מסכת סנהדרין דף ס׳ עמוד ב׳

מתני' אחד העובד מפרש בגמרא:

אחד המזבח ואחד המקטר וכו' ובגמרא מוקים לה לכולה מתניתין בשאין דרכה של אותה עבודת כוכבים לעבדה בכך ואפ"ה אהנך עבודות מיחייב כדיליף לה בברייתא:

והמקבלו עליו באלוה ואפי' אמירה בעלמא כגון האומר לו אלי אתה דאיתקש לזביחה דכתיב (שמות לב) וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל ל"א והמקבלו לאלוה שלא בפניו והאומר לו אלי אתה בפניו ותנא סיפא לגלויי רישא דאי תנא רישא הוה אמינא הני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא תנא סיפא בפניו מכלל דרישא שלא בפניו ואפ"ה חייב:

אבל המגפף והמנשק שלא כדרכה:

עובר בלא תעשה דלא תעבדם יתירא כתיבי חד בדברות ראשונות ואחרונות וחד לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם (שמות כ״ג:כ״ד) אם אינו ענין לכדרכה תנהו ענין לשלא כדרכה אבל מיתה לא מיחייב בשלא כדרכה אלא הני דפרט בהו קרא:

הנודר בשמו בלשון נדר קונם עלי כל פירות שבעולם בשם עבודת כוכבים פלונית אם ארחץ:

והמקיים בשמו שבועה נשבע מתרגם מקיים:

עובר בלא תעשה ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שם):

וליחשוב נמי זורק פירש הקונטרס בשלמא מקבל ומוליך משום דלא אשכחן דליהוו עבודה הנעשות לשם עבודת כוכבים כדאשכחן גבי ניסוך ישתו יין נסיכם והיינו כר' יהודה דדריש בספרי להאי קרא דיין נסיכם גבי עובדי כוכבים אבל ר' נחמיה מוקי לה בישראל ומיהו לרבי נחמיה בלאו הכי אשכחן קראי בדברי קבלה וקטר לבעל והסך נסכים לאלהים אחרים (ירמיהו ז׳:י״ח):

זובח לאלהים יחרם פ"ה כל אלהים במשמע אפילו שלא כדרכה מדלא כתיב עובד לאלהים בזביחה יחרם ולא היה יכול לפרש דע"כ לשלא כדרכה אתא דאי לכדרכה מוילך ויעבוד נפקא דה"א לעולם לכדרכה ובא ללמדך על הכלל דאפי' כדרכה לא מחייבה אלא בעבודת פנים:

המקטר והמנסך מניין ת"ל בלתי לה' לבדו תימה דבסמוך יליף מיציאת זביחה ללמד על הכלל כולו וי"ל דאי לאו בלתי לה' לבדו ה"א מה זביחה שהיא עבודת דם ואתא לרבויי זורק אבל מקטר ומנסך לא:

מניין לרבות השתחואה וא"ת ת"ל מדאיתקש לזביחה דכתיב (שמות ל״ב:ח׳) וישתחוו לו ויזבחו לו כדיליף (לקמן סנהדרין דף סג.) האומר אלי אתה דכתיב ויאמרו לו אלה אלהיך ישראל וי"ל דהתם הוי כדרכה דאותו עגל אורחיה בזביחה הוה והא דיליף מהתם אלי אתה משום דאלי אתה אורחיה בכל עבודת כוכבים:

אזהרה מניין וא"ת ות"ל מהיכא דנפקא לי' אזהרה למגפף ומנשק מלא תעבדם כדפ"ה במתני' וי"ל דאי אתא לאזהרה דהשתחואה לא הוה מוקמינן ליה למגפף ומנשק:

המשנה השמינית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר העובד ע"ז צריך שתדע שעבודת ע"ז חלוקה על שלש דרכים הראשונה עבודה מעבודות המיוחדות לשם והיא שאנו מזכירין בתלמוד תמיד אחת מארבע עבודות ופרטן משתחוה זובח מקטר ומנסך והזורק בכלל המנסך שזריקת הדם כעין נסוך היא וכן כל מיני הקרבה בכלל זובח והוא הדין למזמר לפניה שהזמר ממכשירי קרבן הוא וכל שעבד ע"ז באחת מעבודות אלו אע"פ שלא היה דרך עבודתה בכך ואפילו לא היתה תכלית כונתו לעבדה אלא להכעיס חייב סקילה בהתראה או כרת בלא התראה וחטאת בשוגג מפני שעבודות אלו נזכרות בע"ז במקראות זביחה והשתחואה וישתחו לו ויזבחו לו קטור אשר חלב זבחימו נסוך יין נסיכם זריקה בל אסיך נסכיהם מדם והם כעין עבודת פנים אבל מולק ומקבל לא נזכרו בע"ז והשתחואה מ"מ אע"פ שהוזכרה בע"ז אינה כעין פנים אלא שמרוב כבוד שבה דנוה כעין פנים וכן שדרך רוב עבודות זרות בכך והשתחואה זו אינה צריכה פשוט ידים אלא משיכבוש פניו לה בקרקע חייב השניה הוא שעושה לה עבודה של כבוד אבל לא ממין אלו וכן אין עבודתה בכך כגון גפוף ונשוק וכיוצא באלו ודבר זה בלא תעשה השלישית שאינה עבודת כבוד אלא שדרך עבודתה בכך וכל שדרך עבודתה בכך אפילו היה דרך קלון הרי זה נסקל הא אלו לא היה דרך עבודתה בכך אפילו היתה עבודתה דרך בזיון בחברתה כגון שפער עצמו למרקילוס או זרק אבן לפעור פטור ואזהרתן של אלו עם עונשיהן כך היא אזהרה לכדרכה כי תאמר בלבבך איכה יעבדו כלומר הזהר שלא תאמר כן וי"מ מלא תעבדם ואינו נראה כן ועונש שלה וילך ויעבוד אלהים אחרים אזהרה לשלא כדרכה בזבוח וקטור ונסוך והשתחואה מלא תשתחוה ובכללה כל עבודת פנים או ולא יזבחו עוד ועונש שלה זובח לאלהים יחרם או ויעבוד וישתחו ואזהרה לכל דרך כבוד שאין שם עונש לא תעבדם:

ועל שלשה דרכים אלו באה משנה זו ואמר אחד העובד ר"ל בכדרכה או המזבח והמקטר והמנסך והמשתחוה אע"פ שאינו כדרכה וכן המקבלו עליו באלוה והוא שאמר לאיזה דבר הריני מקבל עלי דבר זה לאלוה או כוכב זה או הר זה אע"פ שאינו לפניו או שאמר לו בפניו אלי אתה בכל אלו נסקל אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרבץ והמרחיץ והסך והמלביש והמנעיל וכן כל מיני כבוד שאינם עבודה עובר בלא תעשה ואזהרתו לא תעבדם שכל מין של כבוד בכלל עבודה הם אלא שאין לוקין עליהם הואיל ואינן עבודה גמורה או שהוא לאו שבכללות וכן הנודר בשמו והוא שאמר קונם עלי כל פירות שבעולם בשם ע"ז פלונית אם ארחץ והמקיים בשמו כלומר שהוא נשבע בשמו וכדמתרגמינן נשבע מקיים עובר בלא תעשה ואזהרתו ושם אלהים אחרים לא תזכירו:

ויש שואלין ומאי איריא נודר ונשבע והרי אף בהזכרה בעלמא כן אלא נודר ונשבע הוצרך ללמד בהם שאינו במיתה וי"מ במקיים שהדירו אחר בשם ע"ז וקיים את הנדר ונודר או נשבע שהזכרנו שאסור אם עבר ועשה לוקה אע"פ שאין בו מעשה לדעת גדולי המחברים אלא שגדולי המפרשים חולקים עליהם ממה שאמרו בגמ' שלא נאמר כן אלא לדעת ר' יהודה שהוא סובר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואין הלכה כמותו ואין נשבע זה בכלל מה שאמרו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם שלא נאמר אלא בשבועת שקר כמו שאמרו לא ינקה בית דין של מעלה הוא דאין מנקין אותו הא בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו ולדעת גדולי המחברים נראה שאף זה בכלל:

הפוער עצמו לפעור או זורק אבן למרקילוס אע"פ שאין כאן דרך עבודה ולא מין של כבוד ואפילו עשה דרך גנות ובזוי הרי זה נסקל ודברים אלו כלן בשכונת עבודתו לקבלו באלוה ואף העושה דרך גנות הואיל ועבודתו בכך ושהתרו בו על כך סתמו מקבלו הוא עליו אבל אם עשה כן ומיראה התבאר בגמ' שהוא פטור:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שבארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

השוחט קדשים בחוץ אע"פ שלא העלה אם עשה כן במזיד חייב כרת שנאמר איש אשר ישחט וכו' דם יחשב וכו' ונכרת ובשוגג חייב חטאת קבועה כמו שיתבאר במקומו:

השוחט את הבהמה ולא כיון בגוף השחיטה להיותה לשם ע"ז אלא שכיון בשעת שחיטה לזרוק הוא דמה או להקטיר חלבה לע"ז הרי זו פסולה ואסורה בהנאה אע"פ שלא זרק ולא הקטיר שמחשבה שהוא מחשב בשעת עבודה לעבודה אחרת לשם ע"ז מועלת לאסור אע"פ שאינו מחשב על אותה עבודה בעצמה שהוא עושה עכשיו ולחייב את המחשב כעובד ע"ז וכן לענין פגול כל שכיון הכהן העובד בשעת שחיטה לזרוק את הדם למחר אחר זמנו הרי זה פגול והוא חייב כרת כאלו חישב לאכלו חוץ לזמנו גם כן כמו שיתבאר במקומו:

פירוש רש"י בד"ה אבל המגפף כו' תרי תעבדם יתיר' כתיבי חד כו' עכ"ל כ"ה בכל פרושים של פירוש רש"י הישנים ומהרש"ל כתב כי טעות הוא זה ותלה הטעות בדפוס לובלין והגיה דלא תעבדם יתיר' כתיב כו' ודדברות הראשונות ואחרונות לא חשיב רק כחד כפירוש רש"י לקמן גבי ג' השתחואות ונראה מדבריו לפי הגהתו שהוא הבין דלא הוה רק חד לא תעבדם יתירא משום דחד מהן איצטריך לאזהרה לכדרכה ואידך לא תעבדם דמייתר אא"ע לכדרכה תנהו שלא כדרכה וכן דעת הסמ"ג דחד לא תעבדם אתי לאזהרה לכדרכה ואידך לשלא כדרכה אבל רש"י לקמן פירש דאזהרה לכדרכה מפן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו גו' וכן מוכח לקמן גבי זובח למרקוליס אם אינו ענין לכדרכה דכתיב איכה יעבדו גו' וכי האי גוונא אמרו לקמן גבי ג' השתחואות לכדרכה מאיכה יעבדו גו' נפקא והשתא ניחא דבאם אינו ענין לכדרכה הנהו תרי לא תעבדם ככל הפירושים הישנים דהיינו ודאי חד דדברות ראשונות ואחרונות כפירוש רש"י לקמן ואידך לא תעבדם ולא תעשה גו' מייתרי הני תרתי וקאמר דאתי חד מינייהו לשלא כדרכה במגפף ומנשק ואידך לא הזכיר רש"י הכא למאי אתא אבל לקמן מוקמי' ליה יכול אפילו נעבד כהמן תלמוד לומר לא תעבדם ופירש רש"י שם מלא תעבדם יתיר' והתימה מדברי הסמ"ג דכולי שמעתיה אינה מוכחת כדבריו ומיהו לקמן לרבי אמי דתני זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת משמע דלא תעבדם איירי שפיר אתי לכל הני כדברי הסמ"ג וק"ל:

תוס' בד"ה וליחשוב כו' גבי ניסוך ישתו יין נסיכם והיינו כר' יהודה דדרש בספרי כו' גבי עובדי כוכבים אבל ר"נ מוקי לה בישראל כו' עכ"ל ורש"י פירש בחומש דרבי (יוסי) [יהודה] דורשה כולה כנגד ישראל ור"נ דורשה כולה כנגד העובדי כוכבים ע"ש ר"ל כנגד ישראל שישראל יאמרו כן לעובדי כוכבים אי אלהימו גו' אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וכנגד העובדי כוכבים היינו שהעובדי כוכבים יאמרו כן לישראל אי אלהימו גו' וק"ק למה לא כתבו התוס' כן על פירוש הקונטרס בקיטור אשר חלב זבחימו גו' דהיינו כרבי (יוסי) [יהודה] דדריש ליה בספרי גבי עובדי כוכבים אבל ר"נ מוקי לה בישראל וק"ל:

בד"ה זובח לאלהים כו' ובא ללמד על הכלל דאפילו כדרכה לא מחייב אלא כו' עכ"ל וכן הלאו דלא יזבחו עוד את זבחיהם כו' הוה אמינא דבא ללמדך דאפילו כדרכה לא מחייב אלא בעבודת פנים א"נ לזובח להכעיס כדלקמן ומיהו בהשתחואה דהכא ליכא למימר הכי דבא ללמדך דאפילו כדרכה לא מחייב אלא כעין השתחואה דהוי דרך כבוד ולא פוער לפעור וזורק למרקוליס דאם כן הני שלשה לאוין בהשתחואה למה לי דעל כרחך אתי חדא לאזהרת מיתה בהשתחואה לשלא כדרכה כדלקמן דללאו גרידא מלא תעבדם ילפינן ליה כמו מגפף ומנשק ודו"ק:

בד"ה המקטר כו' דאי לאו בלתי לה' לבדו ה"א מה זביחה כו' אתא לרבויי זורק כו' עכ"ל מיהו איצטריך נמי למדת דבר שהיה בכלל כו' דאי מבלתי לה' לבדו לחוד לא הוה ממעטינן שאר עבודות אפילו שאינן בפנים אי לאו דאי מה זביחה שהוא עבודת פנים כו' ובהכי יתיישב לקמן דקאמר אימא דיצא השתחואה ללמד על הכלל כולו כו' דליכא לאקשויי דא"כ בלתי לה' לבדו גו' ל"ל די"ל דאי לאו בלתי לה' הוה אמינא דזובח יצא מן הכלל וללמד כו' ולרבויי זורק אבל השתא דכתיב בלתי לה' לבדו גו' ולרבויי נמי עבודת פנים אית לן למימר טפי לרבויי גם כל שאר עבודות מהשתחואה וזובח לגופיה דמחשבין כו' ועוד י"ל בזה דא"נ אתי זובח דמחשבין מעבודה לעבודה איצטריך בלתי לה' לבדו דמחשבין מעבודה לעבודה בכל עבודת פנים ואי לאו בלתי לה' גו' ה"א דדוקא מחשבין מזובח לזורק ודו"ק:

במתניתין העובד ע"ז וכו' האי מתניתין קאי אמתניתין דלעיל דקתני אלו הן הנסקלין הבא על האם וכו' וקחשיב ואזיל נמי הבא על הזכר והמגדף והעובד ע"ז והנותן מזרעו למולך והדר מפרש כל אחד ואחד במשנה בפני עצמו ובמשנה שלפני זו פירש דין מגדף ובמשנה זו בא לפרש דין העובד ע"ז:

שם בגמ' לפי שיצאת זביחה לדון בעבודת פנים מנין לרבות השתחואה שיטת תנא דברייתא זו כך היא דמתחלה מקשה אין לי אלא זובח מקטר ומנסך מניין וכל שכן השתחואה דקשה עלה מניין והשיב תלמוד לומר בלתי לה' לבדו ריקן וכו' וכדי שלא תאמר דמריקן העבודות כולן וכו' נלמד ג"כ השתחואה לכך הקשה לפי שיצאת זביחה וכו' רצה לומר דאפילו השתא דכתיב בלתי לה' לבדו וריקן העבודות כולן לשם המיוחד עדיין לא נלמד מזה השתחואה משום דכיון שיצאתה זביחה מן הכלל לא נוכל ללמוד מזה כי אם מה שדומה לזביחה דהיינו עבודת פנים והשתחואה לא מקרי עבודה ואם כן מניין לרבות השתחואה וכו' עונש שמענו אזהרה מניין וכו' ואזהרה לזובח פי' התוס' לקמן בדף שאחר זה דבור המתחיל מנין לזובח בהמה למרקוליס דילפינן לה מקרא רלא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים דאיתא לקמן ולקמן נפרש שם דברי התוס' אבל אין לומר דיליף אזהרה לזובח בשלא כדרכה מלא תעבדם יתירה דמיניה נפקי לא תעשה בגיפוף ונישוק בשלא כדרכה כדפירש רש"י במתניתין ומהתם נפקי נמי אזהרה לזוכה שלא כדרכה משום דאי להכי אתי לא הוה מוקמינן ליה ללא תעשה דגיפוף ונישוק דרלמא לאזהרת זובח לחוד אתי כמו שפירשו התוס' בדף זה ד"ה אזהרה מניין וכו' גבי אזהרת השתחואה תלמוד לומר כי לא תשתחוה לאל אחר והא דלא יליף אזהרה להשתחואה שלא כדרכה מלא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם דמייתי רש"י במתניתין דהא לא תשתחוה נמי קרא יתירה הוא דכבר כתיב בדברות ראשונות ואחרונות לא תשתחוה להם דכולהו קראי צריכי כדאמרינן לקמן בדף ס"ג אמר אביי שלש השתחואות למה אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה וכו' ע"ש:

ברש"י ד"ה אחד המזבח ואחד המקטר וכו' ובגמרא מוקי לה לכולה מתניתין כשאין דרכה וכו' רצה לומר האי בבא דאחדה מזבח ואחר המקטר כל הני פרטי מוקי לה בשאין כדרכה של אותה ע"ז לעבדה בכך ולכך לא מחייב מיתה אלא אהנך עבודות דפורט והולך המזבח והמקטר וכו' אבל הרישא דאחד העובד איירי בעובדה באותה עבודה שדרכה של אותה ע"ז לעובדה בכך ולכך חייב בכל עבודה שבעולם שדרך לעבדה בה:

ד"ה והמקבל עליו באלוה ואפי' באמירה בעלמא כגון האומר אלי אתה וכו' לישנא אחרינא והמקבלו לאלוה שלא בפניו האומר אלי אתה בפניו וכו' נראה דללשון ראשון גריס רש"י במתניתין המקבלו לאלוה האומר לו אלי אתה ולא גרסי' והאומר בוי"ו דחד מילתא היא וסיפא פירושא דרישא היא כאלו אמר המקבלו לאלוה כגון האומר אלי אתה וללשון שני גריס והאומר בוי"ו ותרי מילי נינהו ורישא במקבלו שלא בפניו שאומר אלי הוא וסיפא במקבלו בפניו שאומר אלי אתה ותנא סיפא לגלויי רישא דאי לא תנא סיפא הוה אמינא דרישא דהמקבלו לאלוה איירי בפניו ובספר חכמת שלמה ראיתי שכתב וזה לשונו ולי נראה בפניו לא בעי קבלה לאלוה אלא באלי אתה סגי אבל שלא בפניו לא סגי באמרו אלי הוא אלא צריך קבלות אלהות דהיינו אלך ואעבדנו ודו"ק עכ"ל ובתחלת הדעת דבריו אינם מובנים מה היה כוונתו בזה אבל לי נראה שבא לתרץ ליתני שלא בפניו ולא בעי בפניו שזה היה קשה גם כן לרש"י ומחמת זה כתב רש"י דתני סיפא לגלויי רישא ובא הוא לתרץ בענין אחר ולומר דתרוייהו צריכי למתני שלא בפניו וגם בפניו משום דדיניהם חלוקים דבפניו סגי באומר אלי אתה ושלא בפניו לא סגי באמרו אלי הוא אלא צריך לומר אלך ואעבדנו וגם לומר אלי הוא אבל אין לפרש דבריו דרצה לומר דשלא בפניו לא סגי באמרו אלי הוא אלא צריך לומר אלך ואעברנו לחוד דאם כן הוה מוכרח לומר שאלך ואעבדנו עדיף יותר להתחייב טפי מאומר אלי הוא ואין סוגיות הגמרא דלקמן משמע כן בהא דרמי לקמן מתניתין אהדדי דהכא תנן העובד ע"ז עובד אין אומר לא והאנן תנן האומר אעבוד וכו' כאשר אבאר לקמן אם ירצה השם כנ"ל לפרש דבריו שזאת היתה כוונתו אבל דבריו אלו אין להם רמז וראיה בסוגיא דשמעתין רק בדויה מן הלב:

ד"ה אבל המגפף והמנשק וכו' נראה לי דהכא גרסינן תרי לא תעבדם כתיב חד בדברות ראשונות ואחרונות וחד לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם וכו' דהך דכתיבי בדברות ראשונות ואחרונות חד חשיבי דדברות אחרונות לא חשיב דאהדורי קא מהדר ליה משה לישראל מה ששמעו ועיין לקמן בדף ס"ג ונוכל גם כן לגרוס דלא תעבדם יתירה כתיב חד בדברות ראשונות ואחרונות כו' אבל משמעות לשונו של רש"י דמסיים חד בדברות ראשונות ואחרונות וחד לא תשתחוה ולא תעבדם וכו' משמע דגריס לעיל מיניה תרי לא תעבדם כתיבי דאם לא כן לא נופל על זה לשון חד וחד וכו' וקל להבין ואכתוב עוד מזה בסמוך ברש"י בגמרא ד"ה אחד העובד כל עבודה וכו':

ד"ה הגורר בשמו בלשון נדר קונם עלי כל פירות שבעולם בשם ע"ז פלונית אם ארחץ יש לתמוה למה צריך רש"י לסיים אם ארחץ דהא כשאומר קונם עלי כל פירות שבעולם לחוד נמי מקרי נדר וכשאומר קונם עלי כל פירות שבעולם אם ארחץ זהו נדר על תנאי והכא לא צריך רש"י לפרש אלא שעשה הקונם שהוא לשון קרבן בשם ע"ז כאלו אמר יהיו כל פירות שבעולם עלי באיסור קרבן של ע"ז פלונית ומצאתי בפי' המשניות של ברטנורה שלא סיים בפירושו כך אלא זה לשונו הנודר בשמו קונם עלי כל פירות שבעולם בשם ע"ז פלוני עכ"ל ואפשר שזה שכתוב ברש"י שלפנינו אם ארחץ איזה תלמיד טועה כתבו:

ד"ה והמקיים בשמו נשבע דנשבע מתרגם מקיים כצ"ל:

ד"ה זהו עבודתו וחייב עליה מיתה כצ"ל ובגמרא מפרש לקמן דאפילו נתכוון לבזותה חייב: