דף ביאור

מסכת סנהדרין דף י״ב עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת סנהדרין דף י״ב עמוד ב׳

מסכת סנהדרין דף י״ב עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־455 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

כי אכלו את הפסח בלא ככתוב שעיבר את השנה מפני הטומאה שלא כדת:

ניסן בניסן לאחר שקידשו לשם ניסן חזר ונמלך ועשאו אדר השני:

ר"ש בן יהודה אומר לא עיברה אלא השיאן לפסח שני שלא כדין לפיכך ביקש רחמים על עצמו:

דחויה בציבור כלומר בקושי הותרה טומאה בציבור וכל כמה דאפשר להדורי לעשותו בטהרה מהדרין ולכך מעברין כדי שיעשו בטהרה:

ציץ מרצה על טומאת זבחים לעלות לרצון:

בין שישנו על מצח כהן גדול בשעת טומאה בין שאינו על מצחו מרצה:

כהן גדול בבואו לפני לפנים ביום הכיפורים יוכיח שאינו לובש בגדי זהב ואם אירע' טומאה בקדשים מרצה הציץ:

אמר לו הנח ליום הכיפורים שכולו עבודת ציבור הוא וטומאה הותרה בקרבן ציבור כטהרה גמורה ואין צריך ציץ לרצות אלמא היתר גמור הוא:

ועוד 12 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Sanhedrin 12b · Sefaria

תוספות

כהן גדול ביום הכפורים יוכיח משאר קרבנות לא מצי למידק דתמיד היה על מצחו כדמשמע בפ' האומר (קדושין סו.) הקם להם ציץ שבין עיניך משמע שהיה על מצחו אפי' שלא בשעת העבודה:

שטומאה הותרה בציבור אין הדבר תלוי בציבור כדאמרינן בפ' הוציאו לו (יומא דף נ.) שהרי פר יוה"כ וחביתי כהן גדול ופסח דקרבן יחיד הוא ודוחין שבת וטומאה ופר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז וחגיגה דקרבן ציבור הם ואין דוחין אלא נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע דוחה ואפילו דיחיד וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה ואפילו דציבור:

ונשים משלימות לטהורים ועודפין עליהן תימה דבפ' כיצד צולין (פסחים דף עט. ושם) פליגי כשהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאין דרב אמר הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן ורב כהנא אמר טהורים עושין את הראשון וטמאין עושין את השני ואיכא דאמר רב כהנא אמר טהורים עושין את הראשון וטמאים אין עושין לא את הראשון ולא את השני והשתא סוגיא דהכא כמאן אי כרב אי כלישנא בתרא דרב כהנא למה לי משלימות בעדיפות סגי ואי כלישנא קמא דרב כהנא למה לי עדיפות במשלימות סגי וי"ל דנקט משלימות ועדיפות דהשתא לכולהו לישני עשה שלא כתורה ולכך ביקש רחמים על עצמו וה"מ לשנויי דלבסוף סבר נשים בראשון חובה ובשני רשות ולכך ביקש דלאו שפיר עבד דעביד פסח שני אלא אליבא דר"ש קיימינן דאית ליה בפ' האשה (שם צא:) דנשים בראשון רשות:

מכדי מפוריא לפסחא כו' אמתני' דעדיות (פ"ז מ"ז) דמייתי בפרק הנחנקין (לקמן סנהדרין דף פז. ושם) הם העידו שמעברין את השנה כל אדר הוה מצי לאקשויי:

Tosafot on Sanhedrin 12b · Sefaria

רבנו חננאל

אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיברוה מעוברת ר' יהודה אומר אינה מעוברת. וא"ר יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר השנה מפני הטומאה וביקש רחמים על עצמו. ר' שמעון אומר מעברין השנה מפני הטומאה לכתחלה ומפני מה ביקש חזקיה רחמים על עצמו משום דטעה בהא דשמואל דאמר אין מעברין השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן הוא סבר הואיל וראוי לא אמרינן ונמצא שעיבר ניסן בניסן והתורה אמרה החודש הזה לכם ראש חדשים זה ניסן ואין אחר ניסן:

עיברוה ביום ל' של אדר מאי אמר עולא אין מקדשין את החודש כלומר אין מקדשין אותו היום שנמצא היום מאדר. קידשוהו מאי אמר רבה כיון שהוקבע בטל העיבור רב נחמן אמר מקודש ומעובר ואקשי עליה רבא בהא. ופריק מידע ידעי דשתא מעברתא בחושבנא תליא מלתא ואמרי חושבנא הוא דלא סליק לרבנן עד האידנא וקי"ל כי הדרכים שעליהן היו מעברין השנה הן הלכה למשה מסיני ואי הוה כתב שמור את האביב ועשית פסח לה' הייתי אומר איזהו חדש ימצא בו האביב נעשה פסח. לפיכך כתיב שמור את חודש האביב אין לך פסח אלא בחודש האביב מכלל שיש לך רשות לעבר חודש אחד עד שיקבע לך זה חדש האביב ופירש בו שמירה למאן קא מזהר להו. שמירה זו לב"ד שיהו קוראין המועדים בזמנן כדכתיב אשר תקראו אותם במועדם מכלל שצריכין שמירה וקריאה:

אמר רב יהודה אמר רב אין מעברין השנה אלא אם כן היתה תקופת תמוז חסרה לתשלום צ"א יום י"ו יום רובו של חודש תשרי דברי ר' יהודה

Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 12b · Sefaria

מאירי

טומאת מת דחויה בצבור בקרבן הפסח ר"ל שאם היו רוב צבור טמאים או הכהנים טמאים או כלי שרת טמאים עושין פסח בטומאה ואין נדחין לפסח שני אלא עושין כלן בטומאה טמאים עם טהורים ואין הטהורים נזהרים מהם אלא עושין הכל בטומאה וכן הדין בכל קרבן המועדות הואיל ויש להם זמן קבוע ושעתם עוברת וכל שנעשה בטומאה צריך שיהיה הציץ מרצה שלא אמרו טומאה הותרה בצבור ר"ל שהותרה לגמרי אלא טומאה דחויה ר"ל שנתרת בקושי וצריכה לרצוי של ציץ והרי הוא מרצה אפילו אינו על מצחו שהרי כהן גדול ביום הכפורים אינו מביא בגדי זהב ואם ארעה טומאה בקדשים הציץ מרצה וגדולי המחברים פסקו שאין הציץ מרצה אלא בעודו על מצחו והדברים נראין מפני שהלכה כר' יהודה במקום ר' שמעון ומ"מ בטומאת הגוף כגון זיבה וכיוצא בה אינו כן כמו שביארנו במקומו היו מחצה טהורים ומחצה טמאים כלם עושים בראשון אלא שטהורים לעצמן וטמאין מקריבין לעצמן ואוכלין אותו בטומאה היו האנשים מחצה על מחצה ונשים משלימות לטהורים לרוב טהורים עושין לעצמן וטמאים נדחים לגמרי ואין עושין לא ראשון ולא שני לא ראשון שהרי נשים בראשון חובה ונמצאו הם מיעוט ולא שני שהנשים בשני רשות ונמצאו מחצה על מחצה ואין מחצה נדחית לשני ומ"מ כל שעדפו הטמאים אפילו אחד יעשו כלן אף בטומאה וכן אם נשים משלימות לטמאים ואם עדפו הטהורים בזכרים נעשה הפסח בטהרה וטמאים נדחים לפסח שני מעתה אין מעברין את השנה מפני הטומאה ר"ל שאם נטמא הצבור באדר בסופה וכלתה אפר פרה ומתיראים שיבא הפסח קודם שתזדמן להם פרה אדומה אין מעברין את השנה מפני הטומאה אלא יעשו פסחיהן בטומאה על הדרך שבארנו ואם עברוה מפני הטומאה הרי זו מעוברת:

כל שהגיע יום שלשים של אדר ולא עברו את השנה אין מעברין אותה לכתחלה ביום שלשים זה אע"פ שלא באו עדי החדש ועדיין לא קדשוה לשם ניסן הואיל ומ"מ ראוי לקבעו ניסן ואם עברוה בדיעבד הרי זו מעוברת ואם יבואו עידי החדש באותו היום מקדשין אותו לשם אדר שני אבל אם כבר באו עידי החדש וקדשוהו לשם ניסן אין נמלכין עוד לקדשו לשם אדר שני שאין מעברין ניסן בניסן שמא תאמר מאחר שאתה מודה שאם לא קדשוהו לשם ניסן ועברוהו מעוברת הרי הדבר קרוב לבא לידי זלזול חמץ שהרי מאחר שדורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום כבר התחילו מן הפורים לדרוש בהלכות הפסח וכשיגיע הודעת העבור אצלם וירחיקו זמן איסורו יבואו לזלזל בה הואיל ונדחה בעיניהם תדע שהכל יודעין שהדבר תלוי בחשבון ואין זה דיחוי אצלם אלא שאומרין חושבנא הוא דלא סליק להו:

Meiri on Sanhedrin 12b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

גמרא א"ה ר"ש אומר אם כו' היינו ת"ק אמר רבא לכתחילה א"ב כו' למאי דבעי למימר דר"ש נמי אין מעברין לכתחילה קאמר אין להקשות דמדאמר ליה ר"י לר"ש הנח ליה"כ שטומאה הותרה בצבור א"כ ר"ש סבר דטומאה דחויה בצבור וא"כ:

אית לן למימר דמעברין אף לכתחילה דכל כמה דאפשר לאהדורי לעשות בטהרה מהדרינן די"ל דר"ש נמי [א] ס"ל טומאה הותרה בצבור אלא דמ"מ צריך ציץ לרצות ובהך סברא פליג אדרבי יהודה וק"ל:

שם עיברוה מאי אמר עולא כו' קידשו מאי כו' רב נחמן אמר מעובר כו' נראה מפירש"י הא דאמר עולא אין מקדשין אבל מעובר הוה בדיעבד אלא דשתקי וכי מטי ריש כו' כפירש"י וקבעי קדשו לשם אדר מאי דגרע טפי משתיקה וקאמר רבא בטל העיבור ור"נ אמר דהוה נמי מעובר כו' וקשה לרב נחמן דבכל גוונא הוה מעובר בדיעבד א"כ לר"ש מפני מה בקש חזקיהו רחמים דמשמע שאכלו הפסח שלא כדין ואי הוה מעובר בדיעבד א"כ כדין אכלו אותו כדמוכח מדברי ר"י דמייתי ראיה לדבריו דאינה מעובר אפילו בדיעבד מחזקיהו דבקש רחמים ואפשר לומר שמזה דקדק רש"י לפרש לעיל לר"ש דהך דחזקיהו דעיבר ניסן בניסן היינו אחר שקידשו לשם ניסן דאז אפי' בדיעבד אינה מעוברת לכ"ע ודו"ק:

תוס' בד"ה ונשים משלימות כו' וה"מ לשנוי דלבסוף סבר נשים בראשון חובה כו' עכ"ל וע"ש בתוס' שכתבו ליישב זה ואין להקשות אמאי לא קאמר שהיו באמת ישראל מחצה על מחצה בימי חזקיהו ומעיקרא הוה סבר כלישנא קמא דרב כהנא דטהורים עושים את הראשון וטמאים עושים את השני ולבסוף סבר כרב דהללו עושין לעצמן כו' או כלישנא בתרא דרב כהנא דטהורין עושין כו' די"ל דלא ניחא ליה לתלמודא לאוקמא הכי דנראה דוחק לומר שהיו ישראל מצומצמין מחצה על מחצה והתוס' שהקשו ואי כלישנא קמא דרב ל"ל עדיפות כו' היינו דלא היה לו להזכיר עדיפות כיון דבמשלימות סגי בין שהיו עדיפות ובין שלא היו עדיפות ועוי"ל דאע"ג דאיכא תנאי הכא דפליגי אדר"ש ב"י מפני מה שהיה מבקש רחמים מ"מ רב כהנא דאמורא היה וס"ל בלישנא קמא דקושטא הכי הוא דטמאים עושים את השני היאך מתוקמא מילתיה דר"ש בן יהודה ודו"ק:

Chidushei Halachot on Sanhedrin 12b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב כִּי הִתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה׳ הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד״.

קטע 2

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה עִיבְּרוּהָ, מְעוּבֶּרֶת. אֶלָּא מִפְּנֵי מָה בִּיקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ? שֶׁאֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא אֲדָר, וְהוּא עִיבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִפְּנֵי שֶׁהִשִּׂיא אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

קטע 3

אָמַר מָר: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְעַבְּרִין. אַלְמָא, אִית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה: טוּמְאָה דְּחוּיָה הִיא בְּצִיבּוּר.

קטע 4

וְהָא תַּנְיָא: צִיץ, בֵּין שֶׁיֶּשְׁנוֹ עַל מִצְחוֹ וּבֵין שֶׁאֵינוֹ עַל מִצְחוֹ – מְרַצֶּה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹדוֹ עַל מִצְחוֹ – מְרַצֶּה, אֵין עוֹדוֹ עַל מִצְחוֹ – אֵינוֹ מְרַצֶּה.

קטע 5

אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן: כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים יוֹכִיחַ, שֶׁאֵינוֹ עַל מִצְחוֹ וּמְרַצֶּה. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: הַנַּח לְיוֹם הַכִּיפּוּרִים, שֶׁטּוּמְאָה הוּתְּרָה בְּצִיבּוּר.

קטע 6

וְלִיטַעְמָיךְ, תִּיקְשֵׁי לָךְ הִיא גּוּפַהּ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מְעַבְּרִין, וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּחִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁעִיבֵּר אֶת הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה, וּבִיקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ? אֶלָּא, חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה, וְאִם עִיבְּרוּהָ – מְעוּבֶּרֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינָהּ מְעוּבֶּרֶת. וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה וְכוּ׳.

קטע 7

אִי הָכִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה עִיבְּרוּהָ – מְעוּבֶּרֶת. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אָמַר רָבָא: לְכַתְּחִלָּה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה לְכַתְּחִילָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְעַבְּרִין. אֶלָּא מִפְּנֵי מָה בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ? שֶׁאֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא אֲדָר, וְהוּא עִיבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן.

קטע 8

אָמַר מָר: שֶׁאֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא אֲדָר, וְהוּא עִיבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן. וְלֵית לֵיהּ לְחִזְקִיָּה ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם״ – זֶה נִיסָן, וְאֵין אַחֵר נִיסָן! טְעָה בְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר, הוֹאִיל וְרָאוּי לְקוֹבְעוֹ נִיסָן.

קטע 9

וְאִיהוּ סָבַר: ״הוֹאִיל וְרָאוּי״ לָא אָמְרִינַן. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר, הוֹאִיל וְרָאוּי לְקוֹבְעוֹ נִיסָן.

קטע 10

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִפְּנֵי שֶׁהִשִּׂיא אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. הֵיכִי דָּמֵי? אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּגוֹן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מֶחֱצָה טְמֵאִים, מֶחֱצָה טְהוֹרִים, וְנָשִׁים מַשְׁלִימוֹת לַטְּהוֹרִים וְעוֹדְפוֹת עֲלֵיהֶם.

קטע 11

מֵעִיקָּרָא סְבַר: נָשִׁים בָּרִאשׁוֹן חוֹבָה, דְּהָווּ מִיעוּטָן טְמֵאִים, וּמִיעוּטָן מִידְּחוּ לְפֶסַח שֵׁנִי. וּלְבַסּוֹף סְבַר: נָשִׁים בָּרִאשׁוֹן רְשׁוּת, דְּהָווּ לְהוּ טְמֵאִים רוּבָּא, וְרוּבָּא לָא מִדְּחוּ לְפֶסַח שֵׁנִי.

קטע 12

גּוּפָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר, הוֹאִיל וְרָאוּי לְקוֹבְעוֹ נִיסָן. עִיבְּרוּהָ, מַאי? אָמַר עוּלָּא: אֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ. קִידְּשׁוּ, מַאי? אָמַר רָבָא: בָּטֵל הָעִיבּוּר. רַב נַחְמָן אָמַר: מְעוּבָּר וּמְקוּדָּשׁ.

קטע 13

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מִכְּדֵי מִפּוּרַיָּא לְפִיסְחָא תְּלָתִין יוֹמִין הֲווֹ, וּמִפּוּרַיָּא דָּרְשִׁינַן בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח, דְּתַנְיָא: שׁוֹאֲלִין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח קוֹדֶם לְפֶסַח שְׁלֹשִׁים יוֹם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. וְכִי מָטֵי רֵישׁ יַרְחָא מְרַחֲקִין לֵיהּ? אָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בְּחָמֵץ!

קטע 14

אֲמַר לֵיהּ: מִידָּע יָדְיעִי דְּשַׁתָּא מְעַבַּרְתָּא בְּחוּשְׁבָּנָא תַּלְיָא מִילְּתָא. אָמְרִי: חוּשְׁבָּנָא הוּא דְּלָא סְלֵיק לְהוּ לְרַבָּנַן עַד הַשְׁתָּא.

קטע 15

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה תְּקוּפָה חֲסֵירָה רוּבֹּה שֶׁל חוֹדֶשׁ. וְכַמָּה רוּבֹּה שֶׁל חוֹדֶשׁ? שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

מסכת סנהדרין דף י״ב עמוד ב׳

מסכת סנהדרין דף י״ב עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רבנו חננאל

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור