מסכת בבא מציעא דף ס׳ עמוד א׳

ואין צ"ל חדשים בישנים פסק למכור לו ישנים לא יערב בהן חדשים שהישנים יבישים ועושין קמח יותר מן החדשים:

מפני שמשביחו קשה משביח את הרך לפיכך פסק עמו רך מערב בו קשה ודוקא קתני קשה ברך ולא רך בקשה פסק עמו קשה לא יערב בו את הרך וכן אין צריך לומר חדשים בישנים דוקא אבל ישנים בחדשים שפיר דמי:

אין מערבין שמרי יין ביין בגמרא מפרש לה:

ימכרנו בחנות פרוטה פרוטה:

אלא א"כ הודיעו לכל אחד ואחד מהן שמים מעורבין בו:

ולא לתגר ימכרנו ביחד ואף על פי שמודיעו:

לפי שאינו לוקחו אלא לרמות ולמכרו בחנות:

מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו דכיון שנהגו אין כאן טעות שכל היינות בחזקת כן:

ואין צ"ל חדשים בישנים משום דאמר בפ' המוכר את הספינה (ב"ב דף צא:) דכל מילי עתיקי מעלו בר מתמרי שיכרא והרסנא:

[מאי] (אבל) נותן לו שמריו דקמודע ליה דס"ד דאפ"ה אסור שלא ירמה בו אחרים:

רבא אייתו ליה חמרא רבא גרסינן דאשכחן שהיתה מזיגתו משונה כדאמרינן בנדרים (דף נה.) ובכיצד מעברין (עירובין דף נד.) דמיא האי מזיגא למזגא דרבא בריה דרב יוסף בר (חייא) והשתא ניחא הא דאמר רבא בפרק המוציא יין (שבת דף עז. ושם ד"ה דאמר) כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לז.) אמרינן אל יחסר המזג שאם הוצרכו מהם לצאת אם יש שם כ"ג כנגד סנהדרי קטנה יוצאים ואם לאו אין יוצאים משמע דמזיגה על חד תרי דקרא [איירי] במזיגת סתם בני אדם ומיהו קשה דמשמע התם דס"ל לרבא דעיקר מזיגה כך דינה דמוקי מתני' דבמזוג ב' חלקים מים ואחד יין ביין השרוני דוקא דרפי ונראה דרבא מוקי מזיגה דקרא דאל יחסר המזג ביין השרוני והרב מנחם מיוני פירש דאל יחסר המזג שלא יחסרו נ' מסנהדרי גדולה דמזג בגימ' נ' אבל אם יחסר מ"ט ישארו כ"ב ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם אחד הרי כ"ג ומיהו בירושלמי משמע דאיירי במזיגת יין ממש:

ביין התירו לערב קשה ברך פי' קשה חזק והוא משביח בערובו את הרך שאינו חזק כלל שבערובו הוא קולט מים יותר אבל רך בקשה לא ואף קשה ברך פירשו בגמ' דוקא בין הגתות שדרך העולם בכך מפני שהיינות מתוקים והשבח מתקיים אבל שלא בין הגתות אף קשה ברך אסור שאינו משביח אלא לפי שעה וזה מוכרו בשעת שבחו והוא חוזר לקלקולו ביד הלוקח ואם היה הדבר מורגש בטעמו מותר שכל הנטעם ומורגש בטעמו אין כאן אונאה:

אין מערבין שמרי יין ביין וכו' פירשו בגמרא אין מערבין שמרים של אמש בשל יום ושל יום בשל אמש ר"ל שהיין ששפה אמש ונשארו השמרים אין מערבין ביין ששופה היום וכן שמרים של יום זה ביין ששפה אמש ששמרים של יין זה מקלקלין יין אחר ויום ואמש לאו דוקא שאף ביום אחד מחבית לחבית אסור כלל הדברים שמרים של יין זה מקלקלין את האחר אבל נותן הוא את שמריו של יום בשל יום ושל אמש בשל אמש ר"ל שמריו של חבית עצמה כשהוא מערה אותה מכליו לכליו של קונה נותן שמריו לתוכו ודבר זה לא בשמרים גמורים אלא ביין עכור שבשולי החבית סמוך לשמרים והואיל ובר שתיה הוא אינו בדין אונאה וכן אין מערבין יין במים ומי שנתערב לו מים ביינו לא ימכרנו בחנות ר"ל מעט מעט ובחזקת שאין בו מים אא"כ הודיעו ר"ל שיודיע ללקוחים שיש בו מים ולא ימכרנו לתגר כלו ביחד אע"פ שמודיעו שאינו לוקחו אלא לרמות בו אחרים ואף בזה פירשו בגמרא שאם היה מזגו נכר בטעמו מותר:

מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו ופירשו בגמ' כפי מנהג המדינה אם מחצה אם שליש אם רביע ומ"מ פירשו בגמרא דוקא בין הגתות שסתם בני אדם יודעים בכך אבל שאר ימות השנה אסור:

התגר הלוקח תבואה הרבה כדי למכור לוקח מכמה גרנות ונותן לתוך מגורה אחת שהכל יודעים שכך דרכו לקנות מהרבה ושאינו כלו משדה אחת ובחזקת כך הם לוקחים וכן ביין מכמה גתות ונותן לתוך פיטס אחד אע"פ שאפשר שזה רך וזה קשה ובלבד שלא יתכוין לערב ולמכור את הפגום בהבלעת המושבח ושיוציא קול שהכל מגת אחת ומגרן אחת:

ר' יהודה אומר לא יחלק חנוני קליות ואגוזים לתינוקות מפני שהוא מרגילן בכך לבא אצלו ונמצאת אונאה לשאר חנונים וחכמים מתירין שהרי יכול לומר אנא פליגנא אמגוזאי את פלוג שויסקי והם מיני פירות מעולים יותר מן האגוזים והלכה כחכמים ולא יפחות את השער ר"ל למכור בזול יותר משאר חנונים מפני שמרגיל את הכל אצלו בכך ושאר חנונים מקפחים את שכרם בכך וחכמים אומרים עושה וזכור לטוב והלכה כחכמים ולא יבור את הגריסין שמתוך שהוא בוררם ונמצאו נקיות מכל פסולת ימכרם ביותר וחכמים מתירין שאין אונאה בדבר הנראה כלומר שהרי הלוקח רואה פסולת שבשאר גריסין ומתבונן בעצמו מה שראוי לעלות בדמיהן של אלו ולא ירבה בדמים אלא כפי הראוי והלכה כחכמים ומודים חכמים שלא יבור לו על פי המגורה וישאר הפסולת בתוכה שמתוך שהוא רואה פי המגורה מנוקה אף הוא דן בעצמו על החבית כלה שהיא מנוקה ונמצא לוקח מתאונה ואין זה אלא כגונב את העין:

אין מפקסין את האדם ואת הבהמה ואת הכלים כדי שיראו כחדשים ופירוש הדברים באדם שאם היה לו עבד או אמה למכור ומתוך זקנתם נראין בהם סימן זקנה והוא שער לבן אין צובעין אותם שיראו שחורים לרבות במחיריהם ובכלים שאם הם ישנים שלא יקלפם עד כדי שיראו כחדשים ובבהמה שמכין אותה הרבה עד שבשרה נופח ונראה כבעלת בשר שירבו הקונים במחיר שלה ואפילו מכרה בדמים קלים מ"מ יש כאן גנבת הדעת וכן יתבאר בגמרא שאין משקין את הבהמה מים של סובין כדי שתעלה בנפיחה לדמים מרבים ואין נופחין בקרבים ובני מעים הנמכרים בבית הטבח כדי שיראו רחבים ושמנים ואין שורין את הבשר במים כדי שילבין ויראה שמן מתוך לבנותו וכן כל כיוצא בדברים אלו וכבר התבאר במסכת חולין שאסור לגנוב דעת הבריות אפילו של גוי ושאין מוכרין לו בשר נבלה בחזקת שחוטה אע"פ שהנבלה אצלו כשחוטה:

ומ"מ כלים החדשים מותר לעשות בו ציורים ומיני יפויים כדי שיקפצו עליהם לוקחים כגון חוטי משי בסרבל סביב או בשאר הבגדים ולהעביר שן חלקה על הקרמין להחליקן ולהראות לעמים את יפים וכן להדק בגד פשתן במקבת עץ להראות חוטיו דקים יותר וכן כל יפוי שבכלים חדשים ואע"פ שמרבה בדמיהם על כך אין אנו קפידים יודע הוא ומוחל וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

בפרש"י בד"ה מפני שמשביחו כו' אבל ישנים בחדשים שפיר דמי עכ"ל הרי"ף והרא"ש חולקין בזה דאף ישנים בחדשים אסור מפני שהקונה חדשים רוצה לישנן וק"ל:

סליק פרק הזהב

אין מערבין של אמש בשל יום פירש רש"י דאמש ויום לאו דוקא אלא שלא יערב מחבית זו לחבית זו ונקט אורחא דמילתא. והנכון דאפילו באותה חבית אין לו לערב שמרים של אמש בשל יום שמקלקלות אותן וכן פירשו בתוספות. הריטב"א.

וזה לשון הריצב"ש אמר רב יהודה הכי קתני וכו'. פירש רש"י דשל אמש בשל יום לאו דוקא וכו'. ובתוספות מצאתי שאפילו שמרים של אותו יין עצמו לא יתנם כי אם ביום עצמו אבל למחר לא יערבם והטעם לפי שהשמרים כיון שעמדו מיום ליום בלא יין כשחוזר ומערבן ביין מקלקלין אותו וכן היא שנויה שם אין מערבין שמרי יין ביין אבל נותנין לו שמריו כיצד היה שופה יין לחמריו נותנין לו שמרי אותו יין אבל לא שמרי יין אחר אף כשאמרו נותן לו שמריו נותן של היום היום ושל למחר למחר אבל לא של היום למחר ולא של מחר להבא. עד כאן.

למחצה לשליש ולרביע פירוש אם נהגו ובין הגתות שנו שכן היה המנהג ואם לא ערב בין הגתות שוב אינו יכול לערב מפני שמפסידין אותו לאחר זמן מועט והוא מוכרו עתה עד שלא יבא ההפסד והחנוני משהא אותו והוא נפסד בידו.

בגמרא תניא נמי הכי ר"י אומר השופה יין לחבירו כו' אבל מערב כו'. ויש להקשות דהא לעיל בפ' המפקיד פליגי אמוראי דאביי אמר דלרבי יהודה מותר לערב שמרים ולרבנן אסור לערב והיינו של יום בשל יום ורב פפא אמר להיפך דלר' יהודה אסור ולרבנן מותר וא"כ אמאי לא מקשה מהאי ברייתא לר' פפא דהא חזינן דר' יהודה שרי בהדיא וכן אליבא דאביי קשה להיפך מאי סייעתא מייתי הכא מהאי ברייתא דלמא ר' יהודה לטעמיה דשרי לערב אבל לרבנן אפי' של יום בשל יום אסור ואף ע"ג דפשטא דמתני' ע"כ משמע דשרי כדפריק רב יהודה מ"מ מהכא ליכא סייעתא כיון דבלא"ה פלוגתא דתנאי היא ומצינו למימר דר"י לטעמיה אבל תנא דמתני' דלמא כרבנן ס"ל. והנראה מזה שיש לחלק בין שמרי יין לשמרי שמן דבשמן דוקא פליגי ר"י ורבנן אבל ביין כ"ע מודו דשרי. ובאמת ראיתי להרא"ש ז"ל בפ' המפקיד שנסתפק בזה אם יש לחלק בין יין לשמן או לא וקשיא לי מאי מספקא ליה דע"כ צריך לחלק דאם לא כן תקשה האי ברייתא לרב פפא ומכ"ש דלמאי שכתב הרא"ש שם לחלק עוד דהתם במוכר בשעת הבדים יש להתיר טפי א"כ קשה יותר דאפילו בשעת הבדים אסר ר' יהודה והכא שרי לגמרי אלא ע"כ דיש לחלק בין יין לשמן ועי' בב"י ח"מ סי' רכ"ח ובמגיד משנה פי"ח מהל' מכירה ולפי מה שמצאתי בתוספתא נ"ל דבלא"ה מתני' דהכא ר' יהודה היא מדשרי לערב יין קשה ברך שהם דברי ר"י שם ועליה מסיק הא דשל אמש בשל יום דמייתי הכא אבל ת"ק פליג עליה ואוסר לערב קשה ברך ובזה נתיישב ג"כ הא דקאמר לעיל כל באמת אמרו הלכה היא והלכה מכלל דפליגי ע"ש ודו"ק:

סליק פרק הזהב

איזהו נשך פרק חמישי

במשנה איזהו נשך המלוה סלע בחמשה דינרין הא דלא נקיט שני דינרין או סלעים בשלשה דומיא דסאתים בשלש אפשר לפרש דאגב אורחא קמ"ל דלא תימא כיון דזימנין דמייקרי סלעים או זילי דינרין וקאי ה' בסלע אם כן תו לא הוי ריבית דאורייתא דאין זה דרך הלואה אלא דרך מקח וממכר כיון שאינו נותן לו מאותה מטבע עצמה כי היכי דשרינן לעיל בפ' הזהב ביפה דינר וטריסית וכמ"ש התוספ' שם וקמ"ל דאפ"ה אסור דהא התם נמי לא שרי אלא ביש לו עכשיו דינר וטריסית בביתו דה"ל לגמרי מקח וממכר משא"כ הכא דאיירי דרך הלואה אסור בכה"ג דבתר מעיקרא אזלינן וכיון דבשעת הלואה קיימי ד' דינרין בסלע ה"ל ריבית גמור מדאורייתא דהא אידי ואידי טיבעא הוי ומה"ט נמי שמעינן דסלע בד' דינרין מותר אפילו מדרבנן ולא חיישינן שמא יוקרו כיון דתרווייהו טיבעא הוי משא"כ במטבע של זהב על של כסף לעולם שרי מדאורייתא ואסור מדרבנן דחד לגבי חבריה פירא הוי לגביה וה"ל דרך מקח וממכר וק"ל:

בפרש"י בד"ה לריבית דאורייתא דרך הלואה משמע כדכתיב מרבה הונו בנשך ובתרבית עכ"ל. נ"ל לפרש דמלשון מרבה הונו קא דייק דמשמע דרך הלואה דכל ריבית דרך הלואה וודאי מתרבה הונו ע"י כך שמלוה סלע בה' דינרין או סאתים בשלש משא"כ דרך מקח וממכר לא פסיקא מילתא שיתרבה הונו ע"י כך דנהי דקרי ליה ריבית דרבנן משום מרבה שכר לעצמו והיינו היכא שנתייקרו מ"מ זימנין נמי דמפסיד דאטו יוקרא שכיח זולא לא שכיח ואם כן מדכתיב מרבה הונו בלשון הוה משמע שתמיד מתרבה הונו באיסור זה ע"כ היינו דרך הלואה כן נ"ל ובחידושי מהר"ם ז"ל כתוב בדרך אחר ע"ש:

בתוספות בד"ה למה חלקן הכתוב כו' וא"ת ולמה שנה בלשון לכתוב כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך כו' עכ"ל. כן הוא בנוסחאות הישנים והגיה מהרש"ל ז"ל לכתוב את כספך לא תתן בנשך ובנשך לא תתן אכלך והקשה בספר תורת חיים דהא למאי דמסיק רבינא לקמן דהא דחייב בשני לאוין בין בכסף בין באוכל ילפינן מדכתיב בנשך ובמרבית גבי הדדי משמע דקאי תרוייהו לפניהם ולאחריהם ואם כן מאי מקשו התוספות דלכתוב את כספך לא תתן בנשך ובנשך לא תתן אכלך דאי הוו כתיב הכי לא שייך למידרשיה לעבור בשני לאוין ולמימר דהוי כאילו כתיב את כספך לא תתן בנשך ובנשך לא תתן אכלך דאף אי הוי כתיב הכי לא שייכי שני לאוין בכה"ג אלא דווקא כשהם שני שמות כגון נשך ותרבית וע"כ מוכח כן מדאמרינן לקמן בסמוך בברייתא אם אינו ענין לנשך כסף שהרי כבר נאמר כו' ומאי קושיא דלמא לעבור בשני לאוין דנשך אע"כ מדקאמר תנהו ענין לרבות כסף משמע דדוקא בכה"ג שייך שני לאוין כיון שהם שני שמות נשך ורבית ולא בשם אחד ואם כן מאי מקשו התוספות דלכתוב בנשך ובנשך כל זה מלשון התורת חיים. ובאמת בהשקפה ראשונה היה נ"ל דבחנם הגיה מהרש"ל ז"ל אלא שיש לקיים הגירסא כמו שהיא בדפוסים הישנים דקושית התוספות אמאי שנה בלשון לכתוב את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך וכוונתם בזה אמאי שנה למיכתב ברישא דקרא את כספך ובסיפא אכלך אלא ה"ל למיכתב אידי ואידי כספך והיינו למה שאפרש בסמוך דכל מילי שייך בכלל כספך לחוד אלא דא"א לפרש כן דהא איצטריך למיכתב כספך ואכלך שאם נתן כסף ואוכל בריבית בהתראה אחת חייב עליה שנים שהן ארבע דהיינו על נשך ותרבית דכסף ועל נשך ותרבית דאוכל כדמצינו לענין רחים ורכב והרבה כיוצא בהם מאי דלא הוי ידעינן אי הוי כתוב אידי ואידי כספך אע"כ דקושי' התוספות כמו שכתב מהרש"ל ז"ל וא"כ קשה קושי' התורת חיים וגם בזה היה נ"ל ליישב לכאורה דדוקא גבי נשך כסף לא שייך לאוקמי בשני לאוין דנשך כיון דליכא אלא חדא לאו דכולהו אלא תשיך דכתיב ברישא קאי ומש"ה לא שייכי שני לאוין אלא דוקא כשהם שני שמות כגון נשך וריבית דבכה"ג ודאי חייב שנים אפילו היכא דכולהו מחד לאו נפקי משא"כ הכא בקרא דאת כספך דכתיב תרי זימני לא תתן א"כ אפי' הוי כתיב תרי זימני נשך אפ"ה שייך שני לאוין כיון שהם שני לאוין גמורים וכ"כ התוספות בפ' המקבל גבי רחים ורכב מההוא דכל חלב שור וכשב ע"ש. אלא דאכתי קשיא דהא הני תרי לא תתן איצטריכו חדא אכסף וחדא אאוכל לעבור בשנים בכסף ואוכל בהתראה אחת אבל הא דילפינן דבכסף לחוד חייב שנים וכן באוכל היינו מדדרשינן בנשך ובמרבית לפניהם ולאחריהם וא"כ לעולם ליכא אלא חד לא תתן בכסף וחד באוכל ולא שייך לחייבו שנים בכל א' אלא משום שני שמות דנשך ותרבית משא"כ אי הוי כתיב בנשך ובנשך ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בפרש"י בד"ה ת"ל לא תשיך לאחיך נשך אוכל ומקרא זה בלוה נאמר כו' ומיהו שמעת מינה דשייך לשון נשך באוכל עכ"ל. ויש לדקדק דמה בכך דשייך לשון נשך באוכל מ"מ דלמא גזירת הכתוב הוא דלוה חייב בין בכסף בין באוכל ומלוה לא חייב בנשך כסף ואפשר דכוונת רש"י כיון דלעיל מיניה כתיב קרא סתמא אל תקח מאתו נשך ותרבית ואשכחן נמי בעלמא דשייך לשון נשך באוכל א"כ ע"כ דהאי נשך סתמא קאי נמי בין בכסף בין באוכל ועי"ל דבלא"ה נמי יש לומר דכל מילי בכלל כספך הוא כדקי"ל בכל דוכתי דשוה כסף ככסף וכמ"ש התוס' לעיל דף נ"ד גבי ונתן הכסף אלא הא דס"ד מעיקרא דכספך דהכא דווקא היינו משום דכתיב ובמרבית לא תתן אכלך א"כ משמע דקראי דווקא כתיבי דלא שייך לשון נשך אלא בכסף וריבית באוכל אבל מדכתיב בקרא אחרינא דשייך לשון נשך באוכל ממילא אמרינן דהאי נשך דכתיב גבי כספך היינו נמי בכל ענין דשוה כסף ככסף כמו בכל דוכתי אלא דנראה שרש"י ז"ל לא כיון לזה ועיין מ"ש הנמוקי יוסף בזה:

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זָכוּר לַטּוֹב. בחלוקה דקליות ואגוזים אמר וַחֲכָמִים מַתִּירִים ולא אמרו זָכוּר לַטּוֹב כי הוא עושה להנאת עצמו ולמה נברכנו? אך בחלוקה דפוחת השער שיש בזה הנאה לבני אדם שעל ידי כך אוצרי פירות מוכרים בזול ולכך ראוי זה לברכה.

וּמוֹדִים שֶׁלֹּא יָבֹר מֵעַל פִּי מְגוּרָה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹנֵב אֶת הָעַיִן מקשים הוה ליה למימר גוֹנֵב ומאי כְּגוֹנֵב בכף הדמיון? ונראה לי בס"ד דאין זה גונב ממש דהן אמת דתחלה ראה הלוקח פני המגורה הגריסין נקיים מן הפסולת מכל מקום בעת ששוקל לו הגריסין הוא לוקח מן התחתונות שנראין הפסולת בהם ובידו שלא יקנה בעת שראה אותם בכף מאזנים שיש בהם פסולת ונמצא דסבר וקביל ומחל אך אמר כְּגוֹנֵב מפני שבערמה זו משך את הלוקח אצלו לקנות בחשבו שכל הגריסין נקיים הם ואחר שהניח הגריסין בכף מאזנים לשקול בוש לחזור בו אחר שפסק הדמים ונמצא סבר וקביל מחמת הבושה ולכן אמר כְּגוֹנֵב בכ"ף הדמיון.

אֵין מְפַרְכְּסִין לֹא אֶת הָאָדָם וְלֹא אֶת הַבְּהֵמָה וְלֹא אֶת הַכֵּלִים נראה לי בס"ד נקיט שלש אלה על דרך לא זו אף זו דמפרש בגמרא אדם בעבד כנעני שהוא זקן ואין מוצא לו קונים וצובעו וחושבין שהוא בחור וקונים אותו ואם כן זה ודאי אסור דאפשר יפסיד הלוקח כל המעות דעבד זקן אינו כלום וְנְהוּם כְּרֵיסֵיהּ, לָא שָׁוִי אבל בהמה דלא שייך בה האי פסידא הוה אמינא דאין בזה מיחוש. ולא מבעיא בהמה דמעשיו אינם עושין לה שבח כלל כי משקה לה מי סובין שהוא מראה הכל לשעה וכן סריקת שערה הוא מראה לשער לשעה לכך אסור דהוי גונב דעת אבל כלים ישנים שצובען ונראין חדשים שזה עושה שבח בגופם שהוא דבר המתקיים בהם וכל בעל הבית עושה כן בביתו לכלים שלו שגם הלוקח אם היה כלי שלו כך עושה לו כך הוה אמינא דשרי, וקא משמע לן דגם זה אסור משום גונב דעת שהלוקח חושב הוא חדש וחשוב מעצמו ונותן דמים יותר ואינו שוה כך.