מסכת סנהדרין דף ס״ז עמוד ב׳

מיתה אחת כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא סייף:

סמכו ענין לו סמך ענין המכשף לשוכב עם בהמה ענין פרשה:

שוכב עם בהמה בסקילה הא ילפינן לה בהאי פרקין מדמיהם בם דכתיב בם בפרשת קדושים תהיו וגמרי' לה מאוב וידעוני דכתיב בהו באבן ירגמו אותם דמיהם בם (ויקרא כ׳:כ״ז):

רבי יהודה לא דריש סמוכין:

נוציא את זה מדין מיתות קלות לסקילה החמורה מכולן:

אלא מכלל ופרט את למד בסקילה:

בכלל כל המכשפים היו וכבר חייב בהן הכתוב מיתה כדכתיב לא תחיה למה יצאו להזכירן בעצמן ולכתוב בהן סקילה להקיש להם את הכלל וזו מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו':

שני כתובין הוה ליה למכתב חד או אוב או ידעוני ולשתוק:

וכי מפני שסמכו מהכא דייק בריש יבמות (דף ד. ושם) דר' יהודה לא דריש סמוכין בעלמא וא"ת שאני הכא דלא דריש משום דאיכא ג"ש דמפקא מסמוכין כדדריש רבי יוסי הגלילי דדריש לא תחיה מלא תחיה כל נשמה דבסייף תדע דאטו רבי עקיבא דיליף מלא תחיה דבסקילה מי נימא דלא ס"ל כרבנן דדרשינן סמוכין אלא ע"כ משום דאיכא ג"ש דלא תחיה כל נשמה דמפקא מסמוכין וי"ל דדייק מלישנא דרבי יהודה דאמר וכי מפני שסמכו משמע דבשום מקום לא דרשינן:

לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן "כְּשָׁפִים"? שֶׁמַּכְחִישִׁין פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה (שמות כב, יז). נראה לי הכונה דקאי על השרים הממונים למעלה על כל דבר ודבר מדברים הטבעיים שאין לך דבר טבעי שאין עליו ממונה מלמעלה כדי להוציאו מן הכח לפועל דאפילו על עשבים אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה י, ו) על כל עשב יש מלאך ממונה עליו ומכה בו ואמר לו גדל, ולכן כשפים שהם משנים הטבע והנהוג המסור ביד הממונים נמצא הם מכחישים פמליא של מעלה, המה אותם הממונים על פעולות הטבעיים וגם זה נעשה על פי גזרתו יתברך שגזר להיות כח לכשפים בכך אחר חטא אדם הראשון שהגביר בחטאו כח הסיטרא אחרא בתערובת טוב ברע וגרם שיהיה לה שליטה בעולם, ולכן הכשפים שהם רוחות הסטרא אחרא יש להם שליטה בכך. ולכן בזמן הזה שנחלשה הסטרא אחרא גם כחן של כשפים נחלש שאין מצויים בכל מקום ואינם מצויין אצל כל אדם וכאשר תמצא בענין השדים שנתמעטו בעולם ואינם מצויים בכל מקום וגם כן הוא מטעם זה.

"וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹקִים הִיא". אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן שֶׁאֵין הַשֵּׁד יָכוֹל לִבְרֹאת בְּרִיָּה פְּחוּתָה מִכַּשְּׂעוֹרָה. רַב פָּפָּא אָמַר: הָאֱלֹקִים! אֲפִילּוּ כְּגַמְלָא נַמִּי לָא מָצִי בָּרִי! אֶלָּא הַאי מִיכְנִיף לֵיהּ, וְהַאי לָא מִיכְנִיף לֵיהּ. עיין פירוש רש"י ז"ל וקשא וכי לא יש בריה קטנה מקרוב? ועוד כיון דהשד נוטלה ומביאה מה הפרש איכא בין אם יש בה כח לאין בה כח מאחר דהשד נושא אותה? ונראה לי בס"ד הכונה כיון דמן הדין אין הטומאה שורה על פחות מכשעורה דאפילו טומאת מת החמורה אינה טמאה פחות משעורה לכך גם השד שהוא רוח טומאה אין לו כח לצוד בריה ולישא אותה וליטלה ממקום למקום אם היא פחותה משעורה ולכן הכינים דכמותן מעיקרן פחות משעורה אין השד יכול לשלוט בהם לטלטלם ולהביאם ממקום למקום דאין לו כח עליהם. והנה נודע מה שאמרו רבותינו ז"ל דמכה של כינים במצרים היו הכינים גדולים כביצים הן מה שהיו מן עפר הארץ שנהפך לכינים והן כינים שהיו במצרים קודם המכה שנתגדלו ונעשו כל אחת כביצה באופן שלא היה נמצא במצרים כינה קטנה כלל ובאו החרטומין להראות כוחן להביא קטנים ממקום אחר שהוא חוץ לגבול מצרים על ידי השדים שיביאום להם דאז ניכר שהם הביאו את הכינים האלה אחר המכה כיון דקטנים הם ולא יכולו דאין השד יכול ליטול בריה קטנה פחות משעורה לצוד אותה ולהביאה ממקום למקום ואז בעל כרחם הודו שזה המכה אצבע אלקים היא (שמות ח, טו) ששלטה בכינים הקטנים ועשתה אותם גדולים כביצים ולדעת רבי אליעזר רצו שהשד יברא להם כינים קטנים כבריית כנים הנהוגים ובזה יהי ניכר כי אלו הכינים הקטנים משלהם באו ולא יכולו, ובזה יתיישבו המקראות היטב ודו"ק.

אִי לָאו דִּזְעִירִי אַתְּ, לָא הֲוָה מְהַדְּרִינָן לָךְ, מִי אִיכָּא דְּזָבִין מִידִי הָכָא, וְלָא בָּדַק לֵיה אַמַּיָּא. קשא אם כן דהוא אדם חשוב אצלם איך רימו אותו מעיקרא? ונראה לי הדברים אלו אנשי הממשלה אמרי לזעירי ולא המוכרים כי היה אדם חשוב אצל אנשי הממשלה והלך לקבול אצל הממשלה על המוכרים והם הוציאו מעותיו מיד המוכרים ונתנו לו ואמרו לו אי לאו זעירי את, לא היינו חוששין לתביעה שלך ולא היינו מטפלים להחזיר לך מעותיך כי פשעת בעצמך שלא בדקת במים. ובחידושי הרמ"ה ז"ל כתב דזעירי רכב על החמור והוליכו להשקותו מים בעודו רוכב על החמור וכשנפשר וחזר להיות עץ היה צריך ליפול במים ונעשה לו נס וניצול עיין שם. ולפי זה יש לומר המוכרים אמרו לו כן אחר שראו שנעשה לו נס גדול שלא נפל במים נתכבד בעיניהם ולכך החזירו לו מעותיו. נמצא כל דבר הנעשה על פי כוחות הטומאה נבדק במים וידוע כל כוחות טומאה של כשוף וכיוצא נמשכים מן ס"מ שהוא מקור הטומאה ונקרא 'צמא' [131] כי מספר שמו קל"א כמנין צמא ובזה יובן הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם (ישעיה נה, א) דרצונו לומר כל דבר הנעשה על פי כוחות הצמא לכו לבדקו במים כי המים דוחין כוחות הטומאה בכמה דברים וכאשר תמצא בטבילה ובנטילת ידים.