מסכת סנהדרין דף פ״ב עמוד א׳

לא פגעו בו קנאין מהו מה עונש בדבר:

אנשייה רב לגמריה שכח מה שגמר מרבו בדבר זה ולא ידע להשיבו:

וכן הוא אומר ואת זכר וגו' סיפיה דקרא תועבה היא:

זונה מופקרת ואפי' ישראלית:

קדש מפקיר קדושתו והולך לרדוף זונות קדשה מחללת קדושתה וכן קדש מחלל קדושתו:

כתוב על גלגלתו של יהויקים משום ר' חייא בר אבויה נקט לה:

זאת ועוד אחרת נקמה נעשית בה כבר ועוד אחרת תעשה בה:

זקינו דר' פרידא הוא ר' חייא בר אבויה והכי אמרי' בחלק:

נשג"ז זונה אם הוא כהן:

ואידך נשייהו לא מפקרי ולא מחייבי משום זונה הקשה ה"ר משה מפונטויז"א מהא דאמר פרק הבא על יבמתו (יבמות סא. ושם) אין זונה אלא גיורת ומשוחררת וכ"ש כותית וי"ל דכיון דכתיב זונה לא יקח לא מחייב משום זונה אלא אם כן יש בה ליקוחין כגון גיורת דתפסי קידושי אבל כותית לא ועוד משמע קרא דאיירי בההיא דשריא לישראל ואסירה לכהן לאפוקי כותית דאסורה לתרווייהו ומיהו קשה דבפרק כל האסורין (תמורה כט. ושם) קאמר רבא בכהן הבא על כותית לוקה עליה משום זונה מדאורייתא ודוחק הוא לאוקמי שמעתא דהכא כאביי ועוד קשה דבפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עח.) פליגי רבי יהודה ורבי יוסי ור"ש בגיורת לכהן ואפי' לרבי שמעון לא שרי אלא בנתגיירה פחותה מבת שלש שנזרעו בתוליה בישראל אבל כותית לא ונראה לפרש דהך שמעתא במשומרת שלא נבעלה ואפילו אינה משומרת לא לקי מדאורייתא מספיקא אבל ודאי בעולה לוקה מדאורייתא כרבא בתמורה וההיא דקדושין אע"ג דמדאורייתא אסורה לאו משום זונה מיתסרה אלא גזירת הכתוב וכן משמע בירושלמי פרק בתרא דקידושין דא"ר יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי מעשה במשפחה בדרום שהיו קורין עליה ערעור ושלח רבי את ר' רומנוס לבודקה ומצא שנתגיירה זקנתה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד והכשירה רבי לכהונה רב הושעיא אמר כרבי שמעון הכשירה א"ר זעירא דברי הכל הוא דא"ר זעירא בשם רב אדא בר אחוה ר' יודן מטו בה בשם רב ר' אבהו בשם ר' יוחנן ולד בוגרת כשר שהיא בלא תעשה ובא מכח עשה והוא אשה בבתוליה יקח ולא בוגרת כל לא תעשה הבא מכח עשה עשה הוא ודכוותיה כי אם בתולה מעמיו ולא גיורת כל לא תעשה הבא מכלל עשה עשה משמע מהתם בהדיא דליכא מלקות והוצרכו חכמים לגזור כדי לחייבו מלקות ומיהו סוגיא דידן משמע דעובדא דירושל' משום זונה דמייתי לה בפ' הבא על יבמתו ובעי למפשט מינה דהלכה כר"ש ודחי שאני התם הואיל ואינסב אינסב דהא רב ורבי יוחנן דאמרי בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי ומסיק בשלמא התם סופה להיות בעולה תחתיו הכא סופה להיות זונה תחתיו וצ"ל זונה לאו דווקא:

הבא על אחת מבנות עובדי האלילים שלא פגעו בו קנאים מכין אותו מכת מרדות משום גויה לבד הואיל ולא יחדה לזנות אלא שבא עליה דרך מקרה אבל אם ייחדה לו לזנות חייב עליו מדברי סופרים ולמרדות משום נשג"ז ואם כהן הוא אף במקרה לוקה מן התורה בשביל זונה ואם ייחדה דרך אישות אע"פ שאין אישות לעובדי האלילים לוקה מלא תתחתן ואין בה הפרש בין שבעה עממין לשאר אומות וכל שלא פגעו בו הקנאים ולא הכוהו בית דין ענשו מסור לשם שנאמר חלל יהודה קדש י"י ובעל בת אל נכר יכרת י"י לאיש אשר יעשנה ער ועונה למדת שענשו מסור לשם ואע"פ שיש באותו מקרא רמז לשאר עבירות שענשן מסור לבית דין מ"מ אשר יעשנה אינה מוסב אלא לסמוך לה ר"ל לבת נכר וקראה בת אל נכר מפני שהוא כמי שנתחתן בע"ז מפני שהיא סיבה גדולה להמשך אחריהן ואחר נימוסיהן כמו שהתפרסם במעשה השטים:

פגיעת קנאים שבבועל ארמית הרבה תנאים יש בה אחד שיהא הוא בועל בפרהסיא ר"ל לעיני עשרה מישראל ב' דוקא בשעת מעשה אבל אם פירש אין הורגין אותו ואם הרגו נהרג עליו ג' שאף בשעת מעשה אם נהפך בועל והרג את הקנאי להציל עצמו אין נהרג עליו שהרי רודף הוא ואע"פ שבשאר רודפים שהיו רודפים להציל אם נהפך רודף והרג ודאי חייב אינו דומה שברודף כדי להציל הוא מתרה באחר והוא מתכוין לעשות דבר שהוא בו בר מיתה אבל זה אינו בן מיתה ואף זה אין יכול להתרות במיתת בית דין ומ"מ אחר שבא והרג את הקנאי נהרג עליו שאין הקנאי רודף גמור ד' שאם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין אף בשעת מעשה אין מורין לו להרוג התבאר במקום אחר שלא נאמר אלא דוקא בארמית גמורה אבל בת גר תושב אין קנאין פוגעין בו אלא שמכין אותו מכת מרדות:

יראה שאף גונב את הקסוה ומקלל בקסמו אין קנאין פוגעין בהם אלא בשעת חמום וכן יראה שאין מורין בהם אם באו הקנאים לישאל אבל פרהסיא נראה שאינה צריכה בהם ובלבד שהיו שם עדים וכן יראה שאם נהפך זה והרג את הקנאי נהרג ואין הדבר ברור בידי:

כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב או למי שגדול הימנו שלא להורות לפניו אלא כל הקדם זכה:

לעולם אין נכנסין בכלי זין בבית המדרש והוא שנאמר בפנחס ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו:

תוספות בד"ה ואידך נשייהו כו' ולא מחייב משום זונה כו' עכ"ל קצת קשה לדבריהם מי הכריח אותם לפרש כן דאימא דלא קאמר ואידך נשייהו כו' אלא לתת טעם למאן דחשיב אשת איש היינו משום דנשייהו לא מפקרי אבל משום זונה אע"ג דנשייהו לא מפקרי מ"מ יש בה משום זונה קודם שבאה לאישות שסתם כותית פנויה נמי מופקרת היא ומ"ד משום נשג"א סבירא ליה דמדאורייתא חייב משום זונה ולכך לא חשיב ליה זונה בגזירת בית דין חשמונאי ושוב מצאתי בתוספות פרק כל האיסורין שכתבו שם דרבא דהתם ס"ל כמ"ד משום נשג"א גזרו אבל משום זונה מדאורייתא הוא וע"כ שהבינו סוגיא דשמעתין כמו שכתבנו ומיהו הך קושית הרא"ם מפונטייז"א מההיא דפרק הבא על יבמתו דאין זונה כו' ודאי קשה למ"ד משום נשג"ז גזרו וכן לאביי דפ"ק דתמורה דלא לקי מדאורייתא משום זונה ודו"ק:

בא"ד וע"ק דבפ' י' יוחסין פליגי ר"י כו' אבל כותית לא כו' מה שיש לדקדק בזה עיין בחידושינו פרק אין מעמידין בד"ה משום נשג"ז כו':

בא"ד וההיא דקידושין אע"ג דמדאורייתא כו' עכ"ל הוצרכו לכל זה לאביי דס"ל דאפי' ודאי בעולה אינו לוקה וכ"ה בתוס' פרק אין מעמידין ולפי מה שהביא מירושלמי דליכא מלקות לא תקשי לרבא דהוי מוקי לה במשומרת או באינה ודאי בעולה אבל ודאי בעולה לוקה מדאורייתא וק"ל:

בא"ד ומצא שנתגיירה זקנתה כו' והכשירה רבי לכהונה כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל ולפי הירושלמי מוכרח לפרש שהזקנה נשאת לכהן עכ"ל ור"ל דאם נשאת הזקנה לישראל מאי לאו הבא מכלל עשה איכא כאן ולכ"ע בתה וכ"ש בת בתה דמותרות לכהונה מיהו קשה דאכתי תקשי בנשאת הזקנה לכהן נמי ל"ל טעמא דלאו הבא מכלל עשה דא"נ דה"ל נשאת הזקנה לכהן בלאו דזונה והבת פסולה לכהונה דה"ל חללה מ"מ בת הבת למה תיפסל דבת חללה מישראל כשרה לכהונה ואינו דומה דגם הבת נשאת לכהן דלא ס"ל להשמיט מלאוקמא בכה"ג וי"ל דלא איירי בבת הבת אלא בבת הבן של הזקנה דהשתא אם היתה הזקנה בלאו דזונה לכהן ה"ל בנה חלל ובתו פסולה לכהונה ולהכי איצטריך ליה למימר דה"ל לאו הבא מכלל עשה ואינו אלא עשה וק"ל:

בא"ד רב אושעיא אמר כרבי שמעון הכשירה כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה הכשירוה ולא רבי הכשירה אלא הכשירו חכמים כר"ש כו' עכ"ל ולא משמע כן אלא דפליגי דר' אושעיא קאמר דר' הכשירה על ידי שלוחו רבי רומנוס משום דסבר כרבי שמעון ור' זעירא אמר לד"ה הכשירה רבי ואפשר שהכריחו לדחוק להגהה זו ממ"ש שם בירושלמי לא כן אולפן רבי הלכה כר"י כו' והבין הוא אולפן רבי כו' דקאמר היינו סתם רבי הוא ר' יהודה הנשיא ואינו כן דרב ביבי קאמר הכי לרבו רבי אבהו לא כן אולפן רבי הלכה כר"י אבל ר"י הנשיא מצי ודאי סבר הלכה כר' שמעון וק"ל:

"וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלָיִם", זֶה מִשְׁכַּב זָכָר (מלאכי ב, יא) (ויקרא יח, כב). קשא והלא עבודה זרה נקראת תּוֹעֵבָה בכל מקום בתורה ומנא ליה לפרש על משכב זכור? ונראה לי בס"ד כיון דרישא דקרא דקאמר 'בָּגְדָה יְהוּדָה' מפרש על עבודה זרה אם כן ודאי מה שאמר תּוֹעֵבָה הוא על עון אחר דנקרא תּוֹעֵבָה ואף על גב דבעריות קאמר לֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה (ויקרא יח, כו) מכל מקום לא נקרא בשם תּוֹעֵבָה אלא משכב זכור. אך קשא דהוה ליה לפרש תּוֹעֵבָה על אכילת דבר טמא דכתיב בפרשת ראה (דברים יד, ג) 'לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה' גבי בהמות טמאות? ונראה לי דהתם קרי בשם תּוֹעֵבָה לכמה מינין בהמות טמאות וחיות טמאות ודגים ועופות טמאים ולכולהו קרי עלייהו בכולל שם תּוֹעֵבָה אך משכב זכור מין עון אחד הוא וקרי ליה תּוֹעֵבָה. ועוד נראה לי בס"ד גבי משכב זכור נדרש בשם תּוֹעֵבָה הפגם שלו כדדרש בר קפרא מאי תועבה? 'תועה אתה בה' (נדרים נא.) והיינו דדריש נוטרקון על ענין מעשה העבירה. ועוד נראה לי בס"ד דיש לפרש פסוק זה על תועבה דמשכב זכור טפי מהך משום דכתיב (מלאכי ב, יא) נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלָ‍ִם וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש החוטא במשכב זכור פוגם שני פגמים האחד בבחינת התפארת הנקרא 'ישראל' ואחד בבחינת הבינה הנקראת 'ירושלים של מעלה' יעוין שם. ולכן כאן דקאמר נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלָ‍ִם דרש לה על משכב זכור. ומה שאמר כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ הֳ', זוֹ זוֹנָה נראה לי בס"ד חִלֵּל לשון חליפין כמו מחולל על המעות שהחליף תואר קדש בחול"ם בתואר קדש בציר"י.

אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא, לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר בַּחֲכָמִים וְעוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים הקשה הרי"ף מי שאינו תלמיד חכם ולא כהן, אם יחטא באלה לא פירש ענשו? ונראה דזה קאי עליה פשטיה דקרא דקאמר יַכְרֵת הֳ' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה (מלאכי ב, יב) שימות בלא ולד ורק לתלמיד חכם וכהן עושה דרשות אלו.

כָּתוּב עַל גֻּלְגַּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים "זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת" (ירמיהו כב, יט). הא דנכתבה נקמה שלו על גולגלתו ולא נמצא כזאת באדם אחר, נראה לפרש על פי מה שאמרו לקמן בפרק חלק (דף קג:) שהרשיע יותר מאחרים שחקק שם עבודה זרה על אמתו ואיכא דאמרי חקק שם שמים על אמתו, ולכך נענש שנכתב ונחקק בזיונו בנקמה על גולגלתו. והא דנכתבה עַל גֻּלְגַּלְתּוֹ ולא על עצם אחר מעצמותיו, נראה דנרמז שסופו יהיה לו תיקון על ידי גלגול ולא ימנה עם אותם שאין להם חלק לעולם הבא לכך נכתב זה הבזיון שהוא נקמה בעבור עונותיו על גולגולת שלו כי גלגולת לשון גלגול.

קָבְרָהּ וַהֲדַר נָבוּג, קָבְרָהּ וַהֲדַר נָבוּג (ירמיהו כב, יט) קשא כיון שראה בפעם ראשונה שביצבצה ועלתה למה חזר וקברה וכי רצה להתחכם לסתור מעשה שמים ח"ו? ונראה לי לא ביצבצה ועלתה בפניו אלא ראה אותה מושלכת וחשב שעל ידי סיבה הוציאו אותה בני אדם מקברה ולא חשב שבצבצה בידי שמים ואחר פעם שנית אז אמר ודאי זו של יהויקים וביצבצה ועלתה בידי שמים כאשר כתיב עליו בפסוק.

אָמַר מַלְכָּא הוּא, וְלָאו אוֹרַח אַרְעָא לִבְזוּיֵהּ (ירמיהו כב, יט). קשא וכי הוא ביזה אותו? אדרבה הוא עשה בכל כחו לכבדו בקבורה ולא עלה בידו כי מן השמים איכא רצון בבזיונו ומי הכניסו בדבר הזה לטעון בעדו נגד מעשה שמים?! ונראה לי חשב שביצבצה שני פעמים בשביל שהיה מלך ואין כבודו של מלך להקבר בלי תכריכין בתוך העפר וגם בארץ מדבר אלא כבודו להקבר בתכריכין בקברות מלכים והיא כבר קבלה משפטה בבזיון שהיה לה כמה שנים לכך רצון שמים שיקברנה בתכריכין בקברות מלכים ובעבור כן ביצבצה ועלתה מן העפר, ולכך כרכה בשיראי והניחה בקופסא שעשה לה בזה תכריכין וארון והיה בדעתו שבאותו היום או למחרתו יוליכנה לקופסא לקברה בקברות מלכים, ולכן הניחה בביתו לפי שעה והלך לבית המדרש, ואחר שבא מן בית המדרש וראה מעשה אשתו אז הבין ביאור דבר זה של זאת ועוד אחרת. ועדיין קשה אם נשאר עליה בזיון של שריפה יעשה הקדוש ברוך הוא שתשרף במקומה אשר ביצבצה ועלתה בו, ולמה גלגל הדבר הזה שהוא יתחכם לעשות לגלגלת כך ותשרף על ידי אשתו? ונראה לפרש כיון דגזירה של שריפה היא בעבור בזיון אם היתה נשרפת במקומה שהיתה מושלכת לא היתה נחשבת השרפה לבזיון כי על ידי שרפה ניצולה מן בזיון של סחוב והשלך ואדרבה זה הוא כבודה אמנם גלגלו דבר זה על ידו שיכרכנה בשראי ויניחנה בקופסא ויביאה לביתו הנה אז השרפה שהיתה לה אחרי זה נחשבת לבזיון גדול ולזה אמר וְהַיְנוּ דִּכְתִיב עִילוּיֵהּ 'זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת', פירוש על ידי מעשים של כבוד שעשיתי לה לכרכה בשראי ולהניחה בקופסא בזה נתקיימה גזרה של 'וְעוֹד אַחֶרֶת'.

לֹא תִּשָּׁמְעִי אֶלָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם (במדבר כה, ו) פירוש שישא אותך כיון שכבר נשא בת יתרו שהיתה מדיינית וכונתו בזה לרמוז לישראל אל יחושו בבנות מדיין שכבר התירו פרושים את הדבר.

תְּפָשָׂהּ בִּבְלוֹרִיתָהּ, וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל מֹשֶׁה (במדבר כה, ו) נראה לי בס"ד הא דתפסה בבלורית שלה ולא בידה דעשה כן דרך אפקירותא להודיע שהוא רוצה לשכב עמה בעודה בגויתה ולא אחר שיגיירנה כי הבלורית היא סימן גיות כי היא מחוקים של עובדי עבודה זרה. ועוד נראה לי נזדמן כך על ידו לרמוז שאותה אשה היא בת הקליפה של הזנות שנקראת לר‏‏־י כמו שכתב רבינו שמשון ז"ל בפסוק וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ (יחזקאל טז, טו) קודם 'שְׁמֵךְ' יש 'לר‏‏־י' והנה אותיות בְּלוֹרִית המה 'בת לר‏‏־י' שהיתה נחשבת בתה של קליפת הזנות שנקראת לר‏‏־י שנרמזה באותיות בְּלוֹרִית.

אָמַר לוֹ בֶּן עַמְרָם, זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת? (במדבר כה, ו). יש להקשות למה קראו בֶּן עַמְרָם? ונראה לי בס"ד דאיתא בספר משנת רבי אליעזר על מה שאמר פנחס 'לֹא כָּךְ לִמַּדְתַּנִּי בִּירִידָתְךָ מֵהַר סִינַי הַבּוֹעֵל אֲרַמִּית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ' דאיתא בהרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יב, ב) הבועל ארמית נהרג אף בלא התראה, ואיתא בגמרא (סנהדרין נז:) בני נח אין צריכין התראה דאזהרתן זו מיתתן, ואמרו רבותינו ז"ל ישראל קודם מתן תורה היה להם דין בני נח, ולזה דקדק לומר לו שלמדתנו דין זה ברדתך מהר סיני, רצונו לומר אחר קבלת התורה דאין לומר שמא נאמרה הלכה זו קודם מתן תורה דהיה להם דין בני נח דלא בעי התראה ולהכי קנאין פוגעין בו אבל אחר מתן תורה ליתיה להאי דינא בישראל עיין שם. וידוע דעמרם לקח דודתו שעתידה תורה לאסור והנה ידוע דהלכה זו נשכחה מכולם בהשגחה פרטית כדי שיבא פנחס ויזכה בכהונה אבל ודאי מזמרי עצמו לא נשכחה ואיך הזיד לעשות נבלה זו ולא חש פן יפגעו בו קנאין וימיתוהו? לכן מוכרח לומר דחשב הלכה זו אינה אלא קודם מתן תורה שעדיין יש להם דין בני נח ודמייא לנשואי עמרם ביוכבד דודתו והיינו טעמא דלא חש מפני שלקחה קודם מתן תורה וזהו שאמר 'בֶּן עַמְרָם' זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת, כי דין זה של אשה זו הוא דומה לדין נשואי אביך עמרם שלקח דודתו דאמרינן זה הוא קודם מתן תורה שנאמר להם בכלל הדינין שנתנו במרה ולכן היו בוכין פתח אהל מועד כי הרגישו שיש הלכה בדבר זה והם שכחו אותה. וידוע דהבכיה סגולתה למתק הדינין לדחות כח השכחה ולמשוך כח הזכירה ולזה אמר 'רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה' ואיזה מעשה ראה שעל ידי נזכר הלכה הוא מעשה הבכיה שמסוגלת לזכירה.