס' העיר והעזרות אינו עיקר בהם שאין זו מטכסיסי מלכות אלא דיהיב ליה רחמנא מעלה בגויה:

כבר ביארנו ששעיר הנעשה בפנים מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו לישראל ודם פרו של כהן גדול לכהנים דבר זה ענינו בין שנטמא לפני ולפנים ושהא כדי השתחואה ששהייתו מחייבתו כמו שיתבאר בין שנטמא בהיכל בין שנכנס לעזרה בטומאה בין שהקטיר קטורת על המזבח בטומאה:

שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהו שוים במראה ובקומה ובדמים אלא שאם לא נעשה כן לא עכב:

בפרש"י בד"ה (אלו כו') הושוו כולן בכפרה א' בהאי יכפר בתרא כו' עכ"ל כתב מהר"י אבן ל"ב ותמיהא מלתא דהאי יכפר גופיה איצטריך לרבות הלוים עכ"ל ולאו קושיא היא דבויכפר דברישא דקרא מצי לכללינהו כולהו דכתיבי בקרא ומש"ה מיתורא דויכפר דמציעתא דקרא דריש מן הדומה לרבות העזרה דכתיב לעיל מיניה ואת המזבח וכן מיתורא דויכפר דסיפא דקרא דריש מן הדומה לרבות הלוים דכתיב לעיל מיניה ועל הכהנים ועל כל עם הקהל ודקאמר דהושוו כולהו בויכפר בתרא לאו מיתורא הוא אלא מהיקשא דכתיבי בהדדי בויכפר בתרא הוא דכל היקשא הכי הוא מדכתיבי בהדדי בלאו יתורא דקרא ודו"ק:

עוד הקשה שם מאי קבעי מאי טעמא דר"ש והלא נחלקו עמו שהוא בעצמו נתן טעם לדבריו דכשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר כו' עכ"ל וי"ל בזה דע"כ לאו האי טעמא עיקר הוא דהא לר"י נמי דם הפר לבדו בלא וידוי מכפר על הכהנים אלא דלא אייתר וידוי פר לשאר עבירות אלא כנגד שעיר החיצון ווידוי השני של הפר אתא אחד לו ואחד לביתו כדלקמן ולא נקט ר"ש הך לישנא אלא לבתר דנפקא ליה מקרא דולקח ב' השעירים כו' דמה שעיר הנעשה בפנים כו' ודו"ק:

עוד הקשה שם לפרש"י מאן תנא להא מתניתא דקתני מעתה אין להם כפרה כו' דאי כר"י א"כ לא מכפרי בפר כו' עכ"ל ומאי קושיא דה"נ הוא אפי' לר"י דאי לא הוה כתיב יכפר ה"א דאין להם כפרה כלל כו' ותו כו' ה"ל לשנויי דה"ק מעתה אין להם כפרה בטומאת מקדש כו' עכ"ל ע"ש ואין מקום לקושיותיו דהא לבתר דמייתי נמי בברייתא האי קרא כשהוא אומר יכפר אכתי קאמר דאין להם כפרה דבמה מתכפרין דבשעיר אין מתכפרין מדכתיב לעם ובפר אין מתכפרין מדכתיב אשר לו ולר"י מהאי קרא דיכפר ודאי ידעינן דמתכפרין מיהת בשאר עבירות ולכך הוצרך נמי למימר בשינויא דכמו דמצינו שיש להן כפרה בשאר עבירות כך כו' דהאי קרא דיכפר בשאר עבירות מוקי לה ר"י ותו לא מידי ודו"ק:

תוס' בד"ה דעבד כו' כדתניא חומר בשעיר מביוה"כ כו' עכ"ל נראה מדבריהם דהך ברייתא מפורסמת אבל לא מצאתי' בתלמוד גם תקשי מינה להך פירושא שכתבו לעיל דשעיר מכפר כל היום ואפשר דהנהו י"מ שכתבו הכי הוו גרסי הך ברייתא בשמעתין והיא הגירסא שמחקה רש"י דתניא חומר בשעיר כו' ל"ג לה ודו"ק:

בא"ד דחנקתי' אומצא לאו דוקא אלא ה"ה שמת בו ביום כו' עכ"ל להאי פירושא ניחא להו למימר לאו דוקא כיון דמת בו ביום מיירי בין קודם שנשתלח השעיר ובין לאחר שנשתלח השעיר כמו חנקתיה אומצא דאיירי נמי בכל גווני ולאו דוקא נקט חנקתיה כו' אבל להאי פירושא דלעיל דשעיר מכפר כל היום ולא יוה"כ דלא הוה אתי להו שפיר מדלא קאמר כגון שמת קודם שנשתלח השעיר דהתם לא שייך למימר דלאו דוקא נקט חנקתיה כו' דההוא איירי בכל גוונא ודו"ק:

בא"ד א"נ אפי' לא מת כו' אלא אחר כמה ימים וכגון דעבד כו' עכ"ל לכל הפירושים הכי איירי אלא להנהו פירושים ניחא להו בפשיטות דנאדו משנויא דחנקתיה אומצא לאוקמי כרת דיממא דכתיב באורייתא דוקא בכה"ג שלא עבר עליו רגע מן היום אחר עבירתו וקאמר אלא דעבד סמוך כו' אבל לפי' הי"מ דלאו דוקא נקט חנקתיה אומצא וה"ה מת בו ביום אמאי נאדו מהאי שנויא למימר א"נ דעבד סמוך כו' וקאמרי דאפי' הכי ניחא ליה טפי לאוקמא בסמוך לשקיעת החמה ולא מת בו ביום מלאוקמא בכל יום ודוקא מת בו ביום שהוא יותר דחוק ודו"ק: