מסכת מכות דף כ״ב עמוד א׳

משום הבערה דאי הוה איהו מבעיר וחבירו מבשל הוו תרוייהו חייבין דמבעיר ומבשל אבות מלאכות אלמא מיחייב משום יו"ט שתים הבערה ובישול:

ה"ג ואם איתא אהבערה לא ליחייב דהא איחייב ליה משום מבשל:

גיד הנשה של נבילה דלוקה אף משום נבילה שאכל:

שלש על בישולו בישול בשר בחלב ובישול שלא לצורך יו"ט והבערה שלא לצורך ושתים על אכילתו אכילת גיד ואכילת בשר בחלב ואם איתא דמפקת הבערה ומעיילת אכילת נבילה הוי איסור ג' על אכילתו:

ואזהרת עצי הקדש מהכא ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלהיכם:

השמר בנגע הצרעת ואמרינן (שבת דף קלג.) בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר והשמר הוא לא תעשה:

נילקי נמי כגון שהיו כלי מחרישה מעצי אשירה:

קוצץ אילנות טובות בהליכתו:

אלא הכא במאי עסקינן שבישלו בעצי הקדש ואם תאמר לילקי משום הזיד במעילה באזהרה וי"ל דלא חשיב אלא לאו דאיתנהו בפחות משוה פרוטה:

מתקיף לה רב אושעיא וליחשוב נמי משום זורע בנחל איתן קשה דהשתא פריך טובא (ונפרוך דלא) משני מידי וצריך לומר דע"כ דתנא תנא ושייר ולעיל קאמר אלא תני תנא שמונה ואת אמרת תנא ושייר ואומר הר"ם דלא דמי לעיל דקתני שמונה ומני י"ט בחד ואם איתא דאיכא תו מלקות משום י"ט היה לו למנותן בשתים אבל הכא יכול להיות דלא איירי תנא למיחשב כל הני גווני דזורע בנחל איתן ומוחק את השם:

אמר ליה כגון דאמר שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט וקשה דאכתי ליתא בלאו והן כדפריך פ"ג דשבועות (דף כד. ושם) גבי שלא אוכל נבילה ושחוטה: דפריך מי איתא בלאו והן ואולי י"ל דמשכחת לה בהן כגון עפר תיחוח דלית בה חיובא מן התורה באותה חרישה:

שהרי גוף אחד ועשאו הכתוב ב' גופים הקונטרס פירש כגרסתו ור"ת פירש בענין אחר כמין חומר דכתיב ביה כצבי וכאיל שהם ב' מינין ובזה הפירוש מיושב הא דאמרי' בבכורות (דף לג.) תלתא צבי ואיל כתיבי בו חד לכדרב יצחק וחד לכדר' (יהושע) ופירוש הקונטרס לא אתפרש למילתייהו והשתא ניחא הא דרבי יצחק ורבי יהושע דהכא:

המנהיג בשור פסולי המוקדשים לוקה ודוקא אי מושך השור משוי בגופו אבל בלא המשכה אין לוקה בהנהגה דאם לא כן לעולם לא יוכלו להנהיג שור פסולי המוקדשים ממקום אחר:

וחדא משום הבערה ואם איתא דאין חלו׳ מלאכו׳ בי"ט אהבערה לא ליחייב כן גורס במקצת נוסחאות ופירושא ברור דכיון דאין חלוק מלאכות בי"ט אין לנו להתחייב בי"ט משום הבערה כיון דחייב משום די"ט וה"ה דיכול לומר דלא ליחייב על בישול י"ט כיון דמחייב אהבערה דקדמה לה אלא משום דאיתניא הבערה בתרייתא נקט הכי. ויש ספרים שמוסיפין בגרסא ואם איתא אהבערה לא ליחייב דהא חזיא ליה לצורכיה ולשון מיותר הוא דכיון דקושיאן הכא משום דאיך חלוק מלאכות בי"ט אפילו לא חזיא כלל ולית ליה שום מתוך אית לן למיפטריה הכא ואולי באשגרת לישן בעלמא נקטיה תלמודא הכא אגב דנקט הכי בפ׳ אלו עוברין (פסחים דף מו) דפריך מינה למ"ד דאפילו ב"ש אית להו מתוך ופרכינן מינה דא"כ אהבערה לא ליחייב דהא חזיא ליה קצת מנפשיה ואית בה מתוך וטובא איכא בתלמודא. ורבינו מאי׳ הלוי ז"ל פי׳ דה"ק אהבערה לא לחייב דהא חזיא ליה לצרכיה ואי בעית לחיובי משום דהוי איסורא וחשבת ליה שלא לצורך הא חייבתי׳ משום מבשל ואין חלוק מלאכות בי"ט ע"כ:

אלא הב"ע בשבשלו בעלי אשרה וא"ת וליתנייה תנא בגיד הנשה של נבלה ולילקי שש. וי"ל דלא פרכינן הכי למרבי בלאוין אלא על משנתינו דקתני יש חורש תלם וכל דתני יש בעי לרבויי לאוין כפרישית לעיל אבל בהא דלא קתני יש לית לן למיפרך הכא דלא בעי תנא למתני אלא דבר שיש בו חידוש. ובגי׳ של נבלה מאי חידוש איכא למתני שילקה משום אוכל נבלה אי משום דיש בגידין בנותן טעם סבירא ליה הא אשמועינן הא בבשר וחלב והיינו דלא פרכינן לקמן דלית ליה במבעיר בעצי אשרה דאית ביה תרי לאוין וע"ג דפרכינן בסמוך ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה התם כיון דאוקמינא בעצי אשרה אית להו למימני כל לאוין דאית ביה אבל אי לא בעי למתני עצי אשרה אלא עצי הקדש לא פרכינן ליה דליתני עצי אשרה לרבות בלאוין וזה ברור:

ואזהרתיה מהכא ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה׳ אלהיכם וא"ת ולימא נמי דלילקי נמי משום זדון מעילה דלא ישאו עליו חטא. ורבינו מאיר הלוי ז"ל תירץ דכיון דאיסורי הנאה הוא ולא מצי לאיתהנויי מיניה בהיתירא לית ביה משום מעילה. ואע"ג דכל הקדש איסור הנאה הוא מכל מקום לא חייבו הכתוב משום מעילה אלא דבר מאיסור הקדש חזי ליה לאיתהנויי מיניה והנכון דאי משום מעילה בעי לאיתהנויי בשוה פרוטה וניחא ליה לאוקומי אפילו בלא איתהני מעצים אלו בשוה פרוטה כיון דאפשר ליה וקתני לה תנא סתם וכן פי׳ ר"י ז"ל. ופרכינן אמתני׳ דקתני יש חורש וכו׳ וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן ואזהרתיה מהכא אשר לא יעבד בו ולא יזרע פי׳ דההוא ללאו אתא וכדאיתא במס׳ סוטה. וא"ת והלא נחל איתן אין ראוי לזריעה ולעבודה וכדמתרגמינן נחל בייר. וי"ל דאינהי דהוי בייר השתא יש לו תיקון על ידי טורח עבודה ואסריה רחמנא. וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל בהלכות רוצח ע"ש:

וליחשוב נמי הקוצץ בהרתו פי׳ וכגון שקוצצו במחרישה בשעת הפרישה:

וליחשוב נמי המזית את החשן והמסיר בדי ארון פי׳ ומשכחת לה בחריש זו כגון שהסיר בדי ארון לחרוש בהם וכל שעה שחורש בהם ואינו מחזירין לארון עובר משום לא יסורו ממנו ואפילו אינו נהנה בשוה פרוטה. ומזיח את החשן משכחת לה אליבא דאמרו לו חשוב נמי כלאים שהוא לבוש וכגון שהיה לובש את החשן וחורש בו וכל שעה עובר משום לא יזח כנ"ל. ואגב אורחין שמעינו משמעתינו דלא יזח החשן ולא יסורו לשון לאו ואזהרה הם וכל לשון נתינת טעם בלב׳ כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו:

וליחשוב נמי שבועה שלא אחרוש בי"ט ופרישנא בשנשבע בכולל וכדמשמע ואזיל דמגו דחייל אהתירא חייל נמי איסורא דאלו בפרט לא חיילא עליה שבועת ביטוי ואע"ג דאיכא משום שבועת שוא מ"מ בשעת חרישה אינו עובר בלאו דשבועה ואנן לאוין דאתו ליה בשעת חרישה מנינן וזה ברור. ולמאן דסבר מרבנן ז"ל דנדרים חלין על האיסורין לקיימם בדין הוא דמצי לאוקומא בפורט בסדר שאמר קונס עלי כלי חרישה לחרוש בהם ביום טוב אלא דניחא ליה לאוקומה בנשבע ובכולל ומיהו הא איכא מאן דסבר דאין נדרים חלין על דבר מצוה לקיים ולההיא סברא לא מצי לאוקומה בנודר. וכבר הארכתי בענין ההוא במס׳ נדרים בס"ד:

מידי דאיתיה בשאילה לא קתני פי׳ לפי שחכם עוקר את הנדר מעיקרו ונמצא שאין כאן לאו כלל. ופרכינן והרי הקדש דאיתיה בשאלה. פי׳ דקי"ל כב"ה דאמרי יש שאלה בהקדש וקס"ד השתא דשור וחמור מוקדשין דקתני קדשי בד׳ הבית הן ובדין הוא דמצי לתרוצי בהקדש שבא לידי גזבר שאין עליו שאלה כדאית׳ במס׳ ערכין אלא דניחא ליה לתרוצה בבכור:

בנזיר שמשון פי׳ שהיה ע "י מלאך ואין לו שאלה אבל במדירו בנזיר מן הבטן כשמשון הא אפשר בשאלה ע "י האב המדירו ואפילו מת האב מ"מ חדא שעתא בשאלה הוי. ופרכינן נזיר שמשון בר איטמויי לאחרי׳ הוא. פי׳ בפירושין דבלשון אתמה פריך כלומר הא מוזהר על טומאת מתים. ורבינו מאיר הלוי ז"ל פי׳ נזיר שמשון בר איטמויי למתים הוא פיר׳ יכול הוא ליטמא להם והכל ענין אחד:

המבשל בעצי אשרה וכן הנהנה בע"ז ומשמשיה ובתקרובת שלה לוקה שתים אחת משום לא ידבק בידך מאומה ואחת משום לא תביא תועבה אל ביתך:

האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה אינו לוקה משום טמאה שמאחר שאין בגידין בנותן טעם אינן מכלל הבשר אבל אם אכל גיד הנשה של נבלה או של טרפה או של עולה מתוך שנכלל שאר גופה באיסור זה חל אותו איסור אף על הגיד ולוקה שתים:

המכלה ממון הקדש במזיד שלא בדרך הנאה יראה מכאן שהוא לוקה אע"פ שמשלם את הקרן ואזהרתו מואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן ליי' אלהיכם ולא ראיתי לאחד מן המחברים שיזכירה במנינו ושמא מפני שלאו זה נתיחד לאזהרת מוחק את השם ולגדולי המחברים ראיתי שהנהנה מן ההקדש במזיד לוקה ומשלם את הקרן ואזהרתו מלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' מפי השמועה למדו שהיא אזהרה לאוכל עולה והוא הדין לשאר קדשים בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית שלוקה אע"פ שמשלם ואיני יודע למה לא מנאוה במצות לא תעשה ר"ל שלא ליהנות בקדשים ולא מנו בהם אלא גזה ועבודה ומצות עשה של תשלומין ושמא נכללת היא בלאו שלא יאכל זר בקדשים או באזהרת בשר עולה לכל אחד שהיא נכללת באזהרת לא תוכל לאכול בשעריך:

הזורע בנחל שנערפה בו עגלה והמוחק את השם מן השמות שאין נמחקין והחותך סימני צרעת קודם שיתרפא או שיוחלט והמזיח את החשן מעל האפוד והמסיר את הבדים מן הארון והקוצץ אילני מאכל דרך השחתה כל אלו לאוין מיוחדים הם להיות העובר לוקה עליהם כמו שביארנו במשנה:

השבועה אינה חלה על דבר מצוה כמו שיתבאר במקומו מעתה האומר שבועה שלא אחרוש ביום טוב וחרש אינו לוקה משום שבועת בטוי שלא חלה שבועה זו עליו ומ"מ חלה היא בכולל ר"ל שאם נשבע שלא יחרוש כלל וחרש ביום טוב לוקה אף על בטול השבועה גדולי הדורות למדים מסוגיא זו שאע"פ שהנדרים חלים על המצוה כמו שיתבאר במקומו לא נאמר כן אלא בבטול מצוה כגון שאמר ישיבת סוכה עלי וכו' אבל למניעת עבירה כגון אם אמר הרי עלי שלא לחרוש ביום טוב וחרש שנחייבהו משום בטול נדר לא שאלו כן כשהקשה וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביום טוב והוא משיבו שאין שבועה חלה עליו וחזר והקשה דליחשבה בדקא משתבע ביום טוב ובחול בו השבועה חלה אף על היום טוב בכולל עד שהוצרך לדחוק האי תנא כולל לית ליה היה לו להקשות ליחשב נמי כגון שאסרה עליו בנדר שהוא חל על דבר מצוה וכן בשמועת גיד הנשה האמורה למעלה היה לו להוסיף ולמנות שאסרו עליו בנדר אלא שאין אומרים כן בקיום מצוה ר"ל למניעת עברה אלא בבטול מצוה ובמסכת שבועות יתרחבו בה הדברים בע"ה:

השבועות והנדרים יכול אדם לישאל עליהם על ידי חכם או שלשה הדיוטות ומתירין לו ואף הנזירות בכלל זה וכן ההקדשות יש להן שאלה כל שלא הגיעו ליד גזבר וכן תרומות ומעשרות וחלות ודומיהן כל שלא הגיעו ליד כהן כמו שיתבאר במקומו ומ"מ מה שהוא קדוש מאליו כגון בכור אין בו שאלה לעולם וכן מי שאמר הריני נזיר כשמשון אין לו שאלה ששמשון לא היה נזיר מתורת נדר עצמו אלא ממה שהמלאך הפרישו מן הטומאה וכל שכיוצא בזה אין לו שאלה וכן כל שהוא בנזירות שמשון מותר ליטמא למתים ואסור ביין ובתגלחת לעולם כמו שיתבאר במקומו:

י"מ בנזירות שמשון כל שהוא נזיר מבטן על ידי אביו וכמו שאמרו האיש מדיר את בנו עד שיגדל בנזיר ר"ל שאם אמר פלוני בני נזיר נדר וקיים והאב נוהג בו כל דקדוקי נזירות ואין זה כלום שמ"מ אף האב בדין שאלה:

כל קדשי מזבח בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אסורים בגזה ועבודה שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך והוא הדין לשאר קדשים ואפי' הוממו ונפדו הרי הן באיסור גזה ועבודה וזהו הנקרא שור פסולי המוקדשין ומעתה בהמה זו אע"פ שהיא גוף אחד הואיל וקדש וחולין מעורבין בה הרי היא כשני גופין והרי הן לענין חרישה כטמאה עם טהורה שהרי הכתוב קראה טמאה וכמו שאמרו ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן ליי' אין הכתוב מדבר אלא בפסולי המוקדשין והחורש או המנהיג בה לבדה כחורש ומנהיג בכלאים ולוקה וכן המרביע עליו אפי' מינה לוקה אף משום הרבעה:

בפירש"י בד"ה היינו איסור כו' דומיא דא"א ונעשית חמותו כו' והשתא קיימא ליה בשריפה א"נ כו' עכ"ל כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה מתקיף לה כו' תנא ושייר ואומר הר"ם כו' ואי דאיתא דאיכא תו מלקות כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה שהרי גוף א' כו' הקונט' פי' כגירסתו ור"ת פי' בע"א כו' וחד לכדר' הושעיא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה המנהיג כו' משום דמושך השור משוי כו' דאל"כ לא ללקי דאל"כ לעולם לא כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה מתקיף וכו' ואומר הר"ם דלא דמי וכו' ר"ל ולעיל הכי פריך תנא קתני שמנה ד"ל בהנך דקא חשיב לא משכחת כי אם שמנה לאוין מכלל דלא מנה בי"ט כי אם חד וזה אינו דהא משכחת ביה שתי' זהו עיקר קושיתו ואין קושיתו דליחשוב יותר אלא קושיתו היא דלא תני האמת וק"ל:

ד"ה אמר ליה כגון דאמר שלא אחרוש וכו' עד ואולי י"ל דמשכחת לה בהן כגון בעפר תיחוח. אין ר"ל דהברייתא איירי בעפר תיחוח דא"כ לא היה חייב משום חורש בי"ט אלא ר"ל כיון דאשכחן הן כגון בעפר ולכך הלה בענין זה שבועת ביטוי דנשבע להרע ולהיטיב קרינן ויש לדקדק א"כ מאי דאמר נמי התם לא קא הלה שבועה דמושבע ועומד וכו' הא אשכחן שפיר דהלה כגון בעפר תיחוח דאינו מושבע ועומר דלית ביה חיובא מן התורה וצ"ל דלענין מושבע ועומד צריך להיות דבעינן דאתינן לחייבי משום שבועה לא יהא בו איסור מקודם דאל"כ לא היה חייב עליה משום שביעה והואיל והברייתא ע"כ איירי בעפר שאינו תיהוה כדלעיל לא חייב עליה משום שבועת דלא חיילא עלה איסור שבועה כיון דכבר אסיר משום מלאכת י"ט (לכך הוצרך לשנויי דחיילא מטעם איסור כולל וק"ל):

רש"י ד"ה מיגו דחיילא וכו' כללה נמי לדידיה לדידה כצ"ל. תשו' נ"ב מ"ת סי' ק"כ:

תוס' ד"ה מתקיף וכו' דלא דמי כעין זה נזיר דף לח ע"ב תוס' ד"ה וללקי: