מסכת סנהדרין דף ע״ח עמוד א׳

אי לאו כחו תיזיל לתחת תפול מיד כנגדה ולא לצדדין:

אלא כח כחוש הוא אינו כחו חזק אלא קצת כחו יש כאן והאי דלא אזלה לעיל משום שכלה כח חוזק הזריקה והאבן חוזרת לארץ אבל עדיין הולכת היא ממקצת כחו:

ה"ג ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב וכו':

עד דאיכא כל נפש וכיון דמתחילה סייעו הראשונים בהריגתו ליכא כולה נפש במכת האחרון:

כל דהוא נפש אפי' מקצתה ומיהו היכא דהכהו בבת אחת לא קטלינן לכלהו דאיש כי יכה אמר רחמנא ולא שנים שהכוהו:

הכל מודים בהורג את אדם טריפה כגון נקב הוושט או קרום המוח:

שהוא פטור מדלא אפליגו ביה שמע מינה כיון דניכרים חתיכת סימנין חיותו גברא קטילא חשיב ליה:

בגוסס בידי שמים ובא אחר והרגו הכל מודים שחייב דלא איתעביד ביה מעשה ברישא והרי הוא כחי:

בגוסס בידי אדם תימה אותו שעשאו גוסס אמאי פטור הא רוב גוססין למיתה ואמרינן בריש בן סורר (לעיל סנהדרין דף סט:) דהולכין בדיני נפשות אחר הרוב והמכה חבירו ואמדוהו למיתה ומת מי לא מיחייב והא נמי אמוד למיתה הוא וי"ל דכיון שהקילה עליו תורה שחובשין אותו כדאמרינן בסמוך ואע"פ שאמדוהו למיתה אין הורגין כל זמן שהוא חי וזימנין נמי דאומדין למיתה וחי אף על גב דרובא מייתי הלכך כיון שבא אחר והרגו פטור ותדע דהא אשכחן גוסס בידי שמים דנחשב כחי לחייב את ההורגו אע"ג דרוב גוססין למיתה הלכך אין לתמוה בגוסס בידי אדם אם נחשבנו כחי לפטור מי שעשאו גוסס:

מר מדמי ליה לטריפה וכו' אף על גב דקראי קא דרשי איצטריך ליה להני טעמי:

ההורג את הטריפה פטור אפי' למ"ד טריפה חיה דסופו שימות בחבלה זו ותדע דהא רבא אית ליה טריפה חיה בפרק קמא דתמורה (דף יא: ושם) ומיהו נראה דהתם גרסינן רבה בר פלוגתיה של רב חסדא ועוד דסברתיה הפוכה בפרק קמא דבכורות (דף ג. ושם):

בפני בית דין חייב כגון דראוהו ביום שדנין על ראייתם דאי ראוהו בלילה בעי עדות כדמוכח בהחובל (ב"ק ד' צ: ושם) וכיון דבעי עדות בעינן עדות שאתה יכול להזימה:

שור טריפה שהרג חייב אע"ג דבשילהי פרק ד' וה' (שם דף מד:) פטרינן לרבי שמעון שור שנתכוין להרוג את זה והרג את זה מטעם דכמיתת בעלים כך מיתת השור לא דמי דהתם הטעם שוה לשניהם אבל הכא באדם שייך לפטור מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה ובשור לא שייך דאם הוזמו עדים משלמים דמי שור טריפה לבעלים:

הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות או שנים או שלשה בין בבת אחת בין בזה אחר זה כלם פטורין ממיתת בית דין וכן אם כבשוהו לתוך המים או דחפוהו לבור או זרקו בו אבנים ומ"מ דוקא אמרו בזה אחר זה פטורין בשיש בכלם ואף בראשון כדי להמית והואיל ולא מת תחת ידם אף הם פטורין וכן שאין באחד מהם כדי להמית אבל אם לא היה במכת הראשונים כדי להמית ויש באחרון כדי להמית לפי מה שהוא עכשיו אחרון חייב:

מי שהרג את הטרפה פטור ממיתת בית דין הואיל ונודע שהוא טריפה או שנולד בו דבר המביאו לספק זה אבל כל סתם בני אדם בחזקת שלימים הם הרג את החולה אע"פ שהיה מסוכן ונוטה למות ואפילו גוסס נהרג עליו אבל אם היה גוסס על יד בני אדם כגון שהוכה עד שנטה למות והוא גוסס פטור:

אדם טרפה שהרג את השלם אם בפני בית דין הרי זה נהרג משום ובערת הרע וכגון שראו ביום שאין צריכין לעדים ואע"פ שמכיון שראו אין רואין לו עוד זכות הואיל וטרפה הוא אין חוששין כל כך להצלתו ולא עוד אלא שזה צורך שעה על כל פנים שאם לא יהרג אף בפני בית דין ירגיל עצמו בכך ואם בפני עדים לבד פטור שהרי זה עדות שאין אתה יכול להזימה שהרי אם הוזמו יכולין לומר להרוג טריפה באנו וכל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות בדיני נפשות שהם בדרישה וחקירה:

הרובע את הטרפה חייב ואין אומרין הרי היא כמתה וכן אם שכב עם בהמה טרפה ויתבאר במקום אחר אפילו נשחטו בה שני סימנין ועדיין היא מפרכסת הבא עליהן חייב עד שתמות או שיתיז את הראש וטרפה שרבע בפני בית דין חייב משום ובערת הרע שלא בפני בית דין פטור מתורת עדות שאי אתה יכול להזימה על הדרך שכתבנו בהריגה ושמא תאמר הרי זה עדות שאתה יכול להזימה מצד הנרבע אפשר שנרבע באונס או שהיה הנרבע קטן או גוי או בהמה כך מצאתיה לגדולי הדורות ולמדנו לדבריהם שכל שהעדות הוא מאותן שאתה יכול להזימה מצד אחד אע"פ שאין אתה יכול להזימה מכל צדדיה עדות שאתה יכול להזימה הוא וחייב מאחר שביארנו בעדים שהעידו על הטרפה שהרג שאין הטרפה נהרג על פיהם ושאם הוזמו אין נהרגין אף עדים שהם טרפה שהורגין על פיהם שהעידו על שלם שהרג והוזמו אין נהרגין מפני שאם הוזמו זוממיהם אין נהרגין שלא הזימו אלא טרפה:

כבר ידעת בשור שהמית את האדם שהוא נסקל ואם הוא מועד משלחין עוד בעליו את הכפר שור שהוא טרפה שהרג פטור אף מן הסקילה כמיתת בעלים כך מיתת השור וכיון שכל שהבעלים טרפה פטור כך כל ששורו טרפה פטור וכן שור של אדם טריפה שהרג פטור ואין צריך לומר בשור שלם והוא של שלם שהרג את הטרפה שהוא פטור:

המשנה השלישית והכונה בה ככוונת משנה שלפניה ואמר המכה את חבירו בין באבן בין באגרוף מכה שיש בה כדי להמית ואמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אלא שלא נתרפא אבל הקל עד שאלו מצאוהו מתחלה על מדרגה זו לא היו אומדין אותו למיתה ואח"כ הכביד ומת ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר שמחמת מכתו מת ואין אומדין אותו אומד שני בשהקל אחר שלא נתרפא והלכה כחכמים ויש פוסקין כר' נחמיה ולא עוד אלא שיש שאין גורסין כאן וחכמים מחייבין וענין שרגלים לדבר הם מפרשים אותו על דברי ר' נחמיה כלומר רגלים לדבר אחר שהוקל שלא מת אלא מחמת חולי אחר וכן כתבוה אחרוני הגאונים שבספרד:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה בגוסס כו' אמאי פטור הא רוב גוססין כו' עכ"ל נ"ל דלרבנן קשיא להו דאחרון לא מחייב דסברי עד דאיכא כל נפש א"כ הראשון שעשאו גוסס דרוב גוססין למיתה וה"ל כל נפש אמאי פטור אבל לר"י ב"ב הא גלי קרא כל דהו נפש והאחרון חייב אע"ג דרוב גוססין למיתה ומזה שהביאו תדע לתירוצא מגוסס בידי שמים דאפילו לרבנן ההורגו חייב ודו"ק:

בד"ה ההורג את כו' ועוד דסברתיה הפוכה בפרק קמא דבכורות עכ"ל ר"ל ועוד דאין כאן תדע וראיה מההיא דפרק קמא דתמורה כיון דסברתיה הפוכה כו' וע"כ דחדא מינייהו ליתא וק"ל: