מסכת מכות דף י״ז עמוד א׳

קורא ואין צריך להפריש דכיון שקרא עליו שם יצא הכרי מתורת טבל ושאר המעשרות הוא צריך להפריש על כרחך לפי שצריך להפריש ממעשר ראשון תרומת מעשר וליתנה לכהן שהיא במיתה לזרים ומעשר שני צריך להעלותו לירושלים ולאכלו:

רבנן סברי ודאי טביל לפיכך ספיקו צריך להוציאו מידי ספק טבל:

לא נחשדו דממונא הוא אין בו איסור אכילה אלא גזל עניים ואיהו לגזל עניים לא חייש:

אפרושי מפריש ליה לאפקועי טיבליה נהי דמעשר ראשון לא מפריש דסבר אי מפרישנא ליה בעינא לאפרושי תרומת מעשר מיניה שהוא במיתה ונותנה לכהן ומעשר שני נמי אי מפרישנא ליה בעינן אסוקיה ומיכליה בירושלים:

מחלוקת בחטה שהיא כברייתה:

כך מחלוקת בזו דקסבר ר' שמעון בכל האיסורין כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן על שגגת כרת והלכה למשה מסיני היא:

מתני' עד שלא קרא עליהן ארמי אובד וגו' ובגמרא יליף היכן הוזהר:

קדשי קדשים חוץ לקלעים או שאכל קדשי קדשים בזמן משכן חוץ לקלעים ובגמרא מפרש היכן מוזהר:

ורבנן בריית נשמה חשובה חטה לא חשובה תימה דבפרק גיד הנשה (חולין דף צו. וצט: ושם) אמרינן שאני גיד דבריה הוא ולא בטיל ואע"ג דלית ביה נשמה וי"ל דהכי קאמר שאני גיד דבריה הוא וכיון דאתיא מבריית נשמה שפיר הויא בריה ולא נראה דהא נבלה דקא אתי מבריית נשמה ואעפ"כ לא הויא בריה אלא על כרחך הטעם תלוי דכל שאובד שמו כשנחתך הוי בריה וניחא מנבילה שאינו אובדת שמה שלפעמים אף כשנחתכה קורין אותה נבילה ולכך לא הוי בריה אבל גיד אובד שמו על ידי שנחתך אבל ק"ק לי. מאי קאמר הכא בריית נשמה חשיבא ליה לימא דלדבריו דר"ש אמרי לדידן אפילו נמי אית ביה נשמה לא הוי בריה אלא לדידך דבריה הוא אודי לי מיהא דכיון דליכא נשמה דבטלה:

כיון דממוניה הוא פי׳ דאפילו מעשר עני גמור ודאי אין בו איור לזרים אלא מצות נתינה בלב׳ ולפיכך בשל דמאי אמרו שיפריש ויעכבנו לעצמו דכיון דספ׳ ממון בעלמא הוא המוציא מחבירו עליו הראיה וכדפי׳ רש"י ז"ל:

ורבנן ברית נשמה חשיבא וכבר כתבתי בפר׳ גיד הנשה לענין מה שאמרו שם דבריה לא בטלה דברית נשמה היא בין לענין מלקות ובין לענין בטול כל שיש בה שלשה דברים האחד שיש דבר שיש בעצמו רוח חיים והשני שהוא אסור מתחלת ברייתו כגון שרץ וכיוצא בו ולאפוקי נבלה וטרפה וכיוצא בו ודבר שכולו גוף מחובר ושאלו נחתך אין שמו עליו לאפוקי חלב שאינו במקום אחד גוף מסוים ואפילו מקצת ממנו נקרא חלב כמו שפירש ר"י ז"ל וכולן בגיד הנשה אבל ביצה אפילו של עוף טמא לא חשיבה בריה דכי מעורה ביה פירשא בעלמא הוא וכי הויא בריה לנפשיה אין בה רוח חיים:

רבי שמעון אומר כל שהו למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן פירשו בה דגמרא גמיר לה ורבינו מאיר ז"ל נתן טעם דלמלקו׳ כיון דאכל במזי׳ אחשביה לחומר איסור להתחייב בכל שהוא אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות:

הא דקתני קדשי קדשים דכתיב ביה בחצר אוהל מועד יאכלוה דהיינו חצר המשכן נקט קלעים ודכותה במקדש עזרה וגבי קדשים קלום דכתיב ביה במקום אשר יבחר דהיינו מקדש וירושלים נקט חוץ לחומר וכדפי׳ רש"י ז"ל:

זו דברי ר"ע סתימתאה וכו’ ואקשינן ולימה זו דברי ר׳ שמעון ואיכא דגרסי ולימא זו דברי ר׳ שמעון דתימתאה ולתרווייהו נוסחי ה"פ דאנן ס"ד דדברי ר"ע סתימתאה דקאמר הייינו משום כללא דאמרינן דכולהו דתמי דמתני׳ אליבא דר"ע ולא דשמעו דאיירי בהדיא בה ולהכי פרכינן דהוה לי׳ למימר זו דברי ר׳ שמעון סתימתאה כלומר דאשכחן דתני הכי בהדיא וכדאמרינן על כמה סתמי זו דברי פלוני ואי בעי לומר זו דברי ר׳ שמעון דתימתאה כלומר שנסתמה משנה זו לדעתו כדאמרינן במס׳ מגילה ובדוכתי אחריני ופרקינן הא קמ"ל דר"ע כר"ש סבירא ליה נראה מפי׳ רש"י ז"ל דהכי קאמר דניחא ליה לדר׳ יוחנן לאשמועינן הכא דכולהו סתמי כר"ע. ואין הלשן משמע כן אלא ה"פ הא קמ"ל ר׳ יוחנן דאף ר"ע תני הכי בהדיא בהא כר׳ שמעון ואע"ג דלא שמעינן ליה במתני׳ איתניא הכי בשום ברייתא והא דבעי מאי ר׳ שמעון ה"פ היכי שמעינן הכי לר׳ שמעון עד דפרכינן בהדיא לימא ר"ש היא ואמרינן נמי להדיא ר"ע כר"ש ס"ל:

הא לא בא הכתוב וכו’ פי’ שזו מדה היא בתורה דכל שאינו צריך לעניינו תנהו לענין אחר הדומה לו וה"נ תנהו לענין הבכורים שנתן להם גבול לאכילה קריא׳ בכורי׳ במקום׳ שנתן למעש׳ שני גבול חומ׳:

ונדבותיך זו תודה ושלמים פי׳ דסתמן בתורת נדבה שאין בהם אחריו׳. ונדריך זו עולה. שסתמתה באחריות וכדאמרינן בזבחים לכפר עליו אטעניה אכתפיה:

הא לא בא הכתוב אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זרוק׳ דמים שהוא לוקה. פי׳ דבר מהאי קרא ידעינן דזריק׳ דם הוא גבול התירם כדכתיב ודם זבחיך ישפך על המזבח והדר ובשר תאכל ומיהו אין זה אלא עשה שאין לוקין עליו להכי משמע לן דייתורא דאידך קרא לתת לאו בזה: בקרך וצאנך זו חטאת ואשם. פי׳ רש"י ז"ל שאין להם שום זכר אחר בפסוק הזה וכיון דכן מסתמא הא קאי עליה ודאמרינן גבי בכורות שבא ללמדנו כאן דור לוקה משום דבר והא אית ביה עשה ובשרם יהי׳ לך לך ולא לזרים ולאו הבא מכלל עשה עשה ובחטאת ואשם כתיב בחצר אוהל מוע׳ יאכלוה פי׳ בחצר אוהל מוע׳ ולא חוצה לו וגבי עולה ריח ניחוח לה׳ לה׳ ולא להדיוט:

כבר ידעת שבימי יוחנן כהן גדול אחר שמעון הצדיק בדקו ומצאו שלא היו ההמון זהירים בהפרשה אלא בתרומה גדולה שהיא במיתה וגזרו שהלוקח תבואה מעם הארץ יהא מפריש ממנה תרומת מעשר מפני שאף היא בעון מיתה ולא היו מרגישים בה מפני שהיתה נבלעת אצלם במעשר ראשון וכן צוו להפריש משם מעשר שני הואיל ואין בו הפסד אלא טורח הבאתך לירושלים אבל מעשר ראשון ומעשר עני לא גזרו להפרישם הואיל ומותרין הם לזרים אין כאן אלא טענת ממון ואומרים לו הבא ראיה שלא נתעשר וטול ושמא תאמר היאך מפריש תרומת מעשר ואינו מפריש מעשר כך הוא עושה מפריש מן התבואה שלקח בכדי תרומת מעשר שהוא חלק ממאה וקורא לו שם מעשר כלומר הרי זה מעשר ראשון ושאר המעשר ראשון יהא במה שסמוך ומוקף לו ואח"כ אומר זה שייחדתי תחלה למעשר ושייחדתי שאר המעשר בסמוך לו יהא תרומת מעשר על אותו מעשר הסמוך לו ונוטל תרומת מעשר זה ונותנה לכהן וכן במעשר עני אע"פ שאינו מפרישו צריך הוא לקרות לו שם כלומר עשור תבואה שבכאן יהא מעשר עני ואח"כ אינו מפרישו ואין תביעה לעני עליו או תרעומות שאין לו ראיה כמו שביארנו:

כבר ביארנו שהבכורים מי שאכלן חוץ לירושלים אחר שנכנסו לעזרה לוקה וכן במעשר שני משנכנס לירושלים וכן בכור שאכלוהו חוץ לירושלים כדין שאר קדשים קלים וכן קדשי קדשים חוץ למחיצתם כמו שבארנו במשנה:

האוכל קדשים קודם זריקת הדם לוקה בין קדשי קדשים בין קדשים קלים וזר שאכל מהם כזית בין קודם זריקה בין לאחר זריקה לוקה אלא שבקדשי קדשים אינו לוקה משום אכילת קדש אלא לאחר זריקה ובעזרה שנאמר ואכלו אותם אשר כפר בהם וזר לא יאכל כי קדש הם במקום שהכהן אוכל ובעת שראוי לאכול אם אכלן הזר לוקה אבל אם אכלן בחוץ לוקה משום אכילה בחוץ ולא משום זרות וכן אם אכלן בעזרה קודם זריקה לוקה משום אכילה קודם זריקה ולא משום זרות:

גמרא מעשר עני של דמאי דממונא הוא כו' ורבנן כו' ור' ירמיה אמר רבי שמעון כו' ובמשנה עד שלא קרא עליהן קדשי כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ונימא זו דברי ר"ש כו' למלתיה ממתניתין דלקמן כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה ורבנן בריית כו' ולא נראה דהרי נבילה כו' בריית נשמה חשיבא ליה וי"ל לדבריו דר"ש כו' עכ"ל כך נראה להגיה מדברי התוספות והרא"ש דפרק גיד הנשה ע"ש ומיהו יש לקיים לשון התוספות שלפנינו דה"ק דקצת קשה לפי תירוץ זה כיון דע"כ הא דקאמרי בריית נשמה לדבריו קאמרי ואם כן נימא כברייתא לדבריו ומי דחק לתלמודא למימר דקאמרי [בריית נשמה] לדבריו וכן הקשו התוספות שם בפ' גיד הנשה ודו"ק:

ד"ה ורבנן בריית נשמה חשיבא אבל קצת קשה מאי קאמר בריית נשמה חשיב ליה לימא שאני חטה דאינה אובדת שמה כשנחתכה וי"ל דלדבריו וכו' כצ"ל והספר חסר ה"פ דרבנן לדברי ר"ש קאמרי וה"ק ליה לדידן אפילו הוה בו בריית נשמה לא הוה בריה כיון דאינה אובדת שמה אלא לדידך נהי דלית לך טעמא דאינה אובדת שמה במידי דאית ביה בריית נשמה אבל במידי דלית ביה בריית נשמה אודי לן מיהא דלא הוי בריה כיון דאינה אובדת שמה:

במשנה האוכל ביכורים עד שלא קרא עליהן קדשי קדשים כו' קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה. נראה הא דקתני בהאי סידרא ואין זה לא כסדר הלאו דלא תוכל דמעשר שני כתיב ברישא דקרא וביכורים דנפקא מתרומת ידך כתיב בסוף ועוד דביכורים ומעשר שני הם מיני תבואה וקדשים ודאי חמירי טפי והנראה בזה דכיון דכל הנך דקתני הכא דלוקה ארישא דמתניתין קאי וכפירש"י והתוס' שם דאלו לאו דוקא ואיכא טובא אלא דלא קתני אלא הנך דאית בהו חידוש א"כ לפ"ז א"ש דביכורים עד שלא קרא איכא חידוש טובא לאפוקי מחכמים בסמוך דקריאה אינה מעכבת בהם משא"כ בקדשי קדשים דליכא חידוש כמו ביכורים דהא איסור דידהו בחוץ לקלעים מפורש בקרא מיהא לאיסור עשה בחצר אהל מועד יאכלוהו אלא דאפ"ה איכא חידוש לענין מלקות דבהכי איירי כל השקלא וטריא בשמעתין וכמו שיבואר ואח"כ נקיט קדשים קלים ומעשר שני דבק"ק נמי איכא חידוש כמבואר לקמן בלשון התוס' משא"כ במעשר שני דעיקר לאו דלא תוכל לאכול בשעריך במעשר שני כתיב מש"ה נקט ליה בסוף כדאמרינן בעלמא כל מידי דאתיא מדרשא חביבא ליה אלא אפ"ה איצטריך לאשמעינן מעשר שני חוץ לחומה למידק מינה דאינו לוקה אלא דוקא שכבר ראו פני חומה דומיא דקדשים קלים דלית ביה לאו אלא לאחר זריקה שראוי לאוכלן לפני ה' אלקיך וא"כ ה"ה למעשר משא"כ באכל מעשר שני בלא פדיון קודם שנכנס לירושלים לא לקי כמימרא דרב אסי אר"י לקמן דף י"ט ע"ב כן נראה לי וק"ל:

שם השובר את העצם בפסח הטהור כו' נראה דבהא נמי איכא חידוש אע"ג דלאו מפורש הוא אפ"ה כיון דסתם שבירת עצם במזיד ע"י התראה שכיח טובא בעצמות שיש בהם מוח וסד"א דאתי עשה דאכילת קדשים ודחי קמ"ל דלקי והיינו כדאיתא בפסחים דף פ"ג מיתורא דקרא:

בגמרא אמר רבב"ח א"ר יוחנן זו דברי ר"ע סתימתאה כו' ופירש"י דהכי שמיע ליה לר' יוחנן דסבר ר"ע קריאה מעכבא. ולענ"ד אין צורך בזה דכיון דבלא"ה מוקמינן לרישא דמתניתין דאלו הן הלוקין כר"ע דחייבי כריתות לוקין וחייבי מיתות אין לוקין מש"ה משמע ליה לר' יוחנן דסיפא נמי ר"ע היא והיינו משום דבשיטת ר"ש אמרה דאמר להדיא דקריאה מעכבא ואמרינן נמי בעלמא דסתימתאה דר"ש היינו אליבא דר"ע:

שם מאי ר"ש דתניא ותרומת ידך כו' ק"ו ממעשר הקל ביכורים כו' לא כ"ש ומסקינן לקמן דקרי לאיסור מעשר קל לגבי ביכורים היינו משום דביכורים אסורין לזרים ומעשר מותר לזרים וא"כ בדין הוא דביכורים אסורין חוץ לחומה מק"ו דמעשר ואין להקשות דאכתי מאי ק"ו שייך הכא הא איכא למיפרך תרומה יוכיח דמשום הא לא איריא דמה לתרומה שאין טעונין הבאת מקום ולא וידוי משא"כ ביכורים דטעונין הבאת מקום ווידוי כמו מעשר אפילו לר"ש וכ"ש לרבנן דביכורים דמי למעשר נמי לענין ביעור ולענין טומאת עצמן ולענין אונן א"כ שפיר ילפינן ביכורים בק"ו ממעשר:

ועוד דכיון דבתרומה לא שייך הבאת מקום דכתיב בהדיא ואכלתם אותה בכל מקום א"כ לא שייך בה הך מילתא דחוץ לחומה וכיוצא בזה כתבו התוס' בפרק הערל (יבמות דף ע"ג) ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ו ע"ב) והשתא א"ש נמי הא דקאמר ר"ש דלענין חוץ לחומה דביכורים לא איצטריך קרא דילפינן להו בק"ו ממעשר ואמאי הא אכתי איצטריך לאשמעינן דלא נימא דתרומה קרינהו רחמנא ולמאי דפרישית א"ש וכמו שאבאר עוד לקמן באריכות: