בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת מכות דף ה׳ עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת מכות דף ה׳ עמוד א׳

    מסכת מכות דף ה׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־514 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    להכרזה דאמרינן בסנהדרין באלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פט.) ארבעה צריכין הכרזה לאחר שנענשו בב"ד צריכין ב"ד להכריז כך וכך נהרג פלוני בב"ד על עבירה פלונית כדי לרדות את השומעין:

    מוישמעו ויראו נפקא ואזהרה מלא יוסיפו:

    מתני' משלשין בממון כדמפרש ואזיל:

    מנהני מילי דכל אחד סופג את הארבעים:

    רשע בחייבי מיתות אשר הוא רשע למות:

    בחייבי מלקות אם בן הכות הרשע:

    כאשר זמם שיקבל הנדון מלקות שלימה:

    ממון מצטרף והרי קיבל מה שרצו להפסידו בין כולם:

    ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Makkot 5a · Sefaria · CC0

    תוספות

    אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו עצמן פי' עצמן של עדים שיאמרו להם אתם במקום פלוני עמנו הייתם ולא שיזומו שיאמרו ההורג או הנהרג היה עמנו:

    דבעידנא דאסהידו עדים לאו בר קטלא הוא פ"ה משום דאי הוה מודה מיפטר ולא נראה דזה לא מצינו דאם כן כל חייבי מיתות בית דין יכול להודות ולפטור עצמו ונראה לפרש לאו בר קטלא הוא פירוש קודם שנגמר דינו הוא דשמא לא יבואו עדים ואם יבואו עדים לא יהא עדותן קיים ועוד שאסור להורגו עד שיגמר דינו וכשנגמר דינו כבר ודאי בר חיובא הוא הואיל וכבר באו עדים ונתקבל עדותן וההורגו פטור:

    וכן לענין קנס אבל ודאי לענין ממון לא דכשמעידין דבחד בשבת גנב ובאו שנים ואמרו דבערב שבת גנב ובחד בשבת עמנו הייתם ודאי אין משלמין ממון דבההיא שעתא דמסהדי גנבא בר חיובא אע"ג דלגבי נפשות לא תדמנו לבר חיובא. דכל כמה דלא נגמר דינו (נמי הוי בר חיובא משום שאינו ספק כל כך עדות) בממון [הוי] קרוב לודאי שיבואו עדים ויעידו אבל בעדות נפשות דבעינן דרישה וחקירה אז ודאי אמרינן דקודם שנגמר דינו לאו הוי בר חיובא:

    Tosafot on Makkot 5a · Sefaria

    רבנו חננאל

    מתני' משלשין בממון ואין משלשין במכות פי' העידו עליו שחייב לחברו מנה ונמצאו זוממין זה נותן חמשים וזה נותן חמשים זהו משלשין בממון. מאי טעמא דהני זוזי והני זוזי מצטרפי והוו להו כולהו מנה ונתקיים ועשיתם לו כאשר זמם הן זממו להענישו מנה לפיכך משלמין לו מנה. אבל מלקות דאי אפשר להצטרף כל אחד לוקח ארבעים:

    מתני' אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו עצמן כו' ראינו לרבותינו הגאונים ז"ל כי פירשו עד שיזומו עצמן עד שיחרישו ולא יכחישו המוזמין את המזימין ואנו קבלנו עד שיזימו עצמן [היינו] עד שיזומו העדים עצמן ויאמרו להן אתם הייתם עמנו במקום פלוני באותו היום שהעדתם שהרג פלוני את פלוני במקום פלוני ואותו המקום צריך להיות רחוק מן המקום שהעידו בו העדים הללו. הלא תראה משנתינו דתני אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו עצמן מפרש כיצד מעידנו בפלוני שהרג נפש במקום פלוני כו' אמרו להם כו' אבל אמרו להם היאך אתם מעידין והלא אותו היום הייתם עמנו הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהן. ואמרינן בגמרא מנא הני מילי.

    אמר רבה דאמר קרא והנה עד שקר העד עד שתישקר גופה של עדות. כלומר עד שישקר העד.

    וכן לענות בו סרה.

    אמר רבה באו ב' ואמרו במזרח בירה הרג פלוני את הנפש ובאו אחרים ואמרו באותה שעה הייתם עמנו במערב בירה חזינן אי כי קיימי במערב בירה מצו חזו במזרח בירה האי דקטיל אינן זוממין דאמרינן הני והני קושטא קאמרי ואם לא יכלי למיחזא הרי אלו זוממין ולא אמרינן נהורא (דהאי) [דהני] בריא. וכן אם העידו ב' דבצפרא בחדא בשבא הרג פלוני את פלוני בסורא ובאו ב' ואמרו עמנו הייתם בו ביום בנהרדעא כו'. ואסיקנא לגמלא פרחא לא חיישינן. אמר רבא באו ב' ואמרו בחד בשבא הרג פלוני את פלוני ובאו ב' ואמרו בחד [בשבא] עמנו הייתם אלא בתרי בשבא הרגו ולא עוד אלא אפילו אם אמרו בערב שבת הרגו נהרגין דבעידנא דקא משהדי גברא לאו בר קטלא הוא. כלומר כיון שעדיין לא נגמר דינו להריגה נהרגין עליו. אבל אם באו ב' ואמרו בחד בשבא נגמר דינו של פלוני ובאו ב' ואמרו בחד בשבא עמנו הייתם אלא בערב [שבת] נגמר דינו ולא עוד אלא אפי' אמרו בתרי בשבא נגמר דינו אינן נהרגין דבעידנא דמשהדי גברא בר קטלא הוא דהא נגמר דינו מקמי הכי בזמן רב וכיון דנגמר דינו מקמי הכי בזמן רב כאילו הרוג מאותה (העד) [העת].

    וכן לענין תשלומין וכו' באו אחרים והזימו העדים באו אחרים והזימו המזימין ובאו עוד אחרים והזימו מזימי המזימין כולן ימותו. פי' המוזמין כולן ימותו שאומרים לעולם עם האחרונים האמת עד שיוזמו ר' יהודה אומר איסטסית היא זו.

    Rabbeinu Chananel on Makkot 5a · Sefaria

    ריטב"א

    אמר אביי אתיא רשע רשע וכו׳ ואיכא דקשי׳ ליה דהא אמרינן דאין דנין אפשר מא"א כדאיתא בפסחים ובמסכ׳ נדה פ׳ יוצא דופן. ויש שתירץ דא"כ דאפילו גבי מלקות הוה אמרי׳ דדינא הוא דמשלשין כמו בממון ואי עבדינן טפי אין זה כאשר זמם א"כ היכא דאיכא קטלא שאי אפשר לומר שלוש הוה לן למפטרינהו דאי עבדינן בהו טפי מהא לא הוי כאשר זמם ומדחייבינהו רחמנא שמעינן דקטלא דכולהו כאשר זמם הוא וגבי מלקות כאשר זמם הוא. והקשה עליו רבי׳ הרמב"ן ז"ל דא"כ הא לאו מג"ש דרשע רשע גמרי׳ אלא מן גלויי מילתא דגלי מיתה על מלקות ועדיין אנו אומרים דלאו גלויי הוא דבמיתה דלא אפשר הוי כאשר זמם ולא במלקות דאפשר. ואחרים תרצו דגבי מלקות נמי פעמים שאי אפשר כגון שהם שני עדים או יותר משלשה. והנכון יותר דאביי סבר שלא אמרו אין דנין אפשר מא"א בג"ש שאלא במה מצינו:

    רבא אמר בעינא כאשר זמם וליכא והא דלא יליף רבא בג"ש ואע"ג דג"ש גמורה היא כדאיתא בפר׳ החובל (בבא קמא דף פו) לענין סומא שהוא פטור מחייבי מיתות ומחייבי גלות. י"ל דאיהו סבר אפילו בג"ש אין למידין מאי אפשר אי נמי דה"ק דהכא לא צריכינן לג"ש והכי נמי אשכחן ליה בפ"ק דסנהדרין גבי הא דתניא ר׳ ישמעאל אומר מלקות בכ"ג ואמרינן מ"ט אתיא רשע רשע מן חייבי מיתות ב"ד. רבא אמר מלקות במקום מיתה עומדת כלומר ולא צרכינן לג"ש ואי קשיא הא קשיא דבפר׳ אלו נערות לגבי חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר שהם פטורין לריש לקיש מייתי לה מדכתיב רשע רשע ורבא אמר אתיא מכה מכה אלו לר׳ יוחנן אמר התם שהם חייבים והיכי לא דריש ר׳ יוחנן ג"ש דרשע רשע וי"ל דר׳ יוחנן סבר דלא אתיא ג"ש דרשע רשע אלא למה שהוא מגופו של מלקות ולא לדבר אחר הבא עם המלקות:

    ממון מצטרף פי’ מצטרף בידו של זה שהיו מחייבין מיהת אבל במלקות שאין הנענש הראשון מקבל כלום אינו מצטרף ביד הזוממין:

    והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו פי׳ ושקר קמא מיותר לדרשא שבעד עצמו היה השקר שלא היה שם וכן אידך דדרשינן מדכתיב לענות בו סרה מיותרא הוא דלא בעי למיכתב בו דהא כתיב כי יקום עד א׳ באיש אלא ודאי ה"ק לענות בעצמו של עד סרה:

    מהו דתימא גיחוש לנהורא בריא פירש ולאו למימרא דמשום מהו דתימא דלא הוי אלא במיעוטא נקטול את הנדון בעדותם אלא לומר דמהו דתימא נציל את העדים מהאי טעמא ויהיה הוא והם פטורי׳ קמ"ל דאין ניצולים בזו דהא קי"ל בפ׳ בן סורר ומורה דאזלינן בדיני נפשו׳ בתר רובא בין לקולא בין לחומרא ועל הדרך הזה מתפרשת אידך דאמרינן בסמוך מהו דתימא ניחוש לגמלא פרחא להציל את העדים מיהת קמ"ל דאפילו להצלה דידהו לא חיישינן לגמלא פרחא. והקשה בתוספ׳ בפרק האשה דיבמות (דף קטז) חיישינן לגמלא פרחא גבי ההוא גיטא דאשתכח בסורא דהוה כתב בי׳ אנא ענן בר חייא מנהרדעי׳ פטרנא וכו׳ ובדקו רבנן ולא אשכחו אלא חד ענן בר חייא מתגרא בהדייהו הוה בנהרדעא ואמר רבא אפילו לדידי דלא חיישינן לשני י וסף בן שמעון הכא חיישינן כיון דהוחזקו מ"ט דחיישינן לגמלא פרחא א"ג לקפיצה א"נ מיללי מסר וא"כ קשיא דרבא אדרבא. וכ"ת דהתם לחומרא הוה להצריך גט אחר ה"נ ניחוש לחומרא כלומר להציל את העדים משום והצילו את העדה. ובתוס׳ תרצו דשאני הכא שהעדים בפנינו ולא טענו מידי וכיון דכן אנן לא טענינן להו. ואין זה נכון בעיני הרב רבינו הרמב"ן ז"ל ובעיני רבותי ז"ל דהא ודאי משם והצילו העדה כל מאי דאפשר להו למטען טענינון להו בכל דוכתא דדלמא הכא משום ביעותתא לא טענו או כסבורין דלא מהמני משום דהוי מילתא דלא שכיח. והרב ר׳ אברהם אב ב"ד זל תירץ דהתם עיקר טעמא דרבא היינו משום מילי מסר ואידך דקפיצה וגמלא פרחא לסניפין בעלמא נקטיה דסימנין דעבי׳ תלמודא הכי ותדע לך דהא בודקין את העדים באיזה מקום הייתם לקיים בהם מצות הזמה ולמה לי דהא תלינן בגמלא פרחא או בקפיצה. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל שדבריו נכונים אבל ראייתו אינה ראיה דאפי׳ תימא דחיישי׳ לגמלא פרחא או לקפיצה אנו צריכין לבדוק העדים באיזה מקום כי אולי תתקיים תורת הזמה שיבואו עדים ויאמרו עמנו היו כל אותו יום במקום פלוני ולא זזה ידם מתוך ידינו:

    ואמר רבא באו שנים ואמרו פי׳ שבאו בשלישי בשבתא לב"ד ואמרו בחד בשבא וכו׳ עד אלא בתרי בשבא הרג את הנפש ונמצא שכן הרג את הנפש קודם שבאו העדים לב"ד להעידו ולא עוד אלא אפילו אמרו האחרונים בע"ש קודם לכן הרג פ׳ את הנפש שקדמה הריגתו לעדים אלו להריגתו בעדים הראשונים נהרגין מ"ט דכי אסהידו עלי׳ גברא לאו בר קטלא הוא פרש"י ז"ל דאי הוא מודה קודם שבאו עדים האחרונים הוה מיפטר משמע דס"ל למר"ן ז"ל דכי היכי דגבי קנס מודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור דה"ה לגבי קטלא והקשו עליו שזה לא מצינו בשום מקום דא"כ כל רוצח יציל את עצמו לכך פירשו דטעמא משום דכל זמן שלא נגמר דינו אין חיוב מיתתו ברור והרורגו חייב עליו דגברא חייא קטל ולא עוד אלא כיון דאיכא בעדים כמה חקירות ובדיקות אולי לא תתכוין עדותם ובאידך דגבי קנס גברא לאו בר חיובא משום דאי מודה מפטר ולאפוקי דבר דממון דליכא לא הא ולא הא דהא בדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה דלא אמרינן הכי:

    דבעידנא דקא מסהדי פי׳ דקא מסהדי הראשוני׳ שבאו בתחיל׳ לב"ד גברא בר קטלא הוא. פי׳ דכיון שכבר נגמר דינו לית׳ גבר׳ קטילא הוא והההורגו פטור עליו דבעידנא דקא מסהדי גברא בר חיובא הוא. פי׳ ואע"פ שנגמר דינו לבסוף ע"פ עדות האלו האחרונים אין דנין אותו למפרע וכדאמרינן בכתובות לענין קנס הבת ולא הספיקה לעמו׳ בדין עד שבגרה קנסה לעצמה וכן אמרו שם לענין שאין אדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין. ואיכא למידק דהא לענין חצי נזק דשור תם דקי"ל דהוי קנסא אמרי׳ התם בב"ק דלמ"ד שותפין נינהו אם הקדישו ניזק אפילו קודם גמר דין ואחר כך נגמר דינו הקדישו הקדש שדנין אותו למפרע שהיה שלו ויכול להקדישו. ה"נ אמרינן התם בב"ק שאך באו שני עדי׳ ואמרו שהפיל את שנו של עבדו ואח"כ סימא את עינו שיוצא לחרות בשנו ונותן לו דמי עינו כאיניש דעלמא ואע"ג דלא נגמר דינו של שנו עד עתה דנין למפרע כאלו נגמר קודם שסימא את עינו. ונ"ל דשאני הקדש ושחרור דהוה מידי דזכה בו שמים דגבי שמים דנין למפרע כאלו נגמר הדין אבל לגבי הדיוט לא אמרינן ובמסכת בב"ק כתבתי תירוצים אחרי׳ וכולם יש בהם גמגום גדול:

    מתניתין באו אחרים והזימום וכו’ הגאונים הראשונים ז"ל פירשוה בזוממין וזוממי זוממין וכן היה נראה מן התוספתא אבל רבינו אלפסי ז"ל דחה פירושם לגמרי כדאיתא בהלכותיו דודאי כל שבאו הרבה כתות זו אחר זו להזים כל א׳ את כברתה הקודמת לה הכל הולך אחר העדות האחרונה וקי"ל נמי שכל עדות שאינ בזוממין וזוממי זוממין לא שמה עדות ועוד דבגמ׳ אמרינן להדיא במסקנא אטו כולי עלמא גבי הני הכוו קיימי אלמא כת אחת בלבד היא שהזימו כל הכתות הללו הבאות להעי׳ על הנדון והתוספתא ההיא שמסייעת לפי׳ הראשונים ז"ל משבשתא היא ואין לנו אלא פי׳ הריא"ף ורש"י ז"ל שפירשו כי באו אחרים והעידו בזוממין הראשונים לומר שראובן הרג את הנפש וכת המזימין הראשונה הזימו אותם וכן לאחרים ואחרים שבאו כן לכולם הזמו הכת המזמת הראשונה ואמרי רבנן שכל אותם הכתות יהרגו בעדות הכת המומת הזאת ור׳ יהודה אומר איסטאטית היא זו פי׳ רש"י ז"ל לשון סרה דמתרגמי׳ סטיא כלומר אין להאמינה כי כת זו עדות המדברת סטה היא והריא"ף ז"ל פי׳ לשון סטים וקוצה כלומר כת צבעת שרוצה לצבע העלם בדם נקי כסטים וקוצה המצבעת את הכל ודרך משל אמרו כן ושני הפירושים יוצאין לענין אחד וטעמא דידהו מפרש בגמרא והלכתא כרבנן:

    Ritva on Makkot 5a · Sefaria

    מאירי

    המשנה הששית והכונה בה בענין זה החלק ג"כ והוא שאמר משלשין בממון ואין משלשין במכות כיצד העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין כל אחד ואחד לוקה ארבעים אמר הר"ם משלשין שיחשבו בתשלומי אותו הממון כפי מנינם ואמרה תורה במחוייבי מיתה אשר הוא רשע למות ואמרה במחוייבי מלקות אם בן הכות הרשע הנה כמו שיהרג כל אחד מהם כמו כן לוקה המלקות השלם:

    אמר המאירי משלשין בממון ר"ל שחולקין התשלומין ביניהם עד שבין כלם יגיע לזה שהעידו עליו שיעור מה שהיו מפסידין אותו והרי הממון שבין כלם מצטרף ביד זה לשיעור מה שהיו באים להפסידו ואין משלשין במכות אלא כל אחד מהם לוקה ארבעים ואין צריך לומר אם העידו במיתה והוזמו שכלם נהרגין כיצד העידוהו שחייב לחברו מאתים והוזמו משלמין ביניהם מאתים אם שנים הם מנה לכל אחד ואם יותר משנים כפי מה שהם אבל אם העידו שהוא חייב מלקות והוזמו כל אחד ואחד סופג את הארבעים שאין מלקות לחצאין:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

    המשנה השביעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי והוא שאמר אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו את עצמן כיצד מעידנו באיש פלוני שהרג את הנפש אמרו להם היאך אתם מעידים שהרי נהרג זה או הורג זה היה עמנו אותו יום במקום פלוני אין אלו זוממין אבל אם אמרו להם היאך אתם מעידים שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין ונהרגים על פיהם אמר הר"ם אמרה תורה והנה עד שקר העד ולא נאמר עדות שקר עד שתהיה העדות על עצם העדים לא על עצם הדבר שהעידו עליו והוא עדות מוכחשת ונדחו דבריהם של אלו וכאלו אין שם עדות כל עקר ואמ' ונהרגים על פיהם ר"ל יהרגו העדים על פי אלו שהזימו ואע"פ שהם תרי ותרי לפי שהעדות על עצמם של עדים ולא באו להעיד על עצמה של עדות לא לקיימה ולא לבטלה לפי שהם אומרים אנו אין אנו יודעים אם זה הרג כמו שאתם חושבים או שלא הרג ואין עלינו לדעת עדותם אבל מה שאנו מעידין שאתם הייתם במקום פלוני ביום פלוני ולפיכך שומעין דבריהם ויהרגו העדים:

    אמר המאירי אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו בעצמן של עדים כלומר עמנו הייתם אבל בהורג או בנהרג אין זה הזמה לדונם בכאשר זמם אלא שהוא הכחשה לבטל עדותם כיצד מעידים אנו על איש פלוני שהרג את הנפש והם אומרים והלא ההורג או הנהרג עמנו היה במקום פלוני אין אלו זוממין אבל אמרו עמנו הייתם הרי אלו זוממין על הדרך שביארנו:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    שנים שהעידו ואמרו במזרח בירה הרג פלוני את הנפש בזמן פלוני ובאו שנים אחרים ואמרו במערב בירה עמנו הייתם באותה שעה רואין אם העומדים במערב יכולים לראות מה שנעשה במזרח אין אלו זוממין שאפשר שראו ושמעו קול אדם אחר שהיה באמצע שהתרה בו ואם אין יכולין לראות הרי אלו זוממין ואין אומרים שמאור עיניהם גדול וחוש הראות שלהם דק ומגיע לרחוק יותר משיעור שאר בני אדם שאין משערין אלא בדבר הידוע ומצוי אצל הכל וכן אם אמרו שנים באחד בשבת בשעה ראשונה הרג פלוני את הנפש בטבריא ובאו שנים אחרים ואמרו בשעה עשירית של אותו היום הייתם עמנו בצפרי רואין אם אדם יכול לילך בשיעור שמשעה ראשונה עד שעה עשירית מטבריא לצפרי אפי' על ידי סוס אין אלו זוממין ואם לאו הרי אלו זוממין ואין אומרין גמל הפורח ר"ל קל המירוץ נזדמן להם שאין משערין אלא בדבר המצוי אבל לא לדברים הרחוקים אע"פ שאינן נמנעים וכן כל כיוצא בזה ושמא תאמר והרי במסכת יבמות פרק האשה שלום אמרו בשמועת ההוא דאשתכח בסורא דילמא בגמלא פרחא אזלינן אי נמי בקפיצה אי נמי מלי מסר תירצו גדולי קדמונינו שזו שביבמות דחויה ולא סמכו בה אלא על האחרונה והיא מילי מסר אבל לא באחרות שאם יש לחוש בזה הרי נפקע דין הזמה של מקום ואין לומר שלחומרא חוששין שכל שחוששין בו לחומרא אין הורגין בו מספק את המוזמין וי"מ שזו שביבמות הוא שחששו בה לגמלא פרחא מפני שרגלים לדבר שכן הוא שהרי לא נמצא עוד ענין מנהרדעא אלא זה ויש לחוש בה לדברים הרחוקים אחר שאינם נמנעים להחמיר באיסור אישות וי"מ הראיה בשבעל [הדבר] טוען כן אבל כל שאינו טוען אין בית דין טוענין לו וזו שבכאן הרי אין העדים טוענין כן ולשטה אם טוענין מקבלין מהם ולדעת ראשון אף אם טוענין אין מקבלין מהם וכן עקר:

    באו שנים ואמרו באחד בשבת הרג פלוני את הנפש ובאו שנים אחרים ואמרו באחד בשבת עמנו הייתם אבל למחרתו הרג פלוני זה את הנפש הרי רוצח זה וכת ראשונה נהרגים על פי כת שניה שאע"פ שמ"מ זה שהעידו עליו ראוי ליהרג מ"מ הם העידו עליו משעה שלא היה עדיין ראוי ליהרג ואע"פ שהרוצח נהרג הרי זוממין נהרגין מטעם שכתבנו וכמו שאמרו נמצאת כת אחת (נאמנת) [זוממת והוא] והם נהרגים והשניה פטורה כמו שיתבאר בפרק זה במשנה הי"א ולא עוד אלא אפי' אמרו באחד בשבת עמנו הייתם אבל אנו יודעים שמערב שבת הרגו שנמצא שקודם אותה שעה שהעידו עליו נתחייב זה הריגה מ"מ הם נהרגין שמ"מ אותה שעה שהעידו עליו לא נגמר דינו ליהרג ולא היה נחשב גברא קטילא ונמצא שהם העידו שקר על אדם שלא היה נחשב כגברא קטילא באותה שעה ושמא איזו נתעלמה ממנו שאלו אמרה היה ראוי לינצל בה ומה שפירשו בה גדולי הרבנים את הטעם דאילו הוה אתי ומודה הוה מיפטר דרך פי' כתבוה ולא דרך פסק ובמחילה מכבודם אין לטעם זה מקום אלא לשמועת תשלומי הקנס הסמוכה לה:

    ועוד 8 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Makkot 5a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    גמ' סיפא איצטריכא ליה משא"כ בגמר דין באו שנים כו' ולא עוד אלא אפי' אמר בתרי בשבת גנב וטבח ומכר ונגמר דינו אין כו' גברא בר תשלומין הוא ר"י אומר אסטטית היא כו' אי אסטטית כו' כצ"ל:

    תוס' בד"ה וכן לענין קנס כו' לבר חיובא כל כמה דלא נגמר דינו בממון הוי כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Makkot 5a · Sefaria

    מהר"ם

    תוס' ד"ה דבעידנא דאסהידו עדים וכו' דאם כן כל חייבי מיתות ב"ד וכו'. כלומר דלא אשכחן זה אלא גבי קנס שהמודה בקנס פטור ויליף לה מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו:

    ד"ה וכן לענין קנס אבל ודאי לענין ממון לא וכו' משום שאינו ספק כ"כ וכו' פי' אבל בקנס משלמין משום דאי הוה מודה הוה מפטר:

    Maharam on Makkot 5a · Sefaria

    פני יהושע

    במשנה אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו את עצמן כיצד כו' שהרי נהרג זה או הורג זה היה עמנו כו' אין אלו זוממין אבל אמרו כו'. ומסקינן בגמרא דיליף לה מקראי אלא דהרמב"ם ז"ל בחיבורו בפי"ח מהל' עדות הוסיף בה טעם לשבח כיון שכת שנייה המזימין אין יודעין בגוף העדות כלום אם הרג ולא באו להעיד אלא אעדים עצמן ואע"ג דלכאורה אדרבה בענין זה לא מיקרי סרה גופה של עדות כיון שאין יודעין אם הרג או לא הרג אעפ"כ כוונת הרמב"ם ז"ל מבואר מתוך מה שמצאנו בל' הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה על פסוק ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד ולא פי' הכתוב איך יודעין שהוא עדות שקר כיון דתרי ותרי נינהו ותרי כמאה ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו דלא שייך בזה ודרשו השופטים היטב אע"כ דפירוש הכתוב היינו שהמזימין אומרים עמנו הייתם וא"כ הראשונים אינם נאמנים על עצמן שלא עשינו כך שהרי יכולין הללו לומר עליהן שהרגו נפש או חיללו שבת ע"כ תוכן כוונת לשון הרמב"ן ז"ל וא"כ מסתמא כוונת הרמב"ם ז"ל בחיבורו ג"כ נוטה לדבר זה שכך המה מפרשים לשון הגמרא דבכה"ג מיקרי טפי סרה גופה של עדות אע"ג דמסברא לכאורה הוי משמע איפכא שעיקר העדות תלוי אם הרג אם לא הרג אפ"ה א"א לומר בבירור שהראשונים שקרו בעדותן יותר מן האחרונים אם לא בענין זה שאומרים עמנו הייתם ונראה לי להוסיף בדברים שמתוך כך ניכר שאלו העדים האחרונים המזימין אומרים אמת וליכא למיחש בהו דמשקרי לאהבת רוצח או משום ממון או מחמת שנאת העדים דאכתי מה להם לצרה זו להעיז שניהם נגד שנים הראשונים בענין שאחד יודע מחבירו ויותר היה להם להעיד על כל א' וא' מהם שעשה עבירה שחייב מיתת ב"ד דבזה הענין אין א' מהראשונים יודע מחבירו כלום כנ"ל ברור מדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל אלא דאכתי מ"ש הרמב"ם ז"ל שם בחיבורו שאפי' אם אומרין המזימים ביום זה במקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולהד"ם לא זה הרג את זה כו' הרי זה הכחשה ולא הזמה וכבר נתקשה הלחם משנה שם וכתב שלא ידע מהיכן הוציא הרמב"ם דין זה דמלשון הגמרא דעיקר הטעם דבעינן שתשקר ותסרה גופה של עדות א"כ בכה"ג שאומרים היינו עמכם ועם אלו טפי הוי סרה גופה של עדות ע"ש באריכות ומ"ש בשם מהר"י בן לב. ותחילה אבאר דלדידי איפכא מסתברא שהרי כשאומרים היינו עמכם ועם אלו ביום פלוני ובמקום פלוני א"כ אין כאן הכחשה בעיקר העדות של הריגה אם הרג אם לא הרג כיון שמקצת העדות מיהא קיימת אף לדברי המזימין שהעדים הראשונים נמצאים ביחד ביום פלוני ובמקום פלוני עם ההורג והנהרג ואין כאן הכחשה אלא במקום לבד ואפשר דתרווייהו קושטא קמסהדי וחד מהנך כיתות טעו במקום וליכא למימר נמי דכיון שאומרים היינו עמכם ועם אלו הוי כאילו אומרים בבירור שלא הרג הא ודאי ליתא דאדרבה לא ראינו אינו ראיה ובהעלמת עין ברגע אחד יוכל להיות שהרג ועוד דאכתי מאי חזית משא"כ כשאומרים עמנו הייתם לבד באותו יום ובאותו מקום שאתם אומרים וראינו שההורג וההרוג לא היה עמכם ולא עמנו אין לך סרה גופה של עדות יותר מזה כנ"ל נכון בכוונת הרמב"ם ז"ל ולענ"ד שפתים ישק משיב דברים נכוחים ומשה אמת ותורתו אמת ודבר גדול דיבר לקיים משפטי ה' אמת צדקו יחדיו דברי חז"ל שהרי מתוך כך נתיישב ג"כ מה נשתנה דיני עדים זוממין מכל עבירות שבתורה דקי"ל דאין נהרגין ואין לוקין בלא התראה ובעדים זוממין חידוש דתרי ותרי נינהו דלא ליבעי התראה ואע"ג דבפ' אלו נערות יהיב טעמא דלא שייך התראה בגווייהו כמו בשאר עבירות אפ"ה אטו משום הנך סברות ניקום ונקטול נפשות מספיקא אמנם למאי דפרישית א"ש שהרי עיקר התראה אמרינן בעלמא אלא כדי להבחין בין שוגג למזיד שלפיכך חוקרין את העדים מכירין אתם אותו התריתם בו וע"כ שצריכין להתרות בכל מאי דאפשר למצוא צד זכות כדאמרינן לקמן סוף פירקין וא"כ נראה דבעדים זוממין לא שייך הך מלתא כלל לפי שיטת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דכיון שאלו המזימין אומרים שהעדים הראשונים לא היו כלל עם ההורג וההרוג א"כ מה שוגג וצד זכות שייך כאן דבודאי בזדון דיברו ואי משום מאי חזית כבר כתבתי שנתיישב מתוך לשון הרמב"ן ז"ל בחומש כן נראה לי בעזה"י ודוק היטב:

    בגמרא ואמר רבא באו שנים ואמרו בחד בשבתא כו' דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא ופירש"י דאילו הוי אתי ומודה הוי מיפטר נמצא שהם היו מחייבים כו' עס"ה. והקשו בתוס' דזה לא מצינו דא"כ כל חייבי מיתות ב"ד יוכלו להודות ולפטור עצמן לכך פירשו בע"א ועיין בדבריהם ולע"ד נראה ליישב שיטת רש"י ע"פ סוגיא ערוכה בפ' מרובה דפליגי אמוראי התם במודה בקנס ואח"כ באו עדים דאיכא למ"ד חייב ואיכא למ"ד פטור ואמרינן עלה בגמרא לימא כתנאי היו שנים מעידין שגנב וכו' מעידין שטבח ומכר כו' דפליגי סומכוס ורבנן ומסיק רב אחא בריה דרב איקא לא דכ"ע חייב אלא בעדות שאי אתה יכול להזימן קמיפלגי כגון דאתי סהדי ואמרי ליה גנבת ואמר להו גנבתי טבחתי ומכרתי מיהו לא בפניכם אלא בפני פלוני ופלוני ואייתי סהדי ואזמינהו דלא באפייהו גנב ואתו פלוני ופלוני ואסהידו ביה דגנב וטבח ומכר ובהא קמיפלגי דרבנן סברי דהוי עדות שאי אתה יכול להזימן ולא שמה עדות ופירש"י דאינו יכול להזימן דהא הודה תחילה ועל פיו באו להעיד כו' ע"ש וסומכוס סבר דכה"ג לא מיקרי עדות שאי אתה יכול להזימה וכ"ש דהוי עדות נמצא דלפי הך אוקימתא מסתמא דהלכה כחכמים דלא הוי עדות נמצא לפ"ז שפיר מתפרש טעמא דרבא בהכי משום דס"ל כרבנן וא"כ שפיר קאמר רבא דמעידנא דקמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא שהרי יכול להודות ולומר האמת שהרג מיהו לאו בפניהם אלא בפני פלוני ופלוני והיינו בפני אותן עידי הזמה גופייהו שבאו עכשיו וא"כ הוי לגמרי עדות שא"א יכול להזימו נמצא דלפ"ז היינו נמי טעמא דרבא במאי דקאמר וכן לענין קנס והיינו מה"ט גופא משא"כ לפי' התוספות לא מיתוקמא מלתא דרבא לענין קנס אלא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ואף שאין מסוגיא זו קשיא כל כך על התוספות דאפשר דמשמע להו דהך אוקימתא דהתם לא הוי אלא דרך דיחוי בעלמא דלקושטא דמילתא כיון דקי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ממילא מיתוקמא טעמייהו דחכמים דהתם כפשטיה ולעולם דאינהו נמי מצו סברי דבכה"ג לא מיקרי עדות שאי אתה יכול להזימה כיון דסיוע מסייע להו מ"מ אין בזה סתירה על פירש"י ומה שהקשו התוס' מסברא דא"כ כל חייבי מיתות ב"ד יכולין להודות ולפטור דבריהם אין מובנים דכיון שהוא יודע שהיה עדים בדבר מהיכי תיתי יודה ואדרבה ע"י הודאתו יצא הקול ומתוך כן יבואו עדים ויעידו ואף שאפשר דרש"י לא נתכוין לכך מ"מ זכיתי ליישב דבריו ע"פ סוגיא ערוכה הואיל ונפיק מפומיה דרש"י ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Makkot 5a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' רבא אמר בעינן כאשר זמם עיין כתובות לה ע"א תוס' ד"ה רבא:

    תוס' ד"ה וכן וכו' אבל בעדות נפשות תמיהני למאי הוצרכו לזה ולא בפשוטו דבממון אף דליכא עדים כלל אלא הוא בעצמו אומר לא כי אלא לויתי בע"ש או בב' בשבת מ"מ ליכא דין הזמה דהעידו בבר חיובא דאף דבלא עדים לא היה הב"ד יכולים לחייבו מ"מ הוא בעצמו שיודע האמת בר חיובא הוא ומוטל עליו לשלם משא"כ בקנס דלקושטא דמלתא אינו מוטל עליו לשלם דכ"ז שלא חייבוהו ב"ד אינו מחויב כלל. ועי' תוס' כתובות דף לג ע"ב ד"ה לאו. וכן בד"נ דבמה שיודע האמת שהרג לאו בר קטלא ואין עליו חיוב כלל להמית את עצמו וליכא חיוב רק ע"פ פסק ב"ד. והחילוק נראה נכון וברור בעזה"י:

    Gilyon HaShas on Makkot 5a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת מכות, דף ה׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־514 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 17 מילים

      נפתחת ב״לְהַכְרָזָה. וְרַבִּי מֵאִיר? הַכְרָזָה מִ״יִּשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ״ נָפְקָא.…״

    2. קטע 233 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ מְשַׁלְּשִׁין בַּמָּמוֹן וְאֵין מְשַׁלְּשִׁין בַּמַּכּוֹת. כֵּיצַד?…״

    3. קטע 328 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר אַבָּיֵי: נֶאֱמַר…״

    4. קטע 417 מילים

      נפתחת ב״רָבָא אָמַר: בָּעִינַן ״כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו״,…״

    5. קטע 59 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ אֵין הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין עַד שֶׁיָּזֵימּוּ…״

    6. קטע 651 מילים

      נפתחת ב״כֵּיצַד? אָמְרוּ ״מְעִידִין אֲנִי בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהָרַג…״

    7. קטע 723 מילים

      נפתחת ב״בָּאוּ אֲחֵרִים וֶהֱזִימּוּם, בָּאוּ אֲחֵרִים וֶהֱזִימּוּם, אֲפִילּוּ…״

    8. קטע 821 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב אַדָּא:…״

    9. קטע 913 מילים

      נפתחת ב״דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה״…״

    10. קטע 1038 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״בְּמִזְרַח בִּירָה…״

    11. קטע 118 מילים

      נפתחת ב״פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ לִנְהוֹרָא בָּרְיָא, קָמַשְׁמַע…״

    12. קטע 1239 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רָבָא: בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּסוּרָא בְּצַפְרָא…״

    13. קטע 139 מילים

      נפתחת ב״פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ לְגַמְלָא פָּרָחָא, קָא…״

    14. קטע 1446 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רָבָא: בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא…״

    15. קטע 1516 מילים

      נפתחת ב״מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: לְפִיכָךְ, נִמְצֵאת…״

    16. קטע 1653 מילים

      נפתחת ב״סֵיפָא, ״מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּגְמַר דִּין״, אִיצְטְרִיכָא…״

    17. קטע 174 מילים

      נפתחת ב״וְכֵן לְעִנְיַן תַּשְׁלוּמֵי קְנָס:…״

    18. קטע 1843 מילים

      נפתחת ב״בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא גָּנַב וְטָבַח…״

    19. קטע 1949 מילים

      נפתחת ב״בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא גָּנַב וְטָבַח…״

    20. קטע 207 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִיסְטָטִית הִיא זוֹ כּוּ׳.…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רבי ישמעאל · דור שני לתנאים

      סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.

      מקור: מסכת מכות דף ה׳ עמוד א׳ · קטע 9 — “דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה״ – עַד…

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת מכות דף ה׳ עמוד א׳ · קטע 3 — “…הָנֵי מִילֵּי? אָמַר אַבָּיֵי: נֶאֱמַר ״רָשָׁע״ בְּחַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת, וְנֶאֱמַר…

    לשון המקור

    לְהַכְרָזָה. וְרַבִּי מֵאִיר? הַכְרָזָה מִ״יִּשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ״ נָפְקָא.

    מַתְנִי׳ מְשַׁלְּשִׁין בַּמָּמוֹן וְאֵין מְשַׁלְּשִׁין בַּמַּכּוֹת. כֵּיצַד? הֶעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּיב לַחֲבֵירוֹ מָאתַיִם זוּז וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם. אֲבָל אִם הֶעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּיב מַלְקוֹת אַרְבָּעִים וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – כׇּל אֶחָד וְאֶחָד לוֹקֶה אַרְבָּעִים.

    גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר אַבָּיֵי: נֶאֱמַר ״רָשָׁע״ בְּחַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת, וְנֶאֱמַר ״רָשָׁע״ בְּחַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין. מָה לְהַלָּן – אֵין מִיתָה לְמֶחֱצָה, אַף כָּאן – אֵין מַלְקוֹת לְמֶחֱצָה.

    רָבָא אָמַר: בָּעִינַן ״כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו״, וְלֵיכָּא. אִי הָכִי, מָמוֹן נָמֵי! מָמוֹן מִצְטָרֵף, מַלְקוֹת לָא מִצְטָרֵף.

    מַתְנִי׳ אֵין הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין עַד שֶׁיָּזֵימּוּ אֶת עַצְמָן.

    כֵּיצַד? אָמְרוּ ״מְעִידִין אֲנִי בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ״. אָמְרוּ לָהֶם: ״הֵיאַךְ אַתֶּם מְעִידִין? שֶׁהֲרֵי נֶהֱרָג זֶה אוֹ הַהוֹרֵג זֶה הָיָה עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי!״ – אֵין אֵלּוּ זוֹמְמִין. אֲבָל אָמְרוּ לָהֶם: ״הֵיאַךְ אַתֶּם מְעִידִין? שֶׁהֲרֵי אַתֶּם הֱיִיתֶם עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי!״ – הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין, וְנֶהֱרָגִין עַל פִּיהֶם.

    בָּאוּ אֲחֵרִים וֶהֱזִימּוּם, בָּאוּ אֲחֵרִים וֶהֱזִימּוּם, אֲפִילּוּ מֵאָה – כּוּלָּם יֵהָרְגוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִיסְטָטִית הִיא זוֹ, וְאֵינוֹ נֶהֱרָג אֶלָּא כַּת הָרִאשׁוֹנָה בִּלְבַד.

    גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב אַדָּא: דְּאָמַר קְרָא: ״וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה״ – עַד שֶׁתִּשָּׁקֵר גּוּפָהּ שֶׁל עֵדוּת.

    דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה״ – עַד שֶׁתִּסְרֶה גּוּפָהּ שֶׁל עֵדוּת.

    אָמַר רָבָא: בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״בְּמִזְרַח בִּירָה הָרַג פְּלוֹנִי אֶת הַנֶּפֶשׁ״, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״וַהֲלֹא בְּמַעֲרַב בִּירָה עִמָּנוּ הֱיִיתֶם!״, חָזֵינַן, אִי כִּדְקָיְימִי בְּמַעֲרַב בִּירָה מִיחְזֵא חָזוּ לְמִזְרַח בִּירָה – אֵין אֵלּוּ זוֹמְמִין, וְאִם לָאו – הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין.

    פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ לִנְהוֹרָא בָּרְיָא, קָמַשְׁמַע לַן.

    וְאָמַר רָבָא: בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּסוּרָא בְּצַפְרָא בְּחַד בְּשַׁבְּתָא הָרַג פְּלוֹנִי אֶת הַנֶּפֶשׁ״, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״בְּפַנְיָא בְּחַד בְּשַׁבְּתָא עִמָּנוּ הֱיִיתֶם בִּנְהַרְדְּעָא!״, חָזֵינַן, אִי מִצַּפְרָא לְפַנְיָא מָצֵי אָזֵיל מִסּוּרָא לִנְהַרְדְּעָא – לָא הָווּ זוֹמְמִין, וְאִי לָאו – הָווּ זוֹמְמִין.

    פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ לְגַמְלָא פָּרָחָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

    וְאָמַר רָבָא: בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא הָרַג פְּלוֹנִי אֶת הַנֶּפֶשׁ״, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״עִמָּנוּ הֱיִיתֶם בְּחַד בְּשַׁבְּתָא, אֶלָּא בִּתְרֵי בְּשַׁבְּתָא הָרַג פְּלוֹנִי אֶת הַנֶּפֶשׁ״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמְרוּ ״עֶרֶב שַׁבָּת הָרַג פְּלוֹנִי אֶת הַנֶּפֶשׁ״ – נֶהֱרָגִין, דִּבְעִידָּנָא דְּקָא מַסְהֲדִי, גַּבְרָא לָאו בַּר קְטָלָא הוּא.

    מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: לְפִיכָךְ, נִמְצֵאת אַחַת מֵהֶן זוֹמֶמֶת – הוּא וָהֵן נֶהֱרָגִין, וְהַשְּׁנִיָּה פְּטוּרָה.

    סֵיפָא, ״מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּגְמַר דִּין״, אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ: בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא עִמָּנוּ הֱיִיתֶם, אֶלָּא בְּעֶרֶב שַׁבָּת נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמְרוּ ״בִּתְרֵי בְּשַׁבְּתָא נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ – אֵין אֵלּוּ נֶהֱרָגִין. דִּבְעִידָּנָא דְּקָא מַסְהֲדִי, גַּבְרָא בַּר קְטָלָא הוּא.

    וְכֵן לְעִנְיַן תַּשְׁלוּמֵי קְנָס:

    בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר״, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא עִמָּנוּ הֱיִיתֶם, אֶלָּא בִּתְרֵי בְּשַׁבְּתָא גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר״ – מְשַׁלְּמִין. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמְרוּ ״בְּעֶרֶב שַׁבָּת גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר״ – מְשַׁלְּמִין, דִּבְעִידָּנָא דְּקָא מַסְהֲדִי גַּבְרָא לָאו בַּר תַּשְׁלוּמִין הוּא.

    בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר וְנִגְמַר דִּינוֹ״, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא עִמָּנוּ הֱיִיתֶם, אֶלָּא עֶרֶב שַׁבָּת גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר וְנִגְמַר דִּינוֹ״, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר, וּבִתְרֵי בְּשַׁבְּתָא נִגְמַר דִּינוֹ״ – אֵין מְשַׁלְּמִין, דִּבְעִידָּנָא דְּקָא מַסְהֲדִי גַּבְרָא בַּר תַּשְׁלוּמִין הוּא.

    רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִיסְטָטִית הִיא זוֹ כּוּ׳.