מסכת סנהדרין דף פ״ג עמוד ב׳

לימא מר במיתה דכתיב בתריה ומתו בו כי יחללוהו וכל זר לא יאכל קדש וכל פרשתא בתרומה קאי דכתיב (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים שאין כפרתו מעכבתו ואילו קדשים לא אכיל עד שיביא כפרה:

הפסיק בין ומתו בו ובין כל זר ומשמע דלא כתיב מיתה אלא לגבי כהנים ומשום טומאה:

וינזרו ויבדלו מלעבוד:

גוף טמא מקוה ברבים טמא ששימש וטמא שאכל תרומה שניהם פסולי הגוף ושניהם פסולי טומאה ויש להם היתר במקוה וחלולו בלשון רבים:

שכן קדש טמא ששימש ועסק בקדשים ובנותר קדש ושניהם בפנים מה שאין כן בתרומה:

וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה משמע שעל ידי בגדים הויא כהונה:

מכלל שהיא טמאה קודם כפרה:

בן נכר כהן מומר לעבודת כוכבים שהוא ערל לב ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים:

פרט לזו שמחוללת ועומדת תימה דבפ' השוחט והמעלה (זבחים ד' קו.) פליגי במתניתין ר' יוסי הגלילי ורבנן בטמא שאכל קדש טמא דר' יוסי הגלילי פוטר שלא אכל אלא דבר טמא אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טימאהו והשתא תיקשי להו תרומה אלא על כרחיך בשתחב לו חבירו הכא נמי נימא הכי וי"ל דרבנן הוו ידעי דר' יוסי הגלילי לא איירי בתחב לו חבירו (וס"ד) דמשכחת לה בתרומה שלא הוכשרה או נילושה במי פירות אי נמי כגון שנטמא הגוף ואח"כ נטמאת התרומה כדאמר התם בגמרא ובפרק גיד הנשה (חולין ד' קא. ושם) גבי קדש וקרא דפטר במחוללת בשנטמאה תחלה וילפינן מינה בעלמא דאין איסור חל על איסור ומאן דאית ליה איסור חל על איסור יאמר דשאני התם דגלי קרא וכן משמע בפרק כל הבשר (חולין ד' קיג: ושם):

וטבול יום ששימש מנלן תימה תיפוק לן מדכתיב גבי טבול יום ובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא כדנפקא לן מחוסר כפורים בסמוך מדכתיב וטהרה מכלל שהיא טמאה ותירץ ה"ר חיים דגבי טבול יום איכא למידרש וטהר טהר יומא כדדרשינן ברכות (ד' ב.) אבל וטהרה לא שייך למדרש הכי ואע"ג דבפרק הערל (יבמות ד' עד: ושם) דרשינן וטהרה לטבול יום ההיא מחוסרת כפרה היא וע"י מכלל שהיא טמאה לא אתי מיניה טבול יום גרידא מיהו קשה דאיכא קרא אחרינא ובקדשים לא יאכל עד וגו' דמוקמינן בפ' הערל (שם) בזב בעל שתי ראיות דלאו בר קרבן הוא ולענין תרומה ונימא מכלל שהוא טמא וי"ל דרבי סימאי דדריש הכא טבול יום מקרא אחרינא סבר לה כתנא דפליג התם אתנא דבי רבי ישמעאל דמוקי ליה התם בזב בעל שלש ראיות ומיהו קשה דגבי נגיעה כתיב (ויקרא י״א:ל״ב) וטמא עד הערב וטהר וצריך לומר דאי לאו קרא דרבי סימאי דדריש טבול יום מולא יחללו לא הוה דרשינן מחוסר כפרה מוטהרה מכלל שהיא טמאה ולא טבול יום מוטהר מכלל שהוא טמא משום דקלישא טומאתייהו אבל מכיון דאשכחן קרא בהדיא לטבול יום אע"ג דקלישא טומאתיה תו דרשינן מיניה שפיר מחוסר כפורים וא"ת בפרק שלשה מינין (נזיר ד' מה. ושם) ובפ"ב (דברכות) (ד' ט) דדרשינן טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים גבי נכנס למקדש תיפוק ליה מוטהרה מכלל שהיא טמאה וי"ל כדפרישית משום דקלישא טומאתו לא הוה מחשבינן ליה כטמא לענין מקדש מהך דרשה ואע"ג דהוי כטמא לענין אכילת קדש היינו משום דאשכחן טבול יום דהוי כטמא לענין עבודה ומיהו קשה תרי קראי למה לי טמא יהיה לרבות טבול יום ועוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים מאחר דדרשינן טבול יום מקרא יתירא נפקא לן שפיר מחוסר כפורים מוטהרה מכלל שהיא טמאה וזהו דוחק לומר משום דגבי נכנס למקדש לא כתיב טבול יום בהדיא אלא מרבויא דקרא ולא דמי לעבודה דכתיב בהדיא ואין לתרץ נמי דאי לאו אלא חד ריבויא הוה מוקמינן במחוסר כפורים משום דמחוסר מעשה ולא בטבול יום דשימשא ממילא ערבא דא"כ הוה ליה למימר איפכא טמא יהיה לרבות מחוסר כפורים עוד טומאתו בו לרבות טבול יום ונראה לר"ת דלענין ביאת מקדש לא הוה דרשינן מחוסר כפורים מוטהרה מכלל שהיא טמאה משום דבכרת דטומאת מקדש כתיב (במדבר י״ט:כ׳) איש אשר יטמא ולא יתחטא וגו' דמיירי בהדיא בטומאת מת ולכך צריך נמי טפי קרא לרבות טבול יום דמשמע אבל נתחטא דלאו מחוסר מעשה כגון טבול יום לא הוה בכרת ולמאי דפרישית דמוטהרה מכלל שהיא טמאה לא הוה מרבינן מחוסר כפורים אי לאו דאשכחן טבול יום מקרא דר' סימאי קשה קצת הא דקאמר בפ"ב דזבחים (ד' יז. ושם) דאי כתב רחמנא במחוסר כפורים טבול יום לא אתי מיניה הא לא אתא לן מחוסר כפורים אי לאו דאשכחן קרא לטבול יום וי"ל דה"ק אי כתב רחמנא מחוסר כפורים בהדיא וכה"ג בפ"ב דיבמות (ד' כג. ושם) גבי שפחה ונכרית ומיהו קשה דאי להאי נחית ליכתוב רחמנא טבול יום ומחוסר כפורים בהדיא ולא לכתוב טמא ויש לומר דכיון דלא משכח צריכותא לא חש לדקדק:

רמז לטבול יום כו' הוה מצי למילף מבינייא מיושב וחד מהנך דבריש פ"ב דזבחים (ד' יז.):

ויליף חילול חילול מתרומה הקשה הר"ר חיים כיון דטבול יום יליף מתרומה אם כן טבול יום שאכל תרומה יהא במיתה ולעיל גבי ואלו הן במיתה קתני טמא שאכל תרומה ואילו טבול יום שאכל תרומה לא קתני ושמא הוא הדין אי נמי כי היכי דממעטי רבנן לקמן בעל מום ששימש מדכתיב בו ולא בבעל מום ה"ה בו ולא בטבול יום ומיהו טמא ששימש אין למעט מדכתיב בו דלהכי אהני ג"ש דחילול חילול וכן טבול יום ששימש ומיהו לא יתכן כלל דלענין תרומה ממעטינן טבול יום ממיתה מדכתיב בו ולענין טמא ששימש דהיא גופה מתרומה ילפא לא ממעטינן ליה לכך נראה דה"ה טבול יום שאכל תרומה במיתה ויש ליתן טעם דלא חשיב ליה משום דטמא וטבול יום מחד קרא נפקי דהכי כתיבי בפרשת אמור אל הכהנים ובא השמש וטהר וגו' והדר כתב ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי וגו' וקצת תימה היכי יליף מחוסר כפרה ששימש במיתה מדאקרי טמא וטמא ילפינן חילול חילול מתרומה נימא דפסול בתרומה במיתה דלא פסיל בתרומה לא הוי במיתה כדדרשי' בפ"ב דזבחים (ד' יז. ושם) דפסיל בתרומה וכו' וי"ל דכיון דמחיל עבודה כדנפקא לן מוינזרו כל דאיקרי טמא סברא הוא דגמרינן מתרומה דהוי במיתה אע"ג דטהור לתרומה:

אין בגדיהן עליהן וכו' הקשה ה"ר יעקב דאורליני"ש והא מיתה כתב בהדיא גבי מחוסר בגדים בפ' ואתה תצוה ותירץ דההוא מיתה אמכנסיים כתיבא כדמשמע פשטיה דקרא וקרא דוחגרת דדרשינן מיניה אין בגדיהם עליהן אין כהונתם עליהם איצטריך לשאר בגדים ומיניה לא הוה ילפינן מכנסיים דלא כתיבי התם ומיהו קשה למאן דאמר דיליף מכנסיים בפ"ק דיומא (ד' ה: ושם) מוזה הדבר דוי"ו מוסיף על ענין ראשון ויש מפרשים דמיתה דכתיבא אמכנסיים משום אה"מ דמיחייב מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אפילו אביאה ריקנית וא"א לומר כן כדפרישית לעיל מתוך הברייתא:

כבר ביארנו שהזר ששימש והטמא ששימש שניהם במיתה בידי שמים אף מחוסר בגדים דינו כזר ואם עבד חלל וחייב מיתה בידי שמים והוא שאמרו וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והרי נמצאו זרים והוא הדין למיותר בבגדים כגון שלבש שתי כתנות או שני אבנטים וכיוצא באלו אף כהן ששימש בלא קדוש ידים ורגלים שחרית חלל ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ירחצו מים ולא ימותו:

טמא ששימש יש בכללו טבול יום ששימש ואפילו מחוסר כפורים ושמא תאמר והאיך אתה מוצא באלו מיתה בידי שמים והלא הם בכרת מצד ביאתם למקדש בטומאה שאלו בטמא אתה יכול לפרשו בנטמא בעזרה ושימש ולא שהה כדי השתחואה ואתה מוצא עבודה בפחות משעור זה כגון שהפך בצנורא דרך יציאתו ר"ל שהפך אבר על גבי האש בצנור שבידו וקרב שריפתו שכל קירוב עבודה קרוי עבודה אבל טבול יום ומחוסר כפורים האיך הם במיתה בידי שמים ומהיכן הופקע מהם כרת מצד ביאתם ואי אפשר לומר שאינם בכרת בביאתם שהרי בתוספתא אמרו כל הטמאים שנכנסו לפנים משער נקנור ר"ל פתח העזרה אפילו מחוסרי כפרה זדונן כרת ושגגתן חטאת פרשוהו בשנכנס בשוגג ושימש במזיד או שנכנס בה דרך גגות ואין כרת אלא בנכנס דרך ביאה אלא שמכין אותו מרדות ודוקא בשלא שהה שאם שהה אין זה פחות מנטמא בעזרה וגדולי המפרשים פירשוה בשעשה בית יד ארוכה לצינורא והפך בה מבחוץ ומ"מ בקצת מקומות יראה מדברי גדולי המחברים שאין שני אלו בכרת וכנגד התוספתא והוא שבמנין המלקיות בלאו שיש בו כרת לא מנו אלא הטמא שנכנס ואין לומר שהם כללו טבול יום ומחוסר כפורים בכלל הטמא שהרי במלקיות של חייבי מיתה בידי שמים הם מונים את שלשתם טמא ששימש וטבול יום ששימש ומחוסר כפורים ששימש ומ"מ בדין ביאת מקדש חייבו את הטבול יום בכרת ופטרו את המחוסר כפורים לדון בו שאם נכנס לעזרת ישראל אינו לוקה ושלא כדברי התוספתא וכן כתבו בפירוש במחוסר כפורים שאינו במיתה בעבודתו אע"פ שחלל ועבודתו פסולה ובענין המלקיות שבמחוייבי מיתת שמים מנו בו אף מחוסר כפורים ששימש והדברים מתמיהים אלא שכבר הרגישו עליהם גדולי המגיהים והקשו עליהם ממה שאמרו במכות עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים ובזבחים אמרו בבהונות של מצורע שיש בו כרת וכל שכן בביאת כולו ובבריתא השנויה כאן מנאוה עם אותם שבמיתה:

כל אלו שאמרנו שהם במיתה בעבודתם לא אמרוה בכל העבודות אלא בעבודה שאין אחריה עבודה והם זריקה והקטרה ונסוך היין ונסוך המים בחג וענין הזריקה כגון שהזה הזאת אחת בין בפנים בין בחוץ וענין ההקטרה שהקטיר על המזבח אבר או קומץ או לבונה אפילו היפך באיברים שלא נתאכלו והוא שהקטיר כזית או שהקטיר קטורת על מזבח הזהב משיקטיר כזית ובקטורת של יום הכפורים במלוא חפניו וכן שסידר שני גזירי עצים על המערכה שדינו כמקטיר אברים כמו שהתבאר במקומו אבל היוצק שמן על המנחה והבוללה בשמן והפותתה פתים והמולחה והמניפה והמגישה בקרן מערבית דרומית כנגד חדה של קרן והמסדר שלחן בלחם הפנים או בבזיכין והמטיב את הנרות והמקבל דמים אין חייבין עליהם לא בזרות ולא בטומאה ולא במחוסר בגדים ולא בשאינו רחוץ ידים ורגלים וכן אם עשה אחת מאלו בחוץ פטור מן הכרת האמור במקריב בחוץ ובשוחט בחוץ מפני שכל אלו אינן גמר עבודה שהרי יש אחריהן עבודה שהרי יוצק ובולל ושאר האמורות במנחה הקטרת הקומץ באה אחר כלם ושלחן יש אחריה סלוק בזיכין והקטרתן והטבת הנרות יש אחר המדשנן שחרית הדלקה ערבית ומקבל דמים יש אחריו זריקה וכל אלו שאמרנו שאינן במיתה מ"מ ישנן באזהרה ולוקה עליהם:

כל לא תעשה שיש בו מיתת בית דין אין לוקין עליו אבל יש לאוין שיש בהם כרת בלא מיתת בית דין וכל שהתרו בהן למלקות לוקין עליהם והם עשרים ואחד יתבארו במקומם בע"ה ויש לאוין שהם במיתה בידי שמים ולוקין עליהם מפני שהם בלא תעשה שיש בהן מעשה והם שנים עשר ואלו הן א' האוכל את הטבל הן שלא הורם ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר הן עיסה שלא הורמה חלתה ב' כהן טמא שאכל תרומה טהורה אבל בטמאה לא שנאמר כי יחללוהו פרט למחוללת ג' זר שאכל את התרומה טהורה או טמאה הן תרומה גדולה הן תרומת מעשר הן חלה הן בכורים אחר שנכנסו לירושלים ד' זר ששמש במקדש ה' כהן טמא ששמש במקדש ובכללו טבול יום או אפילו מחוסר כפורים לדעתנו ואף גדולי המחברים מנאוהו עם אלו אע"פ שבהלכות ביאת מקדש פטרוהו ממיתה בידי שמים כמו שכתבנו למעלה ו' שתוי ששימש ז' פרוע ראש ששימש ח' יתבאר במקום אחר והוא קרוע בגדים ששימש ושני אלו אע"פ שלוקין עבודתן כשרה כמו שביארנו בפרק שני ט' מחוסר בגדים ששימש ובכללו מיותר בגדים כמו שכתבנו למעלה אבל מחוסר קדוש ידים ורגלים אע"פ שהוא במיתה כמו שביארנו למעלה אינו לוקה שאין בו אלא עשה י' יתבאר במקום אחר והוא לוי שעבד בעבודת כהנים י"א יתבאר במקום אחר והוא כהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה י"ב כהן שנכנס לקדשי הקדשים שלא לעבודה אבל נביא שכבש נבואתו או שעבר על דברי עצמו או העובר על דבריו שהם במיתה בידי שמים אינו לוקה מפני שהם באים מכלל עשה שנאמר אליו תשמעון ערל שמתו אחיו מחמת מילה עבודתו פסולה ואינו חייב מיתה בידי שמים אלא שהוא לוקה אונן ר"ל יום מיתה וקבורה שעבד חלל עבודתו אלא שאין בו לא מיתה בידי שמים ולא מלקות ובכהן גדול עובד שאין אצלו אנינות כלל אלא שאסור לאכול קדשים כהן בעל מום שעבד לוקה וחלל עבודתו אבל אינו במיתת שמים כלל כל כהן שעבד מיושב עבודתו פסולה ואינו לוקה שאזהרה שלו אינה בלאו אלא בלשון עשה שנאמר לעמוד ולשרת ובכלל זה שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקרקע או בין ידיו ובין כלי שעובד בו ושלא יהא עובד אלא בימין:

מי שנהנה מן ההקדש בשוגג מביא קרבן מעילה כמו שיתבאר במקומו ואם במזיד הרי הוא באזהרה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וכו' ולוקה ואין בו דין מיתת שמים כלל:

גמרא ופרועי ראש דכתיב ראשם לא וגו' אתקש פרועי ראש לשתויי יין כו' וכתב הכסף משנה בפ"א דהלכות ביאת מקדש ואם תאמר מה צורך להיקש זה הא מקרא משמע ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו הא אם תפרעו תמותו וי"ל דקרא אפשר לפרשו לרשות דה"ק אף על פי ששאר אבלים שלא פרעו במיתה אינכם בכלל חיוב זה עכ"ל אבל הרמב"ן כתב הא דאמרינן הא אחר דהיינו אבל שלא פרע ולא פירם חייב מיתה אינו אלא אסמכתא בעלמא שאין פריעה ופרימה באבילות אלא מד"ס כו' עכ"ל וכה"ג כתבו התוספות שם בפרק ואלו מגלחין וראייתם מדלא מייתי בשמעתין דאבל שלא פרע ופירם גבי אלו שבמיתה וכן פירש"י בחומש דעיקר קרא בכהנים שפרעו ופרמו איירי שאם עשו ימותו ועיין בזה באורך ברא"ם ובדוחק יש ליישב דמ"מ אי לאו קרא דיחזקאל ה"א דחייבי מיתה הכהנים בפריעה ובפרימה היינו דוקא כשהם אבלים שלא יהיו מראים אבילות אבל שאר כהנים מותרים בפריעה ופרימה אי לאו היקשא מקרא דיחזקאל וק"ל:

תוס' בד"ה פרט לזו כו' דר' יוסי הגלילי לא איירי בתחב לו חבירו א"נ ס"ד דמשכחת לה כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בתוספות פרק ג"ה ע"ש וק"ל:

בא"ד אי נמי כגון שנטמא הגוף ואח"כ כו' וקרא דפטר במחוללת בשנטמאה תחלה כו' עכ"ל לכאורה דבריהם תמוהים להאי תירוצא כיון דר' יוסי הגלילי נמי מודה בנטמא הגוף תחלה ואח"כ נטמאה התרומה דחייב ולא פליג ר' יוסי ופוטר אלא כשנטמאה התרומה תחלה א"כ הדרא קושיין לדוכתין מאי קאמרי ליה אף טמא שאכל את הטהור כו' דהא קושטא הוא דבכה"ג רבי יוסי הגלילי נמי מחייב כיון דנטמא הגוף תחלה ודברי התוספות בפרק ג"ה נכונים בזה שכתבו שם ועוד לפי האמת אפי' הוכשרו משכחת לה כגון שנטמא הגוף כו' עכ"ל ר"ל דודאי למאי דקא"ל רבנן כיון שנגע בו טימאהו היו סבורין דר' יוסי פוטר משום דמחוללת ועומדת כו' ואפי' בטומאת הגוף נמי פוטר ר"י הגלילי מה"ט והא דלא תקשי להו בתרומה היינו כאחד משני התירוצים שכתבו אי דאיירי בתרומה בתחב לו תבירו ורבנן הוו ידעי דרבי יוסי הגלילי לא איירי בתחב לו חבירו ואי דאיירי בתרומה שלא הוכשרה אבל לפי האמת דר"י הגלילי מודה בנטמא הגוף תחלה אין אנו צריכין לדחוק נמי בתרומה דאיירי בתחב לו חבירו או בשלא הוכשרה אלא בנטמא הגוף תחלה ותו לא מידי וק"ל:

בד"ה וטבול יום כו' ואע"ג דבפרק הערל דרשינן וטהרה לטבול יום כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ומיהו קשה דגבי נגיעה כתיב וטמא עד הערב וטהר כו' עכ"ל בתוס' דזבחים פ"ב הקשו דמדכתיב במים יובא וטמא עד הערב הרי מפורש בהדיא דטבול יום אקרי טמא ע"ש בא"ד וא"ת בפ' שלשה מינין ובפ' ב' דמכות כו' ת"ל מוטהרה מכלל שהיא טמאה וי"ל כו' עכ"ל כצ"ל בתוספות דפ' הערל ובפ"ב דזבחים מפורש בפשיטות בין לקרא דטבול יום ובין לקרא דמחוסר כפורים דתרוייהו לא צריכי גבי נכנס למקדש כיון דאקרי טמא לגבי עבודה אבל ממה שכתבו כאן ת"ל מוטהרה מכלל כו' נראה דלא קשיא להו אלא אקרא דמחוסר כפורים אבל קרא דטבול יום קרא דצריכא הוא ויש לפרש דבריהם דהכא דהא פשיטא להו דליכא למילף טבול יום בנכנס למקדש מעבודה דגלי ביה קרא אלא דקשיא להו וטהרה דסתמא כתיב וכיון דע"כ דרשינן ליה לענין עבודה מכלל שהיא טמאה אית לן למימר ביה נמי גבי ביאת מקדש מכלל שהיא טמאה דקרא בכל מילי איירי כמ"ש התוספות בפ"ב דזבחים ולהכי לא קשיא להו נמי אקרא דטבול יום גבי ביאת מקדש דלא לכתוב ונילף ליה מוטהר מכלל שהוא טמא דסתמא כתיב דאיכא למימר וטהר דטבול יום לא דרשינן ליה כלל וטהר מכלל שהוא טמא ותו לא מידי ודו"ק:

בא"ד ואין לתרץ נמי דאי לאו אלא חד ריבויא לא הוה מוקמינן ליה אלא במחוסר כפורים כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם מה תקנו בזה דהא כמו דגלי בטבול יום דלא נילף מיניה מחוסר כפורים משום דטבול יום חמור דפוסל בתרומה כדאמרינן בצריכותא בפ"ב דזבחים ואפי' הכי כיון דגלי בטבול יום דטמא אע"ג דקלישא טומאתיה תו דרשינן מוטהרה מכלל שהיא טמאה א"כ ה"נ נהי דמוקמינן חד ריבויא למחוסר כפורים ולא נילף מיניה טבול יום משום דמחוסר כפורים מחוסר מעשה הוא מ"מ כיון דגלי במחוסר כפורים דטמא אע"ג דקלישא טומאתיה תו דרשינן וטהר מכלל שהוא טמא לרבות טבול יום וי"ל בדוחק דמקלישת טומאתיה דטבול יום דאינו מחוסר מעשה נילף שפיר מיניה למדרש מוטהרה מחוסר כפורים דמחוסר מעשה אבל מקלישת טומאתיה דמחוסר כפורים אע"ג דאינו פוסל בתרומה מ"מ כיון דמחוסר מעשה הוא לית לן למדרש מוטהר לרבות טבול יום שאינו מחוסר מעשה מיהו קשה לפי זה דאם נימא בחד יתורא לאוקמא למחוסר כפורים משום דמחוסר מעשה ולא נוקמא בטבול יום דהשתא לא דרשינן מוטהרה מידי א"כ בשמעתין נמי מנלן לרבות טבול יום ששימש מלא יחללו באם אינו ענין לטמא ששימש אימא דאתא קרא דלא יחללו באם אינו ענין לטמא ששימש תנהו למחוסר כפורים אבל אי לאו הסברא שכתבנו לעיל לא הוה קשה מידי בשמעתין דא"נ דתנהו למחוסר כפורים מ"מ כיון דאשכחן קרא למחוסר כפורים אע"ג דקלישא טומאתיה תו דרשינן מוטהר מכלל שהוא טמא לרבות טבול יום וצ"ע:

בא"ד ולכך צריך נמי טפי קרא כו' אי לאו דאשכחן טבול יום כו' עכ"ל בתוספות פ"ב דזבחים ופרק הערל כתבו אלו דברים בלשון ועי"ל ולתרץ מה שהקשו שם מעיקרא דלא לכתוב כלל בביאת מקדש טבול יום ומחוסר כפורים ונילף ליה מטמא ששימש אבל הכא כפי מה שהוכחנו מתוך דבריהם שלא הקשו קושיא זו מעיקרא אלא שכתבו הכא דהשתא א"ש נמי דצריך טפי קרא לרבות טבול יום כו' ולא נילף ליה מטמא ששימש כמו שהקשו שם ודו"ק: