בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא מציעא דף ע״א עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא מציעא דף ע״א עמוד א׳

    מסכת בבא מציעא דף ע״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־502 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    בכדי חייו התירו לו ויותר מכאן אסור מדרבנן דלמא אתי למיסרך:

    רבינא אמר מתניתין דקתני מלוין אותן ברבית בתלמיד חכם עסקינן:

    טעמא מאי אמרו רבנן רבית נכרי אסור שמא ירגיל הנכרי אצלו וילמד ממעשיו לא גרסינן דלמא אתי למיסרך:

    אם כסף תלוה את עמי עמי ונכרי באין ללוות. עמי קודם:

    ענייך ועניי עירך עניים שהם קרובין וממשפחתך:

    ענייך קודמין דכתיב עמך. הקרובין לך:

    עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת דהנך הוו עמך טפי:

    יורד עמו לחייו רגיל להתקוטט עמו כאילו הכהו וכאילו בא להורגו ואני שמעתי רשאי לירד לתוך אומנותו של חבירו ולמעט מזונותיו של חבירו וקשה בעיני שיתירו חכמים לישראל להנקם ולגמול רעה ועוד דאמרי' בכתובות (דף נ.) עד שתים עשרה שנה מתגלגל אדם עם בנו מכאן ואילך יורד עמו לחייו ומאי יורד לתוך אומנותו איכא הא לייסרו ולכופו לתורה קאמר:

    ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Metzia 71a · Sefaria

    תוספות

    אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו כתוב בתשובות הגאונים בשם רב צדוק גאון יורד עמו לחייו רשאי לשרוף שליש תבואתו ותימה גדול מנין לו זה:

    הא חזינן דלא עבדי הכי ומתמוטטים וא"ת דלמא משום שאר עבירות הכתובים באותו פסוק ושוחד על נקי לא לקח וי"ל דפריך דחזינן צדיקים גמורים נמי מתמוטטין א"נ לר"ע פריך דדריש בסוף מכות (דף כד. ע"ש) עושה אלה עושה אחת מכל אלה לא ימוט:

    או לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה וא"ת למ"ל למכתב בתר עקר משפחת גר דהיינו נכרי כיון דנמכר לעבודת כוכבים א"כ נמכר לנכרי וי"ל דה"א לעבודת כוכבים של ישראל כגון פסלו של מיכה א"נ אי לאו דכתיב משפחת גר ה"א דעקר היינו נכרי אבל אין לתרץ דאצטריך משום גאולת קרובים דמגר תושב נפיק כ"ש נכרי:

    אינו עובד לא את הבן ולא את הבת אגב בן נקט בת דאפילו נמכר לישראל אינו עובד את הבת:

    לא תרבי כלבא משום לזות שפתים בעלמא לפי שהולך אחריה שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה וגם אין אסור להתייחד:

    Tosafot on Bava Metzia 71a · Sefaria

    רשב"א

    אמר רב נחמן אמר (רב) [לי] הונא, לא נצרכא אלא לנכרי ברבית ולישראל בחנם. ולענין פסק הלכה, אפשר דהלכתא כי האי לישנא, אבל להלוות לנכרי ברבית מותר ואפילו עם הארץ ואפילו יתר מכדי חייו, דלא אשכחן להאי לישנא דגזור רבנן בהא מילתא כלל. אבל הרב בעל ההלכות (הל' ריבית) כתב אוקימתא דר' חייא דאמר לא נצרכה אלא כדי חייו, ואף ר"ח ז"ל פסק כוותיה, ועוד הוסיף בה דברים, ואמר והוא הדין בתלמידי חכמים דלא גמרי ממעשיו. וזה תימה, דאי כר' חייא אפילו לעם הארץ שרי בכדי חייו, ואלו לרבינא דמוקי בצורבא מרבנן דאינו לומד ממעשיו אפילו טובא נמי. ודוחק הוא לומר שיסבור הרב ז"ל דרבינא מוסיף הוא על דברי ר' חייא, ולומר דבכדי חייו לא נצרכה אלא בצורבא מרבנן. ומכל מקום נראה לי שהם ז"ל כלם נמסכים [בש"מ נסכמין] בדבר זה שאסור לעם הארץ להלוות לנכרי ביתר מכדי חייו, והוא מה שאמרו במסכת מכות (כד, א), כספו לא נתן בנשך, אפילו ברבית דגוי עובד כוכבים, אלמא מיסר אסיר וכלישנא קמא דרב נחמן. והרמב"ן ז"ל כתב נקיטנא כתרי לישני דר' חייא ורבינא לקולא, ובכדי חייו מותר לכל אדם, ותלמידי חכמים מותרים אפילו להעשיר דלית לן למימר דפליגי, וכל כי האי גוונא איסורא דרבנן הוא ולקולא נקטינן, וכל המחמיר תבא עליו ברכה עד כאן. ועכשיון עשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים, ושמעתי משם רש"י ז"ל, מפני שרבו מסים וארנוניות ואין שעור לכדי חייו.

    Rashba on Bava Metzia 71a · Sefaria

    מאירי

    כבר ביארנו במקומות במה שאמרו רבותינו כל העובר עברה בסתר כאלו דוחק רגלי שכינה שביאורו שהוא מיחס בכך שוללות ידיעת השם ית' ובדומה לזה אמרו כאן דרך הערה שהמלוה ברבית וסמך על שלא יודע הרי הוא כאלו כפר במציאותו שאמר עליו ויראת מאלהיך:

    ישראל וגוי שבאו ללות מישראל ואי אפשר לו לקיים את שתיהן מצוה להקדים לישראל בחנם ולא לגוי בשכר ומ"מ אף לגוי בשכר יש בו צד מצוה ומוסר הואיל ובא לפניך אל תשיבהו ריקם אלא שמ"מ לא נצטוית בו להלות בחנם ויש מפרשים שזו כונו חכמים באמרם לנכרי תשיך זו מצות עשה ואע"פ שזו יראה שענינו לעבור ישראל עליו בעשה מכח לאו הבא מכלל עשה כמו שבארנו מ"מ במה שדרשו במקרא זה ר"ל אם כסף תלוה נכלל צד מצוה בהלואתו מיהא בשכר ולא לנטשו מכל וכל והוא שאמרו אם כסף תלוה את עמי עמי וגוי עמי קודם את העני עני ועשיר עני קודם עמך ענייך ועניי עירך ענייך קודמין עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין הא למדת שאף הגוי נרמז במקרא אלא שישראל בחנם קודם לו אף בשכר ולא נאמר עליו לשון קדימה אלא שאף הוא בכלל צד מצוה ומוסר:

    מה שאמרו בסוגיא זו שהקורא לחברו רשע יורד עמו עד לחייו יש מפרשים שהוא רשאי לירד לאומנותו ולמעט מזונותיו ולא יראה כן שלא התירו חכמים לגמול רעה ולהנקם אלא עד לחייו ליסרו ולהוכיחו תוכחת מגולה ומפורסמת על דרך מה שאמרו במסכת כתבות עד שתים עשרה שנה אדם מגלגל עם בנו מכאן ואילך יורד עמו עד לחייו:

    כבר ידעת במה שהזהירו חכמים על סחורת פירות שביעית עד שאמרו עליה דרך הערה שכל הנושא ונותן בכך נענש ומוכר כל מה שיש לו עד שמוכר את עצמו שנא' ונמכר לך ולא לך אלא לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב משפחת גר זה הגוי לעקר זה הנמכר לע"ז עצמה:

    הגר אינו נקנה בעבד עברי שנאמר ושב אל משפחתו וזה אינו שב למשפחתו ומ"מ קונה הוא עבד עברי אלא שאם קנאו ומת אדון יצא לחירות כנמכר לגוי וכנרצע ואינו עובד את הבן ואין צריך לומר אם לא הניח האדון בן שאינו עובד בת ואח שהרי אף הנמכר לישראל גמור אינו עובד לא את הבת ולא את האח כמו שיתבאר במקומו:

    אשה אינה נמכרת בגנבתה ולא רשאה למכור את עצמה וכן אינה רשאה לקנות עבד לא עבד עברי ולא עבד כנעני מפני החשד הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו ומ"מ אם קנתה קנתה ותמכור ומטעם זה הזהירו לאלמנה שלא תאסף בביתה שום אדם אפילו בר בי רב הבא ללמוד תורה ומ"מ קונה היא שפחה או שפחות כמה שתרצה ואין בכך כלום וגדולי המחברים מתירין בעבד מתשע שנים ולמטה:

    גר תושב כבר ביארנו במשנה שמותר להלוות לו ברבית ואע"פ שהוזכר בפרשת רבית בפסוק וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו גר ותושב וחי עמך מ"מ כבר פירט בפסוק שני אל תקח מאתו ולא אמר מאתם ושמא תאמר והיאך דרשת מוחי אחיך עמך שאתה מצוה להחיותו והלא לא נאמר אלא אחיך אפשר יש אם למסורת ואתה קורא אחיך לשון רבים או שמא הואיל ובאותו פסוק נכלל עמו ראוי לדרשו אף עליו מה שאין כן ברבית:

    Meiri on Bava Metzia 71a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה הא חזינן כו' וא"ת דלמא משום שאר עבירות כו' עכ"ל ולפ"ז בעשה את כל אלה קאמר קרא לא ימוט אלא שזה אחד מהן וכן לרבי עקיבא דאמר בעושה אחד מכל אלה לא ימוט בסיפא דקאמר שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין לאו בהך מלתא לחוד תלה הדבר אלא שזה אחד מהן ומהרש"ל דחק בזה לר"ע ואין להאריך:

    בד"ה או לעקר כו' וי"ל דה"א כו' פסלו של מיכה כו' עכ"ל מיהו לבתר דכתב קרא משפחת גר דהיינו עכו"ם לית לן למימר לעקר דוקא ע"ז של ישראל דמ"ל של ישראל ומ"ל של עכו"ם ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 71a · Sefaria

    מהר"ם

    גמרא ולא לך אלא לגר ולא לגר צרק אלא לגר תושב וכו' משמע דדריש לגר בפני עצמו וגם תושב בפני עצמו והטעם משום דאל"כ לכתוב קרא תושב לחוד ואנא ידענא דר"ל גר תושב גר למה לי אלא ש"מ לגר צרק אתא:

    תוס' ד"ה הא חזינן דלא עבדי הכי וכו' א"נ לרבי עקיבא פריך וכו'. מקשין העולם אי לרבי עקיבא מה זה דקאמר הכא הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין הא לר"ע משום חדא לחוד אינן מתמוטטין עד דעבר על כולן ואי ר"ל כל המלוה ברבית וגם עבר על כולן א"כ למה אמר כל המלוה ברבית ומדברי ספר חכמת שלמה משמע שהוא מפרש דלר"ע דדריש עושה אחת מכל אלה לא ימוט היינו ר"ל אפי' כשעובר על כולם ומקיים אחת מהן דהיינו כגון למשל שבא לידו הלואת רבית והוא מונע עצמו ואינו לוה אז לא ימוט וכיוצא בו בכל הנך דקא השיב קרא דכשקיים ושומר אחת מהן כשבא לידו מצלת אותו שלא ימוט אפי' היכי שעבר על כולן אבל היכי שעובר על אחד מהן כגון על רבית ודומיהם והאחרות לא באו לידו לקיימם אז הוא מתמוטט ולכך קאמר הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטים אם לא שבאו מצות אחרות לידו וקיים אותן אז הן מצילות אותו ופריך נמי שפיר אליבא דר"ע והא קחזינן דלא יזפי ברבית ד"ל שבאה הלואת רבית לידם ומונעין עצמן ואינם מלוים ברבית ואעפ"כ מתמוטטים נכסיהם ואין קיום שמירת אזהרת רבית מציל אותם כך למדתי מתוך דבריו הקצרים ותירוץ זה הריף ודו"ק. אבל לי נראה דלא קשיא מידי דברייתא דהכא רשב"א היא והוא לא דריש עושה אלה כרבי עקיבא אלא דריש עושה אלה ר"ל עושה כל אלה הא כשעבר על אחת מהן ימוט ולכך קאמר הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטים וכי תימא א"כ מאי פריך אליבא דרבי עקיבא והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית וכו' והא ר"ע לא דריש הכי ומאי מקשה מדרשת רשב"א אר' עקיבא הכי קא מקשה מדחזינן דר"ש דריש ומפרש לא ימוט היינו התמוטטות נכסים א"כ בלתי ספק ר"ע נמי מפרש קרא דלא ימוט אנכסים דבהא לא פליגי א"כ מכלל דלר"ע בעושה אחת מאלה אין נכסיו מתמוטטים ולכך פריך והא קחזינן דלא יזפי ברבית וקא מתמוטטים ולר"ע לא היה להם להתמוטט אבל בלא ברייתא דהכא לא הוה ס"ד דלא ימוט דקרא הוי פירושו התמוטטות נכסים אלא ר"ל עונש גיהנם או עונש עוה"ב וכיוצא ובזה מתורץ נמי בשמעתין דפריך המקשה קושית והא קחזינן אברייתא דרשב"א ולא פריך ליה אגופא דקרא וק"ל:

    Maharam on Bava Metzia 71a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    יש גורסים מאי טעמא אסרו רבנן דילמא אתי למיסרך בתר ישראל. ורש"י כתב דלא גרסינן ליה וטעמא דמילתא דודאי משום דשרינן רבית גוי לא אתי למסרך להלוות לישראל דמהיכא תיתי ליה דהא זיל קרי בי רב הוא דהא אסר רחמנא והא שרי. אלא הכי גרסינן מאי טעמא אמור רבנן שמא ילמוד ממעשיו. וכן הגירסא בכל הספרים שלנו. ויש ליישב הגירסא דהכי פירושו דלא אתי למסרך גוי בתר ישראל וילמדנו ממעשיו. הריטב"א.

    איכא דמתני לה וכו' איכא למאן דאמר דלפום האי לישנא אידחי ליה כל מאי דאמרינן לעיל דאסרי רבית דגוי דלהאי לישנא בתרא לא היו דברים מעולם וקיימא לן כהאי לישנא דבתרא הוא. ולא משמע הכי דודאי משום הך לישנא לא אידמי כל מאי דאמרינן לעיל דהא רבא אותביה לרב נחמן ורב חייא ורבינא נמי שקלי וטרי בה. אלא ודאי משמו דהכא לא משנינן כהאי לישנא אלא דהא דאמר רב נחמן אמר לי הונא לאו אהא אמרה אלא ודאי רב נחמן אמרה או משמה דנפשיה או משמה דאחריני. הראן.

    ולענין פסק הלכה אפשר דהילכתא כי האי לישנא אבל להלוות לגוי ברבית מותר ואפילו עם הארץ ואפילו יותר מכדי חייו דלא אשכחן להאי לישנא דגזור רבנן בהאי מילתא כלל. אבל הרב בעל ההלכות כתב אוקמתא דרב חייא דאמר לא נצרכה אלא כדי חייו ואף רבינו חננאל פסק כוותיה ועוד הוסיף בה דברים ואמרן והני מילין בתלמיד חכם דלא גמר ממעשיו. וזה תימה דאי כרב חייא אפילו לעם הארץ שרי בכדי חייו ואלו לרבינא דאוקי בצורבא מרבנן דאינו למד ממעשיה אפילו טובא נמי ודוחק הוא לומר שיסבור הרב דרבינא מוסיף על דברי רב חייא ולומר ובכדי חייו לא נצרכה אלא בצורבא מרבנן. ומכל מקום נראה שהם כולם נסכמין בדבר זה שאסור לעם הארץ להלוות לנכרי ביתר מכדי חייו והוא מה שאמרו במסכת מכות כספו לא נתן בנשך אפילו רבית דגוי אלמא מיסר אסיר וכלישנא קמא דרב נחמן. והרמב"ן כתב נקטינן כתרי לישני דרב חייא ורבינא לקולא ובכדי חייו מותר לכל אדם ותלמידי חכמים מותרים אפילו להעשיר דלית לן למימר דפליגי וכל כהאי גוונא איסורא דרבנן הוא ולקולא נקטינן וכל המחמיר עליו הראיה. עד כאן. ועכשו עשו כל אדם כתלמיד חכם ושמעתי משם רש"י ז"ל מפני שרבו מסים וארנוניות ואין שיעור לכדי חייו. הרשב"א. וראיתי נוסחא ראשונה שבהלכות והיה כתוב שם תלמיד חכם מותר להלוות לנכרי ברבית דלא גמר ממעשה גוי אבל עם הארץ אינו מותר אלא בכדי חייו זו היתה הנוסחא הראשונה ומחק רבינו והגיה שתי הלשונות שבגמרא והוא הדעה הזו בעצמה. הרמב"ן.

    רשע יורד עמו עד לחייו יש מפרשים רשאי לירד בתוך אומנותו ולמעט במזונותיו מדה כנגד מדה דכיון שקראו רשע גרם לו שאין בני עירו מרחמין עליו שחושדין אותו בעבירות גדולות כמו שהוא מעיד עליון כמו כן ירד גם לאומנותו אף על פי שממעט הרוחתו של חברו ה"ר יהונתן. גר צדק האמור לענין מכירה איני יודע מהו לאו למימר דקשו ליה מתניתא כדלקמן ולא ידע הא דפריקו אמוראי בה דהא לא אפשר. אלא הכי פירושו שלא נתיישב לו הטעם ההוא דאמרינן לקמן דקונה בגוי ואינו קונה בישראל מה טעם הוא כך או יקנה בישראל או לא יקנה בישראל כלל ותלמודא מותיב מתנייתא אהדדי ומשני להו לפרשי לן מאי דקשיא ליה לרבי ודכוותה אידך דגר תושב האמור לענין רבית קשיא ליה לרבי הא דדרשינן לקמן דכתיב אל תקח מאתו על ישראל בלחוד קאי. מפי רבי. הריטב"א.

    אין הגר נקנה בעבד עברי הקשה ה"ר יהודה דהא במכילתא איתא כי תקנה עבד עברי לרבות את הגר אלמא דנקנה בעבד עברי. ויש לומר דהתם מיירי דאמו מישראל אבל הכא מיירי דאינו כלל מישראל ומשום הכי אינו נקנה בעבד עברי. תוספות חיצוניות והריטב"א.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 71a · Sefaria

    פני יהושע

    גמ' פשיטא אמ' ר"נ אמר לי הונא לא נצרכה דאפי' לעכו"ם בריבית ולישראל בחנם. וקשה דאכתי מאי קמ"ל דהא אפילו בגר תושב אמרינן דנתינה דגר קודם למכירה דעכו"ם ויליף לה רב יהודה מקרא בפרק כל שעה ור' מאיר סובר דקרא נמי לא צריך דסברא הוא כיון דגר מצוה להחיותו משא"כ בנכרי וא"כ כ"ש דיש לומר כן בישראל דחנם דידיה קודם לשכר העכו"ם אם לא שנאמר דיש לחלק דסד"א דווקא נבילה דהפסד מועט הוא אמרה תורה דנתינה דגר קודם משא"כ בריבית שהוא הפסד מרובה קמ"ל דאפ"ה ישראל קודם ואין להקשות נמי להיפך אמאי אמרינן באמת דישראל קודם לריבית דעכו"ם דהא בכל דוכתי אמרינן דהיכא דאיכא פסידא דידיה שלו קודם לשל כל אדם וילפינן לה מקרא דאפס כי לא יהיה בך אביון יש לומר דשאני התם שעיקר המצוה אינו אלא משום הפסד ממון חבירו בכה"ג ואמרינן דבמקום פסידא דידיה שלו קודם לשל כל אדם משא"כ הכא שעיקר המצוה להלוות לעני כדי להחיותו והיא אחד ממצות הצדקה א"כ פשיט' דלא שייך בכה"ג לומר שלו קודם וק"ל:

    אמנם לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל דלנכרי תשיך היא מצות עשה להלוות לנכרי בריבית אלא שחכמים אסרוהו ביותר מכדי חייו. וא"כ פשיטא דאתי שפיר טפי דאיצטריך קרא להכי דאע"ג דהאי עשה והאי עשה ואיכא נמי פסידא דידי' אפ"ה צריך להלוות לישראל בחנם מלנכרי בריבית משום דמצוה דלהחיותו עדיף וק"ל. ומה שיש לדקדק בלשון הרמב"ם בזה מסוגי' דשמעתין עיין בספר שני לוחות הברית בהקדמתו לחלק תורה שבכתב ותמצא נחת*:

    שם תניא רשב"א אומר כל מי שיש לו מעות כו' הא למדת כו' והא קא חזינן. רבים מקשים מאי קמ"ל רשב"א כיון דמקרא מלא הוא ועוד מ"ש ריבית דנקט טפי מאינך ובספר קיקיון דיונה כתב דעיקר מימרא דרשב"א שהכתוב איירי במי שיש לו מעות ומלוה אותם בחנם ולא במי שהוא בשב ואל תעשה שאינו מלוה כלל וקשה לפ"ז דא"כ מאי מקשה והא קא חזינן דלא מוזפי בריבית כו' הא לא איירי מזה אלא הכי הל"ל והא קא חזינן דמוזפי שלא בריבית כו'. ונראה עיקר כמ"ש מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות דעיקר מימרא דרשב"א שאפי' מלוה בריבית לעכו"ם נמי מתמוטט והיינו דהא בהא תליא כיון דעיקר הקפידא שמחוייב להלוות לישראל בחנם א"כ ממילא ידעינן שאין להלות בריבית אף לעכו"ם וכדאמרינן לעיל עמי קודם והיינו דאפי' לעכו"ם בריבית ולישראל בחנם. ועוד נ"ל משום דמצינו דפליגי ר"ע ורבנן בהאי קרא דעושה אלה אי איירי עושה כל אלה דוקא או אחת מכל אלה והכריע רשב"א דעושה אחת מכל אלה קאמר ויליף לה מריבית דע"כ בריבית לחוד מתמוטט כדכתיב קרא מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו וא"כ ע"כ אינך נמי בא' מכל אלה מתמוטט והא דקאמר הא למדת ולא מייתי קרא דמרבה הונו משום דאיכא למידחי דהתם דוקא במי שכל עסקו בריבית כדמשמע פשטא דקרא ומש"ה מייתי מהאי קרא דלא מפליג בין רב למעט וסתמא קאמר כספו לא נתן ע"כ דאיירי בכל ענין וממילא דאיירי באחת מכל אלה מתמוטט ודו"ק. והא דמקשה והא חזינן דלא מוזפי כו' אף אם נפרש כפירוש התוס' דאיירי בצדיק גמור אפ"ה א"ש דלא מקשה אפשטיה דקרא משום דאיכא למימר דלא ימוט לעולם אעולם הבא כדאשכחן בלמען ייטב לך וכ"ש הכא דכתיב ברישיה דקרא מי יגור באהליך מי ישכון בהר קדשיך כו'. אבל אדרשב"א מקשה שפיר טפי וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 71a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' אין הגר נקנה בע"ע עיין ב"ב דף י"ג ע"א ברש"י ד"ה ה"ג ובתוס' שם ד"ה ה"ג ובתוס' שם ד"ה כופים וצ"ע. ועיין גיטין דף מ"א ע"א תוס' ד"ה לישא:

    שם דכתיב וכי ימוך עיין לקמן דף קיא ע"ב תוס' ד"ה מגרך:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 71a · Sefaria

    בן יהוידע

    אָדָם קוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ רָשָׁע, יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל בפסוק לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם (שיר השירים ה, יג) מה ערוגה זו יש בה כמה מיני בשמים כך שם יש מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות, וכן הוא אומר נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים (שיר השירים א, י), נמצא הלחיים הם מקום תורה וידוע המוציא שם רע על חבירו לוקח חבירו ממנו זכיותיו ולזה אמר יוֹרֵד עִמּוֹ עד לְחַיָּיו רצונו לומר יקח גם תורה ומשנה ותלמוד אשר בלחייו.

    פְּלוֹנִי זֶה כָּפַר בֵּאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון זה ולא אמר כָּפַר בַּתּוֹרָה דידוע תואר אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל נאמר על השגחהו יתברך שהוא משגיח בתחתונים וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל במדרש שאמרו (סנהדרין קב:) אחאב כתב על דלתות שומרון אחאב כפר באלקי ישראל, דכונתו לומר שכפר בהשגחה והנה זה הנותן ברבית אין לו בטחון בהשם יתברך ומעשיו מורין שהוא כופר בהשגחה.

    Ben Yehoyada on Bava Metzia 71a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא מציעא, דף ע״א, עמוד א׳, בהיקף של כ־502 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 12 מילים

      נפתחת ב״בִּכְדֵי חַיָּיו.…״

    2. קטע 222 מילים

      נפתחת ב״רָבִינָא אָמַר: הָכָא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים עָסְקִינַן. טַעְמָא…״

    3. קטע 343 מילים

      נפתחת ב״אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ לְהָא דְּרַב הוּנָא אַהָא…״

    4. קטע 420 מילים

      נפתחת ב״אָמַר מָר: עַמִּי וְגוֹי עַמִּי קוֹדֵם, פְּשִׁיטָא!…״

    5. קטע 532 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בֹּא וּרְאֵה סַמְיוּת…״

    6. קטע 657 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל…״

    7. קטע 720 מילים

      נפתחת ב״״לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ כְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק…״

    8. קטע 817 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: גֵּר צֶדֶק הָאָמוּר לְעִנְיַן…״

    9. קטע 918 מילים

      נפתחת ב״גֵּר צֶדֶק הָאָמוּר לְעִנְיַן מְכִירָה, דִּכְתִיב: ״וְכִי…״

    10. קטע 1024 מילים

      נפתחת ב״וְלֹא לְגֵר צֶדֶק אֶלָּא לְגֵר תּוֹשָׁב, שֶׁנֶּאֱמַר:…״

    11. קטע 1125 מילים

      נפתחת ב״אָמַר מָר: וְלֹא לְךָ אֶלָּא לְגֵר, שֶׁנֶּאֱמַר:…״

    12. קטע 1233 מילים

      נפתחת ב״גֵּר לֹא נִקְנֶה בְּעֶבֶד עִבְרִי: ״וְשָׁב אֶל…״

    13. קטע 1313 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֵינוֹ קוֹנֶה…״

    14. קטע 1412 מילים

      נפתחת ב״דְּתַנְיָא: הַנִּרְצָע וְהַנִּמְכָּר לְגוֹי אֵינוֹ עוֹבֵד לֹא…״

    15. קטע 1548 מילים

      נפתחת ב״אָמַר מָר: וְאֵין אִשָּׁה וְגֵר קוֹנִין עֶבֶד…״

    16. קטע 168 מילים

      נפתחת ב״עֶבֶד עִבְרִי צְנִיעַ לַהּ, עֶבֶד כְּנַעֲנִי פְּרִיץ…״

    17. קטע 1743 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא הָא דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: אַרְמַלְתָּא לָא…״

    18. קטע 1839 מילים

      נפתחת ב״גֵּר תּוֹשָׁב הָאָמוּר לְעִנְיַן רִבִּית מַאי הִיא,…״

    19. קטע 1913 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִי כְּתִיב…״

    20. קטע 2013 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית״…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    בִּכְדֵי חַיָּיו.

    רָבִינָא אָמַר: הָכָא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים עָסְקִינַן. טַעְמָא מַאי גְּזוּר רַבָּנַן – שֶׁמָּא יִלְמוֹד מִמַּעֲשָׂיו, וְכֵיוָן דְּתַלְמִיד חָכָם הוּא – לֹא יִלְמוֹד מִמַּעֲשָׂיו.

    אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ לְהָא דְּרַב הוּנָא אַהָא דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ״. עַמִּי וְגוֹי – עַמִּי קוֹדֵם, עָנִי וְעָשִׁיר – עָנִי קוֹדֵם. ״עֲנִיֶּיךָ וַעֲנִיֵּי עִירֶךָ״ – עֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִין, עֲנִיֵּי עִירֶךָ וַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת – עֲנִיֵּי עִירֶךָ קוֹדְמִין.

    אָמַר מָר: עַמִּי וְגוֹי עַמִּי קוֹדֵם, פְּשִׁיטָא! אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר לִי הוּנָא: לָא נִצְרְכָא, דַּאֲפִילּוּ לְגוֹי בְּרִבִּית וּלְיִשְׂרָאֵל בְּחִנָּם.

    תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בֹּא וּרְאֵה סַמְיוּת עֵינֵיהֶם שֶׁל מַלְוֵי בְּרִבִּית. אָדָם קוֹרֵא לַחֲבֵירוֹ ״רָשָׁע״ – יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו. וְהֵם מְבִיאִין עֵדִים וְלַבְלָר וְקוּלְמוֹס וּדְיוֹ, וְכוֹתְבִין וְחוֹתְמִין: פְּלוֹנִי זֶה כָּפַר בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

    תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָם שֶׁלֹּא בְּרִבִּית, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר ״כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם״. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכׇּל הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית נְכָסָיו מִתְמוֹטְטִין. וְהָא קָא חָזֵינַן דְּלָא מוֹזְפִי בְּרִבִּית וְקָא מִתְמוֹטְטִין! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַלָּלוּ מִתְמוֹטְטִין וְעוֹלִין, וְהַלָּלוּ מִתְמוֹטְטִין וְאֵינָן עוֹלִין.

    ״לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ כְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ״. אָמַר רַב הוּנָא: צַדִּיק מִמֶּנּוּ – בּוֹלֵעַ, צַדִּיק גָּמוּר – אֵינוֹ בּוֹלֵעַ.

    תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: גֵּר צֶדֶק הָאָמוּר לְעִנְיַן מְכִירָה, וְגֵר תּוֹשָׁב הָאָמוּר לְעִנְיַן רִבִּית, אֵינִי יוֹדֵעַ מַה הוּא.

    גֵּר צֶדֶק הָאָמוּר לְעִנְיַן מְכִירָה, דִּכְתִיב: ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ״. וְלֹא לְךָ, אֶלָּא לְגֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְגֵר״.

    וְלֹא לְגֵר צֶדֶק אֶלָּא לְגֵר תּוֹשָׁב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְגֵר תּוֹשָׁב״. ״מִשְׁפַּחַת גֵּר״ – זֶה הַגּוֹי. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אוֹ לְעֵקֶר״ – זֶה הַנִּמְכָּר לַעֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ.

    אָמַר מָר: וְלֹא לְךָ אֶלָּא לְגֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְגֵר״, לְמֵימְרָא דְּגֵר קָנֵי עֶבֶד עִבְרִי? ורְמִינְהִי: אֵין הַגֵּר נִקְנֶה בְּעֶבֶד עִבְרִי, וְאֵין אִשָּׁה וְגֵר קוֹנִין עֶבֶד עִבְרִי.

    גֵּר לֹא נִקְנֶה בְּעֶבֶד עִבְרִי: ״וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ״ בָּעֵינַן, וְהָא לֵיכָּא. וְאֵין אִשָּׁה וְגֵר קוֹנִין עֶבֶד עִבְרִי: אִשָּׁה – לָאו אוֹרַח אַרְעָא. גֵּר נָמֵי גְּמִירִי: דְּמִקְּנֵי – קָנֵי, דְּלָא מִקְּנֵי – לָא קָנֵי.

    אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֵינוֹ קוֹנֶה וְדִינוֹ כְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל קוֹנֶה וְדִינוֹ כְּגוֹי.

    דְּתַנְיָא: הַנִּרְצָע וְהַנִּמְכָּר לְגוֹי אֵינוֹ עוֹבֵד לֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת הַבַּת.

    אָמַר מָר: וְאֵין אִשָּׁה וְגֵר קוֹנִין עֶבֶד עִבְרִי. נֵימָא דְּלָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? דְּתַנְיָא: אִשָּׁה קוֹנָה אֶת הַשְּׁפָחוֹת, וְאֵינָהּ קוֹנָה אֶת הָעֲבָדִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף קוֹנָה אֶת הָעֲבָדִים! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּעֶבֶד עִבְרִי, כָּאן – בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי.

    עֶבֶד עִבְרִי צְנִיעַ לַהּ, עֶבֶד כְּנַעֲנִי פְּרִיץ לַהּ.

    אֶלָּא הָא דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: אַרְמַלְתָּא לָא תְּרַבֵּי כַּלְבָּא, וְלָא תַּשְׁרֵי בַּר בֵּי רַב בְּאוּשְׁפִּיזָא. בִּשְׁלָמָא בַּר בֵּי רַב צְנִיעַ לַהּ, אֶלָּא כַּלְבָּא, כֵּיוָן דִּמְסָרֵיךְ בַּהּ מִירַתְּתָא! אָמְרִי: כֵּיוָן דְּכִי שָׁדְיָא לֵיהּ אוּמְצָא מְסָרֵיךְ בָּתְרַהּ, אָמְרִי אִינָשֵׁי: מִשּׁוּם אוּמְצָא דְּשָׁדְיָא לֵיהּ הוּא דִּמְסָרֵיךְ.

    גֵּר תּוֹשָׁב הָאָמוּר לְעִנְיַן רִבִּית מַאי הִיא, דִּכְתִיב: ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״. וּרְמִינְהִי: לֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית, וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב!

    אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִי כְּתִיב ״אַל תִּקַּח מֵאִתָּם״? ״מֵאִתּוֹ״ כְּתִיב, מִיִּשְׂרָאֵל.

    תָּנוּ רַבָּנַן: ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית״ – אֲבָל אַתָּה נַעֲשֶׂה לוֹ עָרֵב.