מסכת סנהדרין דף מ״ח עמוד ב׳

התם מחמת מררייהו מתוך צערן הן עושין כן ואין זו הזמנה:

אבל נגעו במטה אסורין ואי משום מררייהו למה נאסרין בנגיעת המטה:

במטה הנקברת עמו שנושאין אותו בה לקבורה ורגילין היו לקוברה עמו הלכך אע"ג דמשום מררייהו הוא נאסרין בנגיעה ומדרבנן משום דמיחלפי בתכריכי המת ואתי למימר תכריכי המת מותרין אבל במטה שמת בה אין רגילין לכורכו עליה בתכריכי קבורה אין נאסרין דמשום הזמנה ליכא דהא מחמת צערא הוא ומשום גזירה נמי ליכא דהא לא מיחלפא בתכריכי המת:

אסור להניח בו מעות דהזמנה מילתא היא וקשיא לרבא:

הניח בו תפילין כו' באקראי בעלמא:

אימא הכי כיס שעשאו לתפילין והניח בו תפילין אסור להניח בו מעות ומשום סיפא איצטריך למיתנייה לאשמועינן כרב חסדא דצר ביה ולא אזמניה לא הוו תשמישי מצוה בהכי:

ציפון זהב לתפילין:

פסולות הלכה למשה מסיני הוא:

אע"פ שלא עיבדן לשמן פי' הקונטרס דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה וקשה לר"ת דקיימא לן בהזמנה הלכה כרבא ובעיבוד לשמה קיימא לן כרשב"ג כדמוכח בפרק הניזקין (גיטין דף נד:) בההוא דאתא לקמיה דר' אמי אמר ליה ספר תורה שכתבתיו גוילין לא נעבדו לשמן אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך (ואי) אתה נאמן להפסיד ס"ת ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ס"ת דהא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרש ר"ת דרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא סבר כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה משום דלא סגי בהזמנה וקשה דא"כ אביי כת"ק דלא בעי עיבוד לשמה ובפ' התכלת (מנחות דף מב: ושם) א"ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעינו לה ודייק מינה דבעי צביעה לשמה והתם מדמי טווייה לשמה לעיבוד דהכא וה"ה צביעה וצ"ל דאביי לא קיבלה מיניה התם:

בשלמא למ"ד נכסים למלך תימה דבסוף הגולין (מכות דף יב.) משמע דברח לפי שהיה סבור דמזבח קולט דאמר שלשה טעיות טעה יואב וי"ל דלהמלט אי אפשר דיכולין לשומרו שלא יברח וימות ברעב ולא נתכוון אלא להוריש נכסיו לבניו ובירושלמי איכא פלוגתא דאמוראי דאיכא מ"ד סבור היה יואב דקרנותיו של מזבח היו קולטין ואין לך קולט אלא גגו של בית עולמים אבל של שילה אינו קולט ואיכא מאן דאמר מאן דכתיב ביה תחכמוני ראש השלישי היה טועה אלא לסנהדרין ברח אמר מוטב יהרג בב"ד וירשו בניו את נכסיו ואל יהרגהו המלך וירשהו המלך:

מחיל לפיכך תני יעשה דימוס או זילוף ת"ש היו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על אחרים להצילם קשיא לאביי דכיון דאחרים מצילין אותן לא נאסרו ש"מ הזמנה לאו מילתא היא ודחי התם לאו הזמנה היא משום מררותיה היא דזריק ולא גמר לאזמוניה אי הכי דמשום מררותיה זריק להו אפי' נגעו במטה לישתרו אמאי קתני רשב"ג אומר בד"א בשלא נגעו במטה אבל נגעו במטה אסורין תרגמה עולא במטה הנקברת ומשום דמיחלפא בתכריכי המת ת"ש כיס שעשאו להניח בו תפילין אסור להניח בו מעות קשיא לרבא ופריק אימא שעשאו להניחו והניח בו תפילין ת"ש אמר לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתק של תפילין עד שלא נשתמש בו קודש מותר להשתמש בו חול משנשתמש בו קודש אסור להשתמש בו חול קשיא לאביי ופריק תנאי היא דתניא ציפה לתפילין זהב או שתלה עליהן עור בהמה טמאה פסולין עור בהמה טהורה כשרין ואף על פי שלא עבדן לשמן [רשב"ג אומר כו' עד שיעבדן לשמן] אביי כתנא קמא ורבא כרשב"ג וקיימא לן דהלכתא כרבא דאמר הזמנה לאו מלתא היא אלא בעי הזמנה ועשייה כרב חסדא דתרוייהו סבירא להו דהדדי וכחדא שיטתא קיימי והילכתא כהני מתנייתא כולהו דקאי כוותיה וכתירוצא דתרצינהו ומתמהי' ומי איכא דוכתא דבתר דשכיב שכבא ארגו ליה בגד לתכריכין דבעי כי הא בעי האורג בגד למת וא"ל רבא לרבינא אין שככי דהרפניא כלומר בהרפניא מלינין המת ותכריכיהן כלין ביום ובלילה אורגין לו בגד ומשלימין:

ת"ר הרוגי מלכות נכסיהן למלכות הרוגי ב"ד נכסיהן ליורשין [רי"א אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין] ואקשינן לר' יהודה והכתיב הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו ופריק ר' יהודה אומר אחאב את נבות ואת בניו הרג שנא' אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי אמש נאום ה' ושלמתי לך בחלקה הזאת וגו' ואחאב דודו הוא כי אחי אביו היה ולו משפט הירושה ומדין ירושה בא לו ולא מדין מלכות וסוגיין כרבנן:

אמר רב יהודה אמר רב כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד בשעה שבא שלמה להרוג את יואב א"ל תרתי לא תעביד בההוא גברא אי שבקיה בלטוותא דלטייה אבוך לההוא גברא או קביל לטוותא אי בעית למיקטלי וקיבלן שלמה שנאמר ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר. ומנלן דנתקיימו בזרע דוד שנאמר אל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו' זב זה רחבעם כו' וזה מפורש בתלמוד א"י בקדושין פ' [האשה נקנית] אמר הכי תמן תנינן האב זוכה לבן בה' דברים בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים בנוי שנאמר והדרך על בניהם. בכח שנאמר גבור בארץ יהיה זרעו. בעושר שנאמר לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. בחכמה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו'. בשנים שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם. וכשם שזוכה לו בה' דברים כך מחייבו בה' דברים שנאמר יחולו על ראש יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם. זב תשיש. מצורע עזיב. מחזיק בפלך בורי. נופל בחרב קצר ימים וחסר לחם מסכן כדאתא שלמה מקטיל ליואב א"ל יואב אבוך גזר עלי ה' גזרות קבלון ואנא מיקטיל וקבלון וכולן איקיימון בדבית דוד זב רחבעם שנאמר והמלך רחבעם התאמץ לעלות למרכבה מאן דאמר זב ומאן דאמר איסטניס מצורע זה עוזיהו שנאמר ויהי עוזיהו המלך מצורע עד יום מותו ומחזיק בפלך זה יואש שנאמר ואת יואש עשו שפטים ותני ר' ישמעאל מלמד שהעמידו עליו בריונים קשים שלא הכירו אשה מימיהם והיו מענין בו כאשה הה"ד וענה גאון ישראל בפניו ועינה גאון ישראל. ונופל בחרב זה יאשיהו שנאמר ויורו המורים למלך יאשיהו אמר ר' יוחנן שעשאוהו ככברה. תני ר' ישמעאל שלש מאות חצים השליכו

כיס שעשאו להניח בו תפילין ועשה כן אסור להניח בו מעות עשאו להניח ולא הניח או שלא עשאו להניח והניח מניח בו מעות על הדרך שביארנו בסודר האומר לאומן עשה לי תיק של ספר תורה או נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בהן קדש משתמש בהן חול משנשתמש בהן קדש אסור להשתמש בהם חול:

תפילין שחיפה קציצתן בזהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולים אבל אם חיפה בעור טהורה אלא שלא נתעבד לשמה כשר אבל הרצועה צריך עבוד לשמה על כל פנים ויש פוסקין בו כרבן שמעון בן גמליאל ואף של קציצה צריך לשמה וקלף שהפרשיות נכתבות בו מיהא לדברי הכל יראה שצריך עבוד כספר תורה ויש חולקין בו וכבר ביארנו דינין אלו בכדי היכולת בראשון של מגלה במשנת י"ב וכן הארכנו בה הרבה בחבור ספר תורה שחברנו בחסד עליון:

בתוס' ד"ה אף על פי שלא עיבדן לשמן וכו' ודייק מינה דבעי צביעה לשמה וכו' פי' ממאי שהשיב רב שמואל לאביי והגיד לו איך הן צובעים מאותה צביעה דייק שם גמרא דבעיא צביעה לשמה עיין שם:

ד"ה בשלמא וכו' ובירושלמי איכא פלוגתא וכו' היה סבר דקרנותיו של מזבח היו קולטים ואין לך קולט אלא גגו של בית עולמים אבל של שילה אינו קולט כצ"ל:

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר נִכְסֵיהֶם לַמֶּלֶךְ, הַיְנוּ דִּכְתִיב: "בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹקִים וָמֶלֶךְ". אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: נִכְסֵיהֶן לַיּוֹרְשִׁין, לָמָּה לִי 'וָמֶלֶךְ'?. (מלכים א כא, יח). קשא דקארי לה מאי קארי לה, דאיך ניחא ליה למקשן כסברת מאן דאמר נכסיהם הם למלך דגם בזה יקשה למה לי 'בֵּרַךְ אֱלֹקִים'? ונראה לי בס"ד דהמקשן סבירא ליה הוצרכו לומר 'בֵּרַךְ אֱלֹקִים' כדי לשכך דעת המון העם שיאמרו נשפך דם נקי בעדות שקר ששחדם אחאב להעיד בשקר לכך העידו 'בֵּרַךְ אֱלֹקִים' כי בעדות זו יש כפרנות שצריך שיעידו לפני הסנהדרין דברי הקללה כאשר יצאה מפיו של המברך ממש דרק בתחילת דבר יאמרו יכה יוסי את יוסי אך סוף דבר צריך שיאמרו כמו ששמעו ממש דעל ידי כך הסנהדרין כשומעם קורעין בגדיהם על כן על דבר זה לא יחשדו אותם שהעידו שקר שאז הם אומרים כפרנות כזו על מגן בשקר, לכן המון העם יאמרו אם תמצא לומר שאמרו קלל את המלך בשקר, עם כל זה בירך אלקים אי אפשר שיאמרו בשקר ולכך הוצרכו לומר דבר זה כך הסביר המקשן בדעתו בתחילה. ונראה דקרה דבר זה לנבות מדה כנגד מדה דאמרו רבותינו ז"ל נבות היה לו קול ערב פלאי פלאות והיה עולה כל שנה לרגל ואומר בקול שירות ותשבחות להקדוש ברוך הוא ואותה שנה לא עלה וקרה לו מקרה הזה שנהרג ונמצא שנהרג על ידי עדות בענין קול ודבור שאמרו ברך אלקים ומלך שהוא עלילה בחטא של קול ודבר על אשר לא כבד אותה שנה את הקדוש ברוך הוא בקול ודבור של שבחות.

"וַחֲסַר לָחֶם" מִיכָנְיָה, דִּכְתִיב "וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לוֹ" (שמואל ב' ג, כט). כתב רש"י ז"ל מאת נבוכדנצר נתנה לו. והקשה מהרש"א ז"ל אינו כן, דקרא באויל מרודך כתיב! ונראה לי בס"ד דעל שהיה אוכל בימי אויל מרודך משלחן המלך אין נחשב בזה 'חֲסַר לָחֶם' אך מה שהיה אוכל בימי נבוכדנצר לחם צר ומים לחץ בהיותו בבית האסורין על זה הזמן נקרא 'חֲסַר לָחֶם' (משלי יב, ט). אך היכן נזכר הלחם צר שהיה אוכל בימי נבוכדנצר דיליף מהאי קרא דכתיב 'וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לוֹ'? תיבת וַאֲרֻחָתוֹ לשון יתר וסגי לומר 'וַאֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ' אך כונת הכתוב כך 'וַאֲרֻחָתוֹ' שהיתה לו בימי נבוכדנצר בזמן שהיה בבית הסוהר הנה אחר כך נעשית 'אֲרֻחַת תָּמִיד' 'וְנִתְּנָה לוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ' הוא אויל מרודך.