מסכת בבא מציעא דף ס׳ עמוד ב׳

משום דמרווח תרעא ואוצרי פירות יראו שהוזלו וימכרו בזול:

מתיר בדבר הנראה הלא יכול הלוקח לראות ולהבין מה דמי הפסולת הנברר מאלו שישנו באחרים וטוב לו להעלות בדמיהן של אלו יתר על כן מפני הטורח:

משרבטין לשון שרביט כדמפרש לקמיה שזוקף שער הבהמה כשרביט שתראה שמינה:

ואין נופחין בקרביים בני מעיים הנמכרים בבית הטבח שיראו רחבים וגדולים:

ואין שורין בשר במים שמלבין והכחוש נראה שמן:

מיא דחיזרא משקין אותה מי סובין והם נופחין מעיה ושערה נזקף:

מזקפתא קירצוף אשטלי"ר בלעז:

למימרא תומי לסרבלא פרנזי"ש לייפותו עושין לו תלאי מחוטי משי סביב:

מתני' איזהו נשך מאה בדנקא פרש"י - ק' פרוטות במעה שהוא שתות דינר וקשה היאך הוזלו הפרוטו' כל כך דבשער בינוני אין כי אם שנים ושלשים במעה ומעה שני פונדיון פונדיון ב' איסרים איסר ח' פרוטות היינו ל"ב פרוטות ונראה כפירוש ריב"ן דפירש ק' מעות בשתות מנה שהוא ארבע סלעים וארבע מעות א"נ ק' איסרים בשתות דינר זהב שהוא ארבע דינרי כסף ומעה:

למה חלקם הכתוב לעבור עליו בשני לאוין וא"ת ולמה שינה בלשון לכתוב כספך לא תתן בנשך ובנשך לא תתן אכלך ויש לומר כיון שהוצרך שני לאוין אורחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר:

נשך באוכל מנין ואם תאמר תחילה הוה ליה למדרש ריבית בכסף דמפיק ליה מנשך כסף הכתוב ברישא ויש לומר משום דנשך אוכל כתיב בהדיא וריבית כסף לא נפיק אלא באם אינו ענין:

א"ל זבנן פירש הראב"ד ז"ל, דישראל היה ושכירות לזמן היה, וקראו מכר לפי שאפילו המוכר עצמו לשש נקרא מכר. ואינו מחוור בעיני, דאם כן מאי קאמר ליה רבא ויהיו עניים בני ביתך, אין לך עני גדול מזה שהוצרך למכור עצמו. ורש"י ז"ל פירש דכנעני היה, גם זה אינו מחוור בעיני, דכנעני זה אם לא נשתחרר, היאך יכול למכור את עצמו, דאדון הוא, ואם נשתחרר הרי זה כישראל גמור. ושמא בעבד כנעני שהפקירו רבו דעדיין צריך גט שחרור (גיטין לח, ב). ומסתברא דערל ממש היה, ומכירה ממש הוה.

איזהו נשך ואיזהו תרבית בגמ' מפרש, דנשך ותרבית לחדא מילתא, ולא חלקו הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין.

כיצד לקח הימנו חטים מדינר זהב לכור וכן השער ירושלמי (דפרקין ה"א) אמר ר' בא בר (זמונא) [כהנא] והוא השער היפה לעולם, פחות מכאן ווי לזבונא, יתר מכאן ווי למזבנא.

גמ' והא קראי כתיבי נשך כסף ורבית אוכל. פירש רש"י ז"ל, ומדחלקו הכתוב לב' לאוין ב' נינהו. ונראה פירוש לפירושו, דלאו למימרא דלא יהא עובר משום לאו דתרבית בהלואת כסף, ומשום דגבי כסף לא כתב קרא רבית אלא נשך, דהא תניא לקמן דחייב משום נשך ומשום רבית בין בכסף בין באוכל, אלא בנשך משמע ליה שנושך ומחסר ממון הלוה, ותרבית משמע ליה שמתרבה באותה הלואה ממון המלוה, והיינו דחלקו הכתוב בב' קראי, ועד שיהא באותה הלואה נשיכת ממון אצל הלוה ורבוי ממון אצל המלוה לא יהא עובר, ואלו במתניתין דפרטן והדר ערבן לשניהם באיזהו נשך כדקתני, איזהו נשך ואיזהו תרבית והדר תני איזהו נשך והדר תני רבית בלוקח, דהיינו רבית דרבנן ולא תני רבית דאורייתא, שמע מינה דכל שהוא נושך את חברו אע"פ שאין ממונו מתרבה בכך חייב, וכן כל שהוא מרבה ממונו בהלואה זו, אע"פ שאינו נושך ומחסר ממון חברו חייב, והיינו דמקשה ואזיל, נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך היכי משכחת לה, כלומר, אי אפשר לעולם זה בלא זה כדמפרש ואזיל אי בתר בסוף אזלינן אי בתר מעיקרא אזלינן, וסוגיין פשוטה. אבל [הרב אב"ד ו–ש"מ] הראב"ד ז"ל (הובא בשמ"ק) נראה דמפרש, דהא דקא פריך והא קראי כתיבי נשך כסף ורבית אוכל, דוקא קא פריך, שלא יהא עובר עד שיהא בו נשיכה כסף ורבית באוכל, והא דאמרינן מעקרא קמו להו מאה בדנקא פירשו מאה פרוטות בשתות הכור, ואינו נכון, שאין משערים הפרוטות בפירות, שהנחשת טבעא, ופירא הוא דזל ויקיר ולא הפרוטות, ואין הסוגיא הולמת הפירוש כלל.

דנקא פירש רש"י ז"ל, שתות הדינר דהיינו מעה. ואינו מחוור, שהרי אין מעה שוה כי אם ל"ב פרוטות לפי חשבון קצ"ב פרוטות שיש בדינר, ואע"פ שאין זה מקום דקדוק בחשבון הפרוטות והכסף, מכל מקום אין שיטת התלמוד לרחק כל כך בחשבון, שהמעה שאינה שוה כ"א ל"ב פרוטות ואיהו נסיב לה מאה ועשרים. והנכון מה שפירשו בתוספות, דדנקא דהכא היינו שתות הסלע דהיינו ד' מעין שהן קכ"ח פרוטות, ולא דק כאן בחשבון בין ק"כ לקכ"ח.

אין לי אלא נשך בכסף נשך באוכל מנלן, ת"ל נשך אכל פירש רש"י ז"ל, אע"ג דהאי קרא בלוה כתיב ואנן אמלוה מהדרינן דקרא ואת כספך לא תתן לו בנשך במלוה הוא דכתיב, מכל מקום כיון דאשכחן שם נשך בלשון אוכל גמרינן מיניה. ואיכא למידק, דאכתי לא קמה ליה דגמרינן מלוה (מלוה) [למלוה], וי"ל דאמסקנא סמיך.

איזהו נשך וכו' כבר ביארנו בפתיחת הספר על החלק הרביעי שבספר שבא בביאור עניני הרבית על איזה צד נאסר והדברים שהותרו מכלל איסור זה ושיסוד זה הפרק וכללו אמנם הוא בא בביאור ענין זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשנים עשר חלקים הראשון לבאר מה שהוא רבית גמורה ומן התורה כגון רבית קצוצה הבאה דרך הלואה ומה שהוא רבית דרבנן כגון רבית הבא דרך סחורה השני שאין רבית בעיקר הלואה אלא שאחר כן משתמש בשלו בחנם מצד הלואתו על איזה צד נאסר השלישי בענין רבית הבאה דרך מקח קרקע או שכירות ומתרבים המעות מצד ההמתנה על איזה צד אסור ועל איזה צד מותר הרביעי בענין רבית הבא דרך משכונה על איזה צד אסור ועל איזה צד מותר החמישי בענין ריוח הבא דרך התעסקות כגון שמוסר לחברו מעות או שאר דברים להתעסק ולהרויח בהם ולהיות לבעלים חלק באותו ריוח והלה מקבל עליו כן על איזה צד אסור ועל איזה צד מותר הששי בביאור מי שהותר להלותו או ללות ממנו ברבית השביעי בענין פסיקת מעות על הפירות והוצאת מעות עליהם על איזה צד מותר ועל איזה צד אסור השמיני שאף בני אדם הנכללים באיסור הלואה להם ברבית יש מהם שהותר בהם מה שנאסר באחרים בקצת דברים כגון סאה בסאה לאריסיו ועל הדרך שיתבאר וכן ביאור ענין איסור סאה בסאה התשיעי ברבית הבאה דרך גופו כגון עשה עמי מלאכה זה היום ואני אעשה עמך מלאכה פלונית למחר על איזה צד אסור ועל איזה צד מותר העשירי ברבית מוקדמת ר"ל שנתן עיניו ללות ממנו ושיגר לו מתנה או מאוחרת והוא שאחר ההלואה והפרעון שיגר לו דורון ופירש לו לשם הלואתו האחד עשר ברבית דברים כגון שכבדו על זה יותר ממה שלא היה רגיל על הדרכים שיתבאר מה שהותר ממנו ומה שנאסר השנים עשר להודיע שלא סוף דבר שהמלוה והלוה עוברין בלאו אלא אף כל המסייעין בדבר כגון ערב ועדים וסופר וסרסור וכל המסייעים בדבר ולבאר הלאוין המיוחדים לכל אחד מאלו:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמשפט סוגית התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה אמנם תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר איזהו נשך ואיזהו תרבית איזהו נשך המלוה סלע בחמשה דינרין וסאתים חטים בשלש מפני שהוא נושך ואיזהו תרבית המרבה בפירות כיצד לקח ממנו חטים מדינר זהב לכור וכן השער עמדו חטים בשלשים דינרין אמר לו תן לי חטיי שאני מוכרן ולוקח אני בהם יין אמר לו הרי חטיך עלו בשלשים דינרין והרי לך אצלי בהם יין ויין אין לו אמר הר"ם מה שקורא נשך היא רבית דאוריתא ומה שקרא תרבית הוא רבית דרבנן ומה שהתנה ויין אין לו שמורה שאם לא תהיה אצלו אותה סחורה אין מותר לו שיעלנה בחוב עליו אבל הוא זה כשיהיה לו עליו חוב ואמ' לו תן לי מעותי שיש לי אצלך שאני רוצה ליקח בה חטים והשיב לו וכי חטים יש לי צא ועשה אלי כשער אם היו אצלו חטים הוא מותר ואם לאו הוא אסור ואמרו ליקח ממנו חטים רוצה לומר ליקח בהלואתו כלומר שהעלה על הלוה חטים במה שהיה אצלו אבל כשיתן איש לחברו מעות ליקח ממנו בהם כך וכך מדה מהחטים והשער ידוע לא פחות ולא יתר מותר ואע"פ שאין לו חטים וחייב ליתנו לו כל זמן שיתבענו ממנו ואפילו שלקחו ביותר או יקבל מי שפרע ויחזור בו וכך פירש וביאר הירושלמי:

אמר המאירי איזהו נשך ואיזהו תרבית וכו' פירוש צריך שתדע שלשון נשך נופל מצד הלוה שהוא נישוך ונחסר ולשון תרבית בא מצד המלוה שהוא מרויח וממונו מתרבה אם כן כל רבית שבעולם הן של כסף הן של אוכל נקרא נשך ונקרא תרבית והרי מקרא מניח שם נשך על שניהם שנא' נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך וכן אמר בלא הזכרת כסף ואכל אל תקח מאתו נשך ותרבית ואע"פ שבפסוק אחד ייחד תרבית לאכל לבד והוא שאמר ואת כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך כבר למדנו שאין ייחוד הנשך לכסף כלום הואיל ומצינו במקום אחר נשך כסף נשך אוכל ואמר שהנשך נאמר על שניהם אף התרבית כן מ"מ דרך גזרה שוה הוקשו בגמ' זה לזה והוטלו שניהם על שניהם ר"ל נשך ותרבית בין על כסף בין על אכל וכן זה התנא פירש בנשך כסף ואכל כמו שאמר סלע בחמשה דינרין וסאתים בשלש ונמצא למה שכתבנו שכל ששאל אח"כ איזהו תרבית לא שאל על תרבית האמור בתורה שתרבית האמור בתורה נכלל הוא בענין נשך שאף מה שייחדו בו תורה והוא רבית אכל כבר פירשו בסאתים בשלש אלא שהתנא ייחס שם תרבית על רבית הנאסר מדברי סופרים ועל צדדין אלו פירש שהנשך והוא רבית של תורה הוא שהוא מלוה ומתנה בשעת הלואה להחזיר לו רבית קצוצה כך וכך בין בכסף בין באוכל והוא שהלוהו סאה בחמשה דינרין או סאתים חטים בשלש וכל שכיוצא בזה ואפילו לא קצץ אלא שאמר על מנת שתתן לי רבית:

ופירש שהתרבית ר"ל רבית של דבריהם הוא על ידי מכר ושאינו קוצץ רבית למקחו אלא שהוא נעזב למקרה כיצד לקח ממנו חטים בדינר זהב הכור שהוציא לו מעות לכל כור וכור דינר זהב ר"ל כ"ה דינרין ושיתן לו הלה תבואתו לקציר ודבר זה מותר אע"פ שאפשר שיתיקרו בשעת הקציר או שאירע שנתיקרו הואיל ובשעת הוצאת המעות יצא השער על צד מה שהוציא הלה את מעותיו ר"ל שיצא השער דינר זהב לכור וכמו שאמרו למטה אין פוסקין על פירות עד שיצא השער הא יצא השער פוסקין אע"פ שאין פירות ללוה שהרי בידו לקנות בכל מקום שירצה אחר שלקח ממנו על הדרך שביארנו הגיע הקציר שהיא זמן הפרעון והוקרו ועמדו חטים בשלשים דינרין הכור והרי הותר לו ליקח החטים כמו שביארנו וכן הותר לו ליקח ממנו דמים והוא שלשים דינרין אע"פ שלא הלוה אלא עשרים וחמש וכמו שאמרו למטה מה לי הן מה לי דמיהן כמו שיתבאר אלא שהתנו עכשו ביניהם ענין אחר והוא שכשבא זה ואמר לו תן לי חטי שאני רוצה ליקח בהם יין בא זה ואמר לו אין לי חטים ולא מעות ומ"מ כל עצמך אינך תובע אלא להוציאם ביין הרי חטיך עלי בשלשים דינרין וכאלו אתה מלוה לי עכשו שלשים דינרין והרי לך אצלי בהם יין עשר סאין לבציר סאה בשלשה דינרין ויצא שער היין על כך אלא שאין לזה הלוה עכשו יין ואמר על זה שהוא אסור ואע"פ שכל שיצא השער הותר אע"פ שאין לו דוקא במי שמוציא עכשו מעותיו ובידו ליקח בכל מקום שירצה אבל זה שאין איסורו בידו אלא שמעמיד הלואתו על גבי הפירות אסור מדברי סופרים אלא אם כן היה לו לזה יין שיזכהו לו מעכשו בשיעור חובו והוא בשלשים דינרין שאם היה לו יין מזכהו ואע"פ שאינו מושך כשנתיקרו ברשותו נתיקרו ואע"פ שלענין הדין אם רצה לחזור חוזר הואיל ומ"מ יש כאן מי שפרע קנייה גמורה היא לענין רבית:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולמדת ממנה שלשה איסורין אחד יצא השער ואין לו ופסק לו בפחות השני לא יצא השער בשוה אע"פ שקצת עניים התחילו למכור ממה שקצרו בשדות של בעלי בתים ופסק על אותו ערך למי שאין לו שאין השער נקרא שער עד שיושלמו ימי הקציר ויתחילו בעלי בתים למכור והשלישי שאין איסורו של זה בידו אלא שמעמיד הלואתו על הפירות למי שאין לו וכן למדת היתר כשיצא השער אע"פ ואין לו ובלא יצא השער ויש לו ובהעמדת מלוה על הפירות ויש לו וכן אפי' פסק לו בפחות מן השער הואיל ויש לו שכל שיש לו מוכר שמכירה גמורה היא ויש חולקין להתיר העמדת מלוה על גב פירות אע"פ שאין לו כאלו נתן לו עכשו דמים כמו שיתבאר ולא יראה כן ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

אסור הרבית על שעת הלואה הוא וכל שבשעת הלואה רבית אע"פ שבסוף אינו רבית הרי הוא אסור וכל שאינו רבית בשעת הלואה אעפ"י שלסוף נתרבה המלוה לא נאסר כיצד הלוה לו חטים שוים מאה דינרין בק"כ לשנה ובשעת פרעון היתה אותה החטה בעצמה שוה ק"כ הרי זה מ"מ רבית הלוהו חטים שוים מאה במאה דינרין לשנה אע"פ שבשעת פרעון אין שוין אלא שמנים אין זה רבית וכן הלוהו מאה פרוטות בק"כ פרוטות לשנה ובשעת הלואה היו עומדות מאה פרוטות במעה ובשעת פרעון עמדו שמנים במעה אין זה רביה וכן הלוהו מאה דינרין בק"כ ליקח מהם פירות ולקח מהם פירות ורוצה לפרעו בפירות ובשעת הלואה עמד שתות הכור שהוא חמשה סאין במאה ובשעת פירעון עמד שתות הכור במאה ועשרים הרי זה מ"מ רבית אע"פ שסתם הלואה זו לקנין פירות הוא והיה לך לומר שהוא כמי שהלוהו פירות והרי מחזיר לו פירות כשעת הלואה אין זה כלום הלוהו על דרך זה מאה במאה ובשעת הלואה עמד שתות הכור במאה ובשעת פרעון הוזל ועמד חמשת הכור במאה ונמצא פורעו שם בחמש אין זה רבית כלל וכן הלוה לו סאתים בסאתים והיו בשעת פרעון שוים אלו הסאתים כשלש סאין בשעת הלואה אין זה רבית אף מדברי סופרים ולא נאסר סאה בסאה אלא מדבריהם וכשאין לו וכשלא נודע השער כמו שיתבאר:

סאתים בשלש והוזלו ועמדו שלש אלו בערך הסאתים שבשעת הלואה הרי זה רבית מ"מ וכן על כל צד שאתה מפרש בה שמועה זו בכלן כל עניני הלואה הולכים אחר זמן הלואה אע"פ שבסוף נשתנה הענין על הדרכים שביארנו וכן הכתוב מעיד את כספך לא תתן לו בנשך וכן לא תשימון עליו נשך וכל שפסק עליו במי שפרע מאותה שעה הוא ואע"פ שנתחדש בו דבר המונע את המלוה מלהרויח בו לא מעלה ולא מוריד והוא שאמרו משעת כתיבה עבד ליה שומא:

בד"ה ת"ל לא תשיך כו' ומקרא זה בלוה נאמר כו' ומיהו שמעת מינה מיהא דשייך לשון נשך באוכל עכ"ל הכי משמע ליה השתא דקאמר אין לי אלא נשך בכסף כו' נשך באוכל מנין ת"ל כו' דבלאו ג"ש דלקמן יליף הכא נשך באוכל מלוה מן לוה דכיון דאשכחן דשייך נשך באוכל אית לן למימר נמי נשך דכתיב במלוה נמי באוכל משתעי אבל למאי דמסיק רבית בכסף מנין ת"ל נשך כסף אא"ע לנשך כסף שהרי כבר נאמר לא תשיך כו' עכ"ל מה"ט נשך אוכל נמי אייתי באא"ע לרבית אוכל כפרש"י לקמן וא"כ ע"כ דלא גמרינן מלוה אמלוה משום דשייך לשון נשך באוכל דא"כ לא אצטריך למכתב נמי נשך אוכל בלוה לרבית אוכל כיון דאשכחן לשון רבית באוכל במלוה ומש"ה הוצרך למימר דלא גמרינן לוה ממלוה ולא מלוה מלוה מלשון השייך אלא מג"ש דלא חלקת כו' והכל כתיב בלוה וכמ"ש התוס' דכיון דהג"ש מופנית מב' צדדים וכולה ג"ש כתיב בלוה אצטריך למכתב הכל בלוה וכמ"ש התוס' והיינו דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת כו' ודו"ק:

גמ' צדיק מצרה נחלץ ויבא אחר תחתיו כצ"ל:

תומי לסרבלא תומי כמו תאומי והוא ששוזרין אותם השללים היוצאים בסוף הבגד ומחברים אותם שנים שנים או שלש שלש כדי שלא תסתר האריגה. לכסכוסי קרמי. ידוע הוא ואלו וכיוצא בהם מותרין מפני שהן שבח לבגד כנגד היפוי. ודוקא בחדתי אבל בעתיקי אין השבח כנגד היפוי והוא מעלה אותו בדמים יותר מכדי שבחו שהוא מוכרו בתורת חדש. הראב"ד.

אמר ליה זבנן שכירות היתה לשנה או לשתים אבל מכר בעבד עברי לא לפי שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. מכירה לשנה הויא מכירה כמו מכירה לשש שהיא מכירה. הראב"ד. ואינו מחוור בעיני דאם כן מאי קאמר ליה רבא ויהיו עניים בני ביתך אין לך עני גדול מזה שהוצרך למכור עצמו ורש"י פירש דכנעני היה. גם זה אינו מחוור בעיני דכנעני זה אם לא נשתחרר היאך יכול למכור את עצמו דאדון הוא. ואם נשתחרר הרי זה כישראל גמור. ושמא בעבד כנעני שהפקירו רבו דעדיין צריך גט שחרור. ומסתברא דערל ממש הוה ומכירה ממש הואי. הרשב"א ז"ל. סליק פרק רביעי הזהב פרק חמישי

איזהו נשך מפרש בגמרא דנשך ותרבית חדא מילתא היא ולא משכחת לזה בלא זה ועל שנושך ומחסר ממון חברו קרוי נשך ועל שם שמתרבה שלו קרוי רבית ותנא הכי קאמר איזהו נשך של תורה ואיזהו רבית של דבריהם. ולפי שהרבית של תורה היא קצוצה ונראית חסרונה לעין קרי ליה נשך. אבל רבית דרבנן שאינו נושך בתחלתו ואינו חסרון ניכר אלא שהוא מתרבה מאיליו כגון סאה בסאה וכגון פוסק על הפירות כפי שער שבשוק וכיוצא בו דליכא רבית קצוצה קרי ליה תרבית. וסיפא דמתניתין מפרש בגמרא. הריטב"א.

וכן השער ירושלמי אמר רבי אבא בר זבונא והוא השער היפה לעולם. פחות מכאן ווי לזבונא. יתר מכאן ווי למזבנא. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.

לקח הימנו חטים מדינר זהב הכור וכן השער ואף על פי שעכשיו אין לו חטים מותר כדתנן לקמן יצא השער פוסקין אף על פי שאין לזה יש לזה. ודוקא בשער של עכשיו אבל לאוזולי גביה טפי אסור דלהכי קתני וכן השער ולא קתני ויצא השער דהא מפרשינן לקמן טעמא דפוסקים על שער שבשוק אף על פי שאין לו משום דאמר ליה שקילא טיבותיך ושדי אחיזרי הי חיטי בהיני והי חיטי בשילי והכא מפרש מה לי דמיהן מה לי הן והני טעמי לא שייכי אלא בפוסק כפי השער וכן משמע בכמה דוכתי בכוליה פרקין. אבל היכא דיש לו אפילו לאוזולי גביה שריא כדאמר האי מאן דיהב זוזי לקיראה וקאולי ד' ד' בזוזא ואמר ליה יהיבנא לך ה' ה' בזוזא איתנהו שרי ליתנהו אסור. משאנ"ץ.

מדשבקיה תנא לרבית דאורייתא ונקט רבית דרבנן פירש הקונטרס דמדאורייתא לא הוי אלא דרך הלואה כדכתיב במשלי מלוה הונו בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו אלמא לא איקרי רבית אלא דרך הלואה. וקשה דהא בכתובים מדוייקים לא כתיב הכי אלא כתיב מרבה הונו ולא כתיב מלוה. לכך נראה לי דנפקא לן מדכתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ודומיא דהא דקאמר את כספך לא תתן לו בנשך רצה לומר דרך הלואה הכי נמי הא דקאמר ובמרבית לא תתן אכלך רצה לומר דרך הלואה כן נראה לי. ממורי שיחיה. תלמיד הר"פ.

וזה לשון הריטב"א מדשבקיה תנא לרבית דאורייתא. פירוש שאלו היה כאן רבית של תורה שאינו נשך היאך דילג לפרש רבית דרבנן ולא פירש של תורה אלא ודאי שמע מינה דבכלל נשך שפיר יש רבית וכל אחד בכלל חברו לעולם. והא דאמרינן דנקט רבית דרבנן דלוקח פירש רש"י דמדאורייתא לא הוי רבית אלא בדרך הלואה כדכתיב מלוה הונו. ותימה דבכלהו נסחי כתוב מרבה הונו. והנכון דכיון דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך משמע שלא אסרה תורה אלא כל שיש בו נשך ברור משעת נתינה וכדכתיב נמי לא תשימון עליו נשך. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל מכדי תנא אקרא דכתיב את כספך לא תתן לו וגו' ותנא איזהו נשך וכו'. ומפרש הכסף והאוכל בנשך ושבקיה למרבית דאורייתא והדר מפרש רבית דרך קיחה שהוא מדרבנן מכלל דנשך ומרבית דכתיבי באורייתא חדא מלתא היא והכי תינוייא דמתניתין איזהו נשך והוא הדין למרבית של תורה סלע בחמשה דינרין וסאתים חטין בשלשה ואיזהו תרבית דרבנן המרבה בפירות כיצד לקח ממנו וכו'. ומתמהינן ותסברא מי איכא נשך בלא תרבית וכו'. ופשטינן דלא אפשר זה בלא זה בזמן אחד. ואסיקנא אמר רבא אינו מוצא נשך בלא תרבית וכו'. עד כאן.

קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ "צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ" (משלי יא, ח) פירש רש"י צדיק מצרה נחלץ זה רבא. קשא אם כן מה 'קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ' וצריך לומר דקרי אנפשיה סוף הפסוק ואי אפשר לומר דרב פפא קורא על עצמו סוף הפסוק. ונראה לי בס"ד דהוא קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ תחלת הפסוק שאומר 'צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ' שאמר זה על עצמו ולא על רבא. אי נמי קרי זה על רבא ועל עצמו וכונתו בזה על עצמו הוא שאומר צרה זו של הפסד זה אינה צרה וצריך אני לשמוח בה יען כי בודאי בזה הדבר נצולתי מצרה אחרת קשה מאד וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיח.) חסרונות והפסדות אשר יזדמנו לאדם הם לטובתו כדי להצילו מדבר רע וקשה של מיתתו או מיתת בניו וכמו שאמרו (עה״פ תהלים קלו, א) עשיר בשורו עני בשיו אלמנה בביצתה. מעשה בחסיד שהיה יושב ולומד בחצות לילה בחדר השינה אשר אשתו ובניו ישנים שם ובהיותו לומד זוהר בכונה והתלהבות נשכו עקרב ויצעק בקול גדול ותיקץ אשתו ותאמר מה לך? ויאמר עקרב נשכו! ולקחה הנר לחפש על העקרב להרגו ולא מצאתו ותאמר לבעלה צריך שנצא מחדר זה ונישן בחדר אחר מאחר שיש כאן עקרב ולא הרגנו אותו שמא יצא וישוך עוד, וכן עשו ויקומו כולם וילכו לחדר השני ואחר שישבו בחדר השני אמרה לבעלה איה השמירה של התורה שכתוב בה בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ (משלי ו, כב) הלא אתה היית יושב ועוסק בה בהתלהבות ולא שמרה אותך מן העקרב? ולא הספיק בעלה להשיב לה תשובה על דבריה והנה שמעו קול מפלה של הכותל והתקרה שנפלו בחדר שהיו ישנים בו ויאמר לה בעלה זאת תשובתיך ראי איך התורה שמרה אותנו והצילה כמה נפשות בנשיכה זו של העקרב נמצאת נשיכה זו חיים ועל זה קרי רב פפא אנפשיה 'צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ'.