מסכת סנהדרין דף ק״ז עמוד ב׳

בחברון מלך שבע שנים וששה חדשים מדהכא חשיב להו ובאידך קרא לא חשיב להו ש"מ לא היה מלכותו שלימה שנצטרע אותן ו' חדשים:

ה"ג אבל בחיי בנך אני מודיע ולא גרסינן לך:

כ"ד רננות בין תפלה תחנה ורנה איכא כ"ד:

וילך אלישע דמשק להיכא אזל:

שואבת מגבהת מתכת בלא נגיעה כעין אותה שלועזין קלאמניס"ה בלע"ז ועל ידי אותה אבן העמיד עגלים של ירבעם באויר:

רבנן דחה מקמיה התלמידים דחה מישיבתו של אלישע:

צר ממנו מכלל דעד האידנא לא הוה צר:

הואל וקח השבע שאלישע שלחך:

כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה ומ"מ כל שתלה לו זכות ועשה תשובה נתכפר לו שאין לך מחיצה ופרגוד בפני התשובה כלל ומ"מ בעולם הזה יש צדדין שאין התשובה מבטלת ענשו מכל וכל כמו שבארנו בחבור התשובה:

המשנה השלישית דור המבול אין להם חלק לעוה"ב ר"ל להשארת נפשם ואין עומדין בדין לתחיית המתים וכבר ידעת לפי הדרכים הדתיים שהעולם הבא הוא אחר המות להשארת הנפש או להכרתה ותחיית המתים הוא הזמן האחרון כמו שייחסוהו אנשי כנסת הגדולה ביוצר של שבת וסדרו זמנים אלו העוה"ז וימות המשיח ותחיית המתים ודעתם במשנה זו שתחיית המתים אף לרשעים כדי לידון גופם עם נפשם על דרך משל חגר וסומא ואמר על אלו שנפשם נדונים לעולם ואין הם בתחייה לעמוד בדין:

אנשי סדום אין להם חלק ונפשם נדונית ועומדים בדין והוא שאמרו עליהם בעדת צדיקים אין עומדין אבל עומדין הם בעדת רשעים דור הפלגה אין להם חלק וכו' ואין גורסין בה שאין עומדין בדין דור המדבר אין להם חלק וכו' ואין עומדין בדין שנאמר שם יתמו:

דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה (תהלים כד, ז) הנה במדרש רבא (פרשת וארא פרק ח') איתא מה עשה שלמה הביא ארונו של דוד המלך ע"ה לבית המקדש ואמר (דברי הימים ב ו, מב) הֳ' אֱלֹקִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, אמר רבי ברכיה בשם רבי חלבו באותה שעה חיה דוד המלך ע"ה שכן אמר דוד הֳ' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִּי מִיָּרְדִי בוֹר (תהלים ל, ד) עיין שם. ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע (חלק א' על שבת דף למ"ד) כתבתי טעם נכון על נס זה שהיה לדוד המלך ע"ה שחיה באותה שעה עיין שם. ונמצא שנפתחו הדלתות בשעה שחיה וזה נרמז בשמו הטוב כי ב' פעמים ד' שבשמו הטוב הם ב' דלתות והוא"ו בנתים רומז לחיים כמו שכתב רבינו חיד"א ז"ל בשם הזוהר על פסוק וַיָּשֶׂם הֳ' לְקַיִן אוֹת (בראשית ד, טו) דעשה לו אות וא"ו במצחו כי הוא"ו רומז לחיים ונרמז בשמו הטוב כי הדלתות נפתחו בעת שחיה.

אֶבֶן הַשׁוֹאֶבֶת תָּלָה לְחַטַּאת יָרָבְעָם, וְהֶעֱמִידָהּ בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ כתב הרמ"ה ז"ל וזה לשונו מה עבד אבן שואבת את הברזל שנקראת בלשון ערב מגנ"טיס תלה לעגלון של ירבעם והעמידו באויר ויתעו אחריו, כיצד? תלה לה כיפה את העגל ברזל מכאן וברזל מכאן והעמיד שני אבנים שואבות בשתי כתלים שמכאן ומכאן והעמיד את העגל באמצע. ואיכא דאמרי 'שֵׁם חָקַק לָהּ בְּפִיהָ' והיתה מכרזת במעשה נס ואומרת שני פסוקים הללו 'אָנֹכִי הֳ' אֱלֹקֶיךָ לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי' (שמות כ, ב) והיו העם חושבין שכנגד עצמה היא אומרת והשם המפורש לא גרם לומר אלא כנגד המקום ברוך הוא עד כאן לשונו עיין שם. ונראה לי אותה אבן השואבת שהביא גחזי היתה גדולה הרבה לכן טבעה היה חזק מאד להעמיד העגלון של ירבעם שהיה מחופה בברזל אף על פי שהיה כבד ואבן השנית שכנגדה בכותל השני גם כן היתה גדולה וטבעה חזק כמו זאת במשקל אחד ולכן בכוחם העמידו את העגל באמצע באויר שלא יפול לארץ ונשאר ממוצע שלא נטה ונמשך לצד אחד יותר מצד שכנגדו ושתי אבנים גדולות אלו של מגנט"ס לא נמצאו ביד אדם אלא השטן הזמינם לו להתעות בהם את ההמון שלא ידעו טבעם ועניינם. ומה שאמר בענין השם המפורש הכונה הוא כי הוא כתב שם המפורש בדבר אחד עור או חתיכת נחושת והניחו בפיו של עגל ובעת שהניחו השביעו שיאמר פסוקים של 'אָנֹכִי' לכבוד שמו של הקדוש ברוך הוא ואז כיון שהשביעו בשם המפורש מוכרח שיעשה פעולתו אבל המון העם כשהיו שומעים דברים אלו יוצאים מפיו של העגל היו חושבין שהעגל על עצמו הוא אומר כן. ונראה לרמוז אם נקרא שם גֵּיחֲזִי ביו"ד למפרע הוא 'יזח י"ג' שהוא מספר אחד [13] רצונו לומר יזח יחוד של אחד מישראל בהטעותו אותם במעשיו.

לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בזה הפסוק אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ (שיר השירים ח, ח) כי שָׁדַיִם ראשי תיבות שְׂמֹאל דּוֹחָה יָמִין מְקָרֶבֶת, ונראה לרמוז ראשי תיבות (אשה) אשה תנוק יצר 'אתי' שהוא תרגום של הובאה וביאה שהוא ענין קירוב, אך סופי תיבות תנוק יצר אשה הוא 'קרה' לשון קירוי וכל קירוי ענינו דחיה כי הקרוי דוחה השמש והרוחות והמטר מלבא לתוך הבית המקורה. גם יש לרמוז באותיות 'אָחוֹת' אשה תינוק ויצר חוטא.

וְלֹא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה שֶׁדָּחָה לְתַלְמִידוֹ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם (מלכים ב ה, כג). כך הוא לשון הגמרא (סוטה מז.) רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה מַאי הִיא? כְּדַהֲוָה קָטֵיל יַנַּאי מַלְכָּא לְרַבָּנַן שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח הֶחְבִּיאַתּוּ אֲחוֹתוֹ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אֲזַל וְעֲרַק לְאַלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם כִּי הֲוָה שְׁלָמָא שָׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח מִנִּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּוֹדֶשׁ לָךְ אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם: אֲחוֹתִי! בַּעְלִי שָׁרוּי בְּתוֹכֵךְ וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת שׁוֹמֵמָה. אָמַר שְׁמַע מִינָּהּ הֲוָה לֵיהּ שְׁלָמָא כִּי אֲתָא אִקְלַע לְהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא קָם קַמַּיְיהוּ בִּיקָרָא שַׁפִּיר, עָבְדִי לֵיהּ יְקָרָא טוּבָא יָתֵיב וְקָא מִשְׁתַּבַּח כַּמָּה נָאָה אַכְסַנְיָא זוֹ! אָמַר לֵיהּ תַּלְמִידוֹ [יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי] רַבִּי, עֵינֶיהָ טְרוּטוֹת אָמַר לֵיהּ רָשָׁע, בְּכָךְ אַתָּה עוֹסֵק וּמִסְתַּכֵּל בְּאֵשֶׁת אִישׁ! אַפֵּיק אַרְבַּע מֵאָה שִׁפּוּרֵי וְשַׁמְתֵּיהּ כָּל יוֹמָא אֲתָא לְקַמֵיהּ וְלָא קַבְּלֵיהּ יוֹמָא חַד הֲוָה קָרֵי קְרִיַּת שְׁמַע, אֲתָא לְקַמֵּיהּ הֲוָה בְּדַעְתֵּיהּ לְקַבּוּלֵיהּ אַחֲוֵי לֵיהּ בִּידֵיהּ סָבַר מִדְחָא דָּחֵי לֵיהּ אֲזַל זָקַף לְבֵינְתָא פְּלָחָא לְסוֹף אָמַר לֵיהּ חֲזוֹר בְּךָ! אָמַר לֵיהּ כָּךְ מְקוּבְּלַנִּי מִמְּךָ, כָּל הַחוֹטֵא וּמַחְטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עיין שם.

אַחוּכִי קָא מְחַיַכַתְּ בָּן נראה לי בס"ד כפל הלשון רצונו לומר יהיה הצחוק בכפלים האחת על כי הוא שב בידים רקניות לעירו שלא הועיל בהליכתו. והשניה יאמרו כמה שוטה שהאמין שטבילתו בירדן תרפאהו וירד וטבל.

כִּי אֲתָא חַזְיֵיהּ אֱלִישָׁע לַצָּרַעַת דְּקָא פֹּרַחַת פָּרְחָה עִלָּוֵיהּ רֵישֵׁיהּ אָמַר לֵיהּ רָשָׁע. מכאן נראה דשלחו מן השמים אליו את הצרעת קודם שיקללנו אלישע ורק לא שרתה עליו ממש אלא עד שקללו ונמצא מן השמים הראו לו שיקלל בכך ונראה דפיו הכשילו לרמוז דבר זה על עצמו דניבא ולא ידע מה ניבא כי אמר חַי הֳ' אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מִיָּדוֹ מְאוּמָה (מלכים ב' ה, כ) ואותיות מְאוּמָה הם אותיות 'מום ה"א' כי חמשה הם מיני מיתה הא' מיתה ממש הב' עני הג' מצורע הד' סומא הה' מי שאין לו בנים וזהו מום אחד מן ה"א מומין וזהו מִיָּדוֹ ממקומו ולכן אמר לו וצרעת נעמן תדבק בו כאשר לקחתי מידו (מלכים ב' ה, כז).

אֶחָד שֶׁגֵּירָה דּוּבִּים בְּתִינוֹקוֹת יש להקשות והלא אתמר בגמרא (סוטה מו:) ראה שאין בהם לחלוחית של מצוה לא בהם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות וגם ראה שהיו רשעים גמורים ואמאי נענש? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב כלי יקר בשם רבינו האר"י ז"ל דאותם מ"ב קרבנות שהקריב בלק גרמו שעשתה הסטרא אחרא מ"ב נשמות קדושות ולא תחזיר אותם הקליפה עד שתמצא מקום מוכן לפרענות והוא ביאה אסורה שאז נותנת שם אותם הנשמות העשוקות ולכן אותם מ"ב נשמות היו במ"ב ביאות אסורות שנבעלו ביום הכפורים ועתה כשהענישם אלישע הנביא ע"ה וקללם בשם ה' הוא שם מ"ב כנגד מ"ב ילדים כי שם בן מ"ב מסוגל מאד להעלות התפילות וכן הניצוצות של הקדושה העשוקות לא יתעלו אלא בשם מ"ב ולזה אמר לגמור תיקונם של אלו המ"ב נערים קטנים שהיו עשוקים מכח מ"ב קרבנות קללם עתה בשם בן מ"ב והיינו שקלל את הגופים ההם שהיו יסוד רעוע אשר נבנה ביום הכפורים וחזרו המ"ב נשמות הקדושות שבהם לשורש הקדושה ונתקנו עד כאן לשונו. ולפי זה אלישע הנביא ע"ה עשה מצוה גדולה שהציל עשוק מיד עושקו ויש לו שכר גדול על זאת, אך לא חלה בתורת עונש ח"ו אלא חלה להשביע עיניו של שטן ועיני הסטרא אחרא שחטף מהם מרגליות אלו וביטל יניקתם מהם ומחמת כן מתקנאים ורוצים להתגרות בו מקנאתם ששלל מהם שלל רב ולהשביע עיניהם חלה. ודוגמא לזה אמרו רבותינו ז"ל טעם בשעיר שנותנים לעזאזל ביום הכיפורים שזה המוליכו להמיתו מוכרח שימות באותה שנה כי אחר יום הכיפורים ירגישו השטן והקליפה ההפסד שנעשה להם על ידו ויתגרו בו להמיתו. אך כאן אצל אלישע ודאי אין יכולת לעשות לו רעה ממש, עם כל זה היו רודפים אחריו וכאשר ראו שחלה על ידם אז אויביו ישלימו אתו שתשבע עיניהם ששמחים בצער שהיה לו בחליו על ידם ואדרבה הוא יגבר עליהם בכך! והיינו דכתיב אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ (קהלת ח, ט) ופירש רבינו האר"י ז"ל אשר שלט האדם בליעל באדם התחתון לרע לו לאדם בליעל עצמו, וכן כאן השביע הקדוש ברוך הוא את עיני שטן וסטרא אחרא להביא חולי על אלישע הנביא ע"ה כי כל חולאים באים על ידם ושמחו בזה. אך היה דבר זה לרע להם יען כי עד אלישע לא הוה גברא דחלה ואתפח ובזאת הפעם שחלה אלישע הנביא ע"ה בעבור שגירה הדובים בעי רחמי ואתפח ועל ידי כך פתח אלישע הנביא ע"ה שערי תפלה לרפאות את החולה וניטלה אותה שליטה שהיה לסטרא אחרא מקודם שכל חולי שתביא על אדם אין לו תקנה ורפואה ועתה בטלה שליטה זו מהם. ועתה פוק חזי כמה הפסידה הסטרא אחרא מהחולי שבא לאלישע הנביא ע"ה בתפילתו על דבר חדש הזה שיתרפא החולי אחר שהיה כלל חזק שאין רפואה לכל חולי שיחלה האדם ונמצא אף על פי ששמחה הסטרא אחרא בחליו של אלישע הנביא ע"ה לא לה יאות השמחה אלא השמחה היא ראויה לסטרא דקדושה.

וְאֶחָד שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם (מלכים ב יג, יד) קשא והלא חזה צרעת פרחה עלויה רישיה אם כן מן השמים רמזו לו שיקללו בצרעת? ויש לומר שקלל בצרעת גם את בניו ובזה נמצא דחפו בשתי ידים דאם לא היו בניו מצורעים אפשר שלא היו מניחים אותו לפקור. ואם תאמר באמת כיון דחזה הסימן עליו דוקא למה קלל את בניו גם כן בצרעת? ויש לומר כיון דחזה פרחה על ראשו דן שבניו גם כן בכלל כי זרע הבן נמשך מן המוח שבראש אם כן יתייחס לראש אביו ולכך קלל גם את בניו. מיהו כיון דדבר זה לא נתפרש להדיה בסימן לכך נענש. אי נמי נענש משום דהיה לו להחזירו אחר איזה ימים מועטים והוא לא הלך להחזירו אלא אחר ימים מרובים דדש בפקרות שפקר.