מסכת סנהדרין דף כ״א עמוד א׳

וימשחו אותו בשלמה כתיב:

והיתה לאהרן ולבניו בלחם הפנים כתיב:

מתני' שמנה עשרה לקמן נפקא לן:

גמ' עשירה ממשכנין אותה לפי שאינה צריכה לאותו כסות להחזירו לה בלילה:

משיאה שם רע שתכנס לביתך שחרית וערבית:

למאן דדריש וי"ו ר"ע בד' מיתות ב"ד (לקמן סנהדרין דף נא.) ישמעאל אחי בת ובת אני דורש:

חרשתם בעגלתי שמשון קרי לה לאשתו כשהגידה להם חידתו:

ואמר רב שקלה מיכל למטרפסה זה היה פרעון חטאתה מה שנכתב בצידו לא היה לה ולד אלמא מההוא מעשה ואילך לא הוה לה אבל מקמי הכי איכא למימר דהוה לה:

דאי ס"ד בת נישואין הואי אחתיה מי הוה שרייה ליה מכאן קשה לפ"ה שפירש בפ"ק דקידושין (דף כב.) והבאתה אל תוך ביתך מלמד שלא ילחצנה במלחמה פי' שלא יבא עליה במלחמה ומשמע מתוך פי' הקונטרס דאפילו ביאה ראשונה אסורה במלחמה עד לאחר כל המעשים כולן וא"כ לא בא דוד על מעכה רק לאחר שנתגיירה וא"כ בת נישואין היא והיכי שריא תמר לאמנון אחתיה היא ועוד דהא אמרינן (שם דף כא.) דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע משמע שבמלחמה ביאה ראשונה הואי לכך פירש ר"ת התם שלא ילחצנה במלחמה לבא עליה ביאה שניה ומחלוקת בירושלמי בין רב ושמואל מן הפי' דרב אמר אינה מותרת במלחמה אלא ביאה ראשונה ושמואל אמר אף לא ביאה ראשונה ולא ביאה שניה וזה לשון הירושלמי תרתי מילין אתון אמרין משמיה דרב וליתא הכא אתון אמרין משמיה דרב אסור לבא עליה ביאה שניה ואני אומר לא ביאה ראשונה ולא ביאה שניה וא"כ קשיא לשמואל הך דהכא כדפרישית על כן נראה למימר דתמר לא היתה בת דוד שאמה כבר היתה מעוברת כשבאת למלחמה והא דכתיב (שמואל ב י״ג:י״ח) כי כן תלבשנה בנות המלכים מעילים מתוך שגדלה בחיקו של דוד קרי לה בת מלך:

וימשחהו ה' לנגיד ולצדוק הכהן מקיש נגיד לכהן וכתיב בכהן והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו כך מחצה למלך ומחצה לעם:

מתני' לא ירבה לו נשים אלא י"ח כו' למימרא דר' יהודה דריש טעמא דקרא ואסור לרבות משום חשש מסירות. ורבי שמעון אוסר אפי' אינן מסירות והא בסוף פרק המקבל שדה מחבירו איפכא שמענא להו ושנינן בעלמא ר' יהודה לא דריש טעמא דקרא ושאני הכא דמפרש כו'. י"ח מנא לן ויולדו לדוד בנים בחברון ויהי בכורו אמנון לאחינועם היזרעאלית ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי והשלישי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור. והרביעי אדוניה בן חגית והחמישי שפטיה בן אביטל והששי יתרעם לעגלה הרי שש וכתיב ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה כלומר שש ושש אחרות הרי י"ח. אמר רב עגלה זו מיכל והא לא היו לה בנים למיכל שנאמר ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה. ואסיקנא עד אותו המעשה שביזתו וקראתו כאחד הרקים (ירושלמי הלכה ד) וזהו ארכיסטס הוו לה בנים מאותו המעשה מתו לה. ולא היה לה ולד עד יום מותה ומפרש בירושלמי (בפירקין הלכה ד) שעל זה הדבר נענשה. פי' מטרופסה חלק חוקה כלומר להתם דינא:

אמר רב ארבע מאות ילדים היו לו לדוד וכולם בני יפת תואר וכולן מגדלי בלורית היו כו'. פי' בלורית ציצית של שער (ובנויות דואבה):

אמר רב תמר בת יפת תואר היתה שנאמר ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך. ואי הות בת נשואין אחתיה מי שריא ליה אלא מלמד שהיה בא עליה דוד בגיותה וילדה (אבשלום ותמר) ואח"כ נתגיירה. וקי"ל כי בתו הבאה מן הנכרית אינה בתו. ויונדב איש חכם מאד. אמר רב חכם ברשעה:

דרש רבא ויצא לך שם בגוים ביופיך שלא היה שיער לבנות ישראל לא בבית השחי ולא בבית הערוה. שכב על משכבך והתחל וגו' ותקח את המשרת ותצק לפניו מלמד שעשתה לו מיני טיגון וישנאה אמנון נימא קשרה לו ועשאתו כרות שפכה תנא גדר גדול גדרה תמר אותה שעה ומה לבנות סתומות כלומר הבתולות הצנועות כך אירע להן לבנות הדיוטות והן פתוחות פרוצות על אחת כמה וכמה:

המשנה החמישית והכוונה בה ככוונת מה שלפניה לא ירבה לו נשים אלא שמנה עשרה ופרשוה גדולי המחברים בין נשים ופלגשים והדברים נראין בנשים לבד ופלגשים כמה שירצה שהרי כשאמר לו הנביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה שש נשים היו וודאי פלגשים היו לו ואעפ"כ אמר לו ואוסיפה לך כהנה וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם ועוד ראיה מאבישג השונמית שלא אמר לה אסירת לי אלא למה שאמרה לו נסבן ור' יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו ואין הלכה כן אלא כר' שמעון שאפילו אחת והיא מסירה את לבו לא ישאנה ולא נאמר לא ירבה אלא שאפילו הם כאביגיל לא ישא אלא שמונה עשרה ומ"מ יכול הוא לגרש ולישא תחתיהן כשירצה אלא שאין אנו מתירין לו כן כמו שיתבאר בגמ' ואף באחת לא יהא מצוי אצלה תמיד שאף זה בכלל הסרת הלב הוא:

וכן לא ירבה לו סוסים אלא בכדי מרכבתו ואין לו להוסיף ביתר מן הצריך אפילו אחד לרוץ לפניו שאם הרבה ביותר מכדי מרכבתו לוקה על כל סוס וסוס אלא שכדי מרכבתו בריוח מותר ופי' בגמ' לאפוחי כלומר שמנהיג סוס אחד עם סוסו שכשיתבטל האחד ירכב על השני והאחד ינוח עד שלא יהא לו צער ברכיבתו ולשון לאפוחי הוא מענין מנוחה ויש גורסין לאפושי והוא מענין מנוחה גם כן:

וכן לא ירבה לו כסף וזהב להניח בבית גנזיו אלא כדי ליתן אפסניא ר"ל בכדי שיספיק לו ולחיילותיו בריוח לפי המלחמות שיש לו לעשות ופי' בתלמוד המערב ובלבד באפסניא של אותה שנה אלא שהוא יכול להרבות וליתן באוצרות בית המקדש להיות מוכן לצרכי צבור לא נאסר אלא בבית גנזיו:

ודברים אלו כולם שלא להתגאות במלכותו יותר מדאי והוא הענין במה שאמר אח"כ שתכף שהומלך כותב או מכתב ספר תורה לשמו יותר על הספר שהניחו לו אבותיו או שכתב לעצמו מקודם שהרי מצוה על כל אדם לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ופירושו תורה שיש בה שירה זו ואי אפשר לומר שירה זו בלבד שהרי אין כותבין את התורה פרשיות כמו שהתבאר בחמישי של גיטין ואפילו הניחו לו אבותיו מצוה לכתוב הוא אחרת משלו אלא שאם הניחו לו אבותיו דיו באחת ויתר המלך על כל שאר בני אדם שאם לא הניחו לו אבותיו צריך לכתוב שתים אחת שמוליך עמו ואחת בבית גנזיו:

והתבאר בתלמוד המערב שזה שמוליך עמו מגיהו מספר העזרה על פי בית דין של שבעים ואחד ומניח זה שהניחו לו אבותיו או שכבר כתב לעצמו קודם שהומלך בבית גנזיו כשאר כל ישראל וזה שכותב לעצמו עושהו קטן שיוכל לתלותה בזרועו תמיד יוצא למלחמה והוא עמו נכנס והוא עמו יושב בדין והוא אצלו ר"ל בדינין שהוא דן מעצמו מטכסיסי המלכות מיסב לאכילה ושתיה והוא כנגדו כללו של דבר אינו זז מלפניו אלא בעת שנכנס לבית המרחץ או לבית הכסא וכיוצא במקומות אלו שאין ראויים לקריאה ואף אם לא הניחו לו אבותיו או שאבד הימנו כותב הוא שנים אחד לבית גנזיו ואחד לילך עמו על הדרך שכתבנו וכבר נאמר שם לבלתי רום לבבו מאחיו ולמד אח"כ שאע"פ שהתורה משתדלת שלא להרבות הוא בגאוה אין לעם להקל בכבודו לכך אלא שנזהרין להפליג בכבודו וליתן לו אימה יתירה:

אין רוכבין על סוסו אא"כ להצלתו של מלך כגון שהיה בסכנה ונטרפה השעה לילך ולעזרו כמו שיתבאר בפרק אחרון ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ולא בכתרו והוא הדין לשאר כלי תשמיש המיוחדין לו ואף לאחר מיתתו מאבדין אותן בשריפת כליו ובעקור בהמתו כמו שיתבאר במסכת עבודה זרה י"א א' ובכלל איסור שרביטו וכתרו עבדיו ושמשיו ושפחותיו ונשיו ופלגשיו אלא שמלך אחר משתמש בפלגשיו כמו שביארנו באבישג וכל שכן בשאר הדברים חוץ מנשיו ופלגשים פירושו בלא כתובה ובלא קידושין ונשים בכתובה וקידושין ואין מסתכלים בו כשהוא ערום ולא כשהוא מסתפר ולא כשהוא בבית המרחץ שדברים אלו כולן מקילין כבודו בפני הרואים וכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו מוטלת עליך:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא ובפרק אחרון יתבאר שרוכבין על סוסו לצורך הצלתו של מלך כמו שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר לא תחבול בגד אלמנה וכבר בארנו עיקר דבר זה בתשיעי של מציעא:

תוספות בד"ה דאי ס"ד כו' דתמר לא היתה בת דוד שאמה כבר כו' עכ"ל ולפי הדמיון שחשבו שהיא בת דוד קראה בכתוב אחותו ואמנון נקרא אחיה וק"ל:

גמ' משום דלא יסור עיין מ"ש בגליון ביומא דף עב ע"א:

"לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים", עַל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, מְנָא לָן? (דברים יז, יז) נראה לי בס"ד טעם למספר י"ח בדקדוק דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם. וידוע מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בנחל קדומים בשם ילקוט ראובני המתפלל שמונה־עשרה ברכות בכונה ניצול מן גיהנם שהיא ק"ף אלף פרסאות שהם שיעור שמונה־עשרה אמות של מעלה כי למעלה כל אמה שיעורה שמונה־עשרה פרסאות עיין שם. נמצא לפי זה גיהינם היא שמונה־עשרה אמות של מעלה ולכן נעשה לו גבול בנשים שיקח שמונה־עשרה כדי שיזכור תמיד שלא ילך בעצת אשתו ויפול בגיהנם שהיא שמונה־עשרה אמות ולכן משני הגמרא שלקח נשים למלאת מספר שמונה עשר דסבר מספר זה של שמונה־עשרה הוא חובה אין להוסיף ואין לגרוע כדי שיהיה לו זכר על גיהנם תמיד.

'עֶגְלָה', זוֹ מִיכַל, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ 'עֶגְלָה'? שֶׁחֲבִיבָה עָלָיו כְּעֶגְלָה קשא מה חיבוב יש לעגלה יותר משאר בעלי חיים כדי שמדמה חיבוב מיכל לחבוב עגלה? ונראה לי בס"ד כי עגלה חביבה על בעליה יותר מבהמה הזכר מפני שחולבת ואוכלים ונהנים מחלבה בתוך הבית והיא חביבה יותר מן עז נקבה או כשבה מפני שחולבת הרבה ולכן גם שמשון קרא את אשתו בשם עגלה באומרו לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי (שופטים יד, יח) כי היתה חביבה עליו כעגלה ולכך גילה לה הפתרון אף על פי שידע דודאי היא רוצה לגלותו לפלשתים שלא יפסידו. או יובן קראה עֶגְלָה שהוא 'עג לה' והיינו ע"ג בגימטריא חכמה [73] שהיה לה חכמה מפוארה והצילתו על ידי חכמתה שהניחה במטתו תרפים כשברח משאול אביה את ככר העזים שמה מראשותיו ותאמר חולה הוא ועשתה בחכמה שיעבור זמן עד שיחזרו לשאול ויגידו לו ויחזור וישלחם ואז על ידי כך יתרחק דוד המלך ע"ה בבריחתו ולא יוכלו להשיגו ולכן היה קורא אותה עֶגְלָה שהוא 'עג לה' כלומר חכמה שמספרה ע"ג היא לה. אי נמי מיכל היתה כנגד לאה שהיא כנגד חג"ת [חסד גבורה תפארת] שהם למעלה מן נה"י [נצח הוד יסוד] ששם רחל ולכן קראה עֶגְלָה עג לה, ע"ג ראשי תיבות ג ' ע ליונות. או יובן בס"ד קראה עֶגְלָה לשון עיגול כמו שאמר הכתוב נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיה לא, כא) ופרשתי הטעם שאם האשה טובה לא תזוז מן מחשבתו ובכל צד שיפנה יצייר אותה לפניו כאלו היא מסבבת ומקפת אותו, וכך היתה מיכל חביבה עליו כאלו היא מקפת וסובבת אותו ולכך קראה עֶגְלָה כמו עגול סביב וכן מרובעות לא עגולות וכן שוכב במעגל וכן ויבא המעגלה.

מַתְקִיף לָהּ רָבִינָא אֵימָא כָּהֵנָּה תַּרְתֵּי סְרִי וכו' עיין פתח עינים שהקשה מפי השמועה ממה שאמרו בכריתות (כריתות דף ו:) גבי סמני הקטורת עיין שם. ונראה לי בס"ד דהתם כתיב סמים סמים בלא וא"ו להכי אמרינן שקולים הם אבל הכא לא אמר כָּהֵנָּה כָּהֵנָּה בלא וא"ו אלא אמר בוא"ו (שמואל ב' יב, ח) ולכן ליכא לפרש שקולים דידוע פלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן חד אמר אמרינן וא"ו לחלק וחד אמר וא"ו להוסיף והשתא למאן דאמר וא"ו לחלק להכי הטיל וא"ו ב'כָּהֵנָּה' בתרא כדי לחלקה מן כָּהֵנָּה קמא שלא תאמר שקולין הם [ולא] ראי זו כראי זו והדר פריך למאן דדריש בעלמא וא"ו לרבות אם כן גם הכא נדרוש וא"ו לרבות ונאמר ארבעים ושמונה הוו דהניח וא"ו ללמדנו על מספר מ"ח.

'פִּילַגְשִׁים', בְּלֹא כְּתֻבָּה וּבְלֹא קִדּוּשִׁין (שמואל ב ה, יג) נראה לי בס"ד תחלק 'פִּילַגְשִׁים' לשתי תיבות 'פלג שם' והיינו כי איש ואשה שם י־ה בניהם (סוטה יז.) וזה שלקח פלגש אין זו אשה שיש לה אות ה"א להשלים שם י־ה ואין אצלם אלא רק אות יו"ד דאיש שהוא חצי שם י־ה.

אַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים הָיוּ לוֹ לְדָוִד, כֻּלָּן בְּנֵי יְפַת תֹּאַר הָיוּ, וּמְגַדְּלֵי בְּלוֹרִית הָיוּ (שמואל ב ה, יג). הנה בקדושין (קדושין עו:) פירש רש"י ז"ל להדיה היו לו לדוד בחיילותיו ולא היו בניו אלא בני יפת תואר המה נשים שלקחו ישראל במלחמה ומתוך כך היו נוהגים כמשפטי עובדי כוכבים עיין שם. אך קשא אמאי לא גיירם? ואם גיירם איך הותר להם להיות מגדלי בלורית? ונראה לי בס"ד לעולם נתגיירו והתיר להם לגדל בלורית לסימן שהם בני יפת תואר שבזה מטיל אימה ופחד על הגוים שנלחם עמהם שידעו שהוא מצליח במלחמתו כי בני יפת תואר הם באים אחר הצלחת ישראל במלחמה דאז לוקחים נשים מן השביה ובאים עליהם במלחמה ביאה אחת והבנים הנולדים מאותה ביאה שהיתה במלחמה המה הנקראים בני יפת תואר ונמצא בני יפת תואר הם סימן של הצלחת ישראל במלחמה ועשה להם סימן שהם בני יפת תואר על ידי גידול בלורית דאז הרואין אותם ידעו שהם בני יפת תואר וממילא ידעו הצלחת ישראל במלחמה. ולכך היה מושיבם בִּקְרוֹנוֹת זָהָב והולכים בראשי גייסות כדי להטיל בהם אימה על האויב דמפורש בגמרא דקדושין דף ע"ו שהם לא היו נלחמים כי אין עושין מלחמה אלא רק ישראל המיוחסים כדכתיב וְהִתְיַחְשָׂם בַּצָּבָא בַּמִּלְחָמָה (דברי הימים א' ז, מ) וקאמר שם בגמרא להדיה שאלו לא אזלי אלא לבעותי עלמא. ולכן כיון דכונתו לתת מורא על האויבים באלו שמהלכין בראשי גייסות שידעו על ידי אלו הצלחת ישראל במלחמה ואין ניכרים שהם בני יפת תואר אלא על ידי שיהיו מגדלי בלורית שדבר זה אינו מצוי בישראל ואסורין לעשותו לכך הותר להם לעשות דבר זה שהוא אינו אלא איסור דרבנן כיון שהוא צורך למלחמה של ישראל שבזה הסימן שיכירו האויבים שהם בני יפת תואר תפול עליהם אימה. ונראה להכי דקדק להניח מאלו בני יפת תואר ארבע מאות דוקא לא פחות ולא יותר שעשה זה להורות שהוא גובר על הסטרא אחרא שיש לה ארבע מאות רוחות בסוד (בראשית לג, א) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ ודו"ק.

"וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָּוִד, וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד" אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: אִישׁ חָכָם לְרִשְׁעָה (שמואל ב' יג, ג). נראה לי בס"ד דדריש זה מתיבת מְאֹד דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה ט, ט) על פסוק וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד (בראשית א, לא) 'טוֹב' זה יצר הטוב 'מְאֹד' זה יצר הרע ולכן כאן אמר אִישׁ חָכָם מְאֹד, חָכָם בחלק היצר הרע שנאמר בו מְאֹד. ועוד נראה לי בס"ד דריש ממה שאמר רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב והיינו תחבר תיבת רֵעַ עם תיבת שמו יהיה משניהם צרוף 'מורשע' ולכן אמר חָכָם לְרִשְׁעָה.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב שֶׁעָשְׂתָה לוֹ מִינֵי טִיגָן (שמואל ב יג, ט). יש להבין מאי קא משמע לן ולמה הוצרך לפרש לנו דבר זה דמאי נפקא מינה אם טיגון ואם בישול? ונראה לי בס"ד דבא לתרץ בזה קושית העולם דמקשים איך דוד המלך ע"ה לא נרגש בערמתו במה שבקש שתבא אצלו ותעשה לפניו שאם היא יודעת לבשל יותר טוב מכל האומנים תבשל בביתה ותשלח לו קדרת התבשיל כמו שהיא ויאכל, ולמה תבא אצלו? אלא ודאי כונתו לשכב עמה! ולכן פירש לנו שהדבר ההוא שבקש לא היה מיני בישול אלא מיני טיגון והיינו כי הבישול מבשלים אותו בקדרה שיש לה כסוי והתבשיל יתבשל בקדרה כשהיא מכוסית ואז יהיה חומו שמור בקדרה ואם יוליכו הקדרה ממקום למקום לא יתקרר התבשיל ולכן אפשר שתבשל בביתה ואחר כך יוליכו הקדרה כמו שהיא לביתו ויאכל אמנם הוא ביקש דבר של מיני טיגון שמטגנין אותו במחבת שדרכו לטגנו במחבת גלויה בלי כיסוי ולכן אין חומו שמור ועצור בו וקרוב להתקרר ויש טיגון שאינו טוב לאכלו קר ולכן רצה שתבא אצלו ותטגן לפניו כדי שהוא יאכל סמוך לטיגון ונמצא שבזה עשה טעם לבקשתו ולא נודעה ערמתו.

קָשְׁרָה לוֹ נִימָא וַעֲשָׂאַתּוּ כְּרוּת שָׁפְכָה (שמואל ב יג, טו) לכאורה מציאות זו רחוקה מן השכל שהשערות יהיו כסכין לעשות כרות שפכה. ונראה לי בס"ד שהיה להם מין סם למשוח בו שערות בית הערוה של הבתולות שעל ידי זה יהיו חדים וקשים ועוקצין כמו קוצין לבשר האדם הנוגע בהם ולא היו עושין כן אלא לבתולות לסימן שהם אינם בנות ביאה שעדיין אין להם בעל לבא עליהם דהנשואות שיש להם בעל אין עושין כן דאלו השערות שהם נעשו קשין ועוקצים כמו קוצין מעכבים ביאה של איש הבא עליהן אך לבתולות בלבד עושין כן לסימן שהם אינם בנות ביאה. ואמנון אף על פי שידע מנהג זה של משיחת שערות בית הערוה של תמר משוחין בסם ויהיו עוקצים בשרו כשיבא עליה כמו קוצין קבל עליו צער זה לרוב תאותו במשכבה אך היא כדי להנקם ממנו קשרה השערות העומדות על השפה נימא בנימא כדי לחזק זו בזו ויהיה כוחן חזק לנקוב בשר האבר שלו לעשותו כרות שפכה כי השערות כל אחת לבדה אף על פי שהיא קשה וחזקה על ידי הסם לא היה לה כח לנקוב הבשר של האבר לעשותו כרות שפכה אלא רק עוקצת הבשר כמו קוץ לכך הוצרכה לקשור נימא בנימא לחזק אחת בחברתה שעל ידי כך נקבו בשר האבר שלו שנעשו כמו מחט ברזל דקה ומחמת כן נעשה כרות שפכה.