מסכת סנהדרין דף ע׳ עמוד א׳

שהכל מצויין אצלה בעבירה וכשהיא זוללה וסובאה בקטנותה סופה כשלא תמצא למודה עומדת בפרשת דרכים ומרגלת הבריות לעבירה בשביל אתנן:

מתני' תרטימר בגמרא מפרש לה:

יין האיטלקי טוב ומעולה הוא וממשיך בתריה אבל בחמרא אחרינא אינו חייב בחצי לוג:

בחבורת מצוה בסעודת מצוה אכל לתרטימר זה אפילו גנבו משל אביו וכן אם אכלו במנין שהיו נקבצין לעבר החדש גם שם היו עושים סעודות:

אכל מעשר שני וכן כולם אע"פ שגנבו משל אביו פטור וטעמא מפרש בגמרא:

ואע"פ שאין ראיה לדבר דדילמא מאכל אחרינא נמי קרא ליה זולל ומיהו שלמה אהא אזהרי' דממשיך טפי:

זכר לדבר דבבשר מקרי זולל וביין מקרי סובא:

גמ' מתוך שכפל רבי יוסי ביין דקאמר תנא קמא חצי לוג והוא אמר לוג:

חי מזיג ולא מזיג כענין זה מפר"ת (ברכות ד' נא.) י' דברים נאמרו בכוס של ברכה וחד מינייהו חי ומקשינן האמרינן הכל מודים בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים ומפר"ת דחי הוא מזיג ולא מזיג:

י"ג ווי"ן לא קא חשיב ויפת לפי שהוא שם:

קיללו ברביעי מה שלא קלל חם עצמו משום דאמר בב"ר ר"י אומר לפי שכתב ויברך אלהים את נח ואת בניו ואין קללה במקום ברכה לפיכך ויאמר ארור כנען:

המשנה השניה והכוונה להתחיל בה בבאור עניני החלק השני והוא שאמר מאימתי הוא חייב משיאכל תרטימר בשר וכו' וענין הדברים שהתורה ירדה לסוף דעתו של זה שעושה כן שאינו מספיק למה שהוא מרגיל בו את עצמו וילך לבקש למודו ר"ל מה שהוא רגיל בו ואינו מוצא ויוצא ומלסטם ומעתה אין דבר זה נאמר אלא על אכילה מכוערת ונעשית בסיגנון קשה ורצו חכמים לבאר את ענינה שלא להיות הדלת פתוחה אצל הכל לשער זוללות זה לפי דעתם והודיעו מצד קבלתם שאין זה נידון בדין סורר ומורה עד שיאכל תרטימר בשר והוא משקל חמשים זוז בפעם אחת וישתה חצי לוג יין האיטלקי וכיוצא בו מן היינות היותר חשובים הנמצאים באותו מקום ור' יוסי אומר מנה בשר והוא משקל מאה זוז ולוג יין והלכה כחכמים ונראה בתלמוד המערב שהעצמות אין מצטרפות שאף בגידין הרכין נחלקו אלא שנראה לפסוק באלו ר"ל בגידין הרכין שהם מצטרפין:

וכן הודיעו שאם אכל אכילה זו בחבורת מצוה אפילו מדברי סופרים כגון עבור החדש על הדרך שיתבאר בגמ' ואפילו אכלה בחבורת רקים ועמי הארץ כגון שעלה עמהם ולא אכל חלקו עמהם אלא בחבורה אחרת שמאחר שעלה שם לפרסם את הדבר מתעסק במצוה וכל שהוא עוסק במצוה אינו נמשך אחר סעודה וכן אם אכל בסעודת אירוסין או הבראת אבלים לפי מה שהתבאר בגמ' וכיוצא באלו פטור וכל שכן מעשר שני בירושלים שהוא מצוה מן התורה ואף באכילה שאינה של מצוה אינו נעשה בה בן סורר ומורה לפי מה שיתבאר בגמ' עד שיאכלנה בחבורת רקים שבהמון ועמי הארץ וכן אם אכל אכילה האסורה עצמה כגון נבלות וטריפות ושקצים ורמשים טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ר"ל שמכרן ואכל מהן בשר זה או מעשר פירות שהבשר בכללן וכן מעשר שני והקדש שלא נפדו:

וכן יתבאר בגמ' במי שאכל בתענית צבור פטור שהרי נאמר איננו שומע בקולנו וזה בקול בוראו הוא עובר נמצא שכל שאכילתו דבר שיש בו מצוה או עבירה אינו נעשה בן סורר ומורה וכן שאכל כל מאכל ולא אכל בשר אינו נעשה בן סורר ומורה ולא עוד אלא שפירשו בגמ' דוקא בשר בהמה אלא שאם אכל רוב אכילה זו בשל בהמה והשלימה בשל עוף חייב הא כל שאכילתו בעוף פטור ויראה לן כן אף בחיה הואיל ואין אכילתה מצויה וכן אם שתה כל משקין ולא שתה יין ולא עוד אלא מן החשוב כמו שכתבנו שבאלו לבד אדם נקרא זולל וסובא שנאמר אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו ואפילו אכל דברים המשכרים כגון דבילה קעילית ר"ל שהיא ממקום הנקרא קעילה או שתה דברים המשכרים כגון דבש וחלב וכן אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב אכילה זו או דמיה הא אם לקחה או נתנוה לו אינו נעשה בן סורר ומורה ולא עוד אלא שיגנוב לאביו דמי האכילה שהיא גניבה המצויה ויאכל ברשות אחרים שאינו מתירא בשעת אכילתו מאביו אבל אם גנב ברשות אביו ואכל ברשות אביו או משל אחרים ואכל ברשות אביו או משל אחרים ואכל ברשות אחרים אינו בדין זה ר' יוסי אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו ר"ל מדמים המוכנים לסעודת אביו ואמו והלכה כחכמים והוסיפו בה בגמ' שיאכלנה דרך רעבתן הבשר בשיל ולא בשיל כדרך הגנבים והלסטים ובתלמוד המערב אמרו אכלו חי כלב הוא אכלו מבושל בר נש הוא והיין חי ואינו חי כדרך הגרגרנים אבל בשר חי ויין חי או בשר מבושל כתקונו ויין מזוג כדרכו פטור וכן בבשר מליח כשיעור שלמים ויין מגתו פטור וכן הוסיפו בה שיקח בשר ויין בזול שזהו מן הסיבות הממשיכות אותו לדבר זה:

זהו ביאור המשנה וכלה עם כל מה שצירפנו בה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא בארנוהו במשנה אלו הן:

ערב תשעה באב לא יאכל אדם משש שעות ולמעלה בסעודה המפסיק בה שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין אבל אוכל הוא בשר מליח ושותה יין מגתו ובשר מליח זה כל זמן שהוא כשלמים ויין מגתו כל זמן שהוא תוסס וכמה תסיסתו שלשה ימים וכן הדין לענין בן סורר ומורה לפי מה שפסקו גדולי המחברים ויש פוסקין בענין בן סורר ומורה לפי סוגיא זו בבשר משעבר עליו לילה אחת וביין עד ארבעים יום:

גמרא מ"ש רביעי דלטייה הא והא כו' כ"ה בגמ' ישנה וכן צריך להיות עיין בחדושי אגדות:

בתוס' ד"ה קיללו ברביעי מה שלא קילל חם עצמו וכו' לפי טעם זה צריך לומר דגמרא דשמעתין לא אתי ליתן טעם למה לא קילל לחם עצמו דזה הוא מפני שכבר נתברך מפי ה' יתברך כדאיתא בב"ר אלא בא ליתן טעם למה לא קילל או כוש או מצרים אי פוט ולמה קילל את כנען שהוא בנו הקטן ולפי זה לא גרסינן בגמרא אלא למ"ד רביעי מ"ש רביעי נלטיה בהדיא דלשון נילטיה בהדיא משמע שהקושיא היא שקילל לחם עצמו אלא גרסי' מאי שנא רביעי ותו לא וק"ל:

בַּדִּין הוּא שֶׁתְּהֵא בַּת רְאוּיָה לִהְיוֹת כְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁהַכֹּל מְצוּיִין אֶצְלָהּ בַּעֲבֵרָה, אֶלָּא גְּזֵרַת הַכָּתוּב הוּא: 'בֵּן' וְלֹא בַּת. נראה לי בס"ד טעם לגזרת הכתוב הזאת על פי הרב כלי יקר ז"ל, ד'בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת' ולמה נכתב עניינו? בתורה בשביל ללמד את ישראל מוסר דהיצר הרע אומר להם: תהיו חוטאים ולא תגורו מפני העונש שאתם בנים לה' אלקיכם ואין האב נוח לו לאבד בנו מן העולם אלא מוחל לו! ולכך נכתב דין בן סורר שאביו ואמו יביאוהו לבית דין לסקלו ובזה בטלה טענת ההבל היא שיש ליצר הרע, וזהו שנאמר כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה וכו' (דברים כא, יח) ואם תאמר זה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דין זה בתורה? לזה נאמר 'וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ' (דברים כא, כא) רצונו לומר בעבור זאת נכתב כדי שכל ישראל ישמעו דין זה ויראו לחטוא שידעו אין טענה נמצאת ליצר הרע בדבר זה לפתות לבני אדם לחטוא על סמך רעוע כזה. וידוע שישראל יש להם דין 'בן' ואומות העולם יש להם דין 'בת' וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק 'בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם' (שיר השירים ה, ח) ולכן דין זה של בן סורר לא נאמר בבת אלא רק בבן להודיע שדין זה לא נכתב בתורה אלא בשביל ישראל שיש להם דין 'בן' שיקחו ממנו מוסר כאמור.

אַל תֵּרֶא יַיִן שֶׁמַּאֲדִים פְּנֵיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמַלְבִּין פְּנֵיהֶם לָעוֹלָם הַבָּא (משלי כג, לא). הנה אין הלובן נזכר בכתוב אך כיון שהיין הוא שני מינין אדום ולבן והכתוב אומר אֲשֶׁר יִתְאַדָּם נמצא בא לאפוקי צד ההפך שהוא לובן.

אַל תֵּרֶא יַיִן, שֶׁאַחֲרִיתוֹ דָּם (משלי כג, לא) נראה לי בס"ד מה שנאמר 'כִּי יִתְאַדָּם' חלק תיבת יִתְאַדָּם לשנים וקרי בה 'יתא דם' והיינו יתא למפרע אתי, כלומר יבא דם ממנו בגוף האדם אחר שישתהו עושה דם בגוף. או יובן בס"ד ' אַחֲרִיתוֹ דָּם ' כי המלוי הוא אחר אותיות הפשוט ואות יו"ד ביין כפולה ולא יש אלא רק יו"ד נו"ן וראש המלוי שאחר הפשוט הוא שני ווי"ן ואם תמלא שני ווי"ן וי"ו וי"ו עולים מספר דם [44] ולזה אמר יַיִן אַחֲרִיתוֹ דָּם, שנרמז באותיות המלוי שעומדין אחר אותיות הפשוט של יַיִן. ונראה לרמוז בס"ד קודם אותיות יַיִן יש 'טטם' [58] שהם מספר חן [58] ואחר יין יש 'ככס' [100] שהם גימטריא ק' הרי 'חֶנֶק' לרמוז רבוי היין מרגיל לערוה לחטוא באשת איש שמיתתו בחנק ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות סג.) למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. גם אחר יַיִן יש אותיות 'סכך' לרמוז שרבוי היין גורם קלקול שאז נעשה סכך מבדיל בין האדם ובין הבורא יתברך וקודם יין יש 'מטט' לרמוז גורם שיתמוטט האדם המרבה בשתייתו.

'תִּירָשׁ', וְקָרִינָן 'תִּירוֹשׁ', זָכָה נַעֲשֶׂה רֹאשׁ, לֹא זָכָה נַעֲשֶׂה רָשׁ (משלי כג, לא). אם זכה ששתה מעט עד שנתבסם ופתח פיו בדברי תורה כמו שאמרו הבו חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מילי וכן אמרו (סנהדרין לח.) נכנס יין יצא סוד, אז יבא אות אל"ף הרומז לתורה כמו שנאמר אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד) ויפסיק בין אותיות רָשׁ ויהיה צירוף רֹאשׁ.

אַמְרֵי בְּמַעֲרָבָא הַאי קְרָא, מַאן דְּדָרִישׁ לֵיהּ מֵרֵישֵׁיהּ לְסוֹפֵיהּ מִדְּרִישׁ, וּמִסּוֹפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְרִישׁ (משלי כג, כט). נראה לי בס"ד הדרשה מסיפיה לרישיה כך היא דהשותים מעט אין לחקור על יין שלהם מה עשה בהם ואיך מצבם בו יען כי לא ישתכרו במעט ואין נעשה בו שינוי אבל המאחרים על היין ששותים הרבה שמשתכרים מאד צריך לחקור על היין הממוסך ששתו מה עשה שינוי בהם והיינו לראות לְמִי אוֹי רצונו לומר מי מאלו השותים כואב ראשו וצועק 'אוֹי' וּלְמִי אֲבוֹי רצונו לומר למי מאלו השותים חטפו ממנו איזה חפץ וצועק 'אֲבוֹי' לְמִי מְדָנִים רצונו לומר למי מן אלו השותים יש לו קטטה ומריבה לְמִי שִׂיחַ לשון צער רצונו לומר למי יש לו צער הקאה ועילוף או 'שִׂיחַ' רצונו לומר דבור שמרוב שכרותו מדבר הרבה וכל רוחו יוציא כסיל לְמִי פְּצָעִים חנם שהוא יחוג וינוע על הכותלים מעבר לעבר ונפצע בכותלים לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם שהאדימו עיניו מאד מרוב שכרות ועל כל אלו העניינים הנמצאים בשכורים צריך לחקור עליהם למי נעשה כך ולמי נעשה כך מה שאין כן אותם שאין מאחרים על היין שאין להם שום שינוי אין צריך לחקור בהם. וכך מדריש קרא מסיפיה לרישיה לבאים לחקור ממסך שרוצים לחקור על תולדות היין ופעולותיו לראות מה פעל ועשה בשותים אותו אצל מי באים אלו החוקרים לחקור הנה באים אצל אותם המאחרים על היין שהם משתכרים ועושה היין בהם שנויים אלו לראות מי נעשה בו כך ומי נעשה בו כך ובזה מדריש קרא מסיפיה לרישיה.

דָּרַשׁ עוֹבֵר גְּלִילָאָה שְׁלֹשָׁה עָשָׂר וָוִי"ן נֶאֶמְרוּ בְּיַיִן (בראשית ט, כ). כתבו התוספות דלא חשיב וא"ו דויפת לפי שהוא שם. ואפשר דחשיב 'וָיֶפֶת' אך וא"ו של 'וַיִּיקֶץ' לא חשיב כי תבת וַיִּיקֶץ אינה בכלל תיבות הכתובים ביין דאחר שהקיץ הלך היין דהא ידע אשר עשה לו בנו הקטן וידיעה זו באה לו מכח יציאת היין ממנו בהקצתו ולכן אין וא"ו זה נחשב בכלל ווי"ן שנאמרו ביין, ואחרי זה הביא דברי רב ושמואל דפסוק 'וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן' הוא דבר בפני עצמו דנקט ליה תלמודא להאי קרא ומביא עליו דרשות רב ושמואל כאורחיה. ונראה לי בס"ד דשלושה־עשר ווי"ן הם מספר ע"ח כמנין לֶחֶם [6×13=78] לרמוז אם זכה לא יתקיים בו וי של היין אלא יתקיים רק אות וא"ו לבדו ואז אדרבה יחייהו ויחזקהו כלחם אשר לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד (תהלים קד, טו) ואם לא זכה יתקיימו שתי אותיות 'וי'. ועוד נראה לי טעם של שלושה־עשר ווי"ן שהם מספר לֶחֶם לרמוז שיש בו דבר דוגמת הלחם שקובע ברכה לעצמו ומשתני למעליותא דענבים נעשו יין כמו החיטים שנעשו לחם. ועוד נראה לי שלושה־עשר ווי"ן כנגד שלושה־עשר כוסות של מצוה דברכת המזון טעונה כוס גם בחול ועם שני כוסות של קדוש נמצא יש שלושה־עשר כוסות בשבוע.

חַמְרָא וְרֵיחְנִי פִּקְחִין (תהלים קד, לא) פירש רש"י עשאוני פקח. נראה לי בס"ד כונת רש"י לומר לא קאי על אחרים אלא קאי על עצמו וקא משמע לן רבותא לומר דבר זה בדוק ומנוסה בעצמו שעשאוני פקח. [כידוע עסק רש״י במסחר היין] או יובן בס"ד דלא תימא פקחין רצונו לומר 'קפחין' כמו שתמצא בתיבות 'שמלה שלמה' וכן 'כשב כבש' וכמו שכתב מהרש"א ז"ל וכן כאן בא להגיד רעת היין כי מקפח השותהו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (שבת קמז:) על היין דקפחנהו לעשרת השבטים וכן רבי אלעזר בן ערך לכך הוצרך לפרש 'עשאוני פקח'.

אוֹתוֹ אִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן, גֶּפֶן הָיָה (בראשית ג, ו) נראה לי בס"ד יַיִן במלויים יו" ד יו" ד נו" ן סופי תיבות אותיות 'נדד' שהיין שהיה בגפן גרם לו להיות נדד ממקומו שנטרד מגן עדן. ולמאן דאמר גֶּפֶן היה לכן קבעו ליין ברכה לעצמו לומר דאשתני למעליותא כן פגם אדם הראשון ישתני למעליותא.