מסכת סנהדרין דף פ״ד עמוד ב׳

מתני' אלו הן הנחנקין ממרא על פי בית דין - כמו ממרים הייתם עם ה' (דברים ט׳:ז׳) שמסרב על פי ב"ד הגדול שבלשכת הגזית:

וזוממי בת כהן אע"פ שהם היו מחייבין אותה שריפה אין נדונין אלא במיתה שהיו מחייבין לבועל והיינו חנק כשאר בא על אשת איש כדמפרש קרא היא תשרף ולא בועלה וזוממיה ילפינן מכאשר זמם לעשות לאחיו לאחיו ולא לאחותו:

ובועלה בנשואה בת כהן קמיירי אבל ארוסה בועלה בסקילה:

גמ' ס"ד בתמיה:

קטל חד בסייף כדתנן בפרקין לעיל (סנהדרין דף עו:) אלו הן הנהרגים הרוצח ועיר הנדחת:

מאי איכא למימר הכא דאיכא למדרש דאביו בחנק:

אלא מדכתיב מכה איש ומת היכא דבעי מיתה מפרש מיתה בהדיא:

אפילו נפלים כגון בן תשעה וראשו אטום או שיש לו שני גבין דלא חיי:

ה"ג ואצטריך למכתב מכה איש ומת ואצטריך למכתב ואיש כי יכה כל נפש - ולא כמו שכתוב בספרים כל מכה נפש דבפרק יוצא דופן (נדה מד: ושם) גמרינן בן יום אחד דההורגו חייב ומפיק ליה מדכתיב ואיש כי יכה כל נפש נפש כל דהו:

איש דבר מצוה אין יש ספרים שכתוב בהן אשה לא ואע"ג דהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' הני מילי בפרשה שנאמרה בלשון זכר אבל היכא דכתיב איש בהדיא ממעטין אשה כדפירש שלהי פרק ד' מיתות (לעיל סנהדרין סו.) גבי מקלל אביו ואמו:

הוה אמינא אפילו נפלים תימה א"כ היכי מיחייב דמי וולדות הא מיחייב מיתה וי"ל דה"א דהכא גזירת הכתוב היא היכא דלא נתכוין לוולדות כדאשכחן לרבי ונתתה נפש תחת נפש ממון אי נמי נהי דהוה מיחייב אנפל לאחר שנולד קודם שנולד לא מיחייב:

הכחישה באבנים כו' בהכחשה דלא הדרא איירי דאם לא כן לא שייך נזק דמקרי שבת מידי דהוה אהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור ובבהמה לא שייכי ד' דברים:

אלא למאן דלית ליה דתנא דבי חזקיה פירשתי לעיל בפ' הנשרפין (סנהדרין דף עט: ד"ה בין):

מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש פלוגתא דר' יהודה ור"ש במקלקל בחבורה ומקלקל בהבערה לא מצינו בפירוש לא במשנה ולא בברייתא ובפרק האורג (שבת דף קו. ושם) דחק רש"י לפרש דנפקא מפלוגתא דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה הלכך אין לך חובל ומבעיר שאינו מקלקל ואפילו מבעיר עצים לתבשילו מקלקל הוא אצל העצים ומה שהוא מתקן אצל אחרים לרבי שמעון לא חשיב ליה דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא אם כן כי חייב הכתוב חובל ומבעיר מדאצטריך למשרי מילה ומדאסר הבערה דבת כהן על כרחיך במקלקל נמי חייב אבל רבי יהודה סבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הלכך חיוב דחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו משכחת לה ואע"פ שמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה מתקן הוא אצל אחרים ולרבי יהודה בכי האי גוונא מלאכה היא משום תיקון דאחרים אבל מקלקל ואינו מתקן פטור לשון הקונט' כתבתי השתא הא דאמרי' התם בפרק האורג (שם) תני רבי אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר אמר ליה פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה כו' משמע מתוך פי' הקונטרס דר' אבהו כר"ש ורבי יוחנן דבעי צריך לכלבו ולאפרו כר' יהודה וזהו תימה א"כ אמאי א"ל פוק תני לברא אטו משום דס"ל כרבי יהודה מאן דתני כר"ש משתיק ליה דכי האי גוונא פריך פרק קמא דחולין (דף טו.) ועוד אי חשיב תיקון גמור צריך לכלבו ולאפרו אמאי נקט חובל ומבעיר ועוד דר"ש אפי' בחובל ומבעיר בעי שתהא צריכה לגופה כדמסיק בשמעתין גבי חובל ובשלהי ספק אכל (כריתות דף כ:) גבי הבערה על כן נראה דר' אבהו ור' יוחנן אליבא דר"ש פליגי דר' אבהו כר"ש כדאיתא בפרק האורג (שבת דף קו.) ורבי יוחנן סבר דאפילו ר' שמעון בעי תיקון קצת ומיהו לא חשיב תיקון שיתחייב בכך לר' יהודה דאין דרך לחבול בחבירו ליתן לכלב ולשרוף גדיש בשביל אפר ופלוגתא דמקלקל בחבורה דרבי יהודה ורבי שמעון קים ליה להש"ס או בקבלה או שמא ברייתא שנויה בשום מקום וכי תימא לרבי אבהו כיון דליכא תיקון א"כ צריכה לגופה היכי משכחת לה הא משכחת לה באיסורי הנאה שסבור שיכול ליהנות וליתן לכלבו וכן מבעיר באיסורי הנאה שסבור שיכול לבשל קדירה ועוד יש לדקדק פלוגתא דמקלקל בחבורה מדתנן בפסחים פר' אלו דברים (פסחים דף עב: ושם עג. ושם) ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראויין חייב ואמרי' בגמ' מאן תנא דשני ליה בין ראוין לשאינן ראוין ר"ש הוא ואמרינן התם לעיל מיניה דאיירי בטועה אלמא מחייבינן מתעסק ואמרינן בפ' ספק אכל (כריתות ד' יט:) הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב ומדמחייב רבי שמעון מתעסק בחבורה שמע מינה מקלקל נמי מיחייב ור' יהודה יש לדקדק דפטר מדתנן בפ' כל הכלים (שבת ד' קכב:) ומייתי בסמוך דמחט של יד (מותר) ליטול בה את הקוץ דמשמע ליה להש"ס דאתיא ככולי עלמא כי ההיא דשלהי שבת (ד' קנז.) דאמרי' אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר' שמעון מודה דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה ומנא ליה דמודה ר' שמעון בה אלא משמע ליה דבסתמא דהתם מודו כ"ע היכא דלא משכח פלוגתא וכיון דר' יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה לא אפשר למישרי מחט של יד ליטול בה את הקוץ אי לאו משום דסבירא ליה מקלקל בחבורה פטור ואע"ג דאמרי' בפ' כירה (שבת דף מב.) דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה ובפ' ספק אכל (כריתות דף יט:) מסיק ר"נ אליבא דשמואל הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב לאו משום דסבירא ליה הכי לשמואל אלא אליבא דמאן דמחייב קאמר ותדע דבשילהי האורג (שבת דף קז.) אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר המפיס מורסא ומנא לן דפטור ומותר דתנן מחט של יד (מותר) ליטול בה את הקוץ ומדשרי ליטול הקוץ ש"מ דקסבר מקלקל בחבורה פטור דמטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה לא שרינא דהא סבירא ליה דחייב:

אלו הן הנחנקין וכו' כבר נכפל במאמרינו על חלק חמישי שבזאת המסכתא שהוא בא לבאר כל אחד ממחוייבי מיתות בית דין באיזו מיתה הוא נידון והוחל בביאור ענין זה בפרק שביעי ושמיני בענין הנסקלים והתבאר בתשיעי ענין הנשרפים והנהרגים ובא זה הפרק לבאר ענין והנחנקים דרך כלל ובביאור פרטיהם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשבעה חלקים הראשון במנינם דרך כלל והששה חלקים בפרט ששה נחנקים כל חלק מהם בביאור אחד מהם בפרט זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

המשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר מנינם דרך כלל ואמר אלו הן הנחנקין א' המכה אביו או אמו ר"ל הכאה שיש בה חבורה כמו שיתבאר ב' גונב נפש מישראל ומכרו ג' זקן ממרא על פי בית דין ר"ל המסרב על דברי בית דין הגדול שבירושלים ד' נביא השקר והוא המתנבא מה שלא שמע ושלא נאמר לו כמו שיתבאר ה' המתנבא בשם ע"ז כגון שאמר ע"ז פלונית או ככב פלוני צוה לכם לעשות כך וכך ואפילו הסכים לדבר אמת ו' הבא על אשת איש הוא והיא ובכללה בועל בת כהן אע"פ שהיא בשריפה וכן זוממי בת כהן שאין גוררין אותם אחר מיתה אלא אחר מיתת בועלה שנאמר לעשות לאחיו ולא לאחותו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא:

ובאה אחריה המשנה השניה להתחיל בבאור הפרטים ואמר שהמכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה וכן שיש חומר במקלל מבמכה שהמקלל לאחר מיתה חייב והמכה לאחר מיתה פטור וטעם הדבר נראה שהמכה לאחר מיתה אינו אלא כמכה העפר אבל הקללה נגררת אחר הנפש שהיא נשארת:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שבאו תחת משניות אלו בגמרא אלו הן:

ההורג את חברו נהרג בסייף ובאביו ואמו גם כן בסייף לא נאמרה הכאת אב ואם בחנק אלא בהכאה לבד אבל לא בהריגה שלא בא להקל עליו אלא להחמיר עליו וכבר ידעת שהסייף חמורה מן החנק הורג נפש שאמרנו עליו שהוא בסייף אין בו חלוק בין גדול בין קטן בין זכר בין נקבה טומטום ואנדרוגינוס אפילו קטן בן יומו והוא שיצא מכלל ספק נפל אבל ספק נפל תוך שלושים יום או ודאי אף לאחר שלשים כגון בן שמנה אינו נהרג:

הכאה של אב ואם שהוא נידון בה בחנק דוקא בשיש בה חבורה ואפילו חבורה חוזרת אבל אם אין בה חבורה הרי הוא כמכה שאר בני אדם שאם יש בה סרך ממון משלם מה שראוי לו בדין חמשה דברים ואם אין בה שוה פרוטה לוקה ואע"פ שכל שיש ממון ומלקות לוקה ואינו משלם בפירוש רבתה תורה חובל לתשלומין ואינו לוקה ובהכאה שיש בה חבורה פטור מממון הואיל ויש בה מיתה הכחישו באבנים ולא עשה בו חבורה וכן שלא מת באותה הכאה דינו בחמשה דברים אבל לא במיתה ובבהמה הואיל ואין בה אלא צד ממון הכחישה באבנים חייב:

כל שיש שם דין מיתה אפילו עשאה בדרך שאין שם מיתה כגון שלא התרו בו פטור שנאמר מכה אדם יומת ומכה נפש בהמה ישלמנה מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד לפטור אלא לחייב כך מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד לחייב אלא לפטור כמו שבארנו למעלה:

בפירש"י בד"ה מקלקל הוא כו' ואין מחייב במקלקל אלא ר"ש כו' ר"ש נמי לא כו' עכ"ל ר"ל למ"ד מקלקל חייב מאי איכא למימר לא בעי למימר דהכא נמי ליחייב סקילה דהא ר"ש נמי לא מחייב אלא במתכוין אלא דפריך לר"ש כיון דמתכוין חייב בלא מתכוין הוי שגגת סקילה ודו"ק:

תוס' בד"ה מאן שמעת כו' ומבעיר כו' ועוד אי חשיב תיקון גמור כו' אמאי נקט חובל ומבעיר כו' עכ"ל ר"ל כיון דר' יהודה אית ליה מקלקל בחבורה פטור ע"כ הא דמחייב ליה בצריך לכלבו ולאפרו היינו משום דהוי תיקון גמור וא"כ אמאי נקט חוץ מחובל ומבעיר דחייב דבכהאי גוונא בכל שאר המקלקלין היכא דהוי תיקון גמור לד"א חייב וק"ל:

בא"ד ועוד דר"ש אפי' בחובל ומבעיר בעי שתהא צריכה לגופה כדמסיק כו' עכ"ל הך קושיא לפירש"י דודאי לפירושם שכתבו דר' אבהו ורבי יוחנן אליבא דר"ש פליגי כו' מתרצא שפיר לר' יוחנן דר' שמעון בעי תיקון קצת דהיינו צריך לכלבו ולאפרו וצ"ל נמי לפירושם דמקרי תיקון זה מלאכה שצריכה לגופה וע"ש בתוספות בפרק האורג אמאי מקרי צריך לגופה ולא כפירש"י התם דמקרי תיקון זה דצריך לכלבו ולאפרו אינו צריך לגופה אבל לר' אבהו לא מתרצא בזה אף לפירושם עד לקמן שהקשו וכ"ת לר' אבהו כו' דהיינו הך הקושיא שהקשו הכא לפירש"י לר"ש אליבא דכ"ע אכתי קשיא להו לפירושם לר' אבהו כיון דלא בעי צריך לכלבו ולאפרו וליכא תיקון א"כ צריכה לגופה היכי משכחת לה כו' וע"ש בתוס' פרק האורג ודו"ק:

תוס' ד"ה הכחישה וכו' לא שייכי ד' דברים. עי' גיטין דף מב ע"ב תוס' ד"ה ושור: