מסכת סנהדרין דף כ״ו עמוד א׳

מיגנזו מתחבאין:

אוספין כשרין דמצי למיכלינהו קודם זמן הביעור:

ואזלי עניים אספי להו בשביל המעות והוו להו סוחרי שביעית ורחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה (ע"ז דף סב.) והכי משמע מתניתין בתחלה לאלו הפסולין עכשיו משום סוחרי שביעית היו קורין אותן אוספי שביעית וכשרין משרבו האנסין חזרו לקרות את האוספין סוחרין ופסולין:

ארנונא מס שגובה המלך מן התבואות כך וכך כורין מן השדה לשנה:

פוקו זרעו בשביעית שביעית בזמן הזה דרבנן דבטלה קדושת הארץ:

כריב חריש:

אמר להו ריש לקיש:

כהן וחורש זה כהן הוא שחורש בשביעית דאמרי' לקמן נחשדו כהנים על השביעית:

משרבו האנסין ומאי נינהו ארנונא וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהויא איסורא מדאורייתא וי"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן אי נמי י"ל דפקוח נפש הוא ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרענו ומתים בתפיסת המלך והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש:

לעבר השנה בעסיא וא"ת היאך היו מעברין בעסיא הא עסיא חוצה לארץ היא כדאמרינן פ' חזקת הבתים (ב"ב דף נו. ושם) עסיא ואספמיא וכו' וי"ל דלעבר ר"ל לחשוב והכי משמע מדקאמר כהן וחריש משמע ששביעית היתה ואין מעברין השנה בשביעית כדאמרי' (לעיל סנהדרין ד' יב.):

אגיסטון אני בתוכה פ"ה לשון ראשון שכיר אני בתוכה וקרקע של נכרי הוא ולא נהירא דאמרינן בגיטין (דף סב. ושם) אין עודרין עם הנכרי בשביעית ע"כ נראה כפירוש אחר שפירש הקונטרס משום ארנונא:

לעקל בית הבד אני צריך וקשה דמ"מ מה בכך מ"מ הוה משביח הכרם דהכי אמרינן פרק כלל גדול (שבת דף עג: ושם) הזומר וצריך לעצים חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע הכא נמי לחייב משום עבודת נוטע וי"ל דעביד ליה באותו ענין דודאי קשה ליה דליכא לחייבו משום נוטע כדאמרינן גבי שבת דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא מתעבדא מחשבתו אבל גבי שביעית אין לאסור רק היכא דמשביח הקרקע אבל הכא קשיא ליה וכה"ג שרי כדאיתא פרק המוכר את הספינה (ב"ב דף פ:):

ימכרו לכהנים בדמי תרומה וא"ת והא אסור לעשות סחורה בפירות שביעית כדאמרינן במסכת ע"ז (דף סב:) לאכלה ולא לסחורה וי"ל דסחורה היינו כשמוכרה בשוק כעין חנות דדמי לסחורה אבל פעם א' כעין אקראי בעלמא ליכא משום סחורה:

כדור אל ארץ רחבת ידים פ"ה כדור כשורה יסובבוה חיילות פ"א כגר שהוא גולה ל' דירה כמו מדור באהלי רשע (תהלים פד) ל"א ככדור פלוט"ה בלע"ז כמו הכדור והאמום (לקמן סנהדרין דף סח:) ואע"ג דלא כתיב ככדור מ"מ אשכחן כי האי דרשה דכתיב (קהלת י״ב:י״א) דברי חכמים כדרבונות ודרשינן (ירושלמי סנהדרין פ"י) ככדור של בנות שזורקין זו ליד חבירתה כך אדם מוסר דברי תורה לחבירו ולתלמידיו זה לזה ומתפקחין זה מזה ולא כתיב ככדרבונות:

אמר גאון זצ"ל הני מוכסין לאו משום דשקלי טפי ממאי דקייץ להו פסלינהו רבנן דאי הכי היינו גבאין אלא בזמן שהמלכות מטילה מס כך וכך לגבותו מן היהודים מכל אחד ואחד לפי ממונו וכיון דחזי רבנן הני מוכסין שמעריכין העם ונושאים פנים למקצתן ומקילין עליהן ומכבידין על מקצתן יותר מן הראוי נמצא גזלנין לפיכך פסלינהו רבנן:

אמר רבא ורועה שאמרו חכמים כי הן פסולין בין רועה בהמה דקה בין רועה בהמה גסה מסתברא הכי כדרבא מדתנן נאמנין עלי ג' רועי בקר מכלל דאלו לא אמר נאמנין עלי רועה בהמה גסה נמי פסולין הן לעדות ודחינן לדינא הן פסולין אבל לא לעדות מדקתני ג' דאי לעדות ג' למה לי ואקשינן אלא מאי לדינא אמאי רועי בקר כל בי תלתא דלא גמירי דינא פסילי ושנינן אתא לאשמעינן אפי' הני דלא שכיחי ביישוב אי קבלינהו עליה אינו יכול לחזור בו אמר רב יהודה סתם רועה כו' כלומר אע"פ שלא ראוהו נוטל משדות אחרים ומשליך לפני בהמתו פסול. אבל סתם גבאי כשר עד שיראו אותו גובה יותר ממאי דחזי ליה:

אבוה דר' זירא סתם גבאי הוה י"ג שנין כי הוה אתי ריש נהרא למתא הוה אמר לרבנן לך עמי בא בחדריך וגו' כי קא ניחא נפשיה אמר י"ג מעי דציירין לי בסדיני אהדרינהו לפלוני דשקלתינהו מיניה ולא אצטריכו לי:

אמר ר"ש בתחלה היו קורין אותן את אוספי שביעית סוחרי שביעית והיו אומרים אוספין כשרין סוחרין פסולין משרבו ממצי מעות לעניים ועניים אספי ומייתי להו בהני מעות אמרו אחד זה וא' זה פסולין משרבו האנסין ומאן נינהו עובדי כוכבים ותובעין ארנונא מינייהו התירו להן לאסוף ולפרוע להן כדר' ינאי דמכריז זרעו בשביעית משום ארנונא חזרו לומר אוספין כשרין זורעין פסולין. ר' חייא בר זרנוקי ור' יהושע בן יהוצדק הוו אזלי לעבר שנה באסיא בשביעית פגע בהו ריש לקיש אזל בהדייהו חזיוה לההוא גברא דכריב בשביעית אמר להו כהן וחורש. כלומר כמדומה אני שזה החורש בשביעית כהן הוא כי הכהנים הם חשודים על השביעית א"ל יכול לומר אגיסטוון אני בתוכה כלומר יכול הוא שיאמר שדה זו שלו היא ואני אריס בתוכה חזו גברא אחרינא דהוה כסח א"ל כהן וזמר אמרו לו יכול לומר איני זומר שהיא עבודת האילן אלא זמורות לעקל בית הבד אני צריך לקשור לפיכך אני חותך אלו הזמורות ומדתנן סאה תרומה שנפלה למאה סאה שביעית תעלה פחות ממאה ירקבו ומפני מה אין מוכרין אותה לכהן בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה ואמרינן זאת אומרת נחשדו הכהנים על השביעית כי מטו לאסיא סליקו לאיגרא שלפוה לדרגא מתותיה אמרו טרודא הוא דין. אתא ריש לקיש לקמיה דר' יוחנן א"ל בני אדם החשודין על השביעית כשרין לעבר השנה. וא"ת חשבינהו כרועי בקר דעברי שתא אפומייהו לא הני קשר רשעים אינון. וקשר רשעים אינו מן המנין א"ר יוחנן דא עקא כלומר זו צרה:

שבנא הוה דריש בתלת סרי רבבותא וחזקיה בחד סר והוה חזקיה מסתפי דלמא משגח קוב"ה בתר רובא. בא הנביא ואמר לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר ואת מוראו אל תיראו כלומר הני דעם שבנא קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין ואין שם מנין שאתה הולך אחר הרוב:

כבר בארנו שאין מעברין שנים בחוצה לארץ ומ"מ דוקא בזמן שבית המקדש קיים אבל לאחר חורבן רשאי אדם גדול ומפורסם בחכמה ושנסמך בארץ ישראל לקבוע חדשים ולעבר שנים בחוצה לארץ ובלבד בשלא הניח כמותו בארץ ועל דרך זה נאמר כאן על ר' חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק שהלכו לעבר שנה בעסיא ועסיא מחוצה לארץ היתה או שמא לא לעבר דווקא הלכו אלא לחשב והראיה שהרי שביעית היתה וכמו שאמרו בשמועה זו כהן וחריש והרי אמרו שאין מעברין בשביעית ומה שאמר עליהם בסוגיא זו בני אדם החשודים על השביעית כיצד כשרים לעבר שנה פירושו האיך נאמנים לחשב בעבור ולסמוך על פיהם:

קדושת שביעית נוהגת בארץ אף לאחר חורבן שקדושה שניה נתקדשה לשעתה ולעתיד אף לענין שביעית כמו שבארנו במסכת מגילה ואינה נוהגת בחוצה לארץ אף בפני הבית וסוריא ועבר הירדן שביעית נוהגת בהם מדברי סופרים וגוי שיש לו קרקע בארץ ישראל ועובדה בשביעית מותר להחזיק את ידיו בשביעית בדברים אבל אין עוזרין אותו ביד א"כ מהו שנאמר כאן אגיסטוון בתוכה כלומר שכיר בקרקע של גוי אם בארץ ישראל הרי אסור לעזור ביד אם בחוצה לארץ הרי אף בשל ישראל מותר שמא דוקא בסוריא ועבר הירדן שאין קדושתן לאחר חורבן חמורה כל כך שלא לעבוד בקרקע של גוי וי"מ אף בארץ ישראל ולא אמרו אין עודרין עם הגוי לדעתם אלא בקרקע משותף בינו ובינו שיאמרו בחלקו הוא עוסק או שמא לאחר חורבן הוקל איסורו להתיר עבודה בקרקע של גוי:

הזמירה מאיסורין חמורין שבשביעית היא ומן המפורשים בתורה שנאמר כרמך לא תזמר ומ"מ אם זמר שלא לכוונת עבודה אלא שהזמורה צריכה לו לעקל בית הבד וכיוצא בו מותר ויזהר שלא יערים והלב יודע אם לעקל או לעקלקלות ר"ל לעות משפטי הדת ולעבור על מצותיה:

סאה תרומה שנפלה למאה של פירות שביעית תעלה נפלה לפחות ממאה ירקבו ואין אומרין ינתנו לכהן בדמי תרומה ר"ל בזול חוץ מדמי אותה סאה כדין שאר מדומע אע"פ שמותר למכור פירות שביעית על מנת לאכול דמיה קידם הביעור או שימכרם מתוכו מעט ושלא במדה ובמשקל שלא יהא דרך סחורה וכמו שאמרו בשביעי של שביעית לא יהא לוקט ירקות שדה ומוכר בשוק אבל לוקט ובנו מוכר על ידו לקח לעצמו והותיר מוכר לעבדו ואעפ"כ אסור למכרו לכהנים מפני שהכהנים חשודים על השביעית שמאחר שהתרומות מותרות להם אף הם מורים לעצמם שהשביעית מותרת להם ככל מיני הקדש ומורים לעצמם לעכבם אף לאחר הביעור:

אסור לסייע ידי עוברי עבירה אף בדברים ולחזר אחר זכותם אחר שהדברים נראים שהם עוברי עבירה ושבאיסור הם עושים אין לחזר אחר זכותם לומר שאפשר שעל צדדי היתר הם עושים כן והעושה כן מביא עצמו ליקרא כעין מסייע לאותו מעשה ונקרא על דרך ההשאלה חשוד לאותו דבר אחר שהוא כמסייע לחזר בה אחר הזכות וכל שכן שאין לו לחזר אחר הקולות יותר מדאי:

בפירש"י בד"ה אגיסטון כו' א"נ משום ארנונא שכרו ב"ה לחרוש עכ"ל שגירת לישנא דפי' קמא נקט דאיירי בשכירות דלפי' זה משום ארנונא ה"מ לפרש שפיר בב"ה גופיה החורש וק"ל:

תוס' בד"ה לעקל בית הבד כו' ה"נ לחייב משום עבודת קוצר כו' דליכא לחייבו משום קוצר כו' עכ"ל בדפוסים חדשים הגיהו בב' המקומות נוטע במקום קוצר כפי הגהת מהרש"ל ע"ש אבל קשה דמי הכריח אותם לחלק דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת כו' דהא סגיא בלאו הכי דהכא איירי דעביד ליה באותו ענין דודאי קשי ליה ולכך אינו אסור משום נוטע ושבת איירי דעביד ליה באותו ענין דמתקן בכך ומשביח וכ"ה בתוס' בפרק כלל גדול ומהרש"ל שכתב בזה דלענין שבת נמי אע"ג דקשי ליה כו' אין אלו אלא דברי נביאות ודברים דחוקים מצד עצמן ואינן צריכים כיון דאיכא לאוקמי בפשיטות שפיר דעביד ליה באותו ענין דמתוקן בכך כמו זומר בגפנים גם קשה לטעות כזה שנפל בספרים ישנים ב' פעמים קוצר במקום נוטע גם יש לדקדק בדבריהם מה הוצרכו ראיה מפרק הספינה דהיכא דקשי ליה שרי דודאי היכא דקשי ליה לית ביה משום נוטע גם קשה אמאי לא קשיא להו נמי לחייב משום קוצר בשביעית כמו בשבת דהא קצירה בשביעית נמי אסור מן המשומר וכל קצירה לעצים אינו מן המופקר דאל"כ כ"א יפסיד כרם חבירו לקוצרו לעצים בשביעית וע"כ הנראה לקיים כל נוסחות הישנות שבתוס' שלפנינו בתירוצם דליכא לחייבו משום קוצר כו' ולעיל בקושייתם ודאי דנפל טעות בתוס' קוצר במקום נוטע וכצ"ל משום עבודת נוטע וי"ל כו' ולפי שראה הטועה למטה בתירוצם דליכא לחייבו משום קוצר כו' חשב להגיה ג"כ לעיל משום עבודת קוצר ושיעור דבריהם דמעיקרא קשיא להו בפשיטות כיון דמשביח הכרם כו' ה"נ ניחייב משום עבודת נוטע ותירצו וי"ל דאיירי הכא דעביד ליה באותו ענין דקשי ליה משא"כ בשבת דאיירי בדעביד ליה באותו ענין דמתוקן בכך וכמ"ש התוס' בפרק כלל גדול ושוב הוסיפו הכא לומר וליכא לחייבו נמי הכא משום קוצר כדאמרינן גבי שבת דודאי לא מקרי בעצים קוצר אלא דשאני גבי שבת אע"ג דלא מקרי בעצים קוצר חייב משום קוצר דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא איתעבידא מחשבתו בצריך להם כמ"ש התוס' שם ובריש מ"ק דאי הוה מקרי בעצים קוצר דאע"ג דאין צריך לעצים היה חייב לר"י כו' ע"י וזה שכתבו אבל גבי שביעית אין לאסור דמשום קצירה אין לחייבו דלאו במחשבתו תליא מלתא אלא בקצירה ובעצים לא מקרי קצירה אלא היכא דמשביח הקרקע יש לאסור משום נוטע אבל הכא קשי ליה ואהא מייתי ראיה מפ' הספינה דהיכא דקשי ליה שרי התם וא"כ ע"כ אין לאסור בשביעית בעצים משום קצירה ודוק היטב כי הדברים ברורים הם למבין בלי גמגום ופקפוק:

גמ' א"ל ואי קרי לכו רועה צאן עיין ע"ז דף נט ע"א תוס' ד"ה דאר"י:

הֵי אָמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא קשא עדיין תיקשי למה לא אמרו בעובדא דכהן וזמר תירוץ זה שהוא עוסק במלאכה של גוי? ונראה לי בס"ד דתירוץ זה דוחק משום דאין דרכם של כהנים להיות נשכרים לעסק מלאכה ובפרט אצל הגוים מפני שדרכן להיות פרושים ומובדלים בעבור הטהרה לשמור עצמן מטומאה אבל תירוץ 'לְעֵקֶל' מרווח טפי אמנם בעובדא דכהן וחרש היו מוכרחים לתרץ בהכי שהיה שכיר לגוי דלית להו שם תירוץ אחר. ברם הא קשיא כיון דבאמת עובדא דכהן וחרש הוות באחרונה אמאי תלמודא נקיט לה ברישא? ונראה לי בס"ד ללמדנו דעיקר הקפדתו עליהם וקראם 'חֲשׁוּדִים עַל הַשְּׁבִיעִית' משום הך עובדא דכהן וחרש כי עובדא דכהן וזמר יש טעם לתירוץ שלהם כי דבר זה מצוי ושכיח שרוצה לעקל בית הבד אך בכהן וחרש התירוץ רחוק מאד כדאמרן דאין דרכן של כהנים להיות נשכרים לעסק מלאכה אצל אחרים וכל שכן אצל נכרים מפני שהם אוכלים תרומה וחלה וצריכין להיות שמורים בטהרה ומה גם מלאכה של חרישה ודאי לא יקרבו אליה כי יחושו אולי יש עצמות אדם קבורים בקרקע ויתגלו בחרישת הקרקע ויטמאו בהם לכך הקפיד בהאי עובדא טפי ולהכי נקיט לה תלמודא ברישא ללמדנו דעיקר הקפידה אשר אחר כך קראם לפני רבי יוחנן חשודין על השביעית היתה בעבור זאת המעשה דכהן וחרש. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו אמר שהוא הקפיד עליהם אחר כך שקראם 'חֲשׁוּדִים עַל הַשְּׁבִיעִית' בעבור עובדא דכהן וחרש והיינו שעשו תירוץ לזה הכהן ולא חקרו ודרשו עליו אם אמת הוא שעוסק בקרקע של גוי כי זה אפשר להם לברר שישאלו מאחרים וכיון דעשו לו התירוץ והלכו להם בלתי חקירה ודרישה הקפיד עליהם וקראם 'חֲשׁוּדִים עַל הַשְּׁבִיעִית' אבל בעובדא דכהן וזמר שעשו לו תירוץ לעקל בית הבד הוא צריך אין בידם לברר הדבר שישאלו מאחרים דאין אדם יודע מה כונתו והוא ודאי יאמר לְעֵקֶל בֵּית־הַבַּד הוּא צָרִיךְ' כדי לפטור עצמו עד כאן דבריו נר"ו.

מַאי "קֶשֶׁר רְשָׁעִים"? שֶׁבְנָא הֲוָה דָּרִישׁ בִּתְלֵיסַר רִבְוָתָא, חִזְקִיָּה הֲוָה דָּרִישׁ בְּחַד־סַר רִבְוָתָא (ישעיה ח, יב). נראה לי בס"ד שבנא נתגאה ומרד באדונו בשביל שראה שתי ישיבות הוא יתר עליו ונרמז זה בשמו שֶׁבְנָא אותיות 'ב' שנא' כלומר בעבור יתרון שתי ישיבות שנא את אדונו ומרד בו 'וְכָּתַב פִּתְקָא וְשָׁדָא בְּגִירָא' נרמז זה גם כן בְּגִירָא שהוא 'י־ג רא' כלומר ראה שיש לו שלש־עשרה ישיבות ולכך נתגאה ו'רא' שורש ראה ועל זה נתנבא דוד המלך ע"ה כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר (תהלים יא, ב) ששלח פתקא בחץ הוא הגירא למרוד בשביל יתר שהיה לו בישיבות על חזקיהו המלך. והנה מספר שלש־עשרה זה שנתגאה בו נהפך לו לאותיות 'אוֹבֵד' [13] כי הוא מספר י"ג. אי נמי נתגאה על שראה יש בשמו [שֶׁבְנָא=353] יתרון על מספר שם חִזְקִיָּה [130] כמנין אַבְרֵךְ [353-130=223] והוא המעלה של יוסף הצדיק ע"ה דכתיב וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ (בראשית מא, מג) ותרגומו דין אבא למלכא וחשב גם הוא יזכה לכך.

טִלְטוּלָא דְּגַבְרָא, קָשֶׁה מִדְּאִיתְּתָא (ישעיהו כב, טז) נראה לי בס"ד האי טִלְטוּלָא קאי על הגלגול כי האשה אף על פי שמתגלגלת גלגוליה מועטין מפני שפטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא וגם פטורה מביטול תורה וגם אין לה עון קרי ושכבת זרע לבטלה ואין בידה עון גזל וגניבה וחמס ושבועת שקר והשגת גבול וכיוצא מפני שאין לה עסק של משא ומתן בשוק אלא יושבת בירכתי ביתה, אבל האיש יש לו גלגולים רבים וגם משונים לחומר העונות ולכן אמר טִלְטוּלָא דְּגַבְרָא קָשֶׁה מִדְּאִיתְּתָא ובא הנביא לומר לשבנא אל תחשוב מיתה אחת תמות בעוניך אלא מטלטלך טלטול גבר רצונו לומר יגלגלך גלגולים רבים ובכמה מיתות משונות תמות בהן. ומה שאמר רבי יוסי מְלַמֵּד שֶׁפָּרְחָה בּוֹ צָרַעַת נראה הטעם מדה כנגד מדה הוא היה עוסק בתורה והיה חושב בעסקו בתורה מחשבות רעות על חזקיה המלך ע"ה וסייעתו דנמצא בזה הגביר קליפת שור וחמור דכתיב לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו (דברים כב, י) כי השור טהור וחמור טמא לכך לקה ב'צָרַעַת' [760] שהיא מספר 'שׁוֹר חֲמוֹר' [760].