דף ביאור

מסכת סנהדרין דף ס״ב עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת סנהדרין דף ס״ב עמוד א׳

מסכת סנהדרין דף ס״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 28 קטעים ממוספרים, כ־354 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

ואי לא קבליה עליה באלוה אלא לכבוד המלך השתחוה לו לא כלום הוא דהא לא אכוין לשם עבודת כוכבים:

אלא לאו שעבד עבודת כוכבים מאהבה ומיראת אדם כסבור שמותר לעשות והאי אומר מותר כי האי גוונא דידע ליה לאיסור עבודת כוכבים בכל עבודות שלה לאו העלם דבר קרי לה אע"פ שנעלם ממנו איסור אהבה ויראה שאין זו מגוף האיסור אלא א"כ נעלם ממנו עיקר עבודת כוכבים באחת מעבודותיה כסבור שעבודה זו מותר לה:

ורבא אמר לך לא הוי שגגת מעשה הכי אלא באומר מותר לעבוד עבודת כוכבים כסבור אין עבודת כוכבים בתורה:

אומר מותר היינו העלם דבר ובהא אפילו רבנן מודו:

ומשני אומר מותר דקאמינא היינו דקא עקר לה לגמרי:

העלם דבר קיום מקצת ובטול מקצת כגון יש עבודת כוכבים בתורה שלא לזבוח ושלא לקטר אבל המשתחוה מותר:

אינו חייב אלא אחת וכל עבודותיה באזהרה אחת הן לא תעבדם (שמות כ) הלכך אין כאן חלוק חטאות:

פוק תני לברא דטעות הוא ולקמן מפרש טעמא:

ועוד 23 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Sanhedrin 62a · Sefaria

תוספות

ורבא אמר [לך] לא באומר מותר ובריש הגולין (מכות דף ז. ושם) דממעט רבא מבשגגה פרט לאומר מותר התם גרס רבה דעני אביי בתריה אי נמי גבי גלות טובא בשגגה כתיבי:

מאי טעמא דר' יוסי בפ' כלל גדול (שבת ד' ע.) פ"ה דאכתי מ"ם דמאחת ומ"ם דמהנה למאי אתו ולשון מ"ט לא משמע כן ויש לפרש מ"ט דר' יוסי הא לשמעון ולשם משמעון לאבות ולתולדות איצטריך ומפרש משום דאסמכינהו אהדדי דרשינן נמי אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת:

העלם זה וזה בידו פי' דלא ידע לשבת בשום מלאכה כדמוכח בפ' כלל גדול (שבת דף ע. ושם) דמייתי עלה מתני' ארבעים מלאכות חסר אחת וא"ר יוחנן שאם עשה כולם בהעלם אחד כו' ולא דמי לשכח עיקר שבת דתנן התם אינו חייב אלא אחת דשכח לגמרי כגון תינוק שנשבה לבין הנכרים אבל הכא כי מדכרו ליה מדכר וא"ת מאי קאמר הכא תפשוט דילמא הכא דאינו חייב אלא אחד דשכח לגמרי כגון תינוק שנשבה לבין הנכרים ויש לומר דה"מ לשנויי הכי ובפ"ק דכריתות (דף ג:) משני רב פפא משכחת לה בתינוק שנשבה לבין הנכרים אי נמי דטעו בהאי קרא (שמות כ׳:כ׳) אלהי כסף ואלהי זהב אסירי דמיני אחרינא לא וה"נ הוה מצי לאוקמי במגפף לעבודת כוכבים שדרכה בגיפוף והוא סבור שאין דרכה בכך אלא כיון דלא קאי הכי לא חשש לדקדק:

הא לא קשיא תיפשוט בפרק כלל גדול (שבת דף ע: ושם) אהדר ליה רב נחמן לרבא האי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת ותימה דבפרק ב' דשבועות (דף יט. ושם) לענין טומאה ובפ"ג (דף כו.) לענין שבועה בעי כה"ג וקא פשיט רב נחמן לחומרא והכא לקולא וי"ל הכא שאני דשבת עיקר המצוה:

Tosafot on Sanhedrin 62a · Sefaria

מאירי

כבר ידעת שע"ז היא מאותן שזדונן במיתה בסקילה בהתראה וכרת בלא התראה ושגגתן בחטאת קבועה מי ששגג ועשה לה הרבה עבודות המחייבות בהעלם אחד כגון שזבח וקטר והשתחוה ונסך אם שגגתו בנעבד ר"ל שלא היה סבור שהיא ע"ז אלא אינדרוטא בעלמא ר"ל צלם העשוי לכבוד המלך אבל יודע הוא שעבודות אלו אסור לעשותן לע"ז או ששגג בכל כגון שלא היה יודע שאסור לעבוד ע"ז והוא הנקרא העלם זה וזה אינו חייב אלא אחת שכלן שגגה אחת היא אבל אם שגג בעבודות כלומר שיודע היה שזו ע"ז ושאסור לעבוד לה אלא שלא היה סבור שעבודות אלו אסורות חייב על כל אחת ואחת הואיל והעבודות חלוקות:

אף לענין שבת כל ששגג בשבת וכסבור שהוא חול אבל יודע שמלאכות אלו אסורות בשבת או שגג בכל והיה סבור שמותר לעשות מלאכה בשבת אינו חייב אלא אחת על כמה מלאכות וזהו הנה שהיא אחת אבל אם היה יודע שהוא שבת ושאסור לעשות בו מלאכה אבל סבור היה על מלאכות אלו שאינן מלאכה חייב על כל אחת ואחת כל זמן שהן מלאכות חלוקות הן אבות הן תולדות וזהו אחת שהיא הנה אבל מ"מ אם היה אב ותולדה או תולדות שלו אף בזו אינו חייב אלא אחת כמו שיתבאר במקומו:

הכותב שתי אותיות בשבת חייב בין שהיה דעתו לכתוב יותר בין שלא היה דעתו לכתוב יותר בין שיש לשתי אותיות אלו הוראה ר"ל שהן מלה אחת כגון דן ונח וכיוצא בו בין שאין להם שום הוראה ואין צריך בחיוב זה שיהו שתיהן תיבה אחת במקום אחר אלא באות אחד כפולה כגון שש תת גג חח וכיוצא באלו כמו שיתבאר במקומו:

זובח זה שכתבנו בענין ע"ז שהוא חייב לא סוף דבר בשגמר זביחתו אלא אפילו בשחט בה סימן אחד נתחייב שהרי יש כיוצא בו בפנים בחטאת העוף אא"כ גלה דעתו שבגמר זביחה הוא עובד כמו שביארנו במסכת חולין:

ע"ז ששברו מקל לפניה הרי זה כעין זביחה ונתחייב אפילו לא היתה עבודתה במקל כלל לא בשבירה ולא בצד אחר אבל אם זרקו מקל לפניה הואיל ואין עבודתה בכך אפילו היתה עבודתה באיזה ענין של מקל כגון להכות על התוף לפניה או לתתו בידה דרך שררה פטור שאין הזריקה מ"מ עבודתה ולא כעין פנים שהרי אינה זריקה המשתברת וכבר ביארנוה במסכת ע"ז:

Meiri on Sanhedrin 62a · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בפירוש רש"י בד"ה ועשה מאחת מהנה כו' אי נמי ועשה מהנה א"נ ועשה אחת כו' עכ"ל קיצר בדבריו אי נמי ועשה הנה דמ"ם מן מהנה נמי מיותרת לתולדות וק"ל:

בד"ה אחת שהיא הנה כו' ומדכתיב מ' יתירא והשתא כו' עכ"ל לא קאי אאחת שהיא הנה כו' דקאמר דהך מלתא לאו ממ"ם יתירא דריש אלא דהוה מילתא באנפיה נפשיה דמדכתיב מ"ם יתירא באחת ובהנה דריש דרשה אחרינא והשתא מפרש לה אחת כו' וק"ל:

בד"ה תיפוק ליה מאחת מהנה לרבי אבא פריך נהי כו' דהשתחואה ללאו כו' עכ"ל ונראה דהוא הדין דהוה מצי לפרש דלרב יוסף פריך דבעי למימר דלכולי עלמא השתחואה לא יצתה ללאו אלא לחלק ותיפוק ליה לחלק מאחת מהנה אלא דניחא ליה לפרש עיקר הקושיא [לרבי אבא] דע"כ ברייתא דרבי זכאי ליתא וקצת קשה כיון דלפום הך סברא דחילוק מלאכות מאחת מהנה נפקא ע"כ דהשתחואה ללאו יצתה אם כן מאי קאמר אבות זיבוח קיטור השתחוואה כו' דהא השתחואה אינו רק ל"ת ולא שייך ביה חיוב חטאת וק"ל:

בד"ה ותו לא מידי ליכא לשנויי מידי הלכך לא נפקא לן חילוק מלאכות בעבודת כוכבים מהכא כו' עכ"ל לא ניחא ליה לפרש שהם דברי המתרץ מסקנת הסוגיא דתו לא מידי דהיינו דתו לא קשה מידי [לרבי אבא] דליכא למילף חילוק מלאכות בעבודת כוכבים מאחת מהנה כדבעינן למימר וכן הוא סוגית התלמוד בכ"מ דמסקנת הסוגיא ותו לא מידי ותו לא קשה מידי משום דהכא ליכא לפרושי הכי דהא ודאי דאכתי קשה אתקפתא דרב יוסף וע"כ פירוש שאין זה דברי המתרץ אלא דמסקנת התלמוד הוא דתו ליכא לשנויי מידי משום דלפי דברי המקשה [לר' אבא] מהא דחילוק מלאכות מאחת מהנה יסייע ליה בהא דע"כ השתחואה ללאו אתא ודלא כרב יוסף אבל השתא דחילוק מלאכות בעבודת כוכבים ליכא למילף מאחת מהנה ע"כ דתו ליכא לשנויי מידי [לר' אבא] מכח אתקפתא דרב יוסף דהשתחואה ודאי אתי לחלק ולא ללאו ודו"ק:

Chidushei Halachot on Sanhedrin 62a · Sefaria

מהר"ם

בגמרא עד כאן לא קאמר ר"י התם דנפקא ליה חילוק ממאחת מהנה כו' כצ"ל ופירוש דשאר מלאכות נפקא ליה ממאחת מהנה דחייב חטאת על כל אחת ואחת ואם כן לא אצטריך הבערה למילף מיניה חילוק מלאכות ולכך ע"כ לא יצאת הבערה אלא שתהא היא עצמה בלאו ולא בשום כרת וקרבן ורבי נתן צריך לומר דאיהו לא משמע ליה למילף חילוק מלאכות ממאחת מהנה ולכך אצטריך ליה הבערה לחלק:

ברש"י ד"ה ועשה מאחת מהנה כו' מדסמכינהו אהדדי אחת שהיא הנה והד"א:

בא"ד מאחת מחייב הנה מהנה מחייב אחת והשתא מפרש לה כו' כצ"ל ומ"ש בספרים שלנו מדכתיב מ' יתירה ט"ס הוא דהא לאו מיתור המ' יליף לה אלא מדסמכי אהדדי ויתור מ"מ אתי לשם משמעון ולתולדות:

בתוס' ד"ה מאי טעמא דר"י בפרק כלל גדול פ"ה דאכתי מ"ם דמאחת ומ"ם דמהנה למאי אתא כו' והא דכתב רש"י הכא רבי יונתן מפרש טעמא דר"י היכי משמע ליה האי מהאי קרא צריך לומר דלא אתי רש"י לפרש בזה לישנא דמאי טעמא דהיכא דבא לפרש היכי משמע ליה מהאי קרא לא שייך על זה לישנא דמאי טעמא דלא שייך למימר מאי טעמא אלא היכא דלא מייתי שום קרא אבל היכא דמייתי קרא אלא דלא ידעינן היכי משמע ליה מהאי קרא אורחא דגמרא הוא לומר מאי משמע ולא לישנא דמאי טעמא הלכך הא דכתב רש"י הכא היכי משמע ליה מהאי קרא לאו פירושא דמאי טעמא דקאמר רבי יונתן הוא אלא שרש"י קושטא דמלתא קאמר ומילי בפני עצמן הן לומר דמדברי רבי יונתן יתפרש היכי משמע ליה מהאי קרא וק"ל ומה שכתב רש"י התם בפרק כלל גדול דאכתי מ"ם דמאחת ומ"ם דמהנה למאי אתא רצה לומר דלחלק ילפינן שפיר מדאסמיכן מאחת מהנה להדדי ויכול לדרוש אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת בלא שום מ"ם והא דכתב רש"י הכא בדברי רבי יונתן והכי משמע מאחת מחייב הנה מהנה מחייב אחת דמשמע גם לדרשה זו עצמה בעינן נמי מ"ם לא כתב זה אלא ליישב הלשון לפי מה דכתב מ"ם אבל לפי האמת אי לא הוה כתיב שום מ"ם הוה אתי דרוש זה שפיר טפי לכך פירש רש"י שם בפרק כלל גדול דאכתי מ"ם דמאחת וכו' למאי אתא ומפרש ר"י לפי דרך זה דאתא לשם משמעון ולאבות ותולדות:

Maharam on Sanhedrin 62a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

וְאִי לָא קַבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ בֶּאֱלוֹהַּ – לָא כְּלוּם הוּא. אֶלָּא לָאו, מֵאַהֲבָה וּמִיִּרְאָה?

קטע 2

וְרָבָא אָמַר לָךְ: לָא, בְּאוֹמֵר מוּתָּר.

קטע 3

אוֹמֵר מוּתָּר, הַיְינוּ הֶעְלֵם דָּבָר!

קטע 4

בְּאוֹמֵר מוּתָּר לִגְמָרֵי. הֶעְלֵם דָּבָר – קִיּוּם מִקְצָת וּבִיטּוּל מִקְצָת.

קטע 5

תָּנֵי רַבִּי זַכַּאי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: זִיבַּח, וְקִיטֵּר, וְנִיסֵּךְ, וְהִשְׁתַּחֲוָה בְּהֶעְלֵם אֶחָד – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

קטע 6

אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק תְּנִי לְבָרָא.

קטע 7

אָמַר רַבִּי אַבָּא: הָא דְּאָמַר רַבִּי זַכַּאי מַחְלוֹקֶת רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי נָתָן, דְּתַנְיָא: הַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.

קטע 8

וְרַבִּי נָתָן אוֹמֵר: לְחַלֵּק יָצָאת.

קטע 9

לְמַאן דְּאָמַר הַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת, הִשְׁתַּחֲוָאָה נָמֵי לְלָאו יָצָאת.

קטע 10

לְמַאן דְּאָמַר הַבְעָרָה לְחַלֵּק יָצָאת, הִשְׁתַּחֲוָאָה נָמֵי לְחַלֵּק יָצָאת.

קטע 11

מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם הַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת, דְּנָפְקָא לֵיהּ חִילּוּק מְלָאכוֹת מֵ״אַחַת מֵהֵנָּה״?

קטע 12

דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, ״וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה״ – פְּעָמִים שֶׁחַיָּיב אַחַת עַל כּוּלָּן, פְּעָמִים שֶׁחַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.

קטע 13

וְאָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? דִּכְתִיב ״וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה״. ״אַחַת״, ״מֵאַחַת״. ״הֵנָּה״, ״מֵהֵנָּה״. אַחַת שֶׁהִיא הֵנָּה, וְהֵנָּה שֶׁהִיא אַחַת.

קטע 14

״אַחַת״ – ״שִׁמְעוֹן״, ״מֵאַחַת״ – ״שֵׁם״ מִ״שִּׁמְעוֹן״.

קטע 15

״הֵנָּה״ – אָבוֹת, ״מֵהֵנָּה״ – תּוֹלָדוֹת. ״אַחַת״ שֶׁהִיא ״הֵנָּה״: זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת. ״הֵנָּה״ שֶׁהִיא ״אַחַת״: שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת.

קטע 16

אֲבָל הָכָא, דְּלָא נָפְקָא לֵיהּ חִילּוּק מְלָאכוֹת מִדּוּכְתָּא אַחֲרִיתִי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא הִשְׁתַּחֲוָאָה לְחַלֵּק יָצָאת.

קטע 17

חִילּוּק מְלָאכוֹת דַּעֲבוֹדָה זָרָה נָמֵי תִּיפּוֹק לֵיהּ מֵ״אַחַת מֵהֵנָּה״? ״אַחַת״ – זְבִיחָה, ״מֵאַחַת״ – סִימָן אֶחָד.

קטע 18

״הֵנָּה״ – אָבוֹת: זִיבּוּחַ, קִיטּוּר, נִיסּוּךְ, וְהִשְׁתַּחֲוָאָה. ״מֵהֵנָּה״ – תּוֹלָדוֹת: שָׁבַר מַקֵּל לְפָנֶיהָ.

קטע 19

״אַחַת״ שֶׁהִיא ״הֵנָּה״: זְדוֹן עֲבוֹדָה זָרָה וְשִׁגְגַת עֲבוֹדוֹת. ״הֵנָּה״ שֶׁהִיא ״אַחַת״: שִׁגְגַת עֲבוֹדָה זָרָה וּזְדוֹן עֲבוֹדוֹת.

קטע 20

הַאי שִׁגְגַת עֲבוֹדָה זָרָה, הֵיכִי דָּמֵי? אִי קָסָבַר בֵּית הַכְּנֶסֶת הוּא וְהִשְׁתַּחֲוָה לוֹ, הֲרֵי לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.

קטע 21

אֶלָּא דַּחֲזָא אִנְדְּרָטָא וּסְגֵיד לֵיהּ. אִי קַבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ – מֵזִיד הוּא, אִי לָא קַבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ – לָא כְּלוּם הוּא.

קטע 22

אֶלָּא מֵאַהֲבָה וּמִיִּרְאָה. הָנִיחָא לְאַבַּיֵּי, דְּאָמַר חַיָּיב; אֶלָּא לְרָבָא, דְּאָמַר פָּטוּר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

קטע 23

אֶלָּא בְּאוֹמֵר ״מוּתָּר״. תִּפְשׁוֹט דִּבְעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: הֶעְלֵם זֶה וָזֶה בְּיָדוֹ, מַהוּ?

קטע 24

תִּיפְשׁוֹט, דְּאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. הָא לָא קַשְׁיָא, וְתִפְשׁוֹט.

קטע 25

וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לְהָנֵי קְרָאֵי בַּעֲבוֹדָה זָרָה? דְּאִילּוּ הָכָא, כְּתִיב: בְּמָשִׁיחַ – פַּר, וּבְנָשִׂיא – שָׂעִיר, וּבְיָחִיד – כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה.

קטע 26

וְאִילּוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה תְּנַן: וְשָׁוִין שֶׁבִּשְׂעִירָה כְּיָחִיד.

קטע 27

וְתוּ לָא מִידֵּי.

קטע 28

כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אָמַר: