מסכת הוריות דף ד׳ עמוד א׳

ולא מיבעיא למ"ד צבור מביאין דכי הביאו כפרתן דמי דהא מפרסמא מלתא ולא הוי האי יחיד תולה בב"ד אלא אפילו למ"ד דכי הורו ב"ד ועשו קהל על פיהם דב"ד מביאין עליהם פר והם פטורין דאיכא למימר לא מפרסמא מילתא כל כך והאי יחיד תולה בבית דין הוא אפ"ה לאו תולה בב"ד הוא שהרי היה בידו לישאל מפני מה ב"ד מביאין פר ואי שאיל אומרים לו דטעו וחזרו הלכך תולה בעצמו קרינא ביה ואית ביה צד חיוב מעליא הלכך מביא אשם תלוי:

ספק מבעוד יום נתכפר לו והיא כפרה מעליא:

ספק משחשכה נתכפר לו ולא הוי כפרה מעליא דביום צוותו כתיב דקיימא לן דפטור דאין צריך להביא קרבן אחר ואע"פ שהוא קרב אחר תמיד של בין הערבים אין בו שום פסול דהכי אמר בפ' תמיד נשחט (פסחים ד' נט.) דאתי עשה דפסח ועשה דאכילת קדשים ודחי עשה דהשלמה ואיכא נמי שינויי אחריני טובא והא הכא (מפני) דבין השמשות לית ביה צד חיוב מעליא דליכא למימר שמא משחשכה נתכפר לו שהרי בין השמשות כהרף עין ואין אדם בעולם יכול לעמוד עליו אם מן היום או מן הלילה ופטור ה"נ ליכא למימר שמא ממש תולה בעצמו שהרי כבר הורו ב"ד:

ולא מיבעיא למ"ד ב"ד מביאין ולא צבור דלא מפרסמא מלתא היא והאי יחיד תולה בב"ד הוא ופטור:

אלא אפילו למ"ד צבור מביאין ואיכא למימר מפרסמא מלתא היא והאי יחיד לאו תולה בב"ד ותולה בעצמו הוא אפ"ה אמר תולה בב"ד הוא דכי עשה על פיהן עשה:

לא משכח איניש דלשייליה ולא סליק אדעתיה למישאל למה הביאו צבור פר הלכך ליכא צד חיוב מעליא דהא צד פטור שייך ביה טפי דתולה בב"ד הוא הלכך אינו מביא אשם תלוי:

החזיק בדרך לילך למדינת הים ועדיין ישנו בעיר:

איכא בינייהו לר"ע פטור דהא החזיק בדרך דכיון דטרוד הוא לא היה אפשר לו שישמע דחזרו בהן הלכך תולה בב"ד הוא ופטור לגמרי:

שהביא כפרתו בין השמשות משמע אבל קודם לכן נתכפר אע"ג דקרב אחר תמיד בין הערבים וקשה דבתוספתא משמע דפסולין וכן משמע בפסחים דרמי התם כתיב לא ילין עד בוקר הא כל הלילה ילין וכתיב השלמים עליה השלם כו' ולא משני הא לכתחלה הא דיעבד אלמא דפסולין. ושמא הכא נמי איירי במחוסר כפורים בערב פסח כדאמרינן התם אין מתעכב אחר התמיד בין הערבים אלא קטרת ונרות ומחוסר כפורים בערב פסח:

קרי ביה ונעלם מדבר דמ"ם מונעלם קאי להכא ולהכא ואמר בירושלמי דאיכא דאמר גורעין ודורשין מתחלת פרשה לסופה וא"ד אף באמצע פרשה ויצקת עליה שמן הצקת שמן המנחה ללמד כל המנחות ליציקה הקשה ריב"ק בר' מאיר מאי שנא דהכא דרשינן ונעלם מדבר וגבי עדות יקום דבר לכ"ע דרשינן דבר ולא חצי דבר. וי"ל דודאי דבר כולה דבר משמע והכא מעניינו דקרא מכדי כתיב אחת מכל מצות ה' דמשמע מצוה שלימה למאי הלכתא כתב דבר אלא ע"כ למדרש ונעלם מדבר אפי' דבר אחד מן המצות וכן בכל דוכתי גורעין ומוסיפין ודורשין משום דוחקא דקרא דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה. כי ההוא דהזהב דה"ל למכתב וחמישיתו יוסף עליו כי היכי דכתיב גבי מעשר. ובפ' יש נוחלין ה"ל למכתב אשתו תירש את הנחלה וכי כתב קרא צריך ליישב המקרא על ידי גרעון ותוספת. תימה מנ"ל דאתי קרא לחייב רק קיום מקצת וביטול מקצת דלמא קרא אתא אפילו לחייב בכך וכל שכן בביטול כל הגוף כדאמר בפ' הנחנקין גבי עבודת כוכבי' דכתי' מן הדרך אפי' מקצת דרך וחייב בקיום מקצת ובין על כל הגוף אבל בשאר מצות אינו חייב אלא בביטול כל הגוף. וי"ל דהתם כתיב ללכת בה ותניא בספרי ולא העושה במקצת ומשייר מקצת מיעוט בהדי קיום מקצת להכי בעבודת כוכבים דגלי קרא חייב אפילו במקצת הגוף. וגם בביטול כל הגוף חייב דלא גרע משאר מצות ואי לאו מיעוט דשאר מצות והוי כתיב סתמא היה חייב נמי בשאר מצות בכל ענין והכי נמי הכא ולהכי כתיב הכא דבר למעוטי כל הגוף. וליכא למימר אפכא דדבר כולו דבר משמע דתניא בת"כ כתיב הכא מכל מצות ה' וכתי' במשיח מכל מצות ה' ואי לא דמיחייב אלא בעוקר כל הגוף לא משכחת במצות האמורות אלא בתו מאנוסתו ואם חמותו ואם חמיו דבר שאין הצדוקין מודין בו. הועתק מפי' רבינו שמחה זצ"ל:

רב אשי אמר יליף דבר דבר מזקן ממרא והתם יליף בתוספתא בין דם לדם ולא כל דבר והני דהכא לא שמיע להו ברייתא דילן מטעמא אחרינא:

בדבר שאין הצדוקין מודין בו והא דאצטריך למעוטי כוליה דבר ולא נפיק משום דצדוקין מודין בו. כמו בתו מאנוסתו דלית להו ג"ש או אם חמיו ואם חמותו ומתני' דנקט נדה ושבת ועבודת כוכבים לא משום דאהנהו דוקא קאי אלא רק לפרש קיום מקצת נקטינהו:

יש נדה אבל הבא על שומרת יום כו' בנדה גופה הוי מצי לאשכוחי טובא כגון בדם אדום בדם שחור וטובא דחשיב בת"כ אלא דאתא לאשמועינן אפילו בשומרת יום ובנדה מקרי קיום מקצת וביטול מקצת ובגמרא דפריך אי הכי אפילו נדה נמי ה"פ אפילו נדה בכה"ג אי הוה בדבר שאין הצדוקין מודין בו הוי קיום מקצת:

הכתיב וספרה לה ל"ג דהא בשמעתא בתרייתא דנדה מפיק לה ממשכב נדתה יהיה לה:

שלא כדרכה נמי הכתיב כו' משמע דצדוקין מודין בו ובפ' אחד דיני ממונות גבי טעה בנואף ונואפת משמע דאין צדוקין מודין בו התם בהעראה שלא כדרכה:

הכתיב כל ימי זובה ה"מ לאתויי קרא קמא דכתיב זוב דמה ימים רבים:

א"ר יוסי בר אבין ואי תימא ר' יוסי בר זבידא משל דסומכוס למה הוא דומה לאדם שהביא כפרתו בין השמשות ספק ביום נתכפר לו ספק בלילה נתכפר לו דפטור מאשם תלוי פי' קי"ל דכל הקרבנות אינן כשרים אלא ביום דכתי' בפרשת צו את אהרן ביום צותו את בני ישראל להקריב וגו' ותניא בסיפרא ביום צותו למדנו לכל הקרבנות שאינן כשרין אלא ביום והשתא אם נזרק דם חטאתו בין השמשות ואיסתפקא ליה אי הוות שהות ויום הוה אי לא ולילה הוה לא מייתו תו על אותו חטא שהביא עליו כפרתו אשם תלוי דכהנים זריזין הן בהו ובחזקת מתכפר קאי ואי קשיא לך היכי אפשר זריקת דם בין השמשות והא תמיד בין הערבים קרב. ומפרש בפסחים בתחלת פ' תמיד נשחט אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטורת ונרות ופסח ומחוסר כפורים בערבי פסחים שטובל ואוכל פסחו. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב משכחת דאי עבר ועבד. אי נמי משכחת לה כגון שקדם הקטרת אימוריו לזריקת דמו דכי האי גוונא כשר. ר' ג' ד' ש' דלא עברה חצות לילה. כדגרסינן בשחיטת קדשים פרק המזבח מקדש (דף פה) אמר עולא אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים אם עלו לא ירדו נעשו לחמו של מזבח אמר רב זירא אף אנן נמי תנינא ונשפך דמה. ומה התם שאם בא לזרוק אין לו מה לזרוק לא תרד. הכא דאם בא לזרוק זורק לא כ"ש. תרגומה אקדשי קדשים דאלמא פשיטא להו דקדשי קדשים כי האי גוונא אם עלו לא ירדו וסיפא אסיקנא הא דעולא דפשיט ר' יוחנן כוותיה ולא מיבעיא למאן דאמר ב"ד מייתי דצניעא מלתא דוודאי פטור אלא אפי' למאן דאמר צבור מייתי ליכא עלה צד חובה דלא אתרמי ליה איניש לשיוליה ולית הלכתא אפי' כחד מתניי' דמתניתין ולא דברייתא. אלא הלכתא כר' מאיר לחודיה דאמר שמואל לעיל אבל חכ"א יחיד שעשה בהוריית ב"ד חייב.

אמר ברוך ראינו מי שפירש דאע"פ שהוקרב אחר תמיד של בין הערבים אין בו שום פסול. דהכי אמרינן בפרק תמיד נשחט דאתי עשה דפסח ודאכילת קדשים ודחי עשה דהשלמה. והאי טעמא שיבושא הוא דהנך כפרות דשרינהו רבנן למקרב בתר תמיד הני מילי כפרות דטמאים כגון מצורעים וזבין דמעכבים מלמיכל קדשים כדתנן (פי"ד דנגעים) הביא כפרתו אוכל בקדשים ותנן נמי בתחלת כלים מחוסר כפורים אסור בקדשים אבל כפרות חטאים כגון שגגת שבת עריות וחלבים דלא מעכבי אכילת קדשים לא קרבי בתר תמיד. ומה שהראונו מן השמים כתבנוהו. בין תבין:

פיסקא איזהו ספק כו' אקשינן ובן עזאי לא שני ליה בין יושב בביתו למי שהוא במדינת הים ופרקינן החזיק בדרך איכא בינייהו פי' לעולם שני ליה (מאי הואי) [מיהו] כי האי גוונא איכא בינייהו כגון שנודע לצבור בשעה שהיה הוא מתקן הליכתו לעיר אחרת והתחיל ללכת לבן עזאי חייב דהא איתא במתא לר"ע פטור דהא החזיק בדרך. ס"א מר סבר מדהווה במתא איבעי ליה לשיולי ומר סבר מטרד טריד:

מתני' הורו ב"ד לעקור את כל הגוף כו' ת"ר בסיפרא ונעלם דבר ולא שתתעלם כל המצוה. אמרו אין נדה בתורה אין שבת בתורה אין עבודת כוכבים בתורה יכול יהו חייבין ת"ל ונעלם דבר ולא שתתעלם כל המצוה. הורו לבטל מקצת כו'.

אמר מר יכול יהו פטורין ת"ל ונעלם דבר ולא כל הגוף אי בקיום (מצות) [מקצת] וביטול מקצת פטור' ובעקירת כל הגוף פטור' אלא במאי בו מחייב. פי' כיון דנסיב קרא מרישא לפוטרו על עקירת כל הגוף לא סליקתו אדעתן למימר דפטירי על ביטול מקצת דא"כ על מה אמר הכתוב והקריבו הקהל ובעל כרחם מחייבי ומאי אצטריך ליתני יכול יהו פטורין ופרקינן תנא הכי קא קשיא אימא איפכא דבר כולה מילתא משמע. ת"ל ונעלם דבר. מאי משמע דנעלם דבר ביטול מקצת הוא. אמר עולא קרי ביה ונעלם מדבר חזקיה אמר מהאי נמי משמע דבמקצת מיירי דכתיב אחת מכל מצות ה' מכל ולא כל ואקשינן מצות תרתי משמע ואכתי כתיב מכל דלא תימא כולהון מצות בעינן דנעקור אמר רב נחמן בר יצחק מצות כתיב דמשמע אחת.

רב אשי אמר מדבר גופיה נשמעינה דגמר מדבר דזקן ממרא דכתיב כי יפלא ממך דבר מה להלן דבר ולא כל הגוף אף בהוראה דבר ולא כל הגוף והכי תניא בתוספת' הורו לבטל במקצת ולקיים מקצת הרי אלו חייבין שנא' דבר נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר מה דבר האמור להלן מקצתו ולא כולו אף האמור כאן מקצתו ולא כולו אתה אומר מקצתו ולא כולו או אינו אלא כולו ת"ל בין דם לדם ולא כל דם בין דין לדין ולא כל דין בין נגע לנגע וגו' וכהאי גוונא מפרש בסוף פ' אלו הן הנחנקין (פ"ז א):

אמר רב יהודה אמר שמואל לעולם אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו פי' שהוא מדברי חכמים אבל צדוקין מודין בו פטור' מאי טעמא זיל קרי בי רב הוא. כלומר אין אלו ראוין להוראה ושוגגין קרובין למזידין הן אצל הוראה שהיה להן ללמוד ולא למדו. ואותיבנה ממתני' אי נמי מברייתא יש נדה בתור' אבל הבא על שומרת יום (פנויה) [פטור] אמאי והא כתיב יהיה לה מלמד שהיא [סופרת] אחד לאחד (ת"ל) [דכתי'] כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה וכל הכלי אשר תשב עליו [טמא יהיה] ותניא בסיפרא (פ"ח) מנין שהיא משמרת אחד לאחד ת"ל [טמא] יהיה. יכול כשם שהיא משמרת אחד לאחד כך תשמר שני לשני. ודין הוא מה אם הזב שאינו סופר אחד לאחד סופר שבעה לב'. זבה שהיא סופרת אחד לאחד אינו דין שתשמר שני לשני ת"ל יהיה לה אין לה אלא יום אחד. ודחינן מתני' כגון דהורו דכדרכה אסירא השומר' יום כנגד יום שלא כדרכה שרי' ואקשינן דשלא כדרכה נמי בהדיא כתב משכבי אשה דאלמא תרוייהו שוו ופרקינן כגון דאמר' גמר ביאה הוא דאסיר בשומרת יום כנגד יום אבל העראה שריא ודחינן [האי] סברא דהעראה בהדיא כתיב בה את מקורה הערה. והדרינן למימר כגון דאמר' העראה בשומרת יום כדרכ' אסירא בשלא כדרכה שריא. אקשינן אי הכי נדה נמי כלומר אמאי נקטת שומרת יום בנדה גופה יכולין לומר כדרכה הוא דאסירא דכתיב מקורה. ופרקי' דאמר' כי כתיב העראה באשה דוה כתיב פי' דכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה וגו' אבל בשומרת יום כנגד יום לא ומותר להערות בה אפי' כדרכה. אי בעית תימא לעולם דשרו גמר ביאה כדרכה בשומרת יום ודקאמרת הא כתיב יהיה לה לא פליגי עליה (מאי הוא) [מיהו] אמרי זבה אינה אסורה אלא ביום דכתיב כל ימי זוב טומאתה אבל בלילות שריא. פי' קי"ל דלא מקבעא זבה אלא סמוך לנדתה דכתיב על נדתה. השתא כיון דחזת דם יום ח' דבעיא לנטורי ט' וקשרו לה ליל ט' דהוא פלג יומו בההוא טעמא דאמינא. והיינו דקתני תנא שומרת יום. ואי קשיא לך אי הכי אפי' זבה (הם) [אין] הכי נמי (מאי הוא) [מיהו] כיון דתני יש נדה בתורה נקיט איסורא דסמיך לנדה ואילו קביעת זבה בתר הכי אתי:

תא שמע יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור ואמאי והא כתיבא פי' ויצו משה ויעבירו קול במחנה. וגרסינן בפ' הזורק בשבת מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבא.

כבר ידעת שאין מקריבין אחר תמיד של בין הערבים וכמו שדרשו פסחים נ"ט ב' עליה השלם כל הקרבנות כלם ודבר זה אינו אלא למצוה אבל לעכובא לא וכל שהקריב מ"מ נתכפר לו ובלבד שיקריב ביום וכמו שאמרו מוספין כל היום נתכפר לו בין השמשות פטור ודוקא בחטאת שאי אפשר להביאו על תנאי שאין חטאת באה נדבה אבל עולה ושלמים מביא אחרת למחר ומתנה שאם אתמול נתכפר ביום יהו אלו של עכשו נדבה ואם בלילה יהו אלו חובה ושמא תאמר אף בחטאת יביא ויתנה שאם ביום נתכפר יהו אלו שלמי נדבה הרי מ"מ נמצא ממעט באכילת קדשים שאין חטאת נאכלת אלא ליום ולילה ונשרף בשני הואיל וספק חטאת הוא יהא טעון שריפה בשני ושמא שלמים הם ונמצא ממעט באכילתם ושורף קדשים שלא מן הדין ועוד שהרי זה למטה מן הסקרא וזה למעלה מן הסקרא:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה בביאור ענין החלק השני והוא שאמר הורו בית דין לעקור את כל הגוף ר"ל גוף המצוה כולה והוא שאמרו אין נדה בתורה כלל או אין שבת בתורה או אין ע"ז בתורה הרי אלו פטורין והעושין חייבין בקרבן יחיד שנאמר ונעלם דבר ולא כל הגוף אבל אם הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת חייבים כיצד הרי שאמרו יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור יש עבודה זרה בתורה אבל המשתחוה פטור הרי אלו חייבים בקרבן צבור והעושים פטורים:

זהו ביאור המשנה ומ"מ אין הלכה כן אא"כ אתה מבארה בצד אחר והוא שביארו בגמ' שלא סוף דבר אם אמרו אין נדה בתורה כלל אין שבת בתורה כלל אין ע"ז בתורה כלל שאין הוראתם הוראה אלא אף אם אמרו יש נדה בתורה אלא שהבא על השומרת פטור יש שבת בתורה אלא שהמוציא מרשות לרשות פטור יש ע"ז בתורה אלא שהמשתחוה פטור אין הוראתם כלום שאין חייבים עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת בדבר שאין הצדוקים מודים בו והם הדברים שאינן מפורשין בתורה כל כך והרי השומרת פשוט בתורה שנאמר וספרה לה מלמד שסופרת יום כנגד יום וכן המוציא בשבת פשוט הוא בתורה אל יצא איש ממקומו ויש גורסין אל תוציאו משא מבתיכם ואע"פ שהם דברי קבלה שאף הם מודים בנבואה וכן נראה שאם מן התורה עצמה הרי בפרק הזורק הוציאוהו מויעבירו קול במחנה משה היכא הוה קאי במחנה לויה וקאמר להו לישראל לא תפיקו מרשות היחיד לרשות הרבים וזו אין הצדוקים מודים בה אלא שמן הנביאים הוא אומר כן וכן המשתחוה פשוט הוא בתורה לא תשתחוה לאל אחר א"כ בכל אלו אין הוראתם הוראה אלא שכך הוא ביאור הדברים שומרת יום כנגד יום הבא עליה חייב אלא דוקא שראתה ביום שנאמר כל ימי זובה אבל ראתה בלילה מותרת או שהתירו העראה שלא כדרכה שגמר ביאה בשלא כדרכה הרי משכבי אשה כתוב והעראה בכדרכה הרי את מקורה הערה כתוב אלא שהתירו העראה בשלא כדרכה או שהתירו בפרסה נדה בשעת תשמיש לפרוש מיד ולא לחוש להמתנה מועטת הידועה במקומה וכן כל כיוצא בזה וכן שאמרו המוציא מרשות לרשות חייב אבל זריקה והושטת יד מבפנים לחוץ או מחוץ לפנים וחפץ בידו מותר ויש אומרין כן לפי סוגיא זו אף בשהתירו את ההכנסה ולא יראה לי כן שהכנסה עצמה הוצאה היא כמו שהתבאר במקומו בכל עקירת חפץ ממקומו אלא דוקא בזרק והושיט וכן שהורו באיזו מלאכה שאינה מלאכה וכן כל כיוצא בזה וכן שטעו ואמרו המשתחוה לע"ז חייב ומ"מ דוקא בפשוט ידים ורגלים אבל הכריעה לבד פטור או שלא נאסרה אלא שדרכה בכך וכן כל כיוצא בזה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הם:

בד"ה ספק משחשיכה כו' דבהש"מ לית ביה צד חיוב כו' שהרי בהש"מ כהרף עין ואין כו' עכ"ל יש לדקדק דמ"מ כיון דבהש"מ אינו רק כהרף עין למה תולין מההיא טעמא כפרתו ביום טפי מבלילה גמורה וי"ל דבין יממא ולילא לא טעו אינשי אלא אי יממא אי בהש"מ וכיון דאינו אלא כהרף עין ליכא למתלי ביה וק"ל:

בד"ה דאמרי כדרכה אסירה גמר ביאה ושלא כו' עכ"ל לפום סברא דהשתא ודאי בכדרכה אפילו העראה אסירא אלא משום שלא כדרכה דשריא אפילו גמר ביאה למאי דס"ד השתא נקט הכי ודו"ק:

גמ' הא כתיב משכבי אשה עי' סנהדרין דף ל"ג ע"ב תוס' ד"ה שטעה:

רש"י ד"ה ספק משחשיכה וכו' אין בו שום פסול עי' עירובין דף ד' ע"א תוס' ד"ה שלמים:

שם ד"ה השתחואה וכו' כדכתיב וישתחו עיין מגילה דף כ"ב ע"ב וצע"ק:

תוס' ד"ה דאמרי וכו' כדאמרינן במסכת שבת תמוה לי התם דקתני המוציא מרשות לרשות וכן בריש שבת יציאות השבת בזה שייך דגם הכנסה בכלל דבהכנסה מוציא מרה"ר לרה"י אבל הכא דקתני המוציא מרה"י לרה"ר איך אפשר לפרש דקאי על הכנסה שהוא מרה"ר לרה"י ולזה היה נראה להגיה במתני' וברייתא המוציא מרשות לרשות וכדמציין הש"ס אבל המוציא מרשות לרשות פטור: