מסכת סנהדרין דף ע״ה עמוד א׳

ואם איתא דבן נח מוזהר על קדושת השם לא נימא ליה לך לשלום דמשמע דהודה לו נהי דלהוכיחו לא היה מצווה דהוכח תוכיח את עמיתך כתיב (ויקרא יט) ולא גר תושב מיהו אודויי לדבר איסור לא לודויי:

בצנעה נעמן בצנעה הוה ולא היו ישראל בבית רמון שהוא משתחוה לשם וגבי קדושת השם בתוך בני ישראל כתיב ואפילו נצטוו בני נח עליה לא נצטוו לקדשו בתוך הכותים אלא בתוך ישראל:

העלה לבו טינא נימוק מרוב אהבה נטמטם לבו והעלה חולי:

משום פגם משפחת האשה שהיו בושין בדבר:

שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות לעמוד בפני האנשים לתת בהם עיניהם וימסרום להם לביאה:

ולינסבה מינסב דאין כאן פרוצות בעריות דכולהו ליעבדן הכי ולינסבן ואין כאן עבירה אלא מצוה:

לא מיתבא דעתיה ולא ירפא בכך:

מיום שחרב בית המקדש כשל הכח מדאגות רבות ואין רוח קמה באיש להיות תאב לאשתו לפיכך ניטל טעם ביאה:

ואם איתא לא לימא ליה לא היה לו להודות לדבר איסור דא"ל לך לשלום ש"מ אין בן נח מצווה על קידוש השם ומשני הא בצנעה הא בפרהסיא נעמן צנעה הוה דלא היו ישראל בבית רמון וגבי קדוש השם בתוך בני ישראל כתיב ואפילו למאן דאמר בצנעא נמי יהרג ואל יעבור הני מילי ישראל אבל כותי לא ולעולם אימא לך דבן נח מצווה על קדוש השם כגון פרהסיא ולמסקנא זו לא איפשטא בעיין ולשון מאי הוי עלה משמע דמסקנא דפשיטות היא ונראה יותר כספרים דגרסינן ואם איתא לימא ליה הא בצנעא הא בפרהסיא וקא פשיט דלא מפקיד מדאמר ליה סתם לך לשלום:

ומאי נינהו חמותו ואם חמותו הוה מצי למימר בתה ובת בתה אלא הני נקט דכתיב בהו שריפה בהדיא:

אלו הן הנשרפין וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על חלק חמישי שבה שהוא אמנם בא לבאר במחויבי מיתות בית דין איזה מהם בסקילה ואיזה מהם בשריפה ואיזה מהם בהרג ואיזה מהם בחנק וכן ביארנו בפרק שביעי שהותחל בו זה החלק בענין הנסקלים והושלם ענינם בין השביעי והשמיני ובא עכשיו זה הפרק בעניני זה החלק גם כן ובפרט בבאור עניני הנשרפים ועניני הנהרגים והאריך בו הרבה בעניני הרציחה על איזה צד חייב ועל איזה צד פטור ונתגלגל בו ברוצח שנתערב עם אחרים כיצד עושין בו וכן נתגלגל על ידי זה במחוייבי מיתות שנתערבו ובמחוייבי שתי מיתות באיזו מהן הוא נדון והשלים הענין במיתה שאינה מסורה לבית דין ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון במנין פרטי הנשרפים השני במנין פרטי הנהרגים ועניני רציחתם על איזה צד חייב בה ועל איזה צד פטור השלישי במחוייב מיתה שנתערב עם אחרים או מחוייבי מיתות שנתערבו או במחוייבי שתי מיתות כיצד דנין בהם הרביעי במי שהורג שלא בעדים והתראה שאין בית דין יכולין להמיתו כיצד עושין בו ונתגלגל על ידי דבר זה בהרבה דברים שלא נמסרה מיתתם לבית דין אלא שהקנאין פוגעין בו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה בענין סוגיית התלמוד על הדרך שכבר התבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר אלו הן הנשרפין ומנה מהם שנים הבא על אשה ובתה ר"ל שהאחת נשואה לו והוא בא על אחרת ובת כהן שזינתה כשהיא אשת איש ואח"כ ביאר שאשה ובתה האמורה בתורה לשריפה וכדכתיב ואיש כי יקח את אשה ואת אמה באש ישרפו וכו' כוללת לדין שריפה תשעה פרטים שכלן למדים אותן מאשה ובתה אם בגזירות שוות אם שהיא נכללת במלת אשה ובתה והם בתו אפילו מאנוסתו ובת בתו ובת בנו שהיו לו הבת והבן מאנוסתו בת אשתו אע"פ שאינה בתו שלו ובת בנה ובת בתה חמותו ואם חמותו ואם חמיו ונמצא מנין הנשרפים עשרה אלו התשעה ובת כהן ואלו הששה הבאים מצד זיקת האשה לא נאמר עליהן שהן בשריפה אלא כשבא על אותה של עבירה בחיי אשתו אבל לאחר מיתת אשתו אין כאן מיתה ומ"מ י"א שהיא בכרת כשאר עריות ואע"פ שבגמ' אמרו לדעת ר' עקיבא בחמותו לאחר מיתה איסורא בעלמא לא נאמר כן להפקעת כרת אלא להפקעת מיתה וכן מצינו שנאמר בקדושין בשמועת בני גד דרך סוגיא סד"א אם לא שכב הנקי ואם שכב לא הנקי ולא חנקי אלא איסורא בעלמא ומ"מ במסכת יבמות פרק האשה רבה כתבו רוב מפרשים בחמות לאחר מיתה שיש בו איסור תורה דוקא בלאו אבל לא בכרת וקידושין תופסין בה אלא שגדולי המפרשים כתבו שם נהי דממעטיה משריפה מאיסורא כלומר מכרת מי מיעטה וכמו שכתבנוה כאן וכן כתבוה גדולי המחברים ולדעת גדולי הדור ראיתי בפרק האשה רבה שהבאים מחמת אישות ענינם אף לאחר מיתת האשה ולא נאמר להפקיע הדין לאחר מיתה אלא בחמותו והוא הדין לאם חמותו ואם חמיו אבל בתה ובת בתה ובת בנה אף לאחר מיתת אשתו בשריפה הן וכבר כתבנו טעם דבריהם במסכת יבמות פרק נושאין אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו וכן כתבוה גדולי המחברים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בפירש"י בד"ה הבא כו' מכדי מדקתני סיפא יש בכלל וכו' מכלל דהאי אשה ובתה בהנך דכתיבן מיירי ולאו באשתו כו' אלא בחמותו דשריפה כו' עכ"ל לכאורה דזו היא ההוכחה דלא איירי באשה ובתה ממש משום דמשמע דיש בכלל כו' דההיא כתיבא בהדיא טפי והיינו דשריפה כתיב בה בחמותו אבל באשה ובתה לא כתיבא בה שריפה בהדיא ולא אתיא אלא מג"ש אבל לפי זה דברי התוס' שכתבו למאי דמוקים לה בחמותו ואם חמותו דה"ה דהמ"ל בתה ובת בתה אלא כו' אין מקום לדבריהם דהא מעיקרא נמי דלא מוקמינן לה באשה ובתה ממש היינו משום דלא כתיב בה שריפה וכמה שכתב בזה גם מהרש"ל וע"כ נראה דודאי הא דקתני יש בכלל אשה ובתה כו' אע"ג דשריפה לא כתיבא בה בהדיא אלא בחמותו איכא לפרושי דיש בכלל אשה ובתה כו' דקתני קאי אאזהרה דכתיב' בה באשה ובתה ממש בהדיא אבל בחמותו אזהרה לא אתיא לה לחמותו אלא מג"ש אלא דליכא לפרושי הכי אהאי דמאי דס"ד השתא דאשה ובתה ממש ולא איירי בתרוייהו לאיסורא אי הוה מפרשינן יש בכלל אשה ובתה כו' אשה ובתה ממש דא"כ תקשי לך לישנא דחשיב דיש בכלל נמי אשה ובתה בת בתה לענין אזהרה דמאי אולמיה דבתה מבת בתה וכדפרכינן לקמן בהדי הדדי קאתיין ואזהרה מפורשת בבת בתה כמו בבתה וזה שכתב רש"י הכלל דקאמר יש בכלל דהנך אשה ובתה דכתיבן ומפורשת טפי איירי וכל הנך דחשיב אתיא מכללא וע"כ דלאו היינו אשתו ובת אשתו ממש קאמר דא"כ תקשי לך על בת בתה דחשיב דלאו ישנו בכלל בתה דמפורש בה אזהרה כמו בבתה אלא דהאי אשה ובתה דקתני בחמותו מיירי דכולהו הוויין בכלל חמותו לענין שריפה שאינו מפורש אלא בחמותו והשתא ניחא שכתבו התוס' למאי דמוקמינן לה בחמותו דתרוייהו לאיסורא דהמ"ל בתה ובת בתה בתרוייהו לאיסורא דאזהרה מפורשת בהן וכולהו הוו בכלל לענין אזהרה אלא תלמודא הכי נקט דכתיב בהו שריפה וניחא ליה לאוקמא לענין שריפה דאשה ובתה אואלו הן הנשרפין קאי ומיהו ק"ק אכתי לדברי התוספות דהשתא נמי דתרוייהו לאיסורא ליכא לאוקמא בבתה ובבת בתה משום דבת בנה אינו בכלל דאזהרה מפורשת בה כמו בבתה ובת בתה ויש ליישב דלא חש למתני בת בנה גבי יש בכלל כיון דקתני בת בתה דחד דרגא הוא ואלו הדברים ברורים הם באין גמגום ליישב דברי רש"י ותוספות אבל מהרש"ל כתב בזה דרך אחרת ואין להאריך בדחוקיו וגם אין דבריו כולם ברורים לי ודו"ק:

תְּסַפֵּר עִמּוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר קשא מה הנאה יש לו בזה מאחר דאין רואה אותה כלל? ונראה לי אחר שאמרו 'תַּעֲמֹד עֲרֻמָּה לְפָנָיו' ולא נתנו רשות, חזרו ואמרו 'תַּעֲמֹד עֲרֻמָּה אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר' ותדבר וכיון שהוא יודע שמדברת עמו בהיותה ערומה ומצייר דבר זה בדעתו יש לו הנאה.

רַב פָּפָּא אָמַר מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה קשא מאי בינייהו? ונראה לי בס"ד דאיכא בינייהו היכא דזה החושק הוא גם כן מאותה משפחה כגון בן דודה או בן אחיה ואם ימות מאותו חולי של החשק יגיע פגם יותר למשפחתה כי יאמרו העולם למה מת זה? מפני שחשק את פלונית ובכהאי גונא לרב פפא היו מתירין אך לרב אחא אין הפרש. אי נמי כגון דההיא אתתא כבר יצא עליה קול שזינתה קודם זה ואם כן בלאו הכי יש מצידה פגם משפחה טפי ומה יוסיף זה הפגם על הראשון, ולכן לרב פפא היו מתירין אבל לרב אחא אין מתירין גם בכהאי גוונא. ואין לתרץ דאיכא בינייהו היכא דבני המשפחה מחלו, דבאמת אין בזה דין מחילה ואם אומרים שמחלו שופטני נינהו! ועוד דלא יבצר מהיות במשפחה ילדים קטנים דעתה לאו בני מחילה נינהו ואחר שיגדלו יגיע להם פגם.

מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִטְּלָה טַעַם בִּיאָה וְנִתְּנָה לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה (משלי ט, יז). אין הכוונה שנטלה וניתנה ביד שמים ח"ו אלא הכוונה הוא דכל טעם ביאה הן של היתר הן של איסור נמשך מן קליפת היצר הרע ובזמן שהיה בית המקדש קיים אז על ידי הקרבת הקטורת ועל ידי מכנסיים של בגדי כהונה נחלש כח טומאת הקליפה שממנה יצר הרע דערווה ובחורבן דליכא קטורת וליכא בגדי כהונה נתחזק כח הקליפה ומחמת כן נתגבר היצר הרע להחליש ולמעט כח התאוה של ביאה המותרת והגדיל והחזיק כח התאוה של ביאה אסורה. ומה שהביא פסוק (משלי ט, יז) 'מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ' לאו למילף מהאי קרא שבחורבן בית המקדש תליא מילתא אלא הביא פסוק זה למילף מיניה שיש טעם בביאה אסורה טפי מן ביאה של היתר. ומה שתלה דבר זה בבית המקדש הוא מסברה דנפשיה על דרך שבארתי בס"ד כי בזמן בית המקדש שיש קטורת ובגדי כהונה נחלשת הקליפה שממנה ימשך היצר הרע לטמא האדם בביאה האסורה מה שאין כן בחורבן גוברת.