מסכת מכות דף כ״א עמוד א׳

קסבר רבי יוסי שריטה וגדידה אחת היא דתרוייהו בין ביד בין בכלי וכתיב בגדידה למת לא תתגודדו ולא תשימו קרחה וגו':

המשרט בכלי חייב הא ודאי פשיטא לכולי עלמא דעיקר גדידה משמע בכלי ועיקר שריטה משמע ביד וקאמר שמואל המשרט בכלי על המת חייב ולא קאמר המגדד בכלי לאשמועינן דשם שריטה שייך בכלי והעושה חבורה בעצמו בכלי על המת חייב שני לאוין משום משרט ומשום מגדד דגדידה ושריטה אחת היא דתרוייהו בין ביד בין בכלי:

מיתיבי גדידה ושריטה אחת היא כלומר בין שריטה בין גדידה ענין חבורה הם ושניהם על מת אלא שריטה ביד גדידה בכלי וקשיא לשמואל דאמר תרוייהו בין ביד בין בכלי דמדקאמר המשרט בכלי ולא קאמר המגדד בכלי מכלל דשריטה שייכא בכלי כגדידה:

על המת בין ביד בין בכלי חייב דשריטה וגדידה כתיב דתרוייהו אסרינהו רחמנא:

על עבודת כוכבים דיש עבודת כוכבים שעובדין אותה בכך שעושין בבשרם חבורות ופצעות:

ביד חייב דדרך עבודתה בכך ואפי' עבודת כוכבים שאין עבודתה בכך חייב דעבודה גמורה היא ביד:

והא איפכא כתיב דבכלי דרך עבודה הוא לעבודת כוכבים דכתיב ויתגודדו כמשפטם עשו גדידה כדרך שהיו רגילין לעשות בחרבות וברמחים אלמא דרך עבודה בכלי:

בי פירקי דרישא מקום הפרקים שמתחברים שם פירקי העצמות והיינו בצדעים. פרק יונט"ר:

על עבודת כוכבים ביד חייב פי' הקונטרס חייב מיתה בכדרכה ולקי שלא כדרכה מלא תעבדם יתירא בכלי פטור דאינו בכלל עבודה דאינו (חייב) אלא ביד:

מחוי ליה רב ששת בין פירקי לפ"ה כדאיתא שתים מכאן ושתים מכאן ולפר"ת כמו שפירש בשבועות (דף ג.):

לא יגלחו וא"ת מאי מייתי מלא יגלחו הא גבי כהנים כתיבא וי"ל דגמרינן מיניה:

רב אשי אומר מכתו מוכחת עליו וכן הלכה:

ת"ר ושרט וכו׳ קסבר ר׳ יוסי שריטה וגדידה אחת היא פי׳ ששתיהן בין ביד בין בכלי וכיון דגבי גדידה כתיב למת ה"ה לשריטה וואיתר לנפש דכתי׳ בשריטה לחייב על כל נפש ומדלא יהיב תלמודא שיעורא לשריטה ש"מ שהיא בכל שהוא ומיהו דוקא שריטה אסורה אבל להכות בידו על ראשו אין איסור כלל והיינו דאמרינן על ר׳ עקיבא שהי׳ מכה בידיו על ראשו עד שדמו מגיע לארץ על ר׳ אליעזר רבו מטעמא דאמרו שאין איסור אלא בשריטה ביד או בכלי ואין אנו צריכין למה שכתבו בתוס׳ דהתם על תורה ומצות הוא דקא עביד ורחמנא אמר למת והוא דחק כי הדבר ברור בעצמו. וכן כתב רבינו הרמב"ן ז"ל בספ׳ תורת האדם:

אמר שמואל המשרט בכלי חייב פי׳ אפילו בכלי וכ"ש ביד דודאי סתם שריטה ביד משמע וקמ"ל שריטה וגדיד׳ אחת היא ואף המשרט בכלי חייב משום שריטה ומשום גדידה:

מתיבי שריטה וגדידה אחת היא פי׳ ששתיהן בקריע׳ דוקא ועל מת דוק׳ אלא שהשריט׳ ביד דוקא וגדידה בכלי דוקא וקשיא דשמואל לד"ה קאמר ופרקינן דשמואל דאמר כר׳ יוסי ומשום דלא אמר לה ר׳ יוסי בהדיא אלא דדייקינן הכי מתניתיה כדלעיל עבדא שמואל מימרא ולא אמר הלכה כר׳ יוסי:

אלא אימא על ע"א ביד פטור בכלי חייב פי׳ מן הסתם דעל הרוב אין דרך עבודתה אלא בכלי כדכתי׳ ויתגדדו כמשפטם אבל כל דידעינן ודאי שדרכה ביד אף ביד חייב כדנפקא לן בפ"ד מיתות מאיכה יעבדו ואפילו פוטר עצמו לפטור וזורק אבן למרקולים מיחייב מהתם:

מחוי רב ששת בין פורקי רישא פי׳ והם במקום חיבור הראש עם הפנים שהראש שתי חתיכות מקום השער חתיכה את ומקום הפנים והזקן חתיכ׳ אחרת ומתחברת בצד האוזן מלפניו זו עם זו מקום שהלועזים קורין סינבל"א והיא נקראת צדעא כי שם סוף הראש מקום חבור הפרקים וכן אמרו כתוספתא וחייב על הראש׳ שתים אחת בראש הצדעה מכאן ואחת בראש הצדעא מכאן ולשון הכתוב שאמר לא תקיפו פאת ראשיכם הוא מה שאמר לעיל בברייתא שמשוה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו לפי שהשערות הם בצדעא בולטות כלפי הפנים למטה ממקום ציחת השער בראש לפניו כמצחו ולאחריו באזניו וכשאדם מגלח שערות של פאה זו עד שיהא מגלח כל היוצא חוץ מן המקום צמיחת השער שבמצחו ואחורי אזניו ויהיה הכל שוה יראה מקום הצדעא עם אחורי האוזן ועם הפדחת שהוא המצח הכל חלק וישאר הראש בעיגול מוקף ועומ׳ בכוליאר. והשערות שהם באותו הפרק הם מה שיש בגופו של פרק זה כי היורדים למטה בחתיכת הפנים אינם מכלל שום פאה לא מפאת הראש שהרי אינם בראש ולא מפאת הזקן שאינם מכלל שערו׳ פאות הזקן כלל. וכתב הרמב"ם ז"ל פאה זו שמניחי׳ בצדעא לא נתנו בה חכמים שיעור ושמענו מזקנינו שאין מניחין שם פחו׳ מארבעים שערו׳ ע"כ. וקי"ל במס׳ נזיר דהקפת גרסת הספרים ברוב המשניו׳ וחיי׳ על הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה. וכתב רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא דלא קתני וחיי׳ על הזקן חמש כדקתני וחייב על הראש שתים משום דבהקפת הראש יכול הקיף שתיהן בבת אחת בשתי ידיו ויתחיי׳ שתים אבל זקן אינו יכול להשחית חמשת בבת אחת ואפילו בשתי ידיו שאפילו היה יכול לאמן שתי ידיו כאחת ולגלח כאח׳ שתים מכאן ושתים מכאן החמישי׳ שהיא למטה ואינה בשורה שלהם לא היה יכול לגלח עמהן וקשה הוא לעשות תער עקום שיכול את זקנו כולו שיגלח כל הפאו׳ כאחת ומילתא דלא שכיחא היא ואי משום דסך אצבעותיו נשא כדאמרינן גבי קרחה גלוח בעינן ונשא לאו גלוח הוא בין לר׳ אליעזר בין לרבנן. והא דקתני ר׳ אלעזר אומר אם נטלן כאחת אינו חייב אלא אחת לאו בבת אחת ממש קאמר אלא שלא הפסיק ביניהם וסבר ר"א דכוליה חד מעשה הוא כיון שלא הפסיק ביניהם ולפיכך אפילו הסרו בו על כל אחת ואח׳ אינו חיי׳ אלא אחת דחד לאו הוא אי נמי מאי כאחת בבת אחת ובהתראה אחת וכגון דעבר תער עקום אבל ת"ק לא מיירי במילת׳ דלא שכיחא והיינו דלא קתני חמש. ע"כ תורף דבריו ז"ל. ומיהו יש משניו׳ שגורסין וחיי׳ על הראש חמש. והא דתנן ואחת מלמטה הסכימו כל המפרשים ז"ל שזו במקום הזקן שנקרא בלע"ז מונטו"ן. ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן אמרו בגמרא מחוי רב ששת בין פירקא דיקנא ונחלקו המפרשים ז"ל בהם. כן הר"ם ז"ל כתב שהם לחי העליון ולחי התחתון מימין ולחי העליון ולחי התחתון משמאל ולפי דבריו ז"ל אין היתר התע׳ אלא בשפה העליונ׳ או למט׳ בגרון חוץ לעצם בנג׳ תרבץ הסימנים בלב׳ או בצד הסימנים הסמוכים לחוטם. ור"ח ז"ל כתב א׳ במקום חבור הלחי והצדעים ואח׳ בסוף השפה הימין הרי שתים וכן מהשמאל ולא נתבררו לנו דבריו יפה. וי"א כי הפאו׳ הם בחבור הלחי העליון תחלתו מתח׳ האוזן כשמתחבר עם הצדע והוא עקום קצת ושם בסופו כמין שיטה ונקרא׳ שבולת הזקן. ועכשיו הפאו׳ הם בי פירקי דיקנא כמו שאמרו בגמ׳. וקרובי׳ לזה דברי רש"י ז"ל שכתב שתים מכל צד בצדעי׳ לפי שהלחי רחב כנג׳ הצדע ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדים. ובפירושים כתבו תלמידיו ז"ל פירקי דדיקנא פרק ראשון של זקן הוא תח׳ האוזן מקו׳ שהלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבול׳ לחו ושתי השבול׳ שמכאן ומכאן נקרא פאה שכל אחת לסוף לחי הרי שי׳ מכאן ושתים מכאן ואח׳ מלמטה מקום חבור שני הלחיים יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד ופרק לעצמו הוא ונקרא מונטו"ן. עכ"ל. ואלו דברים סתומים אבל הולכין בשיטה אחרונ׳ שכתבנו לעיל וקורין שבל׳ זקן לכל פאה ופאה מפני השער שבולט שם מעט כדרך הפירש האחר. שכתבתי לעיל אבל הרמב"ן ז"ל ור׳ חננאל ז"ל קורין שבולת זקן למקום המונטו"ן בלב׳ הפי׳ האחר. ומתוך כל הפירושי׳ הללו אין לנו היתר תער אלא בשפה העליונה ותח׳ הגרון כמו שכתבנו וגם בזה צריך ליזהר כמו שאמרו רבותינו הצרפתים ז"ל שלא ימשוך העור שהוא כנג׳ הסנטר כלפי מטה וישחית בסנטר וחסידים ויראי חטא אין נוגעין בתער כלל בשום מקום והוא המשובח. והא דתנן ר"א אומר אם נטלן כולן כאח׳ אינו חיי׳ אלא אחת כבר כתבתי לעיל פי׳ ר"מ ז"ל דאפי׳ בזה אחר זה בלי הפסקא קורא כאח׳ ואפי׳ התרו בו על כל א׳ וא׳ דחד לאו הוא. והא דלא פליג ר"א בנזיר בין ביין בין בענין גלוח בין בכלאים דהתם נמי חד לאו הוא ודלא כרבנן אלא דכיון דפליג הכא תו לא אצטרך לפרושי התם אבל בתוספתא כתבו דלא פליג ר"א אלא בהתראה אחת ואפי׳ בהא פליגי רבנן עילי׳ דסברי פאות מחלקות והכי מסתבר להו טפי:

ת"ר ופאת זקנם וכו׳ עד הא כיצד הוא גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער. וכן הלכתא ומשורת הדין כל שהוא במספרים אפילו כעין תער מותר אבל מדת חסידים שלא לעשו׳ כן מפני חשד הרואים וכן ראוי לעשות. ועוד אמרו בתוספתא כי גם במספריים יש ליזהר מפני שהזוג של מטה משחית כתער ואמרו כי הרב רבינו יעקב מקינור היה אומר לספר הזהר שלא תנוד זוג של מטה ע"כ. ומסוגיא דשמעתא הוי משמע דדוקא בהשחת׳ הזקן לא הוי השחתה אלא בתער משום דכתי׳ ביה גלוח והשחתה אבל בהקפת הראש בכל דבר אסור ואפי׳ במספריים דהא לא תקיפו כתי׳ ביה ובכולה סוגיין לא איירי בהא אלא לענין השחתת זקן בלחו׳ אבל מצינו בתוספתא ואינו חייב עד שיקיפנו בתער. וכן פסק הרמב"ם ז"ל. ואפשר דנפקא לן לתוספתא האי דינא משו׳ דכיון דהקפה היא השואת הצדעים לאחורי אזני׳ ולפדחתו דלא חשיב הא במספריים אלא בגלות תער ולפי טעם זה כ"ש דאסור במלקט ורהיטני ולא נקט תער אלא לאפוקי מספריים דשרי או אפשר דטעמא דתוספתא דיליף הקפה מהשחתה בהיקש ולטעם זה יהיה מותר במלקט וברהיטני כמו בהשחתה וזה נראה יותר לפי שפוטה של תוספתא ומיהו קשיא על האי סברא סוגיא דמס׳ נזיר פ"ג מינין (דף מא) דאמרינן גבי מצורע דכתי׳ ביה וגלח את כל שערו את ראשו וכו׳ ושילינן כיון דכתי׳ כל שערו ראשו וזקנו למה לי ואמרין דאצטריכו לאשמועינן דאתי עשה דגלוח מצורע ודחי ל"ת דלא תקיפו ולא תשחי׳ ואמרינן דאי כתב זקנו ולא כתב ראשו ה"א הקפת כל הראש לא שמה הקפה והכא גבי מצורע הוא דשרייה רחמנא משו׳ מצות עשה שבו ואי כתב רחמנא ראשו ולא כתב זקנו אכתי בתער מנ"ל פי׳ דנהי דילפינן מראשו דהקפת כל הראש שמה הקפה אלא דדחי ליה עשה דמצורע ומינה שמעינן דלדחי זקנו לאו דהשחתת זקן ומיהו לא ידעינן דאיכא במצורע דחייה ללאו דלא תשחית דדלמא גלוח דמצורע במספרים הוא כתב רחמנא זקנו למדרש זקנו של זה ולא של אחר ולמדנו שגלוח במצורע בתער. ע"כ בסוגיא ההיא וש"מ דדוקא מזקנו הוא דילפינן דגלוח מצורע בתער אבל מראשו לא ילפינן לה ואם איתא דהקפת הראש בתער מראשו שמעינן לה מדכתי׳ ראשו להתיר הקפה במורע דדרשינן ראשו של זה ולא ראשו של אחר וה הקשו בתוספ׳ ולמדו משם דהקפה אסורה אף במספרים כעין תער וראו התוספתא דמשבשתא היא א"נ דכעין תער קאמר ונראה דלא קשיא לפום חדא לישנא דכתיבנא לעיל דהקפה בתער מהשחתה הוא דיליף לה ומ"ה אלו לא כתב אלא ראשו ה"א ודאי ס"ד דגלוח מצור׳ בכל דבר אבל בתר דכת׳ רחמנא זקנו ולמדנו ממנו דגלוח מצורע בתער דוקא ממילא ידעינן דבעלמא נמי בין הקפה ובין זקן לא נאסרו בעלמא אלא בתער וכן נראה ברור ועם כל זה הנוהל שלא להקיף אפילו במספרים כעין תער הרי זה משובח:

מתני הכות׳ כתובת קעקע וכו׳ פי׳ קעקע שיקעקע בעור בכלי או ביד וכתיב׳ הוא שימלא הקעקעות דיו או סם או סיקרא וכיוצא בו ומשכחת כתיבה קודמ׳ לקעקוע שכות׳ תחלה על בשרו בדיו ובסם ובסיקר׳ ואח"כ מקעקע הבשר במחט ובסכין ונכנ׳ הצבע בין העור לבשר ונראה כל הימים ולדברי ת"ק אסור לכתו׳ שום כתיבה בעולם וגזרת הכתו׳ הוא. ר׳ שמעון בן יהוד׳ אומ׳ משום ר׳ שמעון אינו חיי׳ עד שיכתו׳ את השם ופירשו בגמ׳ דהיינו שם ע"א דוק׳ ולפ"ז הא דקתני את השם פי׳ את השם הידוע והמורג׳ לכותי׳ בכתיב׳ קעקע דהינו שם ע"א שהיו מראין עצמן שהם נחתמי׳ ונמסרים לעבודת׳ וטעמ׳ דת"ק דאע"ג דכותי׳ לא רגילי אלא בשם ע"א הפריז הכתוב במדה ואר כל רשימא והילכתא כרבנן דר׳ שמעון יחידאה הוא:

גמרא גרסת הספרים הישנים אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי עד דכתיב אני ה׳ ממש. ולא גרסי בה ואימא עד וכו׳ ולגרסא זו שאלה הוא ששואל מרב אשי לפרש לו דברי ר"ש שאמר עד שיכתוב את השם אם רצה לומר שיכתוב אני השם והשיב לו שאינו אלא שם ע"א דוקא כדתני בר קפרא אבל בספרים שלנו גורסין ואימא עד דכתיב אני ה׳ ולהאי גרסא יודע היה רב אחא דאת השם דקאמר ר"ש היינו שם ע"א אלא דק"ל דהא מנ"ל לר׳ שמעון דאימא דעד שיכתוב אני ה׳ כדמשמע פשטיה דקרא דבשלמא לרבנן כל כתיבת קעקע אסר רחמנא ומאי אני ה׳ נאמן ליפרע אבל לר"ש דסבר דכתיבת השם דוקא אסר קרא מנא ליה לומר שם של ע"א ואהדר ליה דנפקא ליה לר"ש כדתני בר קפרא וכו׳. ויש לפרש לפי גרסא זו דרב אחא בר דאת השם היינו שמו של הקב"ה וקשיא ליה למה לא נאמר שלא יהא חייב עד שיכתוב אני ה׳ ואהדר ליה שאין כאן שם של הקב"ה אלא שם של ע"א ולהכי כתיב אני ה׳ וכדתני בר קפרא. וכן פי׳ רשב"ם ז"ל:

כבר ביארנו במשנה על הכותב כתובת קעקע שהוא לוקה וכן ביארנו ענין כתובת קעקע ובמה הוא חייב וכל אלו ר"ל קורח ושורט וכותב כתובת קעקע הרי הן כמקיף שאם עשה אחד בבשר חברו העושה חייב ואת שנעשה בו פטור אא"כ סייע שנמצא שאף הוא עשה מעשה ולוקין שניהם אם היו שניהם מזידין ואם היה אחד מהן שוגג ואחד מזיד לעולם המזיד חייב והשוגג פטור:

מי שיש לו מכה בבשרו מותר לו ליתן אפר מקלה על מכתו ואע"פ שיש כאן חשש מראית העין מפני שהוא דומה מעט לכתובת קעקע הואיל ויש שם מכה מכתו מוכחת עליו שהרי הכל רואין שמכה בדופן ושאר השמועות שבאו בכאן על ידי גלגול והם שפוד שפחות וגומות ובלורית וגבינה הגוים יתבאר ענין כל אחד מהן במקומו הראוי לו וכבר ביארנו את כלם בחבור זה במסכת ע"ז פרק שני:

כבר ביארנו במשנה בנזיר שהיה מיטמא כל היום שאינו חייב אלא אחת ואם התרו בו על כל אחת ואחת שחייב על כלם למדת לפי דרכך שאע"פ שהוא טמא אינו רשאי ליטמא וכן הדין בכהן והוא שאמרו בתורת כהנים לה יטמא ולא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי לאבא אלך ואלקט עצמות פלוני וכו' ויש מפקפקים בזו ממה שאמרו במסכת נדה פרק דם הנדה נאמנים כותיים לומר שם קברנו את הנפלים ונשאו ונתנו שם בנסח זה והא לית להו משום לפני עור וכו' בכהן עומד שם ודילמא כהן טמא הוא דנקיט תרומה בידיה ודלמא תרומה טמאה היא דקא אכיל מינה ומשמע שכהן טמא מותר לעמוד בבית הקברות ואין זה כלום שלא נאמרה אלא בכהן הנוטה לדעת הכותיים שאין הטמא מוזהר מליטמא:

כבר ביארנו במשנה שלא נאמר דבר זה אלא בשפרש מן הטומאה וחזר ונטמא אבל בעוד שהמת בידו אם נגע במת אחר פטור אפי' התרו בו שהרי חלולו בידו דבר זה כך הוא מפורש במסכת נזיר פרק שלשה מינין ומ"מ דוקא בחבורו למת אבל לחבורו לכלים המיטמאים למת לא והוא שאמרו לא יבא ולא יחלל מי שאינו מחלל וכו' וגמר נזיר מכהן גדול הילכך כל שנטמא כהן גדול בשני מתים כאחד אינו לוקה אלא אחת אף בהתראה על שניהם אבל על ביאה וטומאה בבת אחת והתרו בו על שניהם לוקה על שניהם ואף בחבורין שפטרנו מטומאה השניה דוקא לענין מלקות אבל איסור מיהא לא נפקע בכהן גדול אבל כהן הדיוט כל שהוא מתעסק במתו מותר להתעסק במת אחר ואם פרש הרי זה בלא יטמא:

גמ' אי לא גמיר ג"ש מספרים נמי לעולם גמיר כו' וגומות רב מלכיו כו' וגבינה רב מלכיא כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה שפחות כו' באנפי נפשיה עכ"ל והס"ד ואח"כ צ"ל ד"ה גומות שמעתתא היא לענין שתי שערות דאין גומא אלא א' ויש בה שער במס' נדה פ' בא סימן עכ"ל ואח"כ מה"ד בלורי' כו' כצ"ל:

בד"ה מתני' ומתניתא כו' דקאמר לאו דוקא אלא דבסימנא דרב מלכיו כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמ' אי גמיר ג"ש וכו' אי לא גמיר ג"ש מספרים נמי לא נ"ל דמכהנים פריך דגבי כהנים ליאסר אפילו במספרים דאי אישראל לא הוי פריך מידי דהא כתיב בהו לא תשחית ובמספרים לא הוה השחתה:

שם (קסבר) הני נמי גילוח עבדי נ"ל לדידיה הא דכתב רחמנא לא יגלחו אתא למעוטי שאר כלים דאית בהו השחתה ולא עבדי גילוח אבל מלקט ורהיטני ס"ל לר"א דלא אמעוט מלא יגלחו משום דעבדי נמי גילוח אלא אתי למעוטי שאר כלים וק"ל:

בתוס' ד"ה על עבודת כוכבים וכו' פ"ה חייב מיתה בכדרכה וכו' הלשון מגומגם ונ"ל דר"ל דפ"ה ס"ל דאי הוה אותה עבודת כוכבים דרך עבודתה בשריטה חייב מיתה ואי לא הוי דרך עבודתה בכך דאז אינו חייב מיתה אבל מ"מ חייב מלקות מלאו דלא תעבדם כך הוא מפרש כוונת פ"ה אלא שפ"ה קיצר לשונו לפי' זה:

בא"ד דאינו בכלל עבודה ואינו חייב אלא ביד כצ"ל:

שם :