מסכת סנהדרין דף ע׳ עמוד ב׳

שאין לך דבר שמביא יללה על אדם אלא יין הלכך מסתברא דעל ידו נקנסה מיתה ובכיה לעולם:

שאין התינוק יודע וכו' ומדקרי ליה הדעת טוב ורע שמע מינה היינו חטים:

בדבר שנתקלקלו בו נתקנו מדת הקב"ה באיזמל שהוא מכה בו הוא מרפא נס בתוך נס כמו ויצת אש בציון (איכה ד׳:י״א) וכתיב (זכריה ב׳:ט׳) ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב:

למואל מלך שלמה המלך למואל מעשיו וחכמתו להקב"ה למואל שכינה הוא כמו ידי שמתי למו פי (איוב מ׳:ד׳):

משא אשר יסרתו אמו פרשת תוכחה שהוכחתו אמו:

שכפאתו על העמוד להלקותו וייסור לשון מלקות כדאמרי' לקמן (דך עא.) ויסרו אותו זה מלקות ומפני שהיתה רואה שהוא בעל הנאה ומרבה בסעודתו היתה מוכיחתו:

אמו גרמה לו להיות רשע שהרי באביך לא יתלו החובה והיינו מה ברי למה תגרום לרנן אחריך שאתה בני ולא בן אביך:

בר בטני מעי גרמו לך להיות בעל צורה ובעל כח שדחקתי ונכנסתי שתשמיש יפה לולד ללבנו ולזרזו כדאמרינן במס' נדה (דף לא.) שלשה חדשים האחרונים תשמיש יפה לולד שמתוך כך יצא הולד מלובן ומזורז:

בה נתקנו פי' בקונט' מדת הקב"ה באיזמל שהוא מכה בו מרפא נס בתוך נס כמו ויצת אש בציון ואני אהיה חומת אש ואין ענין זה לזה כלל אלא היינו כדאמרי' בב"ר משל לבן מלך שקלקל עם אתת משפחותיו כיון ששמע המלך טרדו והוציאו חוץ לפלטרין שלו והיה מחזר על הפתחים של שפחותיו ולא היו מקבלין אותו אלא אותה שקלקלה עמו פתחה לו דלתיה וקבלתו כך בשעה שאכל אדם מפרי האילן טרדו והוציאו מחוץ לגן עדן והיה מחזר על כל האילנות ולא היו מקבלין אותו מה היו אומרים לו א"ר ברכיא הא גנבא דגנב דעתא דברייה היינו הא דכתיב אל תביאני רגל גאוה רגל שנתגאה על בוראו ויד רשעים אל תנידני לא תסב מני עלה אבל התאנה ע"י שאכל ממנה פתחה לו דלתיה וקבלתו:

ואין עולים לה ביום ואם תאמר הא כבר תנא ליה רישא לאור עיבורו וי"ל דס"ד לאו לאפוקי יום העיבור אתא אלא לאפוקי לילה שלפני העיבור:

סעודה זו שביארנו שהיו עושין בעבור החדש והוא שבשעה שהיו מצפים לעדים לקדש את החדש בזמנו ר"ל ביום שלשים ולא באו היו באים בערב שמחרתו שלשים ואחד סמוך לשקיעת החמה לעלייה מוכנת להם ולא היו עולין לה אלא בפת דגן וקטנית ואעפ"כ אם בא זה והביא לשם בשר ויין בכדי זוללותו הואיל ואכלה עמהם פטור ואין עולין שם פחות מעשרה בני אדם ואין עולין לה אלא לאור עבורו ר"ל לילה שעבר שלשים שממנו נתעבר חדש שעבר ואף זו לא בלילה אלא סמוך לשקיעת החמה כמו שביארנו וזו היא סעודת ראש חדש האמורה בתלמוד וענינה לפרסם עבור החדש אחר שלא קדשוהו וגדולי המחברים כתבו ביום שלשים ואחד ולא יראה כן שלא נקרא עבור אלא יום שלשים כמו שאמרו העיד ר' יהושע על שני אדרים שאין מקדשין אותם אלא ביום עבוריהם כלומר שעושין אותם חסרים ובתלמוד המערב יראה על סעודה זו שבבית הכנסת היתה נעשית והוא שאמרו שם אמר ר' יוחנן לווין לסעודת מצוה ולעבור החדש ברבית ר' יוחנן על לבי כנישתא בצפרא והוא מלקט פירורין ואכיל אמר יהא חלקי ממאן דקדיש ירחא הכא רמשית וא"כ מה שאמרו במגילה שאין אוכלין בהם שמא דווקא בסעודת הרשות וכן אמרו שם שבתי כנסיות צריכין בדיקה שכן מכניסין בהן חמץ באבריאות ובראשי חדשים ויראה לי שהגירסא הנכונה באבריאות בראשי חדשים כלומר בעבורין שבראשי חדשים או סעודות שבראשי חדשים מלשון הבראה:

כהן שתוי יין שנכנס לעבוד ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים וכבר בארנו שיעור שתייתו וכל דיניה בפרק שני אכל או שתה משאר המשכרים כגון דבילה קעילית ודבש וחלב לוקה ועבודתו כשרה וכל שכרות שהכהן אסור בשבילו ליכנס למקדש חכם אסור בשבילו להורות והוא שאמרו אכל תמרים אל יורה וכן בכל דבר המשבש את הדעת שאין הוראה אלא למי שסברתו זכה ופלפולו מיושר ושהוא קובע עתים לתורתו ומעורר עצמו עליה וכל המתנמנם בבית המדרש ומרפה עצמו בתורה תורתו נעשית לו קרעים קרעים ר"ל שמשכח תלמודו ואינו נזכר אלא בסירוגין:

דבר שהוא מצוה תנחומי אבלים פירש"י דאע"ג דתקנתא דרבנן היא כו' עכ"ל ואין להקשות הא תנא ליה רישא אבל בעיבור החודש דהיינו נמי תקנתא דרבנן דהכא כללא תנא בסיפא לכל תקנתא דרבנן ומיהו אצטריך ליה למפרט ברישא עיבור החודש כדאמרי' לעיל דאע"ג דאין עולין לה אלא בפת וקטנית ואיהו אסיק בשר ויין כו' וק"ל:

ברש"י ד"ה אחריפו וכו' בלילה היו יושבים שם וכו' והאי דקתני אין עולין לה ביום אעיקר מלתא קאי שהסעודה ומשאו ומתנו של דבר בלילה הוא ר"ל דהא דקתני אין עולין ביום לא אעליה עצמה קפיד אלא כלומר שלא יעשו עיקר הענין דהיינו הסעודה והמשא ומתן ביום כ"א בלילה במוצאי שלשים ויש להתיישב מה היה אותו המשא ומתן שהרי במוצאי שלשים היו יושבין שכבר נתעבר החודש ודוחק לומר שהיו נושאין ונותנין אם כדין עשו כי מה יועיל על מה שכבר עשאוהו:

תוס' ד"ה ואין עולין לה ביום וכו' וי"ל דס"ד לאו לאפוקי יום העיבור וכו'. ר"ל דהו"א דהא דקתני רישא אלא לאור עיבורו פירוש לילה שלאחר יום השלשים עושים הסעודה לאפוקי הלילה שלפי יום השלשים אבל אם רצו לעשות ביום השלשים עצמו ה"א דעושין לכך תני בהדיא אין עולים לה ביום וכ"ת א"כ ליתני ואין עולים לה ביום לחוד ולא ליתני הרישא ואין עולים לה אלא לאור עיבורו וי"ל אי תני הכי ה"א איפכא דלא אתי אלא לאפוקי שלא יעשו הסעודה ביום אבל בלילה אפילו אם יעשו בלילה שלפני יום השלשים הרשות בידם וק"ל:

מְלַמֵּד, שֶׁכְּפָאָתוֹ אִמּוֹ עַל הָעַמּוּד קשא מהיכא מפיק לה 'שֶׁכְּפָאָתוֹ אִמּוֹ עַל הָעַמּוּד' ודילמא הלקתו בהיותו יושב על כסאו או היה עומד לפניה? ונראה לי בס"ד משום דכתיב 'מַשָּׂא אֲ‍שֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ' (משלי לא, א) כלומר עשתה לו משא חדש שנשאה אותו בעת אשר יסרתו והיינו 'שֶׁכְּפָאָתוֹ עַל הָעַמּוּד' דאז היה העמוד נושא אותו ואם בהיותו יושב על כסאו או עומד לפניה לא עשתה לו היא משא חדש עתה. ועדיין צריך להבין למה בחרה ללקותו על העמוד? ונראה לי בס"ד על פי מדרש משלי דאותו היום נתקרב תמיד של שחר בארבע שעות כיצד עשתה בת פרעה כמין סדין וקבעה בו צורת כוכבים ומזלות ופרשה אותו למעלה ממטתו וכל זמן שהיה שלמה רוצה לעמוד היה רואה אותם הכוכבים והיה ישן כי חושב עדיין לילה עד שישן עד ארבע שעות והמפתחות של בית המקדש תחת מראשותיו ויראים לגשת אליו להקיצו עד שבאה אמו ובאותו היום נתקרב תמיד של שחר בארבע שעות עד כאן. ונראה לי שעשתה הסדין ההוא על ידי כשוף של אחיזת עינים שנראה לעיניו כך ובזה מובן הטעם שכפאתו על העמוד והלקתו שרמזה לו על שלשה עמודים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (משנה אבות א, ב) ואתה בטלת היום עמוד אחד של עבודה שנתעכב עד ארבע שעות נמצא חטאת בעמוד אחד של העולם לכך כפאתו על העמוד והלקתו.

כָּל הַנָּשִׁים שֶׁל בֵּית אָבִיךָ, כֵּיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת, שׁוּב אֵינָן רוֹאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי דָּחַקְתִּי וְנִכְנַסְתִּי, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִי בֵּן מְזֹרָז וּמְלֻבָּן (משלי לא, א). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) בהיות האב מזדווג עם אשתו אז מכח האב נמשך אור מקיף בבן והזריזות תהיה מהמשכת אור מקיף ומכח האם נמשך אור פנימי בבן עיין שם. ונראה בת שבע דחקה ונכנסה לעסוק בתשמיש עם בעלה כל זמן עיבורה כדי לחזק בעובר כח אור מקיף מצד האב ובזה יהיה מזורז ומלובן כי הזריזות תהיה מן אור מקיף, גם כל לובן הוא מן אור מקיף בסוד לבונה זכה האמור בסמני הקטורת. ובזה יובן בס"ד דברי המדרש במשלי 'מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ' (משלי לא, י) זו בת שבע שיצא ממנה שלמה שהיה מרוקם ב'שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן' כלומר 'מַרְבַדִּים' היא המטה של תשמיש עשתה לה שדחקה ונכנסה ביד חזקה ולא מפני תאוה ח"ו אלא כדי שיצא שלמה מרוקם ב'שֵׁשׁ' אור מקיף 'וְאַרְגָּמָן' אור פנימי. ונראה לרמוז אותיות ' וּמֶה בַּר נְדָרָי ' במלואם כזה וי"ו מ"ם ה"י בי"ת רי"ש נו"ן דל"ת רי"ש יו"ד [2109] יעלה מספרם ב' אלפים וק"ט כמנין 'שאלה יהא לי בן זריז ומלובן ומלא בתורה והגון לנביאות' [אולי כזה: בִּשְׁאֵלָה יְהֵא לִי בֵּן זָרִיז וּמְלוּבָּן וּמְמוּלָא בַּתּוֹרָה וְהָגוּן לַנְּבִיאוּת=2109] גם אותיות ' וּמַה בַּר בִּטְנִי ' במלואם כזה וי"ו מ"ם ה"י בי"ת רי"ש בי"ת טי"ת נו"ן יו"ד [1996] עולים מספר אלף תתקצ"ו כמנין אֲנִי דָּחַקְתִּי וְנִכְנַסְתִּי שֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן מְזוֹרָז וּמְלוּבָּן [1995].

הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁאָבִיךָ יְרֵא שָׁמַיִם הָיָה, עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ אִמּוֹ גָּרְמָה לוֹ! (משלי לא, א). נראה לי בס"ד מה שתולים זה הענין של היין בה, דידוע דבת שבע היתה חוה ודוד המלך ע"ה אדם הראשון וחוה סחטה ענבים והכשילה את אדם הראשון ביין ולכן אומרים אמו שקלקלה באותו גלגול ביין גרמה לו לקלקל עתה ביין. ועדיין צריך להבין תיבת 'עַכְשָׁיו' מה ראה לשלול בזה? ונראה לי בס"ד כי מקודם שהיה שונאים לאביך אפשר לשנאתם עמו יתלו בו אך עכשיו שכבר עשה השם יתברך נס של אות השערים שבו נתברר דאביך צדיק גמור דאז גם שונאי אביך נשחרו פניהם כשולי קדרה כנזכר בגמרא, אם כן לא ימצא מי שיתלה באביך אלא הכל יאמרו ' אִמּוֹ גָּרְמָה לוֹ ' אפילו השונאים של אביך כי זה המעשה אשר יסרתו אמו היתה אחר אותה מעשה שהכניס הארון לבית קודש קדשים כנודע גם אמרה עכשיו רצונו לומר קודם ששגית ביין שהכל משבחים אותך לא יתלו הטוב בי ורק עכשיו בעת קלקול תולין ואומרין אִמּוֹ גָּרְמָה לוֹ. גם אפשר לחבר ולקשר דבריה זה בזה יחד כי ' מַה בְּרִי ' רצונו לומר שיאמרו 'אִמּוֹ גָּרְמָה לוֹ' יען שיש לה עילה לתלות הסרחון בי מפני כי אתה ' בַּר בִּטְנִי ' שדחקתי ויחשבו דבר זה לעזות וחציפות דאין יודעים שכונתי לשם שמים ואם תאמר אולי בזווג הראשון שנתעברתי בך לא היה לי כונה לשם שמים? לזה אמרה וּמֶה בַּר נְדָרָי וכו' והנדר היה קודם העיבור וכל שכן בליל העיבור.

מִי שֶׁכָּל רוֹזְנֵי עוֹלָם מַשְׁכִּימִין לְפִתְחוֹ, יִשְׁתֶּה יַיִן וְיִשְׁתַּכֵּר? (משלי לא, א). נראה לי בס"ד אותיות יַיִן במלואם כזה 'יוד יוד נון' יהיה מהם 'נד נד וי וי' רצונו לומר נָד מעולם הזה נָד מעולם הבא וַי בעולם הזה וַי בעולם הבא, וכל זה כאשר יתנהג בשתיית היין לאחור, כן הקריאה הזאת של 'נד נד וי וי' היא נקראת לאחור, ולזה אמר מִי שֶׁכָּל רוֹזְנֵי עוֹלָם, 'כָּל' דייקא בין של עולם הזה בין של עולם הבא, איך ישתה יין וישתכר דאזיל ביה לאחור ולא לפנים כי השכרות תהיה על ידי שיחזור כח היין בבטן לאחור וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים (משלי כג, לא) דאז גם אותיות יַיִן במלואם יהיו אצלו נקראים לאחור ולא לפנים.