מסכת בבא מציעא דף ס״ה עמוד א׳

דלא נסתרי עבדיה שלא ירגיל להיות בטל ויתעצל נסתרי התי"ו משמשת כדרך המתפעלים בתיבת שי"ן וסמ"ך כאשר יתפעל שר ויאמר תשתרר שהתי"ו מתמצעת להפסיק אותיות השורש וכאשר יאמר בגיזרת סף הסתופף מגיזרת שח השתוחח וכן בלשון גמרא משתרי מיסתמיך אשתהי אישתקיל:

כי מפקינן מיניה הרבית שלקח כדרבי אלעזר דאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינים דקיימא לן כוותיה לקמן (עמוד ב'):

גלימא לא מפקינן מיניה מקחו קיים וקציצת הרבית יחזיר לבעליו:

ולימא ליה כי אגרא אנא כששכרתיה אני בדמים יקרים הללו:

דהוה קא מישתרשי לי בריוח היתה באה אלי:

מתני' מרבין על השכר בשכר המתנת מעות השכירות:

ואין מרבין על המכר בשכר המתנת המקח ובגמרא מפרש טעמא:

ואם של חדש בחדש ואם תתן לי שכר כל חדש בחדשו שלא תקדים לי שכר כל השנה יחד תתן לי סלע בחדש:

ניחא ליה דלא ניסתרי עבדיה פי' בערוך. לשון סתירה וקלקול וא"ת בלאו האי טעמא נמי פטור דהא תנן (ב"ק ד' צו:) גזל עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה אבל שכר פעולתם לא משלם ויש לומר דיש לחלק בין נחת אדעתא דגזלנותא לנחת אדעתא דמלאכה כדמפליג התם גבי התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה:

שכירות אינה משתלמת אלא בסוף אפילו למ"ד בהגוזל קמא (ב"ק ד' צט. ושם ד"ה ואב"א) ובהאיש מקדש (קדושין ד' מח. ושם ד"ה דכ"ע) דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מודה דאינה משתלמת אלא לבסוף כדיליף הכא מקרא ואפי' למ"ד אינה אלא לבסוף מודה דפועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום וכשהוא חוזר הרי הוא סוף שאינו רוצה לעשות מלאכה יותר ולא נפקא מינה מההיא פלוגתא אלא לענין קדושין דאי ישנה מתחילה ועד סוף חשיבא מלוה ואין מקדש בה ונפקא מינה נמי לההיא דפ"ק דמסכת ע"ז (ד' יט: ושם ד"ה אלמא) הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה וקאמר בגמרא אם בנה שכרו מותר ומפרש טעמא משום דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ואימת מיתסר במכוש אחרון מכוש אחרון ליה בה שוה פרוטה:

שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה האחרת ואם תאמר דבפ"ב דבכורות (ד' נג:) דרשינן דאין תורמין מן החדש על הישן משום דכתיב שנה שנה דמשמע אותה שנה עצמה וי"ל דהתם כתיב שנה בלא ב' והכא דרשינן מדכתיב שנה בשנה בב' דמשמע בשנה האחרת ואם תאמר דבפרק עד כמה (בכורות ד' כז: ושם ד"ה שנה) גבי בכור תאכלנו שנה בשנה איזו היא שנה הנכנסת בחבירתה הוי אומר זו שנה של בכור דלא מנינן לשנת עולם שאם נולד בכסליו שנת עולם מסיימת בתשרי יאכל עד כסליו והשתא ה"ל למדרש שלא יהא נאכל עד שנה אחרת ולא בתוך שנתו וי"ל משום דמוכח קרא דנאכל בתוך שנתו דכתיב (שמות כב) ביום השמיני תתנו לי:

נקטי להו שוקא דאי לאו הכי הוה אסור אע"פ שאחריות הדרך היה על רב חמא שהרי היו טורחין לו להביא סחורתו ולמכרה בשכר הלואתו אבל השתא דנקטי להו שוקא אף בחזרתן הוי בשביל טורחן ושרי:

כי מפקינן מיניה ארבעה מפקינן מיניה, ורבא אמר חמשה מפקינן מיניה ולאו למימרא שהמקח מתבטל ויחזיר שעורי' לבעליו מפני שנעשה המקח באסור, אלא שלדברי אביי אם רצו לקיים המקח ואפילו אחד מהן, אינו מחזיר אלא זו[ז], או אם ירצו להחזיר לבעליו מחמת הרבית יחזיר ארבעה, ורבא אמר שצריך להחזיר כל החמשה או זוז ורבע כדי שלא יהנה מן האסור. ותדע לך, דהא אמר אביי בסמוך גבי גלימא, ארבעה זוזי מפקינן מיניה גלימא לא מפקינן מיניה, ורבא לא פליג עליה אלא משום לזות שפתים, דאמרי אנשי קא מכסי וקאי בגלימא דרביתא, אלמא דאף רבא לא אמר אלא בדבר מסויים בלבד, הא בעלמא דליתא להאי טעמא לא, והכי נמי דייק באידך דאגר מיניה, כדתריצנא, דאמר ליה סבר וקביל. (אמ') והוא הדין לפוסק על הפירות עד שלא יצא השער שנותן לו כשער של היתר, ואין אחד מהם יכול לומר אין הפסק שפסקנו קיים אחר שנעשה באיסור, אלא אם קנו באחד מדרכי הקניות המקח קיים, ומה שיש בו רבית הרי הוא כאבק רבית שאין מוציאין ממוכר ללוקח. וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובה, דהיכא דאיכא אסורא דאוסיף בדמיה משום אגר נטר לי לא בטלו זביני, אלא קיימא בין על לוקח בין על מוכר. ומיהו היכא דלא אקיים זבינייהו בינייהו לגמרי אלא למי שפרע, כמי שנתן מעות לחברו על פירות שלא על שער שבשוק, נשאל הגאון ז"ל אם יכול לומר שהפסק בטל הואיל ויש בו רבית, והשיב דעקר הדין דלא קנסינן היתרא אטו איסורא, כרבנן (לקמן בבא מציעא עב, א), אבל כאן דלקבולי עליה מי שפרע הוא ולא למקנא ממש, כיון שעקר דבריו לרבית היו אע"פ שחזר בו מן העקר לא מקבל עליה מי שפרע.

הא דאמרינן שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. איכא למידק, דהא קיימא [לן] בע"א (יט, ב) ובקידושין (מח, א) דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. וניחא דאיברא ישנה מתחלה ועד סוף. שבכל יום ויום מרויח כנגד יום, אבל אין הכל משתלם אלא בסוף. ומיהא שמעינן דמכר דכוותה נמי שרי, דאלו מכר השדה בשנים עשר מנה לגורן ואחר שנגמר המקח וזכה בו לוקח רשאי המוכר לומר לו תן לי אלף זוז עכשיו, שהרי אף מכר זה לא משתלם אלא לגורן, ומשוה הוא דהוה שוי, ואוזולי הוא דאוזיל עכשיו גביה, והכי תנינא לה בתוספתא וכתבה הרב ז"ל בהלכות, דתניא בתוספתא (פ"ו ה"ד), הלוקח מכר מחברו על מנת ליתן מכאן ועד י"ב חדש, רשאי שיאמר תן לי בפחות מיד, ואינו חושש. תוספתא (פ"ד ה"ב). יש דברים שהן רבית ואינו רבית, לוקח אדם הלואתו של חברו בפחות ושטרותיו בפחות. כלומר, ואינו רבית כלל אלא לוקח ואפילו לכתחלה ואינו חושש, והכי איתא בירושלמי (דפרקין ה"א).

אמר רב נחמן טרשא שרי פירש רש"י ז"ל, למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה, ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו בפחות, אלא יאמר סתם בכך וכך ליום פלוני. נראה מלשון הרב ז"ל, שאפילו קיצץ דמים ואמר לו לגורן במנה, והוא שלא קיצץ דמים לו אם מעכשיו בכך וכך, והיינו דכי אקשי ליה ממתניתין דאם לגורן בי"ב מנה אסור, פריק, התם קיצץ ליה הכא לא קיצץ ליה, כלומר, במתניתין קיצץ בין בתחילה בין בסוף, דהא אם מעכשיו באלף זוז קאמר, אבל היכא דלא קיצץ בתחלה אלא בסוף, שרי. ודרב פפא דאמר טרשא דידיה שריא, פירשה הוא ז"ל, במוכר לו בזמן הזול בתשרי כשער של ניסן וממתין לו עד ניסן, ונראה פירוש לפירושו, דבתשרי יצא השער בזול, ובניסן מתייקר בכל שנה ושנה, והוה ליה כקיץ בין בתחלה בין בסוף, דכל שיצא השער הרי הוא כקיץ בתחלה, ואפילו הכי הוה שרי רב פפא, משום דשכריה לא פסיד וזוזי לא צריך, ושכריה מתייקר באכלביה, והא דהוה יהיב שכריה מהשתא ללוקח, מילתא הוא דקא עביד בהדיה. ומתניתין נמי סבר דלא קשיא ליה, ואע"ג דקרקע נמי לא פסיד, משום דהתם (קנו בפירות) [קץ בפירוש] אם מעכשיו בכך וכך אבל הכא לא (קנו) [קץ] למימר ליה אם מעכשיו בכך וכך דזוזי לא צריך, ומשום הכי אקשינן עליה מאי חזית דאזיל מר גביה דידיה זיל בתר לוקח, וכל שיצא השער הרי היא כקציצה, דהא אי הוו ליה זוזי ודאי שקיל כשער של עכשיו דהא איכא שכרא [בהיני] והא איכא שכרא בשילי, ולפיכך אמרינן לקמן (בבא מציעא סח, א) דלית הלכתא כטרשי פפונאי. ובדרב פפא לא גרסינן טרשא דידי ודאי שריא, אלא הכי גרסינן טרשא דידי שריא, דלפום ההיא גרסא דגרסינן בדרב פפא, ודאי משמע דקאי רב פפא אטרשא דרב נחמן, ולומר דטרשא דידיה שריא טפי מטרשא דרב נחמן, וליתא, דרב נחמן שריא טפי מדידיה, דרב נחמן לא (קנו) [קץ] בתחלה וגם לא יצא השער, ודרב פפא הוא דפסיק בגמ' דליתא ומטעמא דאמרן, אבל דרב נחמן הלכה היא, והיינו דאמרינן לקמן ולית הלכתא כטרשאי פפונאי, ולא אמרינן ולית הלכתא כטרשי פפונאי ולא כטרשאי נחמני. ודאמרינן הכא והלכתא כטרשא דרב חמא ולא אמרינן נמי והלכתא נמי כטרשא דרב נחמן, היינו משום דרב חמא קאי אדרב פפא, דבהדיא גרסינן טרשא דידי ודאי שרי ואיהי היא דדמיא לדרב פפא, דאף הוא מוכר במקום הזול כבמקום היוקר היה, ומשום הכי הוצרך לפסוק כרב חמא לאפוקי מדרב פפא. וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל כרב נחמן, ואע"פ שהוא פירשה בענין אחר בספרו הידוע מקח וממכר (שער מ"ב). ור"ת ז"ל גם פסק כרב נחמן. והא דגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"ו) ר' חייא רובה הוה ליה (כי תמו) [כיתן] אתו חמרייא למזבן מיניה אמר (פרעתי) [לית בדעתי] מזבנתיה כדון אלא בפורייא, אמרו ליה זבניה לן במה דאת עתיד למזבנתיה בפוריא, אתא ושאיל לרבי אמר ליה אסור, ע"כ בירושלמי. ושמעינן מינה לכאורה, דאפילו כשאינו קוצץ דמים אלא כשאמר לו כשער של פוריא אסור, ואע"פ שלא קצץ כלל לא בתחלה ולא בסוף, אלא מפני שהוא מתייקר בפוריא אסור. מסתברא, דהתם נמי כשיצא השער לכיתנא השתא היה, דכל שיצא השער כקוצץ דמים בתחלה הוא, והלכך כל שקצץ עכשיו דמים או שיצא השער שהיא הקציצה של עכשיו, [בין שאמר לו לזמן פלוני בכך וכך] בין שאמר לו לאחר זמן כשער של אותו זמן, והוא זמן היוקר, הרי זה אבל כל שלא קצץ מתחלה והוא מן הדברים שאין לו עכשיו דמים ידועים וקצובים, ואמר לו לזמן פלוני בכך וכך מותר, וכדרב נחמן, דאמר התם קץ הכא לא קץ, וכן פסק הרב בעל המאור ז"ל. ונראה שעל כן סמכו במקומות האלו למכור באשראי בדמים יתרים. וטעמא דכלה מלתא נראה משום דדרך מקח וממכר הוא, וכל כיוצא בזה ליכא איסורא דאורייתא, וכדי שלא תנעול דלת בפני לוקחין ומוכרין הקלו בו.

מי שנשה בחברו עד שנתחייב לו סלע ברבית ונתן לו בסלע זה של רבית דבר השוה חמשה דינרין כשבא זה להוציא בדיינין אין אומרין לא יוציא אלא סלע ודינר הנוסף אינו אלא שהוזיל מקחו אצלו אלא מוציאין מידו חמשה הואיל וכל החמשה באו לידו בתורת רבית וכן אם נתן לו גלימא באותו סלע ואמר הלה סלע אני מחזיר שהרי הגלימא מכירה היתה מוציאין ממנו הגלימא בעצמה ששם הרבית מכל מקום מיוחס עליה:

השכיר לו בסלע זה החצר שאין דמי שכירותה אלא שלשה דינרין וקבלה זה עליו בשכירות סלע מוציאין ממנו סלע שהרי מכל מקום הוא בעצמו קבל שכירותו בסלע:

המשנה השלישית והכונה להתחיל בה בביאור עניני החלק השלישי בריוח הבא דרך שכירות או מקח ואמר על זה מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כיצד השכיר לו את החצר לשנה ואמר לו אם מעכשו אתה נותן לי הרי הוא שלך בעשר סלעים לשנה ואם משל חדש מסלע בחדש מותר מכר לו את השדה ואמר לו אם מעכשו אתה נותן לי הרי לך באלף זוז ואם לגרן בשנים עשר מנה אסור אמר הר"ם מבואר הוא גם כן שמכירה כזו במטלטלין רבית והוא שימכור לו סחורה ביותר משוויה וימתין עליו בדמים ואפילו זמן מועט יהיה אבק רבית וכמו כן כל מה שכיוצא בזה הוא אבק רבית ואינו יוצא בדמים:

אמר המאירי מרבין על השכר ר"ל שמתנין בשעת השכירות שאם ימתין המעות ירבה בשכירות ונמצא מרויח בשכר המתנתו וכמו שפירש בה השכיר לו חצרו ואמר לו אם מעכשו אתה נותן הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה ואם אין אתה נותן אלא חדש בחדש הרי הוא לך בסלע בחדש ונמצאו י"ב סלעים לשנה ופירשו טעם היתר זה בגמרא שהשכירות בסתם אין דינה ליפרע אלא בסוף אם לסוף שנה אם לסוף חדש ועל דעת סופו הוא נערך ואחר שכן כל שאומר אם חדש בחדש הרי הוא לך בסלע בחדש כך הוא הדין וכך הוא הערך אלא שמנכה לו כדי שיקדים ואין זה אלא כמוזיל בשלו והרי זה כמוכר חובו בפחות וכבר אמרו בירושלמי לוקח אדם שטרותיו של חברו ומלותו של חברו בפחות ואינו חושש ואף הלוה רשאי ללקחה בפחות מן המלוה וכן הלוקח אם מכר לו על מנת ליתן לשנים עשר חדש ר"ל ששוה עכשו בערך שקצב לו לשנים עשר חדש יכול לומר לו תן לי עכשו בפחות ואינו חושש:

ואין מרבין על המכר וכמו שפירש בה שאם מכר שדהו ואמר לו אם מעכשו אתה נותן הרי הוא לך באלף זוז ואם לגרן באלף ומאתים אסור והטעם שהמכר על דעת עכשו הוא נערך הואיל ומן הסתם דינו ליפרע מעכשו ונמצא שאין הערך אלא באלף וכשאומר לו אם לגרן באלף ומאתים נראה שלשכר מעות הוא מכוין ואע"פ שלא פירש כן ר"ל שיהא עושה כן לשכר המעות מכל מקום הרי זה אבק רבית שאם פירש כן רבית קצוצה היא ומשנה זו על סתם שכירות ומכר היא שנויה הא אם העביר בה את הדרך כגון שרבה בשכירות יתר ממה שאינו ראוי ולא נתרצה בראוי אלא אם כן נותן לו מעכשו ואח"כ התנה להרבות בזה בשביל ההמתנה אסור וכן במכר אלו אמר שדה זו באלף דינרין לגרן וכן הערך עכשו ורוצה לפחות לו מדמי ערכה ושיהא נותן לו מעכשו מותר כמו שביארנו וגדולי המפרשים כתבו בבבא בתרא פרק הספינה בסוגית השוכר את הפועל לעשות עמו לגרן שאף בשכירות חצר אם אינו יורד בה מעכשו אלא שמוציא לו עכשו מעות לדור בה לאחר זמן אסור:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מי שיש בידו סחורה שוה עשר סלעים ובא חברו ותבעה למכור ואמר לו הרי היא לך בי"ב סלעים לגרן ולא פירש לו אם מעכשו בעשר סלעים ואם לגרן בי"ב סלעים לגרן וזו היא הנקראת בתלמוד טרשא דרב נחמן ולשון טרשא לשון גובה כמו שנקראו סלעים הגבוהים טרשי ועל שם שהוא מעלה את הערך עד להרבה קוראו טרשא יש פוסקים שמותר ובלבד שיהא ערכה לאותו זמן כך ואע"פ שאלו היו מעות עכשו ביד הלוקח היה מוצא כיוצא בה בעשר סלעים הואיל ומכל מקום זה לא פירש לו כך ושתהא באותו זמן שוה כך מותר שהרי היה ביד זה לעכבה עד אותו זמן כך כתבוה גדולי המפרשים אבל גדולי הצרפתים מתירין בה אע"פ שלא תהא שוה באותו זמן כך ויש פוסקין לאסור טרשא זו על כל פנים ואפילו היתה שוה כך לזמן הפרעון הואיל ומכל מקום ערך הדבר נודע עכשו לעשרה סלעים והמכר דינו ליפרע מעכשו אין זה אלא שכר המעות ואע"פ שלא פירש לו אם מעכשו בעשרה סלעים הואיל ויצא השער סתמו כפירושו וזהו עיקר הדברים ומכל מקום במה שלא יצא השער או שאין לו שער קבוע יראה להתיר:

ויש מפרשים בטרשא דרב נחמן בדרך אחרת והוא שאינו מזכיר לו סך דמים אלא שאומר לו הרי היא לך לפי ערכה שבזמן פלוני ואע"פ שהיוקר מצוי באותו הזמן יותר מן הזול מותר אבל אם אמר לו דמים קצובים והם יתרים על של עכשו אסור ויש חולקין לפסוק איסור אף בזו ולא יראה כן:

בד"ה ניחא ליה כו' וא"ת בלאו האי טעמא כו' אבל שכר פעולתם לא משלם כו' עכ"ל הא ודאי דרב יוסף ב"ח לא הוי עבד כן לכתחלה אי לאו משום דניחא ליה דלא נסתרי עבדיה אלא דהא קשיא להו מנליה לרב יוסף למימר דכרב ס"ל ומשום דניחא ליה דלא נסתרי עבדיה אימא דטעמיה דרב הוא דתוקף בעבדו של חבירו דפטור היינו משום דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ואהא תירצו דיש לחלק בין אדעתא דגזלנותא ובין אדעתא דאגרא כמו בספינה התם ורב סתמא קאמר הכא בתוקף בעבדו של חבירו דפטור אפילו אם היה דעתו מתחלה לתת שכר וע"כ היינו טעמא משום דניחא ליה דלא נסתריה עבדיה ודו"ק:

ד"ה שכירות של שנה וכו' וא"ת וכו' משום דכתיב שנה שנה דמשמע אותה וכו' כצ"ל:

ארבעה מפקינן מיניה פירוש או זוזא אם ירצה אחד מהם שהמקח קיים. ורבא אמר חמשא או זוזא וחומש זוזא תדו דגבי גלימא טעמא מאי אמר רבא גלימא מפקינן מיניה משום דאמרי אינשי מכסי וקאי בגלימא דרביתא והאי טעמא ליתיה אלא בדבר המסויים אבל בדבר שאינו מסויים נתקיים המקח וכדאמרינן סברת וקבילת והאי דלא אמרינן דמהדר ליה זוזא בלחוד משום דאם כן הוי מתהני ברביתא והוא צריך לעשות השבה מעלייתא לפיכך מהדר או זוזא אבל המקח קיים הוא וכו'. הרמב"ן ז"ל. ועיין בנמוקי יוסף ופסקי הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א דלא לימרו קא מיכסי גלימא דרביתא. הקשו בתוספות למה לי האי טעמא תיפוק לי מטעמא דאמר רבא גופיה לעיל דברבית אתא לידיה. ותירצו דהכא מיירי שלא היתה שוה הגלימא אלא כפי מה שנתן לו. עד כאן. ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: ויהיב ליה גלימא לא גרסינן דשויא טפי דכבר אשמועינן רישא היכא דשויא טפי. עד כאן. עוד כתב הריטב"א וזה לשונו: ורבינו פירשו בשם הרמב"ן דהא דאמרינן לעיל חמשא מפקינן מיניה משום דברבית אתא לידיה לאו הנהו חמשא ממש אלא דמי וכפי דמיהם של עכשו בין שהוזלו בין שהוקרו אבל אינהו גופייהו לא מהדר דהא קננהו במשיכה דהא תלמוד ממון של רבית ממון גמור הוא וקני ליה מאי דשקיל ליה שהרי אין יורשיו חייבין להחזיר אלא דרחמנא רמא עליה לשלם הילכך קנייה אלא דהוא חוב עליו לשלמו ואלו קדש בו את האשה מקודשת ואם אסר נכסיו סתם אף זה בכלל. ומצינו בתשובה לרבינו האיי שהמוכר לחברו פירות ביותר מדמיהן משום אגר נטר לי וקנה אותם באחד מדרכי ההקנאות ובא אחד מהם לחזור בו אין המקח מתבטל וכו'. עד כאן. מתניתין: מרבין על השכר דאמר ליה אם מעכשו אתה נותן שכרה הרי היא שכורה לך בעשרה דינרים לשנה ואם אתה פורע שכר של כל חדש בחדש הרי היא בדינר לחדש וכן הוא שכרו הרגיל ליטול והוי כמוכר חובו בפחות דשרי ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. ודוקא בשהחזיק במה ששכר על מנת ליתן שנים עשר דינר דינר לחדש שכבר נתחייב בהן ואחר כך מחל לו שני דינרים בענין זה. מיהו אף על גב דלא החזיק כיון דאוגריה ניהליה לההוא ביתא בשנים עשר ואקנייה ניהליה בחליפין אי בעי בתר הכי מצי אמר ליה אם תפרעני עכשו לא תתן לי אלא עשרה שהרי גם זה חובו הוא שמוכר בפחות ומותר וצריך עיון. הרמ"ך.

גמרא אמר רב נחמן טרשא שרי. פירש רש"י למכור סחורה ביותר מדמיה בהמתנת מעות ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשו בכך ואם לזמן פלוני בכך עד כאן. ולשון טרשא היה אומר מרי שפירושו רבית חרש וכו' ויש מקשים מדרב נחמן אדרב נחמן דהכא קאמר דכיון דלא קץ ליה לומר אם מעכשו בכך ואם לזמן פלוני בכך שרי ואלו לעיל אמר רב נחמן גופיה האי מאן דיהיב זוזי לקיראי ואזלי ארבעה ויהיב להו חמשה וליתנהו גביה דאסור ואף על גב דלא קץ ליה לוקח לומר אם עכשו ארבעה ואם לקמן חמשה. תירצו בתוספות דהתם כיון דאזלי להדיא ארבעה הא מנכרא מילתא וכו' ככתוב בתוספות לעיל ונכון הוא. עוד אומר רבינו דהתם כיון דמוכר שקיל זוזי ולא יהיב ליה מידי ללוקח השתא וליתנהו לקריה ברשותיה נמי אלא שפוסק לתת לו לא מיחזי מכירה ברורה וכי יהיב ליה טפי ממאן דמזדבן בשוקא מיחזי כאגר נטר לי אבל הכא שהמוכר הזה נותן סחורתו ללוקח ואינו פוסק שום דבר אם יפרע לא מיחזי כאגר נטר לי אלא שמוכר סחורתו לזמן והרבה מוכרים אפילו בשווייהם ונותנים זמן. וגם זה נכון. ויש מקשים עוד מאי שנא מהא דתניא המוליך חבילה ממקום הזול למקום היוקר מצאו חברו ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שמעלים במקום פלוני באחריות לוקח אסור עד כאן. והא התם דלא קץ ליה ואפילו הכי אסור כשהוא באחריות לוקח כי הכא. ותירצו דהתם כיון שהסחורה בכאן והוא אומר הריני מעלה לך כדרך שמעלין במקום פלוני הרי הוא כאלו פירש אם מעכשו בכך ואם לזמן פלוני בכך. ורבינו האי פוסק כרב נחמן דהא לקמן וכו'. ולא נהירא דהא טרשא דרב פפא עדיפא מדרב נחמן וכדבעינן לפרושי בסייעתא דשמיא. ואומר מורי דאפילו למאן דפסק כרב נחמן לא התיר רב נחמן אלא במי שמוכר לחנוני או לתגרים למכור ולהרויח בדבר והם מוכרים מעט מעט ומרויחים על הרוב וכעין ההוא דרב פפא דלקמן אבל אלו שנוהגין ליקח טרשות ביוקר למכרם לאלתר בפחות דכולי עלמא אסור. אמר רב פפא טרשי דידי ודאי שרי מאי טעמא שכראי לא פסיד. פירוש דסבר רב פפא דכיון שהשכר שלו היה שוה לאותו זמן שהוא קובע לפרעון כפי הדמים שמכרם עכשו והוא היה דעתו להניח עד אותו זמן והשכר היה טוב שלא יפסד ולא יתקלקל והלקוחות שהוא מוכר להן משתכרין בו ועל הרוב פורעין אותו מדמי השכר עצמו שמוכרין שאין כאן אגר נטר לי אדרבה עביד מילתא דרווח לתגרים אלו ועדיפא מדרב נחמן דאלו דרב נחמן הויא בשאר סחורות שאין דרך להניחם עד הזמן שקבע לפרעון ואולי המוכר הזה היה צריך למכרו קודם לכן בזול מה שאין כן בדרב פפא ואפילו הכי אמרו ליה דמאי חזית דאזלת בתר דעתיה ליזיל בתר לוקח דאלו הוו ליה זוזי הוה משכח אחרינא דמזבני ליה שכרא כי האי בזול ולפי זה הא דרב פפא עדיפא מדרב נחמן וכן נראה לפי הפשט. אבל יש דוחין דדילמא דרב נחמן עדיפא דאלו שכרא דרב פפא בשום מקום לא היה שוה עכשו בדמים שהוא מוכרה מה שאין כן בשאר סחורות כי אף על פי שהן בזול בכאן הרי הן יוקר בכמה מקומות ואפשר להוליכם לשם ולא יתקלקלו והראשון יותר נכון והיא דעת רבינו ורבו ז"ל. הריטב"א ז"ל. וזה לשון הרמב"ן ז"ל: אמר רב נחמן טרשא שרי. פירש רש"י ז"ל למכור סחורה בהמתנת מעות ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשו הרי הוא בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני והיינו התם קיץ ליה הכא לא קיץ ליה. ורבינו חננאל ז"ל פירש נותן לו הפירות במרחשון ומתנה לפרעו בדמים באייר כשער של אייר שהוא ביוקר ופירש לא קיץ ליה אלא אמר ליה תן לי כמו ששוין פירותי בעת שתפרעני דמיהן ולא קץ כמה אלא בין יוקר ובין זול גם כן כתב ר"י אלברגלוני ז"ל. וטרשא דרב פפא כולם ז"ל מפרשים דהכי הוא שנותן לו כשער של אייר בין יוקר בין זול ואמרינן עלה זיל בתר דעתא דידהו. ומדאקשינן עליה ממתניתין דקתני אם מעכשו אתה נותן לי וכו' משמע כפשטה לדברי הגאונים דהא דרב נחמן נמי בדאמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי כשער של עכשיו ומשמע דאי אמר לו סתם באייר תתן לי כשער של אייר מותר משום דאמר ליה חטי הוא דקדחו באכלבאי והכא זבוני הוא ושרי וטרשא דרב פפא נמי הכי הוה שהיה אומר להם אם מעכשיו כשער של עכשיו ואם לאייר כשער של אייר שהוא שער היוקר והיינו דקאמר אנא הוא דקא עבידנא מילתא גבי לוקח כלומר כשאני נותן כשער של עכשיו מעכשיו. ולית הילכתא כרב פפא ולא כרב נחמן כדעת רבינו הגדול. ורש"י ז"ל מפרש בדרב פפא שהיה אומר סתם לניסן כשער של ניסן שהוא ביוקר לשכר ואף על פי כן אסור. וזו קשה לדברי רש"י ז"ל שפירש דרב נחמן בשקצץ לגורן בכך וכך שזה אף על פי שלא אמר לו אם מעכשיו בפחות אסור כדתניא במוליך חבילה ממקום למקום לקמן. ועחי דהא ודאי אגר נטר לי הוא ואסור אף על פי שלא פירש כדאשכחן בפוסק על הפירות ואף על גב דמתניתין קתני אם מעכשיו קרקע שאני שאם לא אמר לו מעכשיו מותר דלא מחזי כאגר נטר לי שאין לו שער ואין דמיו קצובין. ואחרים אמרו דאיידי דתנא רישא אם מעכשיו תנא סיפא אם מעכשיו. ומצאתי שנוי בתוספתא אמר לו הלויני כור אחד של חטים ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו מותר ועכשיו זו קשה לדברי ר"ש ולמי שפוסק שאין הלכה כרב נחמן במוכר סתם לאייר כשער של אייר. ושמא כשאינו קוצץ לו זמן שהוא שעת היוקר ברוב השנים אלא אומר סתם כשער שאתה מוכר בו מותר שאין זה רבית שמא ימכור עכשיו קודם היוקר ודרך מקח הוא. ושוב מצאתי בירושלמי רבי חייא רוכא הוה ליה כיתאן אתון חמרייא למיזבן מיניה אמר לון לית בדעתי מזבנתיה כדון אלא בפיריא אמרו ליה זבניה לן כמה דאת עתיד למזבנתיה בפוריא אתא ושאיל לרב ואסר ליה נפק וקבעא מתניתא ותני כן היה חייב לו מעות ובא ליטול ממנו פירות לגורן אמר לו עשה עלי כשער הנמכר בשוק ואני נותן לך מכאן ועד שנים עשר חדש הרי זו רבית שלא באיסרו בא. אמר רב מודה רבי חייא רוכא חביבי דאלו יהבין אגרא וקנה מן כבר שרי אגרא מן כבר וקנה מן בתר כן שרי קנה מן כבר ואגרא מן בתר כן אסור עד כאן בירושלמי. ולא ידעתי היאך הביאו ראיה מן הברייתא דקתני היה חייב לו מעות וכו' לטרשא דכיתנא דאסר ליה רב לרבי חייא ומה ענין לה עד שמצאתי בתוספתא דתנאי התם היה חייב לו מעות ובא ליטול ממנו פירות וכו' וקתני סיפא אמר לו הלויני כור אחד של חטים ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו מותר ועכשיו למדתי שהוא טעות הסופרים ואסור גרסינן בתוספתא ומזו הביאו ראיה בירושלמי שרבי חייא קבעה לאיסור טרשא זו במתניתא דידיה ופירש מה שאמר רב מודה רבי חייא חביבי דאלו יהבין אגרא וקנה מן כבר שלקח ממנו פירות שהם כבר ברשות מוכר ואוזיל גביה שרי וכן אם הוזיל אצלו והקדים לו מעות ואינו מושך הפירות לקנותן עד לאחר זמן נמי מותר ליקח ממנו פירות כשער שיצא דהיינו פוסק כשער הגבוה אבל מושך פירות מיד וממתין המעות והוא נותן לו הריוח בסוף כגון טרשא דכיתנא אסור זהו פירוש מסוגיא הזו הירושלמית ואף על פי שיש סמך בזה לדברינו כיון שלא הקשו בגמרא מן הברייתא הזו לרב נחמן דשרי טרשא ליכא למסמך עלה ולא מותבינן אנן מברייתא דלא מותבי מינה בגמרא כלל. והוי יודע שלדברי רש"י לא התיר רב נחמן לומר לזמן פלוני בכך וכך אלא בששער אותו זמן הוא ביוקר והתנאי שהוא מתנה עמו הוא השער של אותו זמן ברוב השנים ולפיכך לא מחזי כאגר נטר לי. וכתבתי זה מפני ששמעתי אומרים שהלכה כרב נחמן כפי הפירוש שפירש רש"י ודרב פפא בדקץ ליה ואמר אם מעכשיו ואין הלכה כמותו ועל כן נהגו ליתן פירות בכפלי וכפלי כפלים מכדי דמיהם לזמן ואומרים דכיון דלא פסק אם מעכשיו שרי ודבר זה איסור גמור לדברי כולם כיון שלא פסק עמו בכעין השער שיצא ומדרב פפא תלמוד דקאמר שכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא אלמא כעין אותו השער הוא מתנה ומתניתין דקתני ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור מפני שאמר אם מעכשיו ואם לא אמר אם מעכשיו מותר משום דבגורן יקרא ושויא שנים עשר מנה ברוב השנים כדאמרינן בבבא קמא דבניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זילי. ולשון טרשא מצינו לו חבר בילמדנו בסוף אם בחקותי אמר רבי לוי מהולתך טרשא אקיש עלה ופירש רב נתן בעל הערוך הנפה נתחרשה ואין הקמח יורד אקיש עלה והוא מלשון ישמעאל שקורין לחרש אטרוש וכאן נמי פירוש טרשא רבית חרש שאינו נשמע מפני שלא פסק ואמר לגרן בכך וכך אלא אמר באותו השער ואומר שמא לא ייקר השער והוא רבית שלעולם מתייקר ואינו נשמע בפירוש אם הוא רבית. עד כאן. והראב"ד פירש טרשא לשון גובה כמו הסלעים הגבוהים שנקראים טרשים כלומר מותר למכור חפץ לזמן פלוני יותר ממה ששוה עכשיו הואיל ולאותו זמן ישוה כך. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א אמר רב נחמן טרשא שרי. פירש רש"י למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני. מלשון הרב שאפילו קצץ לו דמים ואמר לו לגורן במנה והוא שלא קצץ דמים לו אם מעכשיו בכך וכך והיינו דכי אקשי ליה ממתניתין דאם לגורן בשנים עשר מנה אסור פריק התם קץ ליה הכא לא קץ ליה כלומר במתניתין קץ בין בתחלה בין בסוף דהא אם מעכשיו באלף זוז קאמר אבל היכא דלא קץ בתחלה אלא בסוף שרי. ודרב פפא דאמר טרשא דידי שריא פירשה הוא ז"ל במוכר לו בזמן הזול בתשרי בשער של ניסן וממתין לו עד ניסן. ונראה פירוש לפירושו דבתשרי יוצא השער בזול ובניסן מתייקר בכל שנה ושנה והוה ליה כקץ בין בתחלה בין בסוף דכל שיצא השער הרי הוא כקץ בתחלה ואפילו הכי הוה שרי רב פפא משום דשכריה לא פסיד וכו' ומתניתין נמי סבר דלא קשיא ליה ואף על גב דקרקע נמי לא פסיד משום דהתם קץ בפירוש אם מעכשיו כך וכך אבל הוא לא קץ למימר ליה אם מעכשיו בכך דזוזי לא צריך ומשום הכי אקשינן עליה מאי חזית דאזיל מר גבי דידיה זיל בתר לוקח וכל שיצא השער הרי הוא כקציצה דהא אי הוו ליה זוזי ודאי שקיל כשער של עכשיו דהא איכא שכרא בהיני ולפיכך אמרינן לקמן דלית הילכתא כטרשי פפונאי וכו' ודרב נחמן טפי שריא מדידיה וכו'. עד כאן.

וזה לשון הריצב"ש אמר רב נחמן טרשא שרי. פירש רש"י טרשא למכור סחורה לפרוע המעות לזמן ידוע ליותר משוויה ופירש התם קץ ליה וכו' דבמתניתין אמר אם מעכשיו בפחות אם כן הרי מפרש לו שמוכר לו ביותר בעד המתנת המעות אבל בדרב נחמן לא פירש אם מעכשיו אלא סתם מכר לו. וצריך לומר לפירושו דאם יצא השער אפילו בסתם אסור דהרי הוא כאלו אמר אם מעכשיו דאי לא קשה לרב נחמן מההיא ברייתא דהמוליך חבילה ממקום למקום וכו' (שבדף ע"ב ב' בסופו) אלא דההיא בדיצא השער ודרב נחמן דלא יצא השער. וכן ההוא עובדא דבירושלמי רבי חייא רוכא הוה ליה כיתאן וכו' עד קומי רבי ואסר ליה גם זה כיצא השער לרב נחמן ומשום הכי אסר ליה אפילו בסתם. וצריך לומר דלפירוש רש"י ליכא לאיפלוגי בין אמר לו לזמן פלוני תתן לי ממנה כך וכך בין לא קצץ לו סך ידוע אלא שאמר לו בשער שישוה באותו זמן והוא זמן היוקר דאם אמר אם מעכשיו או יצא השער אסור אפילו באמר אם לגרן כשער הגרן דהא הך ברייתא דקתני אם ברשות לוקח אסור לא פירש סך ידוע וכן ההיא דרבי חייא די היה לו שיתנו לו כשער של פורים ואפילו הכי אסר ליה רבי. והא דאמר רב פפא טרשא דידי ודאי שרי מאי טעמא וכו' הבינו המפרשים מפירוש רש"י שהיה מוכר בזמן הזול כשעת היוקר בסתם כלומר שלא היה מפרש סך קצוב ונדחקו בזה. אבל נראה לי מפירוש רש"י שהיה מוכר רב פפא בזמן הזול בשער היוקר רצה לומר בסך קצוב הרגיל להיות באותו זמן והיתה טרשא זו אסורה לרב נחמן לפי שיצא השער עתה והוה ליה כאלו אמר אם מעכשיו ואמר רב פפא דאף על פי שאסורה לשאר בני אדם לדידי ודאי שריא משום דשכראי לא פסיד וזוזי לא צריך ולפי זה אפשר דאף על גב דלא קיימא לן כרב פפא היינו דלא שריא לדידיה טפי מאיניש אחרינא משום טעמא דאמר ליה רב שישא מאי חזית וכו' אבל טרשא דרב נחמן בלא אמר אם מעכשיו ולא יצא השער מותרת לפי המסקנא דודאי טרשא דרב פפא ביצא השער הוא מדאמרינן דאי הוו להו זוזי שקלי כדהשתא משמע דיצא השער וימצאו הרבה ליקח והא דקאמר רב פפא טרשא דידי ודאי שריא הוי דומיא דמאי דאמר רב חמא טרשא דידי ודאי שריא והיא טרשא אסורה לאחרים אבל לדידיה משום דנקטי להו שוקא ושבקינן להו מיכסא לכבודו שריא. כן נראה לי. עד כאן נמצא מליקוטי הריצב"ש.

כתוב בספר המאור וטרשא שריא כרב נחמן והני מילי בדלא קץ כלומר וכו'. וטרשא דרב פפא אסירא בדקץ ליה. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם ואפילו בדלא קץ כדברי הרב דאם איתא דאיכא היתר בלא קיצותא למה ליה לרב פפא למיקץ דאיכא חשש איסור. עד כאן. וכתב הרמ"ך וזה לשונו: אין מרבים על המכר בשכר המתנת מעותיו שימכור לו ביוקר דאמר לו אם מעכשיו אתה פורע הרי היא שלך במאה ואם לשנים עשר חדש הרי היא שלך במאה ועשרים. לרבינו הגדול זק"ל בתשובה מכירת קרקעות בסתם אף על פי שהרויח זמן והוקיר והרבה בדמים סתם אין בה משום אגר נטר אלא אם כן פירש אם מעכשיו בכך וכך ואם לזמן פלוני בכך וכך. עד כאן. נמצא גם במכר אם נתרצה אחר כך להניח לו מקצת הדמים כדי שיפרענו עכשיו הרשות בידו. ורש"י התיר למכור סתם בענין זה אפילו במטלטלין וקאמר דהיינו טרשא דרב נחמן דשריא שהיה מוכר ביוקר סתם וממתין המעות ואין ידוע דאגר נטר לי הוא דהא לא קאמר להו אם מעכשיו בכך וכך פחות ממה שפסק עליהם מכל מקום הא לא משכחת בה רווחא למוכר אלא פחות משתות למקח שהוא מחילה וקמשמע לן דלא עבד בהא משום אל תונו אבל אי נתאנה בשתות קנה ומנכה לו שיעור אונאתו מדמי מקחו ואינו יכול לבטל המקח כיון שמשך הלוקח והוא הדין שאינו יכול לכופו לפרעו עד הזמן שפסק עמו מתחלה כן נראה. וצריך עיון. והר"מ ז"ל כתב שאסור הוא כיון שעכשיו אינו שוה כל כך, עד כאן. ונראין דברי הר"מ ז"ל במידי דקיצי דמיה כגון חטים ושעורים או פלפלים שיש להם שער ידוע תמיד וכן כל כיוצא בהן. ואי זבין ליה סתם בשנים עשר דינרין והתנה עמו להמתינו שנה אחת ואחר כך אמר לו אם אתה פורע לי עכשיו הריני נוטל עשרה הרי זה מותר דאוזולי מוזל גביה בההוא חוב דאית ליה עליה וקיימא לן מוכר אדם חובו בפחות ואף על גב דמיחזי כרביתא. ודוקא היכא דלא מקבל עליה מוכר אחריות אלא אחריות דנפשיה דלא לימחול חוביה ללוה אבל היכא דקביל עליה אחריות דעלמא כגון עוני הלוה דאי ליעני דליהדר לוקח עליה דמוכר כהאי גוונא ודאי אסור, עד כאן. ולעיל תמצא דעת הריטב"א ז"ל ורבותיו בענין קיבול האחריות על מימרת האי מאן דיהיב זוזי אחביתא דחמרא וכו' עיין שם.

וכתב ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו מועתק מלשון ערבי. מי שלקח מחברו סחורה בהמתנה והוסיף עליה בדמיה לסיבת ההמתנה אם היתה הסחורה בעינה קיימת ורצה בעלה לחזור ולקחתה יש לו לחזור וליקח אותה שיכול לומר לו אני מכרתי אותה לך בשעת השער. ודוקא אם אותו תוספת הוא יותר מן השתות שבטל בו המקח אבל אם היה שתות בלבד וכל שכן בציר משתות כמו שאין המקח בטל אם בא לו מטענת אונאה אלא המקח קיים ויחזיר האונאה כן אם בא לו מצד רבית אין המקח בטל אלא יתקיים המקח ויפרע לו דמים עד כדי שוויו ואין הפרש לענין רבית בין שתות לפחות משתות הויא מחילה חייב שלא יחזור עליו בכך אבל לענין המכירה בהמתנה שהיא רבית ולא תועיל בה מחילה הנה נתחייב שאפילו היה התוספת פחות משתות אסור הוא וראוי להחזיר לו עד הסך שהיתה סחורתו נמכרת במדודים. ומה שאמרנו שאם היה התוספת יותר משתות שיש לבטל המקח ויחזיר לקחת סחורתו אין זה אלא אם היתה הסחורה נמצאת בעין אבל אם לא היתה נמצאת בעין אין לו כי אם דמיה ולא יהיה אלא שעבר ומכר נכסי חברו ודאי לא היה מתחייב כי אם כמה ששוים כן הדין כאן אם הוציאה ואינה בידו אינו חייב לשלם לו אלא שווייה וכן מה שאמר לו תן לי מה שקבלת בה אינה טענה לפי שאם קבל בה יותר על שויה השתדלותו וחריצותו היו סבה בזה ואין לנו לחייב אותו שיתן לו מה שבא לו ריוח מצד זריזותו והשתדלותו לפי שאינו משרתו לא יתן לו סחורתו בלי תוספת. עד כאן. עוד כתב הרמ"ך וזה לשונו: מכר לו פירות בתשרי על מנת שיפרענו באייר כשער של אייר הן זול הן יוקר. כתב רבינו שרירא ורבינו חננאל ורבינו נסים ז"ל דהיינו טרשא דרב נחמן דשריא והתם גבי שכרא דטרשא דרב פפא היינו טעמא משום דודאי הוא מתיקר בתמוז ואי הוי אינהו מעכבי ליה בידייהו עד תמוז בהא לא הוה מטי להו לא רווחא ולא פסידא אלא אינהו הוי מזבני ההוא שכרא בניסן בזול ומתעסקי בדמי הילכך אפשר דמטי להו פסידא טובא אף על גב דלא קא רווח איהו בההוא טרשא מידי דהא לא הוה צריך ליה זוזי ושיכריה לא פסיד אבל הכא דינא היא דלישתרי כיון דאפשר דמוזיל עד אייר ואיכא רווחא ללוקח ועוד דהא אי בעי מעכב להו ברשותיה עד אייר והוי נמי יוקרא וזולא לדידיה הילכך ליכא איסורא כלל וכן נמי אי אמר ליה לחנוני תהא חביתא ברשותך עד אייר ויהיבנא לך דמי כשער שיצא באייר. עד כאן.

טרשא דרב חמא פיוש רש"י שהיה מוכר במקום הזול כמקום היוקר ואחריות הליכה עליו ושם מוכרים לצורך רב חמא כיוקר דהתם וקונים לעצמם סחורה שם באותן מעות והריוח לעצמן ואחריות החזרה עליהם. והרז"ה הקשה עליו שאם כן למה לן טעמא דנקטי להו שוקא וכו' בלאו הכי נמי שריא דהא תניא לקמן המוליך חבילה ממקום למקום וכו'. על כן פירשה הוא שאף בהליכה היתה הסחורה ברשות הלוקחים ואפילו הכי מותר משום דנקטי להו שוקא ונכון הוא. אבל אפשר להעמיד דברי רש"י דההיא דלקמן כשהיא לגמרי ברשות מוכר ולומר שהוא מעלה להם שכר מן עמלם בהליכה והא דרב חמא בשאינו מעלה להם שכר עמלם והיינו דאיצטריך להאי טעמא דנקטי להו שוקא וכו'. הרשב"א. וזה לשון הראב"ד: הא דרב חמא נראה שהלה מוכר להם במקום הזול כמקום היוקר לזמן שישובו משם ומוליכין אותו שם והיו מרויחים במה שקונים שם באותן מעות ואף על פי שהיין באחריותן מותר מפני שהן נעשין שלוחיו ובכל מה שקונים שם אומרים שלוחיו אנחנו למכור ולקנות ונקטי להו שוקא במכירתם ולא שקלי מנייהו מכסא בקנייתם. עד כאן.

בתוספות בד"ה ניחא ליה כו' וא"ת בלאו האי טעמא נמי פטור דהתנן גזל עבדים כו' אבל שכר פעולת' לא משלם כו' עכ"ל. פירוש התם ודאי לאו מטעמא דלא ניסתרי עבדי' פטר ליה שהרי אינו עושה מלאכת הבעלים כלל ונמצא שהבעלים מפסידים בזה ואפ"ה פטר ליה והיינו ע"כ משום דאינו אלא גרמ' בעלמא והיזק שאינו ניכר דאינו אלא כמבטל כיסו של חבירו וא"כ מקשו שפיר אמאי נקיט רב טעמא דניחא ליה דבלא"ה נמי פטור. וע"ז מתרצים התוס' דהא דפטר התם במתניתין משכר פעולה לאו משום גרמא הוא דודאי לא דמי למבטל כיסו של חבירו דהתם אין המזיק נהנה משא"כ הכא דנהנה במה שמשתמש בו אלא עיקר הטעם דפטור התם היינו משום דנחית לה בתורת גזלנות' וקנאה לענין זה שאינו משלם אלא כשעת הגזילה ומש"ה פטור אפילו היכא שמפסיד את הבעלים שמבטלו ממלאכת הבעלים משא"כ הכא במילתא דרב בתוקף איירי שלא ירד בתורת גזלנותא ומש"ה חייב בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה נמי לא מיפטר אלא מטעמ' דניחא לי' דלא נסתרי' עבדי' והוצרכתי להאריך בזה כדי ליישב מה שהקשו בס' תורת חיים ובס' לחם אבירי' על דברי התוס' דקשיא להו מאי מקשו עליה דרב ממתניתין דגזל עבדי' דהא בפ' הגוזל שם אמרינן בהדיא דרב לא ס"ל כתנא דגזל עבדי' משלם כשעת הגזילה אלא כתנא דפליג דאומר לו הרי שלך לפניך משום דעבדי' כמקרקעי דמי דאינן נגזלי' ומש"ה אי לאו טעמא דלא ניחא ליה הי' חייב לשלם נמי שכר פעולה כדאמרינן שם בגמרא להדיא זהו תורף קושייתם ע"ש באריכות. ולפמ"ש לא קשה מידי דודאי למאי דלא סליק אדעתייהו דתוספות לחלק בין נחית לה בתורת גזלנות' וא"כ ע"כ הוו סברי דהא דאינו משלם אלא כשעת הגזילה ולא שכר פעולה היינו משום דאינו אלא גרמ' והיזק שאינו ניכר וא"כ אף למ"ד עבדי כמקרקעי דמי כ"ש שיש לפטור מהאי טעמא דהא עיקרא דמילתא דר' מאיר דא"ל הרי שלך לפניך היינו לקולת הנגזל שאפילו כשעת הגזילה א"צ לשלם אלא מחזירו בעין כמו שהוא משום דהיזק שאינו ניכר הוא וכ"ש שאין לו לשלם שכר פעולה והא דמקשה בגמ' שם בפשיטות ואי ס"ד עבדי כמקרקעי דמי אמאי פטור משכר פעולה ברשותא דמריה קאי התם נמי אההיא מסקנא סמיך דטעמא דמילתא משום דנחית לה בתורת גזלנות' וכדמסקו נמי התוספות הכא וא"כ ממילא למאן דס"ל עבדי כמקרקעי דמי דלא שייך תורת גזלנות' דאינו קונה אותן כלל דאינן נגזלות מקשה שפיר אמאי פטור ומשני דאיירי שלא בשעת מלאכה ופטור מטעמא אחרינא דניחא ליה דלא נסתור עבדי' כנ"ל ברור וק"ל:

בפרש"י בד"ה טרשא דידי שרי כו' ומוכר לו בזמן הזול בתשרי כשער של ניסן כו' עכ"ל. נראה מלשונו שרב פפא לא קצב דמים ידועים אלא שמכר לו סתם כפי שיהי' השער בניסן הן בזול הן ביוקר ואפ"ה מסקינן דאסור משום שדרך השער של שכר להתיקר תמיד בניסן והא דלא פירש בטרשא דרב פפא כמו שפירש בדרב נחמן שמכר לו בדמים ידועים ביותר משווייו היינו משום דלישנא הכי משמע דקאמר שכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא וזה משמע להדיא כפרש"י ומה שלא פירש ג"כ בטרשא דרב נחמן כה"ג שלא מכר בדמים ידועים יותר משווייו אלא כפי שיהיה השער לזמן הפרעון י"ל דמשמע לרש"י דאי הוי מיפרשא הכי מימרא דר"נ לא הוי מקשה הש"ס מידי ממתניתין דאסר בו אם לגורן בשנים עשר מנה דשמא שאני התם שמכר בדמים ידועים יותר משווייו משא"כ בטרשא ליכא יתר משוויו בשעת הפרעון אע"כ דטרשא דר"נ איירי נמי בדמים ידועים כן נ"ל שיטת רש"י אבל באמת יש מהגאונים שפירשו טרשא דר"נ כמו שפירשו ז"ל בטרשא דרב פפא ואפ"ה מקשה הש"ס שפיר מואם לגורן משום דבשעת הגורן מתייקר תמיד וא"כ חזינן דאע"ג דבשעת הפרעון אינו מרוויח המוכר כלום שכן השער אפ"ה אסור ועיין בספר המלחמות להרמב"ן באריכות:

גמ' חמשה מפקינן מינה עיין לעיל דף סא ע"ב תוספות ד"ה רבא וצ"ע:

מתני' מרבין על השכר עיין ב"ב דף פו ע"ב תוס' ד"ה דינר:

גמ' טרשא שרי עיין לעיל דף סג ע"ב תוספות ד"ה ואמר: