מסכת מכות דף ט׳ עמוד א׳

שאין בה שוה פרוטה שאם יש בה תשלומי פרוטה משלם ואינו לוקה דילפינן בכתובות באלו נערות (כתובות דף לב:) בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין וכי אין בה שוה פרוטה לוקה שעבר על לא תוסיף פן יוסיף (דברים כה):

ולא מקשינן הכאה לקללה לומר שכשם שאינו לוקה על קללתו דכתיב בעמך כך לא ילקה על הכאתו ופלוגתא היא בסנהדרין דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש:

חוץ מגר תושב ומשמע דמתרוייהו ממעט ליה דלא הוא גולה ע"י הריגתו אלא נהרג ולא ישראל גולה עליו:

ל"ק כו' גר תושב שהרג גר תושב גולה כדקתני בהדיא ורישא כשהרג את ישראל אינו גולה דלא סגי ליה בגלות:

לפיכך אשבע מצות שנצטוו בני נח קאי וקיי"ל אזהרתן זו היא מיתתן לפיכך גר תושב או עובד כוכבים שהרגו נהרגין ואפי' בשוגג שאין בני נח צריכין התראה כדאמרינן בסנהדרין (דף נז.):

מה עובד כוכבים ל"ש קטל בר מיניה עובד כוכבים כמותו:

לאו בר מיניה ישראל:

אף גר תושב לא שנא קטן בר מיניה גר תושב כמותו:

אלמא גר תושב עובד כוכבים הוא (אינו) מדקדק מדאתי למעוטי גר תושב לפי שאינו ממעט אלא גר תושב שהרג ישראל שאינו גולה אלא נהרג וכן ישראל שהרג גר תושב דפטור דכן מוכיח לשון מתני' דקתני הכל גולין ע"י ישראל וישראל ע"י כולן חוץ מגר תושב דלא הוי בכלל דהאי הכל דאין גולין ע"י ישראל וכן ישראל אינו גולה על ידו (אלא) קא סלקא דעתיה דכיון דישראל אינו גולה ע"י גר תושב ולא גר תושב ע"י ישראל אלמא גר תושב דינו כעובד כוכבים א"כ הוא הדין גר תושב לגר תושב מידי דהוה אעובד כוכבים לעובד כוכבים ולכך קאמר אימא סיפא וכו' ומשני רישא דוקא קאמר גר תושב לישראל אבל גר תושב לגר תושב לא וכדמייתי בתר הכי מקראי ובתוספ' ראיתי שדחק לפרש דמעיקרא סלקא דעתיה דגר תושב וישראל גולין זה ע"י זה וחוץ דגר תושב דקתני במתני' אתא למעוטי שאין גר תושב גולה ע"י הכל ולא הכל על ידו ולא ידענא מאי קאמר חדא דכל היכא דקתני חוץ וכו' קאי אכל מה דלעיל מיניה ואף את"ל דהאי חוץ אתי למעוטי דלא הוי בכלל ישראל לגלות ע"י הכל והכל על ידו (מ"מ קשה דהא לא קתני כללא גבי ישראל וחוץ משמע דאתי לאפוקי מכללא ועוד דגר תושב לאו בכלל ישראל הוא ואמאי איצטריך לאפוקי וע"ק דא"כ דס"ד מעיקרא דישראל וגר תושב גולין זה ע"י זה מאי קאמר אלמא עובד כוכבים הוא אי עובד כוכבים לא יגלה ישראל על ידו ולא הוא ע"י ישראל:

דרך עלייה דישראל פטור הוא נהרג וא"ת אכתי לא הויא דומיא דעובד כוכבים דאפי' דרך ירידה נהרג וי"ל דמ"מ הוא דומיא דעובד כוכבים מה עובד כוכבים לא שנא בר מיניה ל"ש לאו בר מיניה כו' ובכך הוי סגי דומיא דעובד כוכבים בחדא מילתא:

אמר ליה רבא לא כ"ש הוא ומה דרך ירידה וכו' וא"ת אדרבה היא הנותנת דרך ירידה ניתן לישראל לכפרה דסגי ליה בגלות אבל דרך עלייה לא ניתן לישראל לכפרה חמור הוא ואינו גולה דלא סגי בגלות דה"נ אמרינן ברפ"ק (לעיל מכות דף ב:) וי"ל דלית ליה האי טעמא דדרך עלייה לאו משום דלא סגי ליה בגלות אלא משום דקיל הוא ביותר מירידה דהוי אנוס ביותר והלכך לא מצי אמרת דחמור ביותר מירידה:

ואזדו לטעמייהו רב חסדא דמוקי לה דרך עלייה ואז נהרג ולא מוקי לה באומר מותר משום דס"ל דאומר מותר אנוס הוא ולא מיקטל ורבא אית ליה איפכא דדרך עלייה לא מיקטל. אבל אומר מותר מיקטל דהיה לו ללמוד ולא למד:

כסבור בהמה ונמצא אדם רבא אמר חייב דהיה לו לעיין אם אדם אם בהמה. וא"נ אומר מותר היה לו ללמוד וצ"ל שנמצא אדם גר תושב מדקאמר ונמצא גר תושב וכן הא דקאמר חייב איירי בגר תושב דאי בישראל לא מיחייב אגר תושב ועוד דאי בישראל א"כ חייב דקאמר רבא חייב גלות קאמר וזה אינו דהא לעיל ממעטינן אומר מותר מגלות אלא על כרחך מיירי שההורג נמי גר תושב ורבא דאמר חייב חייב מיתה קאמר:

דאומר מותר קרוב למזיד הוא פי' משום דהיה לו ללמוד והכא נמי היה לו לעיין:

ורב חסדא אומר פטור דאומר מותר אנוס הוא וא״ת רב חסדא היכי מתרץ ברייתא דלעיל (מכות דף ז:) דקתני פרט למזיד ואוקימנא דר״ל לאומר מותר ולדידיה הא אומר מותר לא הוי מזיד וי״ל דרב חסדא סבר דמ״מ קרי ליה מזיד משום דבמזיד נהרג שיודע בטוב שהוא הורגו וא״ת דבריש פירקין (מכות דף ז:) אמרינן בבלי דעת פרט למתכוין לבהמה והרג לאדם ולמה לי קרא תיפוק ליה משום דחשיב אומר מותר כדמשמע הכא ואומר מותר הוינא ממעט מבשגגה וי״ל דלעיל מיירי כגון דאיכא בהמה ואדם לפניו ונתכוין לבהמה והרג אדם אבל הכא שלאותו דבר שנתכוין נמצא שהוא אדם ומשום הכי קאמר רבא שהוא קרוב למזיד:

אלא דינו מסור לאדם וכו' לפי הגי' ה"פ אלא אע"ג דכתיב וחטאתי לאלהים מ"מ הוי דינו מסור לאדם פי' חייב בדיני אדם וקשה דלישנא לא משמע הכי לכן נראה כאידך גירסא אלא דינו מסור לשמים וכו' פי' אלא לכך נקט וחטאתי לאלהים דאע"ג דחייב אף בדיני אדם משום דדינו היה מסור לשמים לפי שלא היו שם עדים הלכך אין דינו מסור אלא לשמים ה"נ דכתיב מחטוא לי היינו דדינו מסור לשמים ולא לאדם לפי שלא. ידע מעולם שהיא אשת איש ולעולם חייב בדיני אדם. כך נראה למשי"ח:

ולא מקשינן הכאת עבד וכותי לקללתו ולא אמרינן כשם שישראל המקלל עבד וכותי פטור ולא קרינן ביה ונשיא בעמך לא תאור כך המכה אותן פטור אלא ישראל המכה עבד או כותי חייב:

חוץ מעל ידי גר תושב כלומר אין ישראל גולה אם הרג גר תושב. אלמא גר תושב עובד כוכבים הוא ואסיקנא גר תושב שהרג ישראל נהרג וכ"ש עובד כוכבים שהרג ישראל. גר תושב שהרג גר תושב גולה שנאמר לבני ישראל לגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים האלה למקלט וגו':

כסבור בהמה ונמצא אדם כו' פי' גר תושב שהרג כסבור בהמה ונמצא אדם כנעני ונמצא גר תושב (רבה) [רבא] אמר חייב אומר מותר קרוב למזיד הוא רב חסדא אמר פטור אומר מותר אנוס הוא.

איתיביה רבא לרב חסדא הנך מת על האשה אשר לקחת והנה הוא לא לקחה אלא [שסבר] שהוא מותר וקתני הנך מת מאי לאו בידי אדם וש"מ אומר מותר חייב. ודחי לא הנך מת בידי שמים ופטור מדיני אדם. ודייקא מדכתב מחטוא לי ש"מ בידי שמים הוא. אי הכי האי דכתב ביוסף לאשת אדוניו וחטאתי לאלהים הכי נמי דדינו לשמים והא אשת איש (הא) [היא] (ודינם) [ודינה] בידי אדם. אלא הכי קאמר החטא לאלהים ודינו בידי אדם.

ומותיב אביי לרבא וכי האומר מותר חייב והכתיב הגוי גם צדיק תהרוג מכלל שאינו חייב.

ולא מקשינן הכאה לקללה פיר׳ דבקללה הזה דבעינן עושה מעש׳ עמך ולא בהכאה למ"ד לא מקשינן הכאה לקללה כדאית׳ בפ׳ הנחנקין (סנהדרין דף פה ע"ב) ופלוגתא הוא התם דאיכא מ"ד דמקשינן ולישנא קלילא נקט הכא תלמודא והוה לן למימר דקסבר לא מקשינן הכאה לקלל׳ ומקלל דלוקה אע"פ שאין בו מעשה במס׳ תמורה (דף ד) מייתי לה מקרא ואפי׳ לרבנן:

אלמא גר תושב כותי הוא ג׳ לשונות נאמרו בכותים גר תושב ובן נח וכותי גר תושב הוא שקבל בב"ד של ישראל לקיים שבע מצות שנצטוו בני נח כדאי׳ בע"א וכזה מותר להתייש׳ בינינו ולזה נקרא תושב וכיון שקבלן בב"ד הוא נקרא בשבע מצות אלו מצווה ועושה וכי הא אלו ממצווין להחיותו גדלתי וחי אחיך עמך ואין צריך לומר שאסו׳ לנו לגרום לו שום קטלה וכל שכן להורידו לבור. ובן נח הוא שלא קבלם בב"ד אלא דקי׳ לן שמקיים אות׳ מעצמו והוא נדון בהם כמי שאינו מצווה ועושה מדכתי׳ עמד וימוד׳ ארץ ראה ויתר כותי׳ כדאית׳ בב"ק וע"ז וכי הא אין אנו מצווין להחיותו וגם אין לנו להורידו בידי׳ ולא לגרו׳ בו שום קטלא כיון דסו׳ סוף עוש׳ אותם שאף שאינו מצווה ועוש׳ שכר יש לו קצת כדאית׳ התם. וסתם כותי׳ הוא שאינו זהיר לקיים שבע מצו׳ וכי הא מותר להורידו לבור במקום דליכא איבא או לגרום לו הריגה כל היכא דנקיט שום עילה כדאיתא בע"א וכדפרישנא התם גבי הכותי׳ לא מעלין ולא מורידין כלומר במקום איבה. ומעתה הדרינן לפרושי שמעתין דהא דאמרינן אלמא גר תושב כותי הוא הדין כוי יש לו בהריגתו כאלו כותי ממש הרג ודייקינן לה מקדתני הכל גולין ע"י ישראל וישראל גולה על ידם חוץ מגר תושב ומשמע לן דהא דקתני חוץ מגר תושב ותרווייהו דיני קאי שאין גר תושב גולה על ידי ישראל ולא ישראל ע"י גר תושב וכיון דישראל אינו גולה על הריגתו דגר תושב אלמא ככותי דיינינן ליה שאין הריגתו איסורא לישראל כדי שיהא ישראל גולה על הריגתו. והדר תני גר תושב גולה על ידי גר תושב אלמא גר תושב כגר צדק הוא בזה שצריך כפרת גלות על הריגתו אפילו בשוגג:

א"ר כהנא לא קשיא כאן בגר תושב שהרג ישראל כאן כגר תושב שהרג גר תושב. פי׳ רבי׳ מאיר הלוי ז"ל דלאו דוקא דה"ה בישראל שהרג גר תושב שאינו גולה וכדדיקא רישא כדאמרן אלא דנקט תלמודא לישנא קלילא ותדע דהא לא קתני סיפ׳ לגות אלא בגר תשוב ע"י גר תושב ולפ"ז לא חדש לנו רב כהנא כלום כתירוצו ולא יישב לנו הקושיא שלנו דאנן ידעינן דריש׳ מיירי בהכי וסיפ׳ מיירי בהכי אלא דהוה קשיא לן רישא אסיפא. וי"ל דרב כהנא משמע ליה דלאו פירכא היא כלל דהא לא דמו כלל וזה דוחק והנכון בעיני שיטת׳ רש"י ז"ל דדוקא נקט רב כהנא דמתני׳ דקתני חוץ מן הגר תושב לאו אתרווייהו דיני דרישא קאי אלא בגר תושב שהרג את ישראל דוקא שאין לו כפרה בגלות ואולי הוא נהרג על שגגתו אבל ישראל שהרג גר תושב ודאי גולה כי יש בשגג׳ הריגתו כפרה ע"י גלות שכיון שאנו אסורין להרגו במזי׳ ומצווין להחיותו והא דלא קתני׳ סיפא אלא דגר תושב גולה ע"י גר תושב לרבותא נקט דאפילו גר תושב שהרגו צריך כפרה כ"ש ישראל שמוזהר עליו להחיותו שהקב"ה רוצה בכפרתו. ויש סיוע לפי׳ זה לשון הגמרא שבכאן וכן מדלקמן דתריצנא הכי כאן בגר תושב והרג את ישראל וההוא בדוקא ינקיט ליה לדברי הכל. כנ"ל:

ורמינהי לפיכך גר וכותי שהרגו נהרגין פירש"י ז"ל דהאי לפיכך על שבע מצות שנצטוו בני נח קאי דקתני רישא דאזהרה שלהם זו היא מיתתם ואינם צריכים התראה ולהכי קתני עלה דלפיכך אם הרגו אפילו בשוגג נהרגין ובודאי מדרמינן מינה בשמעתין משמע הכי דהא כולה שמעתין דמיירי בדין גלו׳ בהריגה בשוגג וא"כ למדנו מכאן דאפילו כוי שהרג חבירו בשוגג גמור נהרג כדאמרינן מה כותי ל"ש קטל בר מיניה ל"ש קטל דלאו בר מיניה נהרג ובר מיניה היינו כותי. וקשי׳ ליה לרבינו הרמב"ן ז"ל דהא לא אמרינן בפ"ד מיתות ב"ד אלא דלא בעו התראה דאזהרה שלהם זו היא מיתתם אבל מזיד בעינן. ובשלמא כי קטיל לישראל בשוגג ניחא הא דאפילו בישראל שהרג לישראל בשוגג עומד בספק מיתה כשגולה אם יצא חוץ לתחומו ודין הוא שיהא כותי נהרג על שגגתו אלא כותי דקטל כותי מהיכן אשכחן דנהרג עלה. וי"ל דודאי סוגיין מוכחא כפי׳ רש"י ז"ל ואלו מה שפירש בברייתא זו דבכלל אזהרה שלהם זו היא מיתתם יש להרגם אפילו על השוגג בסתם כותי מיהת דאלו בני נח גמור אפשר דזדון בעינן כנ"ל:

אף גר תושב וכו’ פי’ דלהכי קתני גר וכוי לאשווינהו בהא ר"ל דאי לא הא ליתני גר שהרג נהרג וכ"ש כותי:

ל"ש קטיל בר מיניה וכו׳ פירש רש"י ז"ל בר מיניה גר תושב ולא בר מיניה ישראל נראה מדבריו דעל כוי אינו נהרג וגם בזה יש לו דין ישראל שמותר בכותי להורידו וכל היכא דליכא משום איבה ואיהו אפילו במקום איבה נדון הוא:

א"ל רבא ולאו ק"ו הוא וכו’ נראין דברים דרב חסדא ורבא בהא פליגי דרב חסדא סבר דדרך עליה דפטר רחמנא לדידן מגלות הוא מפני שהוא קרוב למזי׳ וכיון דכן בגר תושב נהרג ורבא סבר דדרך עליה משום דאנוס הוא פטריה רחמנא ולא הוצרך התלמו׳ לפרש טועמייהו במחלוקת זו משום דממילא משמע מתוך דבריהם ובאומר מותר דבריהם בהפך דלרב חסדא אומר מותר אנוס ולרבא קרוב למזיד וכדאיתא בסמוך ולהכי מוקים רב חסדא קרא בדרך עליה ולרבא מוקים לה באומר מותר. ואיכא דקשיא ליה דברייתא דלעיל דתניא בריש סוגיין דפירקין פליגא עליה דרב חסדא דתניא בשגגה פרט למזי׳ ואוקימנא באומר מותר ומשום דאומר מותר קרוב למזיד: והנכון דההיא קומת אדרבא הוא דעביד לה כטעמיה דהכא אבל ר"ח מוקים לה בדרך עליה ולאשמועינן דלאו אנוס הוא אלא קרוב למזי׳. ואזדו לטעמייהו דאיתמר כסבור כו׳ כבר פרשתיה לעיל כיצד תתיש׳ לפי׳ רש"י ז"ל באומ׳ מותר:

איתיביה רבא לרב חסדא הנך מת על האשה אשר לקחת פי’ מקרא זה אמר הקב"ה לאבימלך על ענין שרה והתם סבור שהיתה אחותו פנויה שהיא מותרת ונמצאת אשת איש שהיא אסורה לבני נח ואפ"ה אמר לו הקב"ה שהוא מת עליה מאי לאו מיתת ב"ד אלמא כסבור אומר מותר חייב: לא בידי שמים. פי׳ ואע"ג דבדידן אנוס פטור אף בידי שמים לגבי בני נח אינו כן. א"נ דהכא ידע ביה קודש אבריך הוא דקרוב למזי׳ הוה יותר מאומ׳ מותר בעלמא:

המכה את חברו הכאה שאין בה שו"פ לוקה אחר שאין שם תשלומין ואזהרתו מלא יוסיף פן יוסיף ואפילו הכה את העבד שהרי ישנו במצות כאשה אבל הכה את הכותי או שאר הרשעים אין בה מלקות הוקשה הכאה לקללה מה קללה לא הוזהרה אלא בעושה מעשה עמיו אף בהכאה כן כמו שביארנו בסנהדרין:

עובדי האלילים שהרגו זה את זה בשגגה אין נקלטין שנאמר לבני ישראל ולגר ולתושב הא גר תושב שהרג בשוגג גר תושב חברו גולה כמו שביארנו ואם הרג את ישראל נהרג ואין צריך לומר בעובד אליל שהרג את ישראל וכל שגר תושב גולה דוקא בשהרג בדרך שהישראל גולה בו כגון שהרגו דרך ירידה אבל דרך עלייה פטור על חברו כישראל על חברו:

גר תושב שהרג את חברו על שעלה במחשבתו שמותר להרגו אין זה גולה אלא נהרג מפני שקרוב למזיד הוא והרי אינו בר התראה ועל זה אמרו שהיה לו ללמוד ולא למד ומעתה גר תושב שהרג כסבור בהמה ונמצא אדם או עובד אליל ונמצא גר תושב חברו הרי זה נהרג:

אף מה שהוא אונס גמור אם נתערבה בו צד פשיעה שגרמה את האונס נהרג שהרי אבימלך כשנאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת אמר הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא כלומר ונמצא שאני אנוס הגיעתהו התשובה כי נביא הוא כלומר פשיעתך גרמה לאונס זה שנביא הוא וממך למד שעיניך נתת בה ונתירא על נפשו שנאמר וישאלו אנשי המקום לאשתו וכי אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו אשתך היא או אחותך היא מכאן לבן נח שנהרג אף באונסין הואיל ופשיעה גורמת האונס שהיה לו ללמוד ולא למד:

תוספות בד"ה אלמא גר תושב נכרי הוא מדקדק כו' ישראל שהרג גר תושב כו' ע"י כולן חוץ כו' אינו גולה על ידו וקא ס"ד דכיון כו' ולא גר תושב על ידי כו' ובתוספות דחק כו' דכל היכא דקתני חוץ אתי למעוטי מכללא ואם נאמר דאתי למעוטי דלא הוי כו' והכל על ידו וקשה דהא לא קתני כללא גבי ישראל וחוץ משמע כו' ועוד דגר תושב לאו בכלל כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ורמינהו צ"ל דרך עלייה כו':

בד"ה א"ל רבה כו' אמרינן בריש פ"ק ויש לומר כו' ביותר מירידה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ואזדו כו' לא מקטל דאנוס הוא ואומר מותר מקטל דהיה לו כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כסבור בהמה כו' אם בהמה וה"נ אמרינן אומר מותר כו' וצ"ל שנמצא אדם גר תושב וכן הא דקאמר [לעיל] נמי חייב איירי בגר תושב מדקאמר ונמצא גר כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דנמצא אדם היינו גר תושב ולא נמצא ישראל דאם לא כן אמאי קאמר רבה דחייב משום דקרוב למזיד הוא הא אפי' בשוגג גמור חייב הגר תושב שהרג ישראל כדמסיק לעיל והכא ע"כ איירי שהרוצח הוא גר תושב כמו שהוכיחו לפנינו ודו"ק:

בא"ד חייב מיתה קאמר דאומר מותר הוא כו' מתכוון לבהמה והרג אדם ול"ל קרא תיפוק ליה משום דחשיב אומר מותר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אלא דינו כו' מ"מ הוי דינו מסור לאדם פי' חייב כו' אף בדיני אדם משום דאין דינו היה כו' לפי שלא היו שם כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה התם כו' האיש כי נביא כו' שהיא א"א קאמר ליה הכי ויש לומר מדנצרך לומר כן שהיה כו' כמו לפי' הקונטרס והא דמסיק דהיה כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה אלמא גר תושב נכרי הוא נ"ל דכן צ"ל אינו מדקדק מדאתי למעוטי גר תושב שהרג גר תושב לפי שאינו ממעט וכו':