מסכת הוריות דף י״ג עמוד ב׳

שופתא ביתד של מרא דעץ הוא גייץ:

המניח כליו מלבושיו:

פת פחמין פת האפוי בגחלים:

האוכל פת ופחמין עצמן כחדא חשיב להו:

של שיורי העיסה שנשתיירה מלישה:

משכח למוד של ע' שנה שסדור בפיו כל ע' שנה:

משיב מחזיר את הלמוד שנשתכח הימנו כבר ע' שנה:

וסימנך לגרסא שלא תטעה שאם לא תדע אם אחד אומר אחד ולא שתים ואחד אומר שתים ולא שלש או שמא אחד אומר שתים ולא שלש ואחד אומר שלש ולא ארבע יהא סימן קמיצה כלומר כפוף הקמיצה ונשתיירו מאותן אצבעות של יד העומדין לבד שתי אצבעות זקופין כסדרן מכאן דהיינו אצבע ואמה מכאן וזרת מכאן דהיינו שתי אצבעות מכאן ואצבע אחד מכאן ובכך תהא זכור שאחד אומר אחת ולא שתים ואחד אומר שתים ולא שלש גודל לא קא חשיב הכא עם שאר אצבעות משום דלא קאי בסדר אצבעות:

מכיון שהחכמה היא עקר גדול ויתד שכל היחסים תלויין בה צריך אדם להשתדל בה תכלית ההשתדלות ולהיות תורתו קבע ושאר הדברים עראי וכן שירגיל עצמו באכילת הדברים המעמידים את הלמוד הן במאכל התמידי כלחם ובשר שיהא מזונו בדקים ובמבושלים כתקנן ובאותן שאין מטמטמין את הלב הן ביין וברקחי הסמים הידועים להועיל בכח הזכרנות והוא אמרם חמרא וריחני פקחין וכן לשמור עצמו מהדברים המשכחים והמטמטמים את הלב כלב בהמה וזיתים מלוחים וכיוצא באלו הענינים על הדרכים שהתבאר ענינם בספרי הרפואות ואם תגבר בו ליחה עד שלא יספיקהו התמדת מזונו במאכלים הדקים יקח לפעמים דברים לטהר הראש ויאכל מן המרקחות ובלבד שיזהר מן ההרכבות היוצאות מן הגדר ומן הבטוחים שבהם למי שצריך לאלו הענינים שיקח לבונה הוא אינשינ"ש ואגוז מוצדקאדא"ה וקנה היא הקאנילא"ה וזבגביל מכל אחד ב' דרכמונים ויקח מאגיוראנ"ה אני"ס קרובי"א מכל אחד שני דרכמונים ויקח מן האנקארד"י והוא בלאדו"ר דרכמא וחצי ויקח לב אגוזים ולב לוזים ולב שקדים מכל אחד רביע אוקיא ומענבי ספרד מוסרי הגרעינים שלשה דרכמונים ישחוק היטב הכל וילוש בדבש מוסר הקצף יקח ממנו כחצי אגוז בבוקר וישתה אחריו כמלא לוגמיו יין חשוב ויועיל בע"ה עם היותו נשמר מהמאכלים הגסים הידועים בטמטום ובשכחה ועם היותו שוקד תמיד ועושה תורתו קבע ולא יפזר נפשו בעסקי העולם רק כפי הצורך ההכרחי וישים על לבו תמיד שכל העושה תורתו קבע ומלאכתו עראי זו וזו מתקיימת בידו ושאר דברים הנזכרים הנה אם להזכיר אם לשכחה קצתם דברים נעזרים בעזר הטבע וקצתם דברים המוניים נמשכים אחר קצת אמונות היו אז מפורסמות ביניהם פרסום כללי וקווי י"י יחליפו כח יבטחו בי"י אין מחריד אין שטן ואין פגע רע:

תלמידי חכמים חובה על בני אדם להרבות בכבודם עד למאוד ואעפ"כ שנתות יש במדת הכבוד עד כאן לחכם עד כאן לנשיא עד כאן לאב בית דין וכן הכל לפי כבודו ומדרגתו כשהנשיא נכנס כל העם עומדין ואין יושבין עד שיאמר להם שבו כשאב בית דין נכנס עושין לו שתי שורות אחת מכאן ואחת מכאן עד שישב במקומו ושאר כל השורות פטורות מלעמוד כשחכם נכנס אחד עומד ואחד יושב עד שישב במקומו בני חכמים ותלמידיהם בזמן שרבים צריכים להם מפסיעים על ראשי עם קודש אע"פ שגנאי הוא לתלמיד חכם שיכנס באחרונה לבית הכנסת יצא לצורך כגון שנדחק להטיל מים נכנס ויושב במקומו אע"פ שאינו במדרגה זו שהרי לא פשע ומ"מ אם יצא להסך את רגליו לא יפסיע עליהם שהרי הוא פושע והיה לו לבדוק את עצמו קודם שיבא כמו שאמרו לעולם ילמד אדם עצמו להשכים ולהעריב כדי שלא יצטרך להתרחק כל כך מן העיר כדרך הנפנה ביום:

בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הצבור בזמן שיש להם דעת לשמוע נכנסים ויושבים בפני אביהם ואחוריהם כלפי העם אין להם דעת לשמוע נכנסים ויושבים אחורי אביהם ופניהם כלפי העם ואף בבית המשתה עושין אותם סניפין ר"ל שמושיבין אותם בצד הזקנים מפני כבוד אביהם ודוקא בחיי אביהם ובפני אביהם:

כשם שצריך לכבד את החכמים כך צריך שלא להשיג גבול הגדולים בפניהם בכבוד שלמטה מהם אלא שיכובד כל אחד כפי הראוי עד שיהא נכר מתוך הכבוד יתרון האדם על חביריו ועל דרך זה יצא ידי חובת הכל כראוי להם:

כשממנין נשיא בישראל להנהיגם ולהדריכם אין ממנין אותו אלא שלם מזומן להשיב על כל מה שנשאל עליו שנאמר מי ימלל גבורות י"י ישמיע כל תהלתו למי נאה למלל גבורות י"י למי שיכול להשמיע כל תהלתו וכל שאינו כן הרי פתחון פה לחכמי הדור לפקפק בנשיאותו ומ"מ ראוי להם שלא לחזור להקיפו בדברים שנודע להם שאינו רגיל בהם כדי לביישו ואם עשו כן ונצל מידם אף הוא יש לו רשות להוציאם מבית המדרש ולהענישם שלא לומר שמועה משמם כבר הזכירו בר' מאיר שהיה חכם ור' נתן שהיה אב בית דין והשתדלו לבייש את ר' שמעון בן גמליאל שהיה נשיא על שקבע גבול בכבודם על הדרך שהזכרנו למעלה ושאלוהו לדרוש בעוקצין וכבר דרש להם כראוי אלא שהכיר כונתם והוציאם מבית המדרש ואף הם הראו חכמתם מבחוץ והיו משליכים קושיות ושאלות בבית המדרש ואת שהיו יכולים לתרץ בפנים היו מתרצים ואת שלא היו יכולים לתרץ בפנים היו מתרצים מבחוץ עד שאמרו התלמידים לרבן שמעון בן גמליאל תורה מבחוץ ואנו מבפנים והכניסום אלא שקנסם שלא לומר שמועה משמם אלא שהיו מזכירים ר' מאיר בשם אחרים ואת ר' נתן בשם יש אומרים:

מי שהיה מעביר בהמותיו תחת השבט לעשרן וטעה במנין וקרא למנין הסמוך לעשרה בין מלפניו כגון תשיעי בין לאחריו כגון אחד עשר עשירי הרי זה נתקדש ונתקדש גם כן העשירי אע"פ שקראו בשם מנין אחר בטעות קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי בין בכונה בין בטעות הרי שלשתן מקודשין ויתבאר במסכת בכורות פרק אחרון שהתשיעי אינו קרב אלא נאכל במומו והעשירי מעשר ואחד עשר יקרב שלמים ואם המיר בו אין תמורתו תמורה מפני שהוא עצמו תמורה ואין תמורה עושה תמורה כמו שיתבאר במקומו ויש בדבר דינים ארוכים יתבארו במקומם בע"ה:

בפרש"י בד"ה נתקין מלתא כו' היכי דעביד הוא לדידן כי ליתנן כלומר כו' עכ"ל כצ"ל ולאית דגרסי כי ליתנן כו' נ"ל דמלת ליתנן מלשון סיפור כמו שם יתנו גו' ר"ל דורות הבאים יספרו כן ודו"ק:

בד"ה מתני ליה כו' בפ"ק אך בכור שור קודש הן וכו' הן כו' עכ"ל לא מצאתיו שם אבל יליף ליה התם מתמורתו ולא תמורת תמורתו ע"ש:

גמ' ה' דברים משכחים עי' בבאר שבע סנהדרין דף ק"ט ד"ה אויר מגדל משכח:

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְשַׁכְּחִין אֶת הַלִּמּוּד מקשים והלא בפרטן הם ששה? ועיין פתח עינים ובאר שבע. ונראה לי בס"ד כי נקיט מנין החמשה על דברים שהם אכילה ושתיה הנכנסים לתוך הגוף אך האחרונה ענין סדר רחיצה בעלמא אין זה בכלל המנין והוכרח למנקט מנין חמשה בזה כנגד מנין של חמשה היפים ללמוד ונמצא יש חמשה יפים ללימוד וחמשה להפך. לכן תמצא בששה סדרי משנה יש חמשה מסכתות בלבד שמתחילים באות אל"ף והם 'פאה ופסחים וראש השנה וקמא וכלים' והיינו דאות אל"ף הוא לשון לימוד כמו אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד) וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג, לג) והיינו להורות דהלימוד יש חמשה יפים לו וחמשה להפך.

כְּשֵׁם שֶׁהַזַּיִת מְשַׁכֵּחַ לִמּוּד שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה כָּךְ שֶׁמֶן זַיִת מֵשִׁיב לִמּוּד שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה. הנה מלתא בפומייהו דרבנן אמרי ' אב משכח בן מפקח ' ונראה לי בס"ד אם תסיר מן האב שהוא הזית [417] מספר ז"ך [27] ישאר שמן [390] שהוא הבן. וזהו שנאמר וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית (ויקרא כד, ב) רצונו לומר וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ מספר שֶׁמֶן מן מספר זַיִת על ידי זָךְ כָּתִית לשון חסרון כמו 'כתותי מכתת שיעוריה'. והנה ידוע דהזית אינו משכח אלא למי שרגיל בו, וידוע דאיכא דסבירא ליה בעלמא לא מקרי רגיל בשני פעמים אלא רק בשלשה פעמים והביא ראיות לזה, ובזה יובן בס"ד רמז המשנה (משנה פאה ז, א) כל הזיתים שנים אינם שכחה שלשה שכחה רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים, והכונה אם רק שתי פעמים אכל אין גורמין שכחה דאין נחשב רגיל בשתים אבל שלשה פעמים חשיב רגיל ורבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים רצונו לומר אפילו רגיל יש לו תקנה שלא יגרום לו שכחה כמו שאמרו המקובלים ז"ל שיכוין בעת אכילתו השמות א־ל אלהי־ם מצפ־ץ [417] שעולה מספרם זַיִת [417].

וְסִימָנֶיךָ קְמִיצָה כתב רבינו חיד"א ז"ל בשם הרא"ש ז"ל הא דלא אמר 'סימניך אמה' שאם תכפוף אצבע הארוך שנקרא אמה ישארו כמו כן אצבע מכאן וזרת וקמיצה מכאן משום דדרך לכפוף הקמיצה כדי לקמוץ עיין שם. ואנא עבדא נראה לי בס"ד שבזה הסימן עשה בו סימן לענין אחר והיינו שלא תטעה למנקט דברי רבי יהודה על שם רבי יוסי ודברי רבי יוסי על שם רבי יהודה לכך אמר 'וסימניך קמיצה' דנמצא האחת היא בראשונה והשתים באחרונה ובזה עשה סימן שרבי יהודה שנזכר תמיד קודם רבי יוסי בכל מקום הוא אשר אמר אחת ורבי יוסי שדרכם לזכרו אחר רבי יהודה הוא אמר שתים שהם באחרונה. ועוד נראה לי בס"ד דאי הוה אמר 'וסימניך אמה' היינו חושבין הסימן נאמר על דבר זה והוא דרבי יהודה דאמר אחת ולא שתים רצונו לומר דוקא אמה שהיא ארוכה ולא שתים קמיצה ואצבע שהם שכיני האמה ורבי יוסי דאמר שנים ולא שלשה רצונו לומר שנים אלו אצבע וקמיצה שכיני האמה ששניהם שוים בקומה ובאמת לא כן הוא דרבי יהודה דאמר אחת אין כונתו על אמה בלבד אלא כונתו על כל אצבע שתהיה ורק קפד שלא יהיו שתים וכן רבי יוסי סבר שנים על כל אצבע שתהיה ורק קפיד שלא יהיו שלשה אבל השתא שעשה הסימן בכך שאמר 'וסמניך קמיצה' ליכא למטעי לפרש פירוש הנזכר דאחת קאי על קמיצה דוקא דמה טעם יש בדבר זה והלא יש דוגמתה זו אצבע שהיא כמדתה וכן בדברי רבי יוסי ליכא למטעי לפרש השנים על שכיני הקמיצה דוקא שהם זרת ואמה דמה טעם שנבחרו שתים אלו והלא אין שוים במדתם ודו"ק.

אָמַר רָבָא בְּחַיֵּי אֲבִיהֶם וּבִפְנֵי אֲבִיהֶם יש להקשות למאי הוצרך לפרש בחיי אביהם כיון דקאמר בפני אביהם משמע דאביהם חיים הן? ונראה לי דבלאו הכי הוה משמע אפילו שנפטר האב אם יש לו בן גדול ממלא מקומו יושב שם חשיב בחיי אביהם דהוי כאלו אביהן חי ממש ובפניו הם יושבים.

רַבִּי מֵאִיר חָכָם פירוש ראש ישיבה והוא כמו ענין הצוואה שצוה רבינו הקדוש דרבי חנינא בר חמא ישב בראש (כתובות קג:) והוא יש לו מעלה יותר מן אב בית דין ואין כונת רבי מאיר משום גדולה ולא הלך לבו אחר מעלות אלא כדי לחזק כבודן של תלמידי חכמים ולא יתנהגו הנשיאים בגדולה יתירה על החכמים ולכן לא אמר שיהיה הוא הנשיא אף על גב דאיהו גדול מן רבי נתן שהיה אב בית דין ואם היה רבן שמעון בן גמליאל נמלך עמהם כסדר שעשה יתכן שהיו מסכימים עמו ורק זאת היתה קשה כנגדם שעשה תיקון לכבודו ואפילו עמהם לא נמלך מיהו יש ללמד עליו זכות שלא רצה לגלות להם דבר ולתקנו על פי עצתם מפני שתקנה זו היא ממעטת בכבודן שהיה להם מכבר בסדר הקימה והעמידה.

נֵימָא לֵיה תַּנֵּי לָן עוֹקְצִין נראה לי בס"ד אמרינן בגמרא (יומא פג:) רבי מאיר בדיק בשמא, וכן כאן בדיק בשמא להורות במסכתא זו דשמה 'עוקצין' נוכל לעקוץ אותו ויעלה דבר זה בידינו כאשר אנו מציירים אותו בדעתינו.

וּתְהַוֵי אַתְּ נְשִׂיא וְאָנָּא אַב בֵּית דִּין נראה לי בס"ד דאין כונתם שיעבירו אותו לגמרי עד עולם והם יהיו נשיא ואב בית דין לעולם, אלא רצונם לעשות דבר זה לפי שעה למדת ימים או שבוע עד שיסתרו החוקים שלו שעשאם בברייתא החדשה והם יסדו תיקון שלם וחזק להרבות כבודן של החכמים ואחר שיתקנו הדבר כרצונם יחזירו לו הנשיאות והם ישמשו כאשר היו בתחלה. ומה שאמרו להם בחלום ' זילו פייסו לרבן שמעון בן גמליאל ' אף על פי שכונתם לשם שמים מכל מקום חטאו לו במה שעשו לו אופן שהיה בא לידי ביוש ובושת פנים חמירא טובא ורבי מאיר סבר אף על פי שחטאו לו בדבר זה כבר נתכפר להם במה שעשה להם בפועל ביוש גדול להוציאם מבית המדרש אף על פי שהם לא עשו ביוש בפועל. ודע כי תלמודא לא אמר שאמרו להם בחלום בפירוש אלא אמר אחזו להו דהיינו הראו להם ברמז על דבר זה.

אַסִּיקוּ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר אֲחֵרִים נראה מן השמים נתנו בלב רבן שמעון בן גמליאל לאסיק לרבי מאיר בשם 'אֲחֵרִים' כי בשם זה נמצא שמו הטוב כולו ונוסף אות ח' כי הוא היה חָכָם כמו שאמרו תלמודא והיינו אותיות ' אֲחֵרִים ' הם אותיות מֵאִיר ח ' ואות ח' הוא רצונו לומר חָכָם וכמו שאמר רבי יוחנן 'רַבִּי מֵאִיר חָכָם רַבִּי נָתָן אַב בֵּית דִּין' ונמצא בשם זה של אחרים נתעלה יותר דנרמז מעלתו באות ח' ולכן אמר 'אסיקו ליה לרבי מאיר' אסיקו רצונו לומר העלו דבזה השם היה לו עליה גם ' אֲחֵרִים ' [259] עולה מספר ' יָד רָמָה ' [259] שהיה לו יד רמה במלחמתה של תורה. ומה שאמר 'בקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך' אף על גב דבאמת כונתם לשם שמים ולא בקשו לעקור לגמרי אלא היתה כונתם על מנת להחזיר אמר לו כן כי לעיני הרואים כך היו דנים בדעתם ולכך הוא הקפיד הרבה ואסיק להו שם אחר כדי לפרסם הדבר שלא יבא אחרי זה אדם אחר לעשות כזאת.