מסכת סנהדרין דף ק״ז עמוד א׳

אוכל לחמי לומד תורתי:

שהפך משכבו של לילה לשל יום שהיה משמש מטתו ביום כדי שיהא שבע מתשמיש ולא יהרהר אחר אשה כל היום:

ונתעלמה ממנו [הלכה] שהמשביע אברו בתשמיש רעב ומרבה תאוה:

ה"ג מתהלך על גג המלך ולא גרסינן והיינו:

חלתא כוורת:

פתיק [ביה] גירא בכוורת כלומר שהכה ושברה ל"א פתחה שברה ונפתחה:

מתקדשת מטומאתה אותה שעה פסק טומאתה ולא בא עליה כשהיא נדה:

פקדת לילה על מעשה לילה פקדתני אם אוכל לעמוד בנסיון של דבר עבירה:

כל הנושא אשה צריך שיבדוק בשלשלת יוחסין שלה שתהא מזרע כשר שהבנים נמשכים הרבה לטבע האמהות דרך הערה דרשו למה נסמכה פרשת בן סורר ומורה לפרשת יפת תואר לומר לך כל הנושא יפת תואר אע"פ שהתירתה תורה אצלו יהא לבו נוקפו בבן סורר ומורה וכן כל כיוצא בזה:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִפְּנֵי מָה אוֹמְרִים "אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב", וְאֵין אוֹמְרִים "אֱלֹקֵי דָוִד"? (תהלים כו, ב). קשא מה טעם מצא דוד המלך ע"ה לבקש כזאת, והלא משה רבינו ע"ה קדים מיניה ואין אומרים 'אֱלֹקֵי מֹשֶׁה' וכי סלקא דעתיה דדוד להיות עדיף מן משה רבינו ע"ה? ונראה לי בס"ד כי הוא ראה את עצמו עומד ואחוז ברגל רביעי של הכסא כי האבות הם שלשה רגלים והוא רגל רביעי נמצא דומה לאבות לכך רצה שיהיה שוה עמהם בזה. ועוד נראה לי בס"ד כי ראה שהבטיחו השם יתברך בענין השם שאמר לו וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים (שמואל ב' ז, ט) שהם האבות ואמר רב יוסף זה שאומרים 'מָגֵן דָּוִד' לכן מצא פתחון פה לומר מאחר שאומרים 'מָגֵן דָּוִד' למה לא יאמרו 'מָגֵן אַבְרָהָם'. ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹקַי (תהלים פד, יא) דידוע כל תיבה נקראת 'בית' בספר יצירה וכמו שאמרו שלשה אבנים בונות תשעה בתים ארבע אבנים בונים עשרים וארבעה בתים, והיינו רצונו לומר 'תיבות' וזהו שנאמר 'בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹקַי' כלומר בתיבה של אֱלֹקַי שיאמרו 'אֱלֹקֵי דָוִד' ולא 'מָגֵן דָּוִד'.

אָמַר אִינְהוּ מִנְּסוּ לִי, אֲנְּתּ לָא מִנְּסִּית לִי (תהלים כו, ב) מקשים תיבת 'לִי' נראה יתר. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש 'וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם' (בראשית כב, א) לשון התנשאות דעל ידי שמוסר עצמו על קדוש השם עושה התנשאות לשמו יתברך כמו שנאמר יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר (ישעיה מט, ג) ולכן אמר לו 'אינהו מנסו לי' כלומר עשו דבר פלא אשר בעבורו יהיה 'לִי' לשמי התנשאות ואנת לא עבדת דבר פלא שיגיע ממנו התנשאות 'לִי' לשמי. ואמר לו ' בְּחָנֵנִי הֳ ' וְנַסֵּנִי ' (תהלים כו, ב) כדי שיגיע לך התנשאות על ידי. ואמר לו אנסה אותך בדבר ערוה לא אמר לו בערוה אלא 'בִּדְבַר עֶרְוָה' רצונו לומר סרך ערוה וכמו שכתב מהרש"א ז"ל כי בת שבע לא היתה ערוה דגרושה היא ומותרת לו מן הדין ורק לעיני העולם נראית ערוה מפני שאף על פי שכותבין גט לנשיהם לא היה דרכן להנשא לאחרים אלא ממתינים לבעליהם עד שיחזרו ויקחו אותם מחדש לכן לא היה שם אלא סרך ערוה מפני מראית העין. והטעם שלא אמר לו אנסה אותך בערוה ממש, מפני כי בזה לא היה פאר לדוד המלך ע"ה אם עומד בנסיון דאיך יבא על ערוה וכל ישראל אין נכשלים בכך ומה יתרון היה לו בזה? אך בסרך ערוה כזה שהיא מותרת היתר גמור ורק יש בה חשש משום מראית העין יש ליצר לצדד לו היתר גמור לעשות הדבר הזה כי יאמר לו זו ראויה לך מששת ימי בראשית ושלך היא ואין לך להחמיר על עצמך לפרוש ממנה בעבור מראית העין ועוד עשה לו כמה צדדין של היתר ולכך אם היה כופה יצרו ופורש היה לו התפארות בדבר זה וממילא יתכבד שמו יתברך ויתפאר על ידו.

בַּת שֶׁבַע הֲוָה קָא חָיְיפָא רֵישָׁא תּוּתֵי חַלְתָא (תהלים כו, ב) פירש רש"י ז"ל כוורת. ומוכרח לומר שהיתה הכוורת גדולה עשויה מן גמי או קנים והיתה כפויה על פיה בשביל צניעות שלא תתראה בת שבע מבחוץ. וכל זה היה בהשגחה פרטית שתרחץ על הגג ותסתיר עצמה על ידי הכוורת כדי שיהיה סיבה טבעית שינקוב אותה וממילא תתראה לעיני דוד המלך ע"ה בת שבע בטבע שאם היתה רוחצת בחדר איך היה רואה אותה בסבה טבעית. וידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש (חלק א פרשת בראשית דף ח:) דאוריה לא שמש בבת שבע לעלמין עיין שם. נמצא שהיתה בתולה עדיין כשבא עליה דוד המלך ע"ה והוא פתח לה הפתח על ידי זרע קודש שלו שהיה יורה כחץ, ויתכן בעל ושנה כדי שתתעבר דהא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה מפני שהראשונה היתה לשבור בתוליה לעשותה כלי (יבמות לד:) וכל זה נרמז בכוורת שנקב אותה על ידי גירא דידיה דהכורת דוגמה לבת שבע שהיתה עודנה בתולה שהיא סתומה ככוורת ועשה בה פתח על ידי זרע קודש שהיה יורה כחץ. והנה גרסת הגמרא בספר יד רמה להרמ"ה ז"ל הות חייפה ראשה תחת הכילה והרים הצפור כנף הכילה ונגלית וראה אותה עיין שם לגרסא זו יבא נכון הרמז שכתבתי לעיל. וְהָא דְּאָתָא שָׂטָן וְאִדְמִי לֵיהּ כְּצִפּוֹר, נראה לי בס"ד כי דוד המלך ע"ה אמר בְּחָנֵנִי הֳ' וְנַסֵּנִי צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי (תהלים כו, ב) כתיב צְרוּפָה בוא"ו וקרינן צָרְפָה ולכן שלח לו הקדוש ברוך הוא את השטן בדמות הַצִּפּוֹר שהוא אותיות צְרוּפָה בהפוך אתוון לרמוז לו אתה אמרת 'צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי' נראה היעמדו דבריך עתה כשתראה הצפור פתיק לחלתא. ולכן התוודה אחר כך ואמר צְרַפְתַּנִי בַל תִּמְצָא (תהלים יז, ג) כלומר אני אמרתי 'צְרוּפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי' דהיינו צְרוּפָה מקודם ועתה 'צְרַפְתַּנִי' מחדש ואז 'בַל תִּמְצָא' בַל לשון בלבול שמצאתני מבולבל וטועה בדבר זה. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שנדמה אליו כצפור על דרך שאמרו רבותינו ז"ל במדרש (מדרש תנחומא שמות יא) למה נקראת צפורה מפני שטיהרה את אביה כצפור שמטהר את המצורע עיין שם, וכן הוא כאן על ידי ענין זה דבת שבע הורה דוד המלך ע"ה תשובה ליחיד ונטהרו כל בעלי תשובה.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מְחוֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הַר שֶׁבָּכֶם, צִפּוֹר נִדְּדַתּוּ (תהלים כו, ב). נראה לי בס"ד מה שקרא שמו 'הַר' בדבר זה מפני כי סבתו של דבר זה היה מפני שהוא רצה להתדמות אל האבות שנקראו 'הָרִים' שאמר לפני הקדוש ברוך הוא למה אומרים 'אֱלֹקֵי אַבְרָהָם' ואין אומרים 'אֱלֹקֵי דָוִד' נמצא רצה להיות הוא במעלה בתואר הַר כמו האבות שנקראו הָרִים ומדבר זה נתגלגל הדבר הזה של הנסיון. אי נמי קרא עצמו בשם הַר כי הוא היה אחוז במלכות שהוא סוד שם אדנ־י ושם זה עם אותיות שקדמו לו ואותיות שאחריו עולה הַר כנודע.

אֶלָּא אָמִינָא דְּלָא לֵימְרוּ עַבְדָּא נָצְחֵיה לְמָרֵיהּ (תהלים כו, ב) הנה מאורינו הקדוש הסבא דמשפטים (זהר חלק ב' קז.) דריש האי קרא הכי אנא אמינא 'בְּחָנֵנִי הֳ' וְנַסֵּנִי' (תהלים כו, ב) ואת אמרת דלא איכול לקיימא בנסיונך הא חבנא 'לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ' (תהלים נא, ו) ויהא מילך קשוט וכו' עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד הפסוק שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי (תהלים קיט, קסא) פירוש שָׂרִים זה אחתופל וריעיו שהיו שרים בתורה רְדָפוּנִי בענין בת שבע חִנָּם כי אנכי מִדְּבָרְךָ שאמרת דלא איכול לקיימא בנסיונך פָּחַד לִבִּי דלא לימרו השתא עבדא נצחיה למריה, ולכן שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ זאת מה שאמרת דלא איכול כי אמירה זו היתה לי לעזר לבא בטענה נגד מדת הדין. ובזה פרשתי בס"ד עוד כונת הכתוב בתהלים (תהלים נו, י) אָז יָשׁוּבוּ אוֹיְבַי אָחוֹר בְּיוֹם אֶקְרָא זֶה יָדַעְתִּי כִּי אֱלֹקִים לִי בֵּאלֹקִים אֲהַלֵּל דָּבָר בַּהֳ' אֲהַלֵּל דָּבָר. והכונה כי דוד המלך ע"ה הוה יתיב ומתני לרבנן בבי מדרשא ומן הדרך צריך שישבו כולם לפניו אך האויבים שלו כדי לקנתר יושבים אחריו לרמוז לו בזה שיזכור מה שנעשה על הגג שהוא ענין בת שבע דכתיב וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וכו' (שמואל ב' יא, ב) והיינו כי אותיות הַגָּג הם אחורי אותיות דָּוִד ולכן יושבים מאחריו לרמוז בזה על אותיות הגג שהם אחורי אותיות שמו ובהיותם יושבים מאחוריו היו שואלים אותו 'דָּוִד, הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ מִיתָתוֹ בְּמָה?' וכמו שאמרו בגמרא שבהיותם עוסקים בבית המדרש בנגעים ואהלות היו שואלים אותו ואומרים לו 'דָּוִד, הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ מִיתָתוֹ בְּמָה?' ולכך היו יושבים מאחריו כדי לרמוז על מה הם מכוונים לשאול שאלה זו. וזהו שנאמר ' אָז יָשׁוּבוּ אוֹיְבַי אָחוֹר בְּיוֹם אֶקְרָא ' רצונו לומר ביום אשר אקרא שמעתתא לרבנן בבי מדרשא ישובו אויבי לשבת אחורי כדי לרמוז לי על 'הַגָּג' שהוא אחורי אותיות שמי אך באמת אין אני חושש מן לעז זה והרהור זה אשר לועזים ומהרהרים עלי כי ' זֶה יָדַעְתִּי כִּי אֱלֹקִים לִי ' בעזרי בדבר הזה והיינו כי ' בֵּאלֹקִים אֲהַלֵּל דָּבָר ' שלו שאמר לי לא יכולתי למיקם בנסיונך גם 'בֵּאלֹקִים אֲהַלֵּל דָּבָר' הוא דבורו של שלמה בני שאמר בכניסת הארון לבית קודש קדשים 'זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ' (דברי הימים ב' ו, מב) והאלקים ענה אותו מיד בדבר זה שנפתחו השערים וידעו כל ישראל שאני נקי וטהור מאותו עון שלועזים עלי.

רְאוּיָה הָיְתָה בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם לְדָוִד מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית אֶלָּא שֶׁבָּאָה אֵלָיו בְּמַכְאוֹב (תהלים כו, ב). נראה לי בס"ד דרמז באומרו 'מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית' על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בשמואל כי לאה ורחל עומדים זו למעלה מזו כנגד ז' ספירות והיינו לאה כנגד שלשה ספירות וחצי ורחל כנגד שלשה ספירות וחצי ודוד המלך ע"ה תיקן את שניהם ולא היה יכול ליקח את בת שבע אלא עד שיתקן את שניהם והוא לקחה אחר שתיקן את רחל קודם שיגמור תיקון לאה ולכך אמרו 'אֲכָלָהּ פַּגָּה' עיין שם. ולזה אמר 'רְאוּיָה בַּת שֶׁבַע' דייקא כי היא כנגד ז' ספירות 'רְאוּיָה הָיְתָה לְדָוִדמִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית' כלומר אחר תיקון לאה ורחל שהם זו כנגד שלש ספירות שלימות וזו כנגד שלש ספירות שלימות דסך הכל הם ששה ועל חצי וחצי שבזו ובזו לא רמז כלום. ובזה פרשתי בס"ד הטעם שהיה מגן של דוד המלך ע"ה בשש קצוות ושל שאר מלכי ישראל בשלש קצוות שהוא אחוז בלאה ורחל שכל אחת היא כנגד שלש ספירות שלימות ותיקן את שניהם. ובזה יובן בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג (תהלים קב, ח) כלומר שאני יש לי אחיזה בלאה ורחל שהם כל אחת כנגד ג' ספירות שלימות וזהו 'עַל גָּג' גם אמר 'בּוֹדֵד עַל גָּג' כי אותיות ג"ג סמוכים לאותיות ד"ד שבשמו ו'עַל' רצונו לומר סמוך ותיבת בּוֹדֵד חלקנה לשתים וקרי בה 'בו דד' שהם 'עַל גָּג' רצונו לומר סמוך לאותיות גג הרומזים למקום אחיזתו למעלה בלאה ורחל.

אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת חָלְיוֹ שֶׁל דָּוִד קִיֵּים שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה עוֹנוֹת (תהלים כו, ב) נראה לי דלמאן דאמר הפלגשים הם מכלל שמנה־עשרה נשים לא קאי הכא על חליו שנפטר בו כי אותו זמן היה פרוש מן הפלגשים אחר מעשה אבשלום ככתוב בשמואל סימן ך' וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת (שמואל ב' כ, ג) ומוכרח לומר דמאמר זה איירי על זמן הקודם. ומה שאמר ' חָלְיוֹ ' לאו חולי ממש שהוא חולי כל הגוף אלא חולי של חולשה ואיזה מיחוש דהא אמרו רבותינו ז"ל [דף קז:] 'עַד אֱלִישָׁע לֹא הֲוָה חוֹלֶה דְּמִיתְפַּח' וצריך להבין היכא רמיז שמנה־עשרה עונות בקרא ונראה לי בס"ד רמוז בתיבת בְּאַנְחָתִי (תהלים ו, ז) כי אנחתי הוא אותיות 'אתן ח"י'.

בִּקֵּשׁ דָּוִד לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה (תהלים כו, ב) פירוש רצה להיכנס לבית עבודה זרה ולצאת כדי שהרואין יחשבו שנכנס לעבוד עבודה זרה ח"ו. ומה שאמר ' מַאי טַעְמָא נְסִבַּת יְפַת תּוֹאַר ' יש להקשות היכא רמיז ענין יפת תואר בהאי קרא. ונראה לי בס"ד דהמלבוש רומז לאשה כי בשרשים למעלה פרצוף הנקבה מלבוש לפרצוף האיש ולכן כתיב נקבה תסובב גבר כמו הלבוש שהוא סובב את גוף בעליו ולכן חושי לבש בגדים קרועים לרמוז לו אמו של אבשלום היא בגד קרוע כי היא יפת תואר ואדמה על ראשו רמז לו בן שיצא ממנה דומה לנכרים שנקראים האדם בה"א ולא נקראים אדם והיינו אדמה הוא אותיות האדם. או יובן נרמזה יפת תואר במה שאמר והנה לקראתו חושי הארכי כי אות ה"א באשה ויפת תואר ה"א שלה רכה וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל (דברים כא, טו) כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הֵ"א אַחַת אֲהוּבָה וְהֵ"א אַחַת שְׂנוּאָה וזהו חוּשַׁי (שמואל ב' טו, לב) לשון חששה רצונו לומר היה לך לחוש לה"א רכה וזהו הָאַרְכִּי חלקנה לשתים וקרי בה 'ה"א רכי'.