דף ביאור

מסכת סנהדרין דף ע״א עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת סנהדרין דף ע״א עמוד ב׳

מסכת סנהדרין דף ע״א עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־397 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

כוליה קרא יתירא דמצי למכתב והוצאתם אותו אל שער העיר ההוא וסקלתם:

בפני שנים דבעינן עדים שהוכיחוהו ועבר שאין אביו ואמו נאמנין עליו להרגו דכתיב (דברים י״ז:ו׳) על פי שנים עדים יומת המת:

ומלקין אותו בפני ג' כלומר יביאוהו בפני ג' דיינין והדיינין יחייבוהו מלקות וילקוהו שליח ב"ד כשאר הלוקין דמלקות בפני ג' בפרקא קמא (דף י.):

כדרבי אבהו בכתובות (דף מו.) גבי מוציא שם רע מנא לן דלקי דכתיב ולקחו זקני העיר את האיש ויסרו אותו:

למדנו ויסרו דמוציא שם רע מויסרו אותו דבן סורר ומורה וההוא דיסרו דבן סורר ומורה למדנו מבן דכתיב שם אם בן וההוא בן למדנו מבן (דברים כה) והיה אם בן הכות הרשע:

אם כן דלהך מלתא לחודא אתא ולא למעוטי סומין:

לכתוב בננו הוא סורר ומורה ומשמע הוא שלקה בפניכם ומדכתיב זה שמראין באצבעו עליו ולא סומין:

מתני' ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן פטור דתו לא דיינינן ליה כיון דאילו עבד השתא לאו בר קטלא הוא:

ועוד 26 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Sanhedrin 71b · Sefaria

תוספות

בן נח שבירך את השם ונתגייר כו' תימה אי הוה מילתיה דרבי חנינא כתנאי דפליגי בהחולץ (יבמות דף מח:) מפני מה גרים מעונין בזמן הזה מפני שלא קיימו ז' מצות שקבלו עליהן בני נח אלמא מיענשי ורבי יוסי פליג התם ואמר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא מיענשי כלל ועוד קשה דסוגיא דהכא דלא כחד דאמרינן עשה כן בישראל חייב ואי כר' יוסי כקטן שנולד דמי ונראה שיש לחלק דכולה שמעתין בדיני אדם והתם בדיני שמים:

קלה בחמורה מישך שייכא חנק שהיא מיתה קלה היה ראוי לו מתחלה ויותר ובסמוך גבי סרחה ולבסוף בגרה דקאמר בסקילה מ"ט לא דכיון דאישתני אישתני הא דקרי ליה אישתני לאו אמיתה קאי אלא אישתני גופה והא דאמר רבי יוחנן לתנא תני תידון בסקילה והכא לא דיינינן ליה במיתה קמייתא משום דהתם לא אישתני דינא כי הכא ומיהו קשה דגבי סרחה ואחר כך בגרה לא משמע דאיירי בשינוי הגוף מדקאמר כ"ש הכא דאישתני לגמרי משמע דאישתני קמא כהאי ונראה לפרש דהא דקאמר קלה בחמורה מישך שייכא לאו למימר דלא חשיב אישתני קטלא דמכל מקום קטלא אישתני אלא כלומר אית לן למידייניה בקלה כיון דמעיקרא נתחייב אף בחמורה מזו ולא דמי לבן נח שבירך את השם דלא דיינינן במיתה דהשתא דחמורה דמעיקרא לא איחייב בה ובמיתה דמעיקרא נמי לא כיון דהשתא לא שייכא ביה:

Tosafot on Sanhedrin 71b · Sefaria

מאירי

מתרין בו בפני שלשה כלומר כל שהוא נעשה בן סורר ומורה האיך דנין בו אביו ואמו מתרין בו בפני שלשה ופי' בגמ' מתרין אותו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלשה ר"ל שכשרואים בו שהוא נשקע בהרגל זה הם מתרים אותו ר"ל מיסרים אותו שאין התראה זו כשאר התראות שצריך בהן שתהא ההתראה סמוכה למעשה אלא שההתראה כמין תוכחת שמיסרים אותו ומודיעים אותו בפני אותם השנים שאם יארע לו עוד כך שיביאוהו לבית דין וכשעבר אח"כ מביאין אותו לפני בית דין של שלשה ואומרין להם בננו זה סורר ומורה שאחר שהתרינו בו בפני שנים גנב משל אב וקנה בשר ויין בשיעור המחייבו ומביאין עידי ההתראה ועדים שראו הגניבה והאכילה ושהתרו בו ומלקין אותו ואם חזר וקלקל מביאין אותו לבית דין של עשרים ושלשה ומביאין עדים שראו הגניבה והאכילה ושהתרו בו וסוקלין אותו ואפילו היו עדים ראשונים הם הם האחרונים וגומרין את דינו וסוקלין אותו ואינו נסקל עד שיהיו שם אותן שלשה הראשונים שלקה בפניהם ואם מת אחד מהן פטור וכן היא שנויה בתלמוד המערב וקודם שיסקלוהו בודקין אותו שמא הקיף הזקן:

ויתבאר במקום אחר שהוא צריך הכרזה והוא ששולחין בכל גבול ישראל אנו בית דין פלוני סקלנו את פלוני מפני שהיה סורר ומורה ברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף הזקן פטור ואם משנגמר דינו ברח ולא חזר עד שהקיף הזקן אפילו הזקין הרי זה חייב ונסקל כל זמן שימצא ויתבאר בתלמוד המערב שאם רצו אביו או אמו למחול מחול אפילו עמד בדין ומ"מ דווקא קודם שנגמר דינו אבל משנגמר דינו לא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא:

ובאה המשנה הרביעית אחריה להודיע שבן סורר ומורה לא מן הדין הוא נהרג עכשיו אלא על שם סופו נהרג שירדה תורה לסוף דעתו שמכלה נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא ומלסטם אמרה תורה מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים הנייה להם שאין מוסיפין לחטוא והנייה לעולם ששקטה הארץ מחמסם וההפך בצדיקים שמיתתן רעה להם שהיו מוסיפין בשלימות ובזכויות ורעה לעולם שהיו משיבים אותם מדרך רע יין ושינה לרשעים הנאה להם שכל זמן שמשתכרים או ישינים אין מוסיפין בפשעם וכן הנאה לעולם שהם עומדים שקטים כל זמן שהם נחים מרתיחתם וההפך בצדיקים על הדרך שפירשנו שקט לרשעים רע להם ורע לעולם שמתוך שהם שקטים משתדלים וגורמים רעה לאחרים והם גודשים מדתם אבל לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם פזור לרשעים שאין יכולים להתיעץ זה עם זה הנאה להם ולעולם וההפך בצדיקים כנוס לרשעים רע להם ורעה לעולם ולצדיקים הנאה להם והנאה לעולם על הדרך שפירשנו:

וזהו ביאור המשנה ולא נתחדש על זו הרביעית בגמרא דבר ומה שנתחדש על השלישית ממה שלא בארנוהו במשנה כך הוא:

כבר ידעת בדין עיר הנדחת שמקבצין שללה אל תוך רחובה ושורפין את כולו על הדרך שיתבאר במסכתא זו והקדשות שבתוכה יתבאר במסכתא זו מה יעשה בהם ומ"מ המזוזות והתפילין ושאר כתבי הקדש יגנזו ואין שורפין אותם שהרי נאמר אשריהם תשרפון באש ולא תעשון כן לי"י אלהיכם למדת במה שאמרו בכאן שאף מזוזה אחת מצלת שאין הלכה כן:

אין לך במחוייבי מיתה שיהא ממונן אבד אלא עיר הנדחת ויתבאר במקום אחר שאף בן סורר ומורה אע"פ שאביו גורם לו מיתתו הוא יורשו:

אין הבית טמא בנגעי בתים עד שיראו שם כשני גריסין באורך זה בצד זה ברוחב גריס על שתי אבנים ומ"מ כל שיש שם שני גריסין ארך ברחב גריס מטמא אף בכותל אחת ואין אנו צריכים לשני כותלים עד שיהו שני הגריסין בקרן זוית אחת מכאן ואחת מכאן:

ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.

Meiri on Sanhedrin 71b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

גמ' ה"ק מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו כו' לא שהגיה המשנה דא"כ הל"ל חסורי מחסרא והכי קתני אלא דהכי משמע מתרין בו כדין עדות דעלמא בפני שנים ובפני שלשה דהיינו ב"ד מלקין ורש"י בחומש כתב לשון המשנה בעצמו וכמו שיתפרש לשון המשנה בעצמו כך תפרש לשונו ואין להאריך בזה ודו"ק:

תוס' בד"ה בן נח כו' ונראה שיש לחלק דכולה שמעתין בדיני אדם והתם בדיני שמים עכ"ל מיהו על כרחך לא אתיא שמעתין ככ"ע אלא אי כרבנן דהתם דבדיני שמים מיענשי והכא בדיני אדם הקילו בו ואי כר' יוסי דהתם דבדיני שמים הוה כקטן שנולד דמי והכא בדיני אדם יש להחמיר יותר ולהכי ליכא למימר כתנאי דזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה אבל ליכא למימר דאתיא שמעתין ככולי עלמא דא"כ הויא סברת רבי יוסי הפוכה מסברת רבנן דלר' יוסי החמיר בדיני אדם טפי מבדיני שמים ולרבנן הקילו טפי בדיני אדם מבדיני שמים וק"ל:

בד"ה קלה בחמורה כו' והא דאמר רבי יוחנן לתנא כו' והכא לא דיינינן ליה במיתה קמייתא כו' עכ"ל אין לפרש דבריהם דר"ל הכא בההיא דרבי חנינא בעובד גלולים שבירך השם דא"כ מאי קשיא להו דאימא דקושטא לר' יוחנן דדיינינן ליה במיתה קמייתא וכן פירש רש"י הכא נמי נדייניה כדמעיקרא במיתתו הקלה ובההיא ברייתא נמי דקתני בה עשה כן בושראל ונתגייר חייב לרבי יוחנן אית לן למימר דחייב במיתה קמייתא גם מה ענין קושייתם מהא דאר"י לתנא כו' אהאי פירושא דאשתני גופה דבשמעתין נמי איכא למימר הכי אם נימא דלא פליג אדרבי חנינא וע"כ נראה לפרש דבריהם דלהאי פירושא הא דקאמר הואיל ואשתני אשתני גופה קשיא להו והא דאר"י לתנא תני תידון בסקילה במיתה קמייתא ולא מהני ליה הא דאשתני גופה להיות נידון בחנק והכא במתני' בברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף התתתון דפטור ולא דיינינן ליה במיתה קמייתא דאע"ג דהשתא לאו בר קטלא הא לר"י לא אזלינן בתר השתא ואהא כתבו דמכל מקום התם לא אשתני דינא כי הכא דהתם לא אשתני דינא אלא מסקילה לחנק אבל הכא אשתני דינא לגמרי דהשתא לאו בר קטלא הוא כלל ואף שלשון אשתני דינא לא מתפרש הכי בגמרא גבי גר הכא לגבי אשתני גופה מקרי אשתני מיתה אשתני דינא דהיינו דין מיתה וכ"ה לשון התוספות בפרק אלו נערות אשתני דינא בכהאי גוונא דלא קאי התם אגר שנתגייר אלא לגבי אשתני גופה ותו לא מידי ודו"ק:

Chidushei Halachot on Sanhedrin 71b · Sefaria

מהר"ם

בד"ה קלה בחמורה מישך שייכא חנק שהיתה מיתה קלה היה ראוי לו מתחלה ויותר ר"ל ולכך לא מקרי זה אשתני קטלא ולקמן גבי סרחה ואחר כך בגרה דקאמר בסקילה מאי טעמא לא דכיון דאשתני אשתני רצה לומר דקרי ליה אשתני קטלא מחמת שמתחלה היה דינה בסקילה ועכשיו שנתבגרה דינה בחנק ולא אמרינן נמי קלה בחמורה מישך שייכא ולא מקרי אשתני קטלא אין הכי נמי דלא מקרי אשתני קטלא והא דקרי ליה אשתני לאו אמיתה קאי אלא אשתני גופה והא דקאמר רבי יוחנן לתנא תני תידון בסקילה והכא לא דיינינן ליה במיתה קמייתא וכו' ור"ל לפי מה דמסיק דאמר ר"י לתנא בהדיא דסרחה ואחר כך בגרה תני תידון בסקילה תקשי לך הברייתות אהדדי דהתם גבי סרחה ואחר כך בגרה נידונית במיתה קמייתא החמורה והכא בברייתא זו בבן נח שהכה או בא על אשת איש קתני עשה כן בישראל ונתגייר חייב משמע דדיינינן במיתה דהשתא דהיינו חנק ולא במיתה קמייתא ותירצו התוס' דהתם גבי סרחה ואח"כ בגרה לא אשתני דינא ולכך נידונית במיתה קמייתא אבל הכא גבי בן נח שעשה כן בישראל ונתגייר שנשתנה דינו דבעינן עדים והתראה אלו עביד השתא ולכך נידון במיתה דהשתא:

בא"ד ומיהו קשה דגבי סרחה ואחר כך בגרה לא משמע דאיירי בשינוי הגוף פירוש אלא דקרי ליה אשתני קטלא אף על גב דמעיקרא הוה דינה בסקילה החמורה ועכשיו הוי דינה בחנק הקלה וקלה בחמורה מישך שייכא והא דקאמר כל שכן הכא דאשתני לגמרי ד"ל דגבי בן נח שבירך השם ונתגייר איכא תרתי דמשתני דינא ואשתני קטלא ונראה לפרש דהא דקאמר קלה בחמורה מישך שייכא וכו' דמכל מקום קטלא אשתני וכו' ר"ל ולכך אתי נמי שפיר גבי סרחה ואחר כך בגרה דקאמר (בסקילה) מאי טעמא לא הואיל ואשתני דקרי ליה אשתני כפשוטו משום דאשתני קטלה והא דקאמר רבי יוחנן לתנא תני תידון בסקילה דהיינו מיתה קמייתא וגבי בן נח שעשה כן בישראל ונתגייר לא דיינינן ליה במיתה קמייתא מתורץ גם כן כמו שתירצו התוס' לעיל לפי פירוש דראשון של מישך שייכא דהיינו משום דגבי סרחה ואחר כך בגרה לא אשתני דינא אבל גבי בן נח שנתגייר אשתני נמי דינא דההוא קושיא ותירוץ שפירשו התוס' לעיל אמר ר"י דקאמר לתנא תני תידון בסקילה שייך שפיר בין לפירוש הראשון שפירשו התוס' על קלה בחמורה מישך שייכא בין לפירוש זה שפירשו השתא והארכתי בפירוש דברי התוס' זה הגם שדברים פשוטים חן משום שראיתי מי שפירש דבור זה בדרך זר משובש ושקר וכדי שלא יטעו אחריו הוכרחתי לבאר דברי התוס' על נכון:

Maharam on Sanhedrin 71b · Sefaria

גליון הש"ס

גמ' אלא קלה בחמורה מישך שייכי עי' לקמן דף פ ע"ב תוספות ד"ה הוי:

Gilyon HaShas on Sanhedrin 71b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

דְּכוּלֵּיהּ קְרָא יַתִּירָא הוּא.

קטע 2

וּמַתְרִין בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה? לְמָה לִי? בִּתְרֵי סַגְיָא! אָמַר אַבָּיֵי: הָכִי קָאָמַר – מַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וּמַלְקִין אוֹתוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה.

קטע 3

מַלְקוּת בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה הֵיכָא כְּתִיבָא? כִּדְרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמַדְנוּ ״וְיִסְּרוּ״ מִ״וְּיִסְּרוּ״, ״וְיִסְּרוּ״ מִ״בֶּן״, וּ״בֶן״ מִ״בִּן״ – ״וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״.

קטע 4

חָזַר וְקִלְקֵל, נִידּוֹן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה [וְכוּ׳]. הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ: ״זֶה״ – וְלֹא סוֹמִין? אִם כֵּן, לִכְתּוֹב ״בְּנֵנוּ הוּא״. מַאי ״בְּנֵנוּ זֶה״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.

קטע 5

מַתְנִי׳ בָּרַח עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן – פָּטוּר. וְאִם מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ בָּרַח, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן – חַיָּיב.

קטע 6

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בֶּן נֹחַ שֶׁבֵּירַךְ אֶת הַשֵּׁם וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר, הוֹאִיל וְנִשְׁתַּנָּה דִּינוֹ, נִשְׁתַּנֵּית מִיתָתוֹ.

קטע 7

נֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: בָּרַח עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: הוֹאִיל וְאִישְׁתַּנִּי – אִישְׁתַּנִּי?

קטע 8

לָא, שָׁאנֵי הָכָא, דְּאִי עֲבַד הַשְׁתָּא – לָאו בַּר קְטָלָא הוּא.

קטע 9

תָּא שְׁמַע: אִם מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ בָּרַח, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן – חַיָּיב. נִגְמַר דִּינוֹ קָאָמְרַתְּ? נִגְמַר דִּינוֹ גַּבְרָא קְטִילָא הוּא!

קטע 10

תָּא שְׁמַע: בֶּן נֹחַ שֶׁהִכָּה אֶת חֲבֵירוֹ, וּבָא עַל אֵשֶׁת חֲבֵירוֹ, וְנִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר. עָשָׂה כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל וְנִתְגַּיֵּיר – חַיָּיב. וְאַמַּאי? נֵימָא: הוֹאִיל וְאִישְׁתַּנִּי – אִישְׁתַּנִּי!

קטע 11

דִּינוֹ וּמִיתָתוֹ בָּעֵינַן, וְהַאי – דִּינוֹ אִישְׁתַּנִּי, מִיתָתוֹ לָא אִישְׁתַּנַּי.

קטע 12

בִּשְׁלָמָא רוֹצֵחַ, מֵעִיקָּרָא סַיִיף וְהַשְׁתָּא סַיִיף. אֶלָּא אֵשֶׁת אִישׁ, מֵעִיקָּרָא סַיִיף וְהַשְׁתָּא חֶנֶק?

קטע 13

בְּנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, דְּאִידֵּי וְאִידֵּי בִּסְקִילָה.

קטע 14

וְהָא ״עָשָׂה כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל״, דּוּמְיָא דְּאֵשֶׁת חֲבֵירוֹ קָתָנֵי.

קטע 15

אֶלָּא, קַלָּה בַּחֲמוּרָה מֵישָׁךְ שָׁיְיכָא.

קטע 16

הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי: ״סַיִיף חָמוּר״, אֶלָּא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: ״חֶנֶק חָמוּר״, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

קטע 17

רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לַהּ כְּתַנָּא דְבֵי מְנַשֶּׁה, דְּאָמַר: כׇּל מִיתָה הָאֲמוּרָה לִבְנֵי נֹחַ אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק.

קטע 18

בִּשְׁלָמָא אֵשֶׁת אִישׁ, מֵעִיקָּרָא חֶנֶק וְהַשְׁתָּא חֶנֶק. אֶלָּא רוֹצֵחַ, מֵעִיקָּרָא חֶנֶק וְהַשְׁתָּא סַיִיף? קַלָּה בַּחֲמוּרָה מֵישָׁךְ שָׁיְיכָא.

קטע 19

לֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: סָרְחָה, וְאַחַר כָּךְ בָּגְרָה – תִּידּוֹן בְּחֶנֶק. בִּסְקִילָה מַאי טַעְמָא לָא? לָאו מִשּׁוּם דְּהוֹאִיל וְאִישְׁתַּנַּי אִישְׁתַּנִּי? וְכׇל שֶׁכֵּן הָכָא דְּאִישְׁתַּנִּי לִגְמָרֵי! הָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְתַנָּא: תְּנִי ״תִּידּוֹן בִּסְקִילָה״.

קטע 20

מַתְנִי׳ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִידּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ. יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּיב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. לַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם.

קטע 21

יַיִן וְשֵׁינָה לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם.

קטע 22

פִּיזּוּר לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. כִּנּוּס לָרְשָׁעִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. וְלַצַּדִּיקִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. לַצַּדִּיקִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.

מסכת סנהדרין דף ע״א עמוד ב׳

מסכת סנהדרין דף ע״א עמוד ב׳

רש"י

תוספות

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מהר"ם

גליון הש"ס

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור