מסכת סנהדרין דף צ״ה עמוד א׳

עניה ענתות כמו עניה כלומר נביאות ירמיה הענתותי היא שעתידה לבא על נבוכד נצר שתמסר ירושלים בידו:

הרי כפיר וכו' ובדוכתא אחריתי מפורש למה נקראו לו כל השמות הללו:

אי הכי דכולי קרא צהלי קולך לא מחושבנא הוא א"כ ליכא אלא תשע מסעות דהא עוד היום לאו מחושבנא [נמי הוא] ומתרץ עברו מעברה תרתי אינון עברו חד מעברה חד ואיכא עשר מסעות:

אותו היום נשתייר מעונה של נוב [דמפני עון] שהיה להם לישראל על שנהרגו כהני נוב קבע הקב"ה העונש עד אותו היום ואותו יום בלבד נשתייר מזמן העונש ואילו היה נלחם בירושלים באותו היום היה כובשה והכי משמע קרא עוד היום אותו יום העמידו לסנחריב על ירושלים בעון נוב:

סגא בחד יומא והיינו י' מסעות שנסע אותו היום:

שדו ליה לסנחריב:

בסתרקי תחתיו טפי"ט בלע"ז עד שראה ירושלים כולה:

עלה וקם ומניד ברישיה עליה עמד והיה מניד בראשו:

גמ' אמר כנ"י ליונה אימתלי עיין נ"י סוף פרק ד' מיתות:

עָתִיד יִרְמְיָה בֶּן חִלְקִיָּה מֵעֲנָתוֹת דְּמִתְנַבִּי עֲלָה (ירמיה א, א) קשא והלא גם יחזקאל הנביא ע"ה התנבא על חרבן ירושלם ובית המקדש ועל מלך בבל שיבא ויחריב ולמה נקיט ירמיהו? ויש לומר דנבואת ירמיהו עשתה פועל בלב ישראל כי היה גלגול שלמה המלך ע"ה אשר בנה בית המקדש והוא עצמו מתנבא עתה על חרבנו, ובזה אמרו ישראל אין תקוה שיעשו תשובה ויתבטל החרבן מאחר כי הבונה עצמו מתנבא בחרבן שמע מינה סוף דבר הכי הוי. ונראה נרמז זה באומרו יִרְמְיָה בֶּן חִלְקִיָּה כי שלמה קראו נתן המלך ע"ה בדבר ה' בשם ידיד י־ה (שמואל ב' יב, כה) וכן כאן חִלְקִיָּה קאי על שלמה המלך ע"ה 'חלק י־ה' וידוע דגלגול שני נקרא בן לראשון וזהו 'בן חלק י‏־ה'.

אוֹתוֹ הַיּוֹם נִשְׁאַר מֵעֲוֹנָהּ שֶׁל נוֹב (ישעיה י, לב) נראה לי בס"ד רמז הכתוב שאמר דוד המלך ע"ה יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי (תהלים יג, ג) רצונו לומר הַיָּגוֹן שֶׁבִּלְבָבִי הוא רק יוֹמָם רצונו לומר יום אחד שיעבור אותו היום ולא ילחם אז נצולין ישראל וחזקיהו יען כי עַד ' אָנָה ' [59] עם הכולל האותיות נ"ט כמנין נוֹב [58] מלא עם הכולל יָרוּם אֹיְבִי עָלָי רצונו לומר בעבור זה העון ירום סנחריב וכיון שעבר אותו היום ניצולנו. ובזה יובן בס"ד יוֹם אִירָא אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח (תהלים נו, ד) רצונו לומר על יוֹם הנשאר מעונה של נוב אִירָא וַאֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח שתעביר אותו היום ותחוס על שארית ישראל. אך הרי"ף ז"ל הקשה מה ענין זה של נוב נוגע לבית המקדש וירושלים וכולהו ישראל והלא שאול שהרג נהרג ואפילו דוד המלך ע"ה שהיה סיבה לדבר זה קבל עונש? ונראה לי בס"ד כי היה המקטרג מקטרג אין ראוי לעשות נס פלאי כזה בארץ ישראל שנהרגו בהם הכהנים שהיו בנוב שיצא מלאך ה' ויך במחנה אשור רבוי עצום בלילה אחת (מלכים ב' יט, לה) אלא אם ירצה הקדוש ברוך הוא להציל את חזקיהו ועמו יעשה לו סבה לסנחריב שיחזור ויעזוב ירושלים והוא על דרך הקטרוג של ים סוף דאיך ישראל שעובדי עבודה זרה היו במצרים וגם עבר עמם בים צרה תעשה להם נס פלאי, ועל כן היה הקדוש ברוך הוא מציל את חזקיהו ועמו בלתי נס פלאי אלא יעזוב סנחריב ירושלים ויחזור לארצו ולא היה יוצא מלאך ה' ויכה בהם אך אחר שעבר אותו היום אז אותו המקטרג נמחה ונתבטל וממילא היתה הצלתם בנס פלאי. והנה כדי למחות ולבטל המקטרג הזה נגזר עליהם להיות להם צער בעיתותא דסנחריב מהלך כך וכך ימים ואותו היום הנשאר הוא סוף הימים הקצובים עליהם בשביל בעיתותא כדי לכפר על הארץ שנעשה בם שפיכות דם הכהנים שעל ידי כך ימחה ויתבטל המקטרג בזה ואותו היום נשאר וכיון שפנה היום ונשלם סך הקצוב אז תכף ומיד נמחה ונתבטל המקטרג ועתה כאשר יצא מלאך ד' ויך במחנה אשור אין מקטרג מעכב בידו אלא הכל מודין ולזה אמר רב הונא אוֹתוֹ הַיּוֹם נִשְׁאַר מֵעֲוֹנָהּ שֶׁל נוֹב אמר מֵעֲוֹנָהּ מפני שהמשחית הנברא מעון הוא עצמו נקרא עָוֹן ועליו אומר מֵעֲוֹנָהּ שֶׁל נוֹב.

עָלָה וְקָם וּמֵנִיד בְּרֵישֵׁיהּ וּמוֹבִיל וּמַיְיתִי בִּידֵיהּ עַל טוּר בֵּית מִקְדָּשָׁא (מלכים ב יט, לה). נראה לי בס"ד מניד ברישיה ננד הר המוריה ובית המקדש שהוא רֹאשׁ עָפְרוֹת תֵּבֵל (משלי ח, כו) כי משם הושתת העולם ומוביל ומייתי בידיה נגד ירושלים שהוא עיקר ארץ שבעה עממין שהם מן ספירת גבורה ולמטה. אי נמי דאמרינן לקמן מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב לִימְּדוּ תּוֹרָה בָּרַבִּים וּמַאן נִינְהוּ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, ומזלו חזי שיהיה מזרעו שולטים ושרים בירושלים אחד נשיא הוא שמעיה וכנגדו מזלו חזי ומניד ברישיה ואחד אבית דוד שהוא בחינת ידים לנשיא וכדאמרו על ריש לקיש שהיה משנהו של רבי יוחנן שהוא נחשב יד לרבי יוחנן וכאשר רמז רבי יוחנן לרבי יהודא נשיאה על ריש לקיש כשנטמן במגדל צור (בבא מציעא פד:). ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מֵנִיד בְּרֵישֵׁיהּ דכת הקליפה וחיותה הוא בראש ולכן מניד ברישיה כדי למשוך לו כח מן הקליפה בעשותו פועל דמיוני לזה ומוביל בידיה דידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל אין לך אומה גוברת אלא אם כן יש בה מבני עשו שנתברך בידים דכתיב וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כז, מ) ולכן גם בזה עשה פועל דמיוני להיות מוביל ומייתי בידיה עד כאן דבריו נר"ו.

אָמַר לְהוּ תְּמַהִיתוּ לְמָחָר אַיְיתִי לִי כָּל חַד וְחַד מִינַּיְיכוּ גּוּלְמוֹ הֲרֹג טִינָא. נראה לפרש פיו הכשילו ודבר לרעתו שאמר להם תְּמַהִיתוּ אותיות 'תְּהִי מָוֶת' כלומר תהיה מות בכם למחר וגם כָּל חַד וְחַד מִינַּיְיכוּ לֵייתֵי גוּלְמֵיה רצונו לומר גולם שלו יהיה הֶרֶג טִינָא כי ימותו וישוב הגולם שלהם אל העפר שיהיו עפר. מִיָּד וַיְהִי בַּלַּיְלָה ' הַהוּא ' גימטריא 'טוב' [17] שהיתה ליל ט"ו ניסן שהוא לילה שנעשה בה טוב לישראל ' וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר ' (מלכים ב יט, לה). ומה שאמר רב פפא היינו דאמרי אינשי ' בָּת דִּינָא בְּטַל דִּינָא ' כונתו לומר זה המשל דאמרי אינשי עיקרו נתחדש ונתייסד על ידי מעשה זו דחזו הכלדאים אמרו לו כך והוא עשה כך ונפל אז אמרו בת דינא בטל דינא.

אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד עַד מָתַי יִהְיֶה עָוֹן זֶה טָמוּן בְּיָדְךָ (שמואל ב כא, טז). נראה לי בס"ד דידוע כל עוונות של אדם רשומים בשרטוטי הידים שלו ואם הוא עון חמור יתגלה בשרטוט בגלוי גמור שניכר מרחוק ואם הוא דק וקטן יהיה נרשם בשרטוט דק שאינו ניכר ובאמת עון זה הוא אינו עון כי בדיני אדם פטור הוא ורק בדיני שמים נחשב עון לכן רושם שלו בשרטוט היד הוא דק מאד שאינו ניכר ולכן אמר לו עַד מָתַי יִהְיֶה עָוֹן זֶה טָמוּן בְּיָדְךָ, טָמוּן דייקא בְּיָדְךָ דייקא כלומר שהוא רשום ברושם דק שאינו ניכר.

כְּפַתֵּיהּ קְמַטֵיהּ אוֹתְבֵיהּ וְשַׁדְיֵיהּ תוֹתֵי בֵּי בְדַיָּיא אִתְעֲבִיד לֵיהּ נִיסָא, מָכָא לֵיהּ אַרְעָא מִתּוּתֵיהּ (תהלים יח, לז). הא דעשה לו הקדוש ברוך הוא נס להצילו מדבר זה קודם שהפך תפלתו אף על גב שהוא כבר קבל עליו דבר זה, נראה לי בס"ד כי מין מיתה כזו שרצה להמיתו באופן זה שהוא כמו ענין חנק צריך להצילו כדי שלא יאמרו חטא ח"ו בבת שבע שהיא אשת איש שמיתתו בחנק.

הַהוּא יוֹמָא אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא הֲוָה אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה הֲוָה קָא חָיֵיף רֵישֵׁיהּ בְּאַרְבְּעָא גַּרְבֵּי דְּמַיָּא (תהלים יח, לז). הא דהוצרך להודיענו באיזה יום היה הדבר הזה לומר מצוה גוררת מצוה הואיל והיה אבישי עסוק במצוה שהוא כבוד שבת שלא נכנס לחוף רישיה אלא בשביל כבוד, זכה שתהיה מצוה זו של הצלת דוד המלך ע"ה שהוא במלכות בסוד שבת על ידו. ומה שהיה הסימן במים שנהפכו לדם כי דוד המלך ע"ה היה ראש שבט יהודה ומספר דָּוִד יְהוּדָה [44] עולה דַּם [44]. והיה זה בְּאַרְבְּעָא גַּרְבֵּי דְּמַיָּא לרמוז לו על דוד המלך ע"ה שהוא רגל רביעי במרכבה. אי נמי לרמוז שצער זה מגיע לכל ישראל שחילקם הקדוש ברוך הוא דגלים. ומה שהיתה ההצלה על ידי אבישי נראה לי כי זכות אביו ישי שלא היה בו חטא ומת בעטיו של נחש (בבא בתרא יז.) הגין עליו בזה ונרמז באבישי חלק שם אֲבִישַׁי לשתים וקרי ביה אַב יִשַׁי.

אָמְרוּ לֵיהּ בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה שַׁפִּיר דָּמִי רָכְבֵיהּ לְפִרְדֵּיהּ הא דהוצרך לרכוב דוקא על פירדה של דוד המלך ע"ה ששאל על זה רשות מן בית דוד, וכי לא היה לו סוס קל וחשוב לרכוב עליו שהוא ירוץ בודאי יותר מן הפרדה? נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש (פרשת בלק דף רא) שהיה רבי פנחס בן יאיר הולך במדבר לחפש ולדעת מקום שהיה רשב"י יושב בו באותו מדבר ואמרו לו החברים ההוא אתר דרבי שמעון שארי ביה היך אנן ידעין? ואמר להם שבוקו למארי פסיען דבעירי דהוא ידריך פסיעוי לתמן, פירוש החמור שלי שהוא המוליך אותי הוא יודע לאיזה מקום צריך להוליך אותי והנה ראו דחמורו של רבי פנחס בן יאיר נטה מאותו הדרך שהיו הולכין בו לצד אחר והלך שיעור שני מילין והתחיל החמור לנעור שלשה פעמים בזה אחר זה ואז הבין רבי פנחס בן יאיר כי עתה הגיעו למקום שהיה יושב שם רשב"י ואז ירד רבי פנחס בן יאיר מן החמור ואמר לחבירים נכין עצמינו לקבל אפי רברבי. והנה רשב"י בשמעו געיית החמור אמר לחברים שעמו עתה נקום ונזיל דהא קלא דחמרא דסבא חסידא אתער לגבן קם רבי שמעון וקמו חבריא אדהכי חמו לרבי פנחס בן יאיר דאתי ומטו לגביה וכו' יעוין שם. ופרשנו בס"ד הכונה איך היה ברור לרבי פנחס בן יאיר שחמורו יכיר מעצמו מקום של רשב"י ויוליך אותם אצלו? והיינו כי כל דבר גשמי שיהיה תשמיש לדבר קדוש מוכרח שיקנה אותו דבר הגשמי חלק קדושה שיהיה שורה עליו תמיד רוח קדושה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (שיר השירים רבה א, א) אבן שהיה יושב עליה רבי אליעזר בן הרקנוס תמיד ועוסק בתורה דומה להר סיני וכן המשענת של הנביא אשר הנביא נשען עליה תמיד בעשותו יחודים הקדושים שסומך מצחו וראשו עליה יש בה רוח קדושה, ולכך אמר אלישע הנביא ע"ה לגחזי שיקח משענתו וישים אותה על פני הנער להחיותו בה (מלכים ב' ד, כט) ובודאי היה נעשה בה פעולה ורק החסרון היה מצד גחזי המוליך אותה שלא היה הגון וגם עבר על מצות רבו שפרסם הדבר לכל וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, וכן נמי איתא בירושלמי (ירושלמי מועד קטן ג, א) באותו זקן שהחכים ביותר ושאלו אותו החכמים איך זכית לחכמה זו והשיב מקלו של רבי מאיר נזדמן לי והייתי נושא אותה ועל ידי כך נתחכמתי ממנה. על כן חמורו של רבי פנחס בן יאיר שהיה מיוחד לו שהיה רוכב עליו תמיד כשהוא נוסע ממקום למקום דרך המדבר והיה ברכבו עליו עושה יחודים ועוסק בסודות התורה לעשות בירורים בהליכתו לכך קנה החמור איכות קדושה שיהיה שורה עליו רוח קדושה תמיד ומה גם לדברי המקובלים ז"ל שהיה החמור גלגול ישמעאל שעשה תשובה בחייו. והנה רבי פנחס בן יאיר קרא לחמורו 'מארי פסיען' כי זהו שמושו ומלאכתו ולכן אותו רוח קדושה ששורה עליו נותן לו ידיעה והבנה לעשות את מלאכתו הגונה שתהיה הליכתו ופסיעותיו לפועל טוב כאלו הוא אדם שיודע לאיזה מקום הוא ראוי לילך ולכן כשאמרו לו החברים איך אנן ידעין אתר דרבי שמעון שרי ביה אמר להם שבוקו למארי פסיען דבעירי דהוא ידריך פסיעיו לתמן. והנה כאן אחר שידע אבישי שדוד המלך ע"ה הוא אינו בירושלים והוא עומד במקום סכנה אם יבא לחפש אחריו לאיזה מקום ילך ולאיזה רוח יפנה לצפון או לדרום למערב או למזרח לכך נתחכם לרכוב על הפירדה של דוד המלך ע"ה המיוחדת לו לרכוב עליה תמיד אשר ברכבו עליה היה עוסק ביחודים ובסודות התורה כדי לעשות בירורים לניצוצי קדושה ולנשמות המגולגלים בדומם במהלכו עליו ברכבו על הפירדה ומוכרח ששורה עליה רוח קדושה כמו ענין חמורו של רבי פנחס בן יאיר, ולכן כמו שסמך רבי פנחס בן יאיר על חמורו שיוליך אותו למקום שיושב בו רשב"י והכי הוה ליה כן אבישי סמך על הפירדה של דוד המלך ע"ה שהיא תוליך אותו למקום שדוד המלך ע"ה עומד בו וכן עשתה והלכה מעצמה על צד ארץ פלשתים ומן השמים סייעו גם כן אותו בקפיצת הדרך כדי שיגיע לאותו מקום תכף ומיד ויעשה ההצלה לדוד המלך ע"ה.