דף ביאור
מסכת סנהדרין דף ק״ט עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת סנהדרין דף ק״ט עמוד ב׳
מסכת סנהדרין דף ק״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־677 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
דעבר במברא שהמעברות שלהם מימיו עזין והיו דנין כך:
דלא עבר במברא אלא בא דרך אחר:
דה"ל דרא דלבני מי שהיו לו שורת לבנים ומגבל ועושה אותן היה בא כל חד וחד ונוטל אחת:
שדי תומי או שמכי מי שהיה מפזר ושוטח לפניו שומים או בצלים ליבשן כל א' וא' היה נוטל אחת:
אומר לו לנגזל מה חסרתי לך לא לקחתי ממך אלא שום אחד ונמצא קרח מכאן ומכאן:
זייפא ומצלי דין:
יהבה ניהליה וישכב עמה עד שתהיה מעוברת:
עד דקדחא עד שתצמח אזנו:
ועוד 36 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Sanhedrin 109b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · CC-BY-SA
גליון הש"ס
גמ' הרי הן כאבידה המתבקשת עיין מכות דף כ"ד ע"א:
Gilyon HaShas on Sanhedrin 109b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
בן יהוידע
פַּדְּיוֹהִי אִיהוּ לְדַיָּינָא אָמַר מַאי הַאי (בראשית יג, יג) קשא מה שאלה זו הלא המכוון מובן? ונראה לי כי הדיין נסתפק בדעתו של אליעזר אם פדעיה כדי ליקח מן הדיין מעות כאשר פסק הוא בדינו של זה או אין כונתו ליקח ממנו מעות אלא כונתו למחות לאותו האיש על הדיין ולכן שאל 'מַאי הַאי' והשיב שרצוני למחות את הבעל דין עליך שאתה תתן לו מה שאתה חייב לי אגרא דשקילנא מינך דמא.
כִּי הֲוָה אָרִיךְ גַּיְּצִי לֵיהּ גּוּץ מַתְּחִי לֵיהּ (בראשית יג, יג) קשה כל דברים רעים שעושים, דרכם לתלות מעשיהם הרעים באיזה טעם אפילו כל דהו וכאן בדבר זה מה טעם כל דהו יש להם? ונראה לי כי הם עושים פוריה ארוכה ששוכבין עליה בני אדם זה תחת זה דהיינו ראשו של זה תחת רגליו של זה וקרקע המטה שהוא מקום גוף האדם השוכב עליה אין כולו ממולא בלוח אלא הם משערים על קומה בינונית שהיתה בזמנם, דרך משל היתה עשרים טפחים והם עושים מקום שכיבת הגוף במטה אורך עשרים טפחים ובאורך י"ד טפחים מניחים לוח בקרקע המטה לסתום החלל שלה שהאדם ישכב עליו ומן י"ד טפחים עד י"ח מניחים קרקע המטה חלול שאינו סתום בלוח ומן י"ח טפחים עד עשרים טפחים מניחין לוח כדי שיהיו קרסולי רגליו ועקביו מונחים ועומדים על הלוח ולא יהיו תלויין באויר החלל של המטה ובזה יכול לישן היטב כזה [הציור חסר]. [מלא בלוח מראש ועד סוף עקבותיו] [חלל] [מלא] [אדם שני מלא] [חלל] [מלא]וכן על זה הדרך ולכן אם היה האדם ארוך יותר משיעור עשרים טפח דהיינו יש לו כ"ב או כ"ג מוכרח שתהיה רגליו שוכבות על גוף אדם שתחתיו ששוכב במטה האחרת שתחתיה ולכך קוצצין רגליו ואם היה גוף דרך משל ארכו ט"ז טפחים או י"ז אז מוכרח שיהיו רגליו תלויים באויר החלל שבסוף מטתו כי אין מגיעים רגליו למקום התחתון שהוא מלא בלוח ואז הוו מתחי ליה כדי שיגיעו רגליו של [אל] מקום הסתום בלוח שהוא סוף המטה.
שַׁפְיוּהָ בְּדּוּבְשָׁא וְאוֹקְמוּהָ עַל אֵיגַר שׁוּרָא אֲתָא זִיבּוּרֵי וַאֲכַלוּהָ (בראשית יג, יג). נראה עשו לה מדה כנגד מדה היא היתה מחפה הרפתא בחצבא לכך חפו אותה בדובשא והיא היתה מתכונת לעשות צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת (משלי י, ב) כדי להגין מן הפרענות כמו חומה כנגד הפרענות שלא תבא לכך הניחו אותה על החומה להמיתה שם. ואומרו 'עַל עִיסְקֵי רִיבָה' נראה לי בס"ד דהצדקה תיקון שלה בה"א אחרונה והיא היתה משתדלת לעשות צדקה שתיקון שלה באות ה"א לכך אות ה"א תבעה עלבונה למעלה וזהו רִיבָה כלומר רִיב הֵ"א.
"קֹרַח" שֶׁנַּעֲשָׂה קָרְחָה בְּיִשְׂרָאֵל (במדבר טז, א) לפי פשוטו הוא שנשרפו ר"ן אנשים גדולים וגם נסתבב מזה מגיפה אחר כך. ועוד נראה לי ענין הקרחה כי ידוע שיש קליפה נקראת תוק"ל וישראל נצולין ממנה בזכות חמשה חומשי תורה לכך מספר ישראל [541] יתר על תוק"ל [536] מספר חמשה לרמוז בזכות חמשה חומשי תורה הם גוברים על תוק"ל. והנה קרח שחלק על משה רבינו ע"ה לומר שהוא מצוה מדעתו ולא בדבר השם יתברך נמצא כפר בכל חמשה חומשי תורה ולכך גברה קליפת תוק"ל אשר ישראל היו גוברים עליה בזכות חמשה חומשי תורה ולסילוק כח זה של חמשה חומשי תורה קרי ליה קָרְחָה שהוא קרח ה"א או רחק ה"א.
"וְאוֹן" שֶׁיָּשַׁב בַּאֲנִינוּת פירוש כמו אונן שאינו אבל ממש וגם אינו עוסק במצות כן הוא לא הלך אצל משה רבינו ע"ה לבקש ממנו מחילה ולא הלך עם קורח ועדתו. ואומרו 'שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ פְּלָאוֹת' כי אשתו עשתה דבר תפל לסתור שערה אך ודאי לא דבר זה מנע אותם מלכנס לתוך האהל שלו לבקש עליו אמנם מן השמים עשו לו פלאות בדבר זה שכל הבא ורואה דבר תפל זה שעשתה אשתו חוזר לאחריו ועל ידי כך ניצול שלא מצאוהו.
Ben Yehoyada on Sanhedrin 109b · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain
תוספות
אין פירוש שמור לדף זה — לא נמצא נוסח בדפוסים האמינים שבידינו.
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת סנהדרין, דף ק״ט, עמוד ב׳, בהיקף של כ־677 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 157 מילים
נפתחת ב״דְּאִית לֵיהּ תּוֹרָא – נִשְׁקוֹל חַד מַשְׁכָּא,…״
- קטע 243 מילים
נפתחת ב״דְּעָבַר בְּמַבָּרָא – נִיתֵּיב חַד זוּזָא, דְּלָא…״
- קטע 343 מילים
נפתחת ב״אַרְבַּע דַּיָּינֵי הָיוּ בִּסְדוֹם, שַׁקְרַאי וְשַׁקְרוֹרַאי זַיְיפַי…״
- קטע 455 מילים
נפתחת ב״דְּעָבַר בְּמַבָּרָא – יְהֵיב אַרְבְּעָה זוּזֵי, דְּעָבַר…״
- קטע 538 מילים
נפתחת ב״אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אִיתְרְמִי הָתָם, פַּדְיוּהּי. אֲתָא…״
- קטע 638 מילים
נפתחת ב״הָוְיָא לְהוּ פּוּרְיְיתָא דַּהֲווֹ מַגְנִי עֲלַהּ אוֹרְחִין.…״
- קטע 728 מילים
נפתחת ב״כִּי הֲוָה מִתְרְמֵי לְהוּ עַנְיָא, יְהַבוּ לֵיהּ…״
- קטע 867 מילים
נפתחת ב״הָכִי אַתְנוֹ בֵּינַיְיהוּ: כֹּל מַאן דְּמַזְמֵין גַּבְרָא…״
- קטע 937 מילים
נפתחת ב״הַוְיָא הָהִיא רָבִיתָא דַּהֲוָת קָא מַפְּקָא רִיפְתָּא…״
- קטע 1022 מילים
נפתחת ב״מְרַגְּלִים אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר:…״
- קטע 1135 מילים
נפתחת ב״עֲדַת קֹרַח אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא,…״
- קטע 1244 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: עֲדַת קֹרַח אֵין לָהֶם חֵלֶק…״
- קטע 1339 מילים
נפתחת ב״״וַיִּקַּח [קֹרַח]״ – אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁלָּקַח…״
- קטע 1443 מילים
נפתחת ב״וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי בֶּן יַעֲקֹב, בֵּן שֶׁעָקַב עַצְמוֹ…״
- קטע 1527 מילים
נפתחת ב״״דָּתָן״ – שֶׁעָבַר עַל דָּת אֵל, ״אֲבִירָם״…״
- קטע 1661 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב: ״אוֹן בֶּן פֶּלֶת אִשְׁתּוֹ הִצִּילַתּוּ.…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת סנהדרין דף ק״ט עמוד ב׳ · קטע 11 — “…לָעוֹלָם הַבָּא. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֲלֵיהֶם…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת סנהדרין דף ק״ט עמוד ב׳ · קטע 14 — “…לְגֵיהִנָּם? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: יַעֲקֹב בִּיקֵּשׁ…”
לשון המקור
דְּאִית לֵיהּ תּוֹרָא – נִשְׁקוֹל חַד מַשְׁכָּא, דְּלֵית לֵיהּ תּוֹרָא – נִשְׁקוֹל תְּרֵי מַשְׁכֵּי. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי הַאי? אֲמַר לְהוּ: סוֹף דִּינָא כִּתְחִילַּת דִּינָא. מָה תְּחִילַּת דִּינָא? דְּאִית לֵיהּ תּוֹרָא – מַרְעֵי חַד יוֹמָא, דְּלֵית לֵיהּ תּוֹרֵי – מַרְעֵי תְּרֵי יוֹמֵי. אַף סוֹף דִּינָא: דְּאִית לֵיהּ חַד תּוֹרָא – לִשְׁקוֹל חַד, דְּלֵית לֵיהּ תּוֹרָא – לִשְׁקוֹל תְּרֵי.
דְּעָבַר בְּמַבָּרָא – נִיתֵּיב חַד זוּזָא, דְּלָא עָבַר בְּמַבָּרָא – נִיתֵּיב תְּרֵי. דַּהֲוָה לֵיהּ דָּרָא דְּלִבְנֵי, אָתֵי כֹּל חַד וְחַד שָׁקֵיל חֲדָא, אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא חֲדָא דִּשְׁקַלִי. דַּהֲוָה שָׁדֵי תּוּמֵי אוֹ שַׁמְכֵי, אֲתוֹ כֹּל חַד וְחַד שָׁקֵיל חֲדָא, אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא חֲדָא דִּשְׁקַלִי.
אַרְבַּע דַּיָּינֵי הָיוּ בִּסְדוֹם, שַׁקְרַאי וְשַׁקְרוֹרַאי זַיְיפַי וּמַצְלֵי דִּינָא. דְּמָחֵי לֵיהּ לְאִיתְּתָא דְּחַבְרֵיהּ וּמַפְּלָא (לֵיהּ), אָמְרִי לֵיהּ: יַהֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ דְּנִיעַבְּרַהּ נִיהֲלָיךְ. דְּפָסֵיק לֵיהּ לְאוּדְנָא דַּחֲמָרָא דְּחַבְרֵיהּ, אֲמַרוּ לֵיהּ: הֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ עַד דְּקָדְחָא. דְּפָדַע לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, אָמְרִי לֵיהּ: הַב לֵיהּ אַגְרָא דִּשְׁקַל לָךְ דְּמָא.
דְּעָבַר בְּמַבָּרָא – יְהֵיב אַרְבְּעָה זוּזֵי, דְּעָבַר בְּמַיָּא – יָהֵיב תְּמָנְיָא זוּזֵי. זִימְנָא חֲדָא אֲתָא הָהוּא כּוֹבֵס, אִיקְּלַע לְהָתָם. אֲמַרוּ לֵיהּ: הַב אַרְבְּעָה זוּזֵי. אָמַר לְהוּ: אֲנָא בְּמַיָּא עֲבַרִי. אֲמַרוּ לֵיהּ: אִם כֵּן, הַב תְּמָנְיָא דַּעֲבַרְתְּ בְּמַיָּא. לָא יְהַב. פַּדְיוּהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּדַיָּינָא. אֲמַר לֵיהּ: הַב לֵיהּ אַגְרָא דִּשְׁקַל לָךְ דְּמָא, וּתְמָנְיָא זוּזֵי דַּעֲבַרְתְּ בְּמַיָּא.
אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אִיתְרְמִי הָתָם, פַּדְיוּהּי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דַּיָּינָא. אֲמַר לֵיהּ: הַב לֵיהּ אַגְרָא דִּשְׁקַל לָךְ דְּמָא. שְׁקַל גְּלָלָא, פַּדְיֵוהּ אִיהוּ לְדַיָּינָא. אֲמַר: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: אַגְרָא דִּנְפַק לִי מִינָּךְ, הַב נִיהֲלֵיהּ לְהַאי, וְזוּזֵי דִּידִי כִּדְקָיְימִי קָיְימִי.
הָוְיָא לְהוּ פּוּרְיְיתָא דַּהֲווֹ מַגְנִי עֲלַהּ אוֹרְחִין. כִּי מַאֲרֵיךְ – גָּיְיזִי לֵיהּ, כִּי גוּץ – מָתְחִין לֵיהּ. אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אִקְּלַע לְהָתָם. אֲמַרוּ לֵיהּ: קוּם גְּנִי אַפּוּרְיָא. אֲמַר לְהוֹן: נִדְרָא נְדַרִי מִן יוֹמָא דְּמִיתַת אִמָּא לָא גָּנֵינָא אַפּוּרְיָא.
כִּי הֲוָה מִתְרְמֵי לְהוּ עַנְיָא, יְהַבוּ לֵיהּ כֹּל חַד וְחַד דִּינָרָא, וּכְתִיב שְׁמֵיהּ עֲלֵיהּ. וְרִיפְתָּא לָא הֲווֹ מַמְטֵי לֵיהּ. כִּי הֲוָה מָיֵת, אָתֵי כֹּל חַד וְחַד שָׁקֵיל דִּידֵיהּ.
הָכִי אַתְנוֹ בֵּינַיְיהוּ: כֹּל מַאן דְּמַזְמֵין גַּבְרָא לְבֵי הִילּוּלָא, לְשַׁלַּח גְּלִימָא. הֲוִי הַאי הִילּוּלָא, אִקְּלַע אֱלִיעֶזֶר לְהָתָם וְלָא יְהַבוּ לֵיהּ נַהֲמָא. כִּי בָּעֵי לְמִסְעַד, אֲתָא אֱלִיעֶזֶר וִיתֵיב לְסֵיפָא דְּכוּלְּהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאן אַזְמְנָךְ לְהָכָא? אֲמַר לֵיהּ לְהָהוּא [דְּיָתֵיב]: אַתְּ זַמֵּנְתַּן. [אֲמַר: דִילְמָא שָׁמְעִי בִּי דַּאֲנָא אַזְמֵינְתֵּיהּ וּמְשַׁלְּחִי לֵיהּ מָאנֵיהּ דְּהַאי גַּבְרָא.] שְׁקַל גְּלִימֵיהּ הָהוּא דְּיָתֵיב גַּבֵּיהּ וּרְהַט לְבָרָא. וְכֵן עֲבַד לְכוּלְּהוּ עַד דְּנָפְקִי כּוּלְּהוּ וְאַכְלַאּ אִיהוּ לִסְעוּדְתָּא.
הַוְיָא הָהִיא רָבִיתָא דַּהֲוָת קָא מַפְּקָא רִיפְתָּא לְעַנְיָא בְּחַצְבָּא. אִיגַּלַּאי מִלְּתָא, שַׁפְיוּהָ דּוּבְשָׁא, וְאוֹקְמוּהָ עַל אִיגַּר שׁוּרָא. אֲתֹא זִיבּוּרֵי וְאַכְלוּהָ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עַל עִיסְקֵי רִיבָה.
מְרַגְּלִים אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה״. ״וַיָּמֻתוּ״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״בַּמַּגֵּפָה״ – לָעוֹלָם הַבָּא.
עֲדַת קֹרַח אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל״ – לָעוֹלָם הַבָּא. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֲלֵיהֶם אָמַר הַכָּתוּב ״ה׳ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל״.
תָּנוּ רַבָּנַן: עֲדַת קֹרַח אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל״ – לָעוֹלָם הַבָּא. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: הֲרֵי הֵן כַּאֲבֵידָה הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי״.
״וַיִּקַּח [קֹרַח]״ – אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע לְעַצְמוֹ. ״קֹרַח״ – שֶׁנַּעֲשָׂה קׇרְחָה בְּיִשְׂרָאֵל. ״בֶּן יִצְהָר״ – בֵּן שֶׁהִרְתִּיחַ עָלָיו אֶת כָּל הָעוֹלָם כַּצׇּהֳרַיִם. ״בֶּן קְהָת״ – בֵּן שֶׁהִקְהָה שִׁינֵּי מוֹלִידָיו. ״בֶּן לֵוִי״ – בֵּן שֶׁנַּעֲשָׂה לְוָיָה בְּגֵיהִנָּם.
וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי בֶּן יַעֲקֹב, בֵּן שֶׁעָקַב עַצְמוֹ לְגֵיהִנָּם? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: יַעֲקֹב בִּיקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי״. ״בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי״ – אֵלּוּ מְרַגְּלִים. ״בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי״ – זֶה עֲדַת קֹרַח.
״דָּתָן״ – שֶׁעָבַר עַל דָּת אֵל, ״אֲבִירָם״ – שֶׁאִיבֵּר עַצְמוֹ מֵעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, ״וְאוֹן״ – שֶׁיָּשַׁב בַּאֲנִינוּת, ״פֶּלֶת״ – שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ פְּלָאוֹת, ״בֶּן רְאוּבֵן״ – בֵּן שֶׁרָאָה וְהֵבִין.
אָמַר רַב: ״אוֹן בֶּן פֶּלֶת אִשְׁתּוֹ הִצִּילַתּוּ. אֲמַרָה לֵיהּ: מַאי נָפְקָא לָךְ מִינַּהּ? אִי מָר רַבָּה – אַנְתְּ תַּלְמִידָא, וְאִי מָר רַבָּה – אַנְתְּ תַּלְמִידָא. אֲמַר לַהּ: מַאי אֶעֱבֵיד? הֲוַאי בְּעֵצָה וְאִשְׁתְּבַעִי לִי בַּהֲדַיְיהוּ. אֲמַרָה לֵיהּ: יָדַעְנָא דְּכוּלַּהּ כְּנִישְׁתָּא קַדִּישְׁתָּא נִינְהוּ, דִּכְתִיב: ״כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים״. אֲמַרָה לֵיהּ: תּוּב, דַּאֲנָא מַצֵּילְנָא לָךְ. אַשְׁקִיתֵיהּ חַמְרָא וְאַרְוִיתֵיהּ וְאַגְנִיתֵיהּ גַּוַּאי. וִיתִבָא עַל בָּבָא,