מסכת בבא מציעא דף ו׳ עמוד ב׳

מסותא מרחץ:

פרשי מינה מלרחוץ בה:

ואמר ליה רב אושעיא לרבה גרסינן:

לכפרי שם מקום:

כי אתא לסורא כשהיה עובר דרך סורא לילך לכפרי:

ספק בכורות כגון בהמה שילדה ואין ידוע אם בכרה כבר אם לא:

אחד בכור אדם כגון שהפילה אמו לפניו ספק דבר הפוטר בבכורה ספק רוח הפילה והבא אחריו בכור:

בין טמאין כגון פטר חמור:

פוטר ממונו בממון כהן וכן הוא מסקנא דאם תקפה כהן מוציאין מידו תימה דבפ' השואל (לקמן בבא מציעא דף קב: ושם) ובפרק בית כור (ב"ב דף קה. ושם ד"ה אבל) גבי אחד ששכר מרחץ מוקי שמואל הא דיחלוקו בבא באמצע החדש אבל בבא בסוף החדש כולו לשוכר והא מסיק הכא דמוציאין מידו וי"ל דהתם נכנס בהיתר לכך מהניא תפיסתו אבל הכא לא בהיתר תפס כי אם בספק והא דאמרי' בפ"ב דכתובות (דף כ. ושם ד"ה ואוקי) שנים החתומים על השטר ובאו אחרים ואמרו אנוסים היו כו' אין נאמנים ומסיק דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואין נאמנין דקאמר פרש"י דאם תפס המלוה לא מפקינן מיניה צ"ל שתפס קודם שבאו עדים לפסול השטר דהיינו קודם שנולד הספק ועי"ל דאין נאמנין דלא מקרעינן ליה ולא מגבינן ביה ולא לענין תפיסה:

ותשעה לאו בר עשורי נינהו דאין צריך לצרפו לגורן אחר דלא באו לעולם לכלל חיוב ודאי ודוקא היכא דהוו עשרה מתחלה הוא דאיצטריך לצרפו לגורן אחר:

קפץ כולן פטורין תימה דלבטל ברובא וליחייבו כולהו במעשר דהא דדבר שבמנין לא בטיל היינו מדרבנן וקבוע נמי אין שייך אלא בדבר שהאיסור וההיתר ניכרין וידועין ולא ידע מאיזה לקח כגון ט' חנויות ובריה נמי לא הוי כדפרי' בחולין (דף צה.) ואין לומר שלא נשאר בעדר רק אחד דליכא רובא דלשון לתוכן לא משמע הכי:

לפטרו במנין הראוי תימה דהכא לא שייך מנין הראוי דלא שייך אלא היכא דאין כי אם עשרה והתחיל למנות ומת אחד מהן ואין כאן י' אפ"ה פטורים אותן שיצאו ולא יצטרפו לגורן אחר כיון שתחילת יציאתן היה ראוי להשלים המנין אבל הכא שיש בעדר הרבה ישלים המנין ויהא עשירי וי"א קודש ויקרא לשניהם עשירי מספק אם יש מנוי ביניהם אם לאו וכן יעשה בכל אחד עשר ובאחרונה שלא ישאר עשרה יצטרפו לגורן אחר:

ת"ש דההיא מסותא דהוו מינצו עליה בי תרי כל חד אמר דידי הוא קם חד מינייהו אקדשה והוו פרשי מיניה רב חנינא ורב הושעיא וכולהו רבנן.

ופשיט רב המנונא מהא דתנן ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טהורין בין טמאין המע"ה. ותני עלה אסורין בגיזה ובעבודה.

והא הכא אילו תקפו כהן אין מוציאין אותה מידו דקתני המע"ה ואע"ג דלא תקפן אסורין בגיזה ועבודה ש"מ דכל היכא דאילו תקפן אין מוציאין אותה מידו הקדישה בלא תקפה מקודשת. ודחי לה רב' ואמר לעולם אימא לך אפי' תקפן כהן (אין) מוציאין אותה מידו ואפ"ה אסורין בגיזה ועבודה דקדושת בכור קדושה הבאה מאליה היא ושאני מקדושה דמקדישין לה במילי.

אמר ליה רב חנינא לרב' תניא דמסייעא לך שאם תקפן כהן מוציאין אותו מידו דתניא הספיקות נכנסין לדיר להתעשר וכו' ואמר ליה אביי הא לא מסייעא ליה הכא במאי עסקינן בדלית ליה אלא ט' וזה הספק דמה נפשך אי לא בכור הוא שפיר קא מעשר ואי בכור הוא בני ט' נינהו וט' לאו בני עשורי נינהו. ופשטינן לקמן דהני ספיקות לאו ספק בכורות הוא אלא ספק פטרי חמורים הן וכדרב נחמן דאמר בבכורות פ"א [דף יא] ישראל שיש לו י' פטרי חמורים מעשרן והן שלו ושם פירשנו שמועה זו. והדר ביה אביי ואמר לאו [מילתא] היא דאמרי דכל ספק לאו בר עשורי הוא מדתנן קפץ א' מן המנוין לתוכן כולן פטורין פי' כיצד מעשרן מכניס צאנו לדיר ומוציאן אחד אחד במנין כדתנן כיצד מעשרן כונסן לדיר ועושה להן פתח קטן כדי שלא יוכלו שנים לצאת באחד ומונה בשבט א'ב'ג'ד'ה'ו'ז'ח'ט' והיוצא עשירי סוקרו בסיקרא ואומר ה"ז מעשר. ואם קפץ מאותן שהן חוץ לדיר ונכנס לדיר ונתערב בצאן שבדיר שעדיין לא נתעשרו ואינם יודעים איזהו. נעשו אותן ספק ונפטרו כולן ואם נאמר כי דין הספיקות להתעשר ממה נפשך אמאי אין מעשרין גם (לאו) [להו] ממה נפשך נעשרינהו ואם יצא עשירי זולתי זה שקפץ מן המנין שפיר ואם זה שיצא עשירי הוא זה שקפץ שהיא פטור ואין הפטור פוטר את החייב נפטרו במנין הראוי פי' מנין הראוי כגון שיש לו עשר צאן בדיר ורצה לעשרן ופתח להם הפתח שיצאו ועשירי יסקרהו בסיקרא והתחיל לצאת אחד אחד והוא מונה מי שיצא בתחלה קורא אחד והיוצא אחריו מנאו שני ואחריו שלישי וכן כולן עד שיצאו התשעה אלו התשעה כולן המנין פטרן שאין אחד מהן נקרא עליו שם עשירי והיוצא עשירי הוא הקדוש וכיון שכל אחד שיצא מן הדיר נשאר בדיר הראוי להיות בדיר נפטר היוצא מיד ואע"פ שקודם יסקרו בסיקרא קפץ מתוך הדיר ויצא לחוץ ונתערב עם המנוין התשעה נפטרו במנין הראוי למעשר אע"פ שלא יצא אחריהן עשירי הואיל ובשעה שיצאו במניינם היה בדיר מי שיעבור עשירי תחת השבט היוצא ראשון ראשון נפטר.

היה מרחץ זה ידוע לשנים והקדיש אחד את חלקו יתבאר לך ממה שכתבנו במסכת בבא בתרא שאם אינו ראוי ליחלק רשאי חברו ליכנס בחלקו ולומר בשלי אני נכנס:

הקדש זה שעסקנו בו כלו הקדש של בדק הבית ובזמן הזה לכתחלה אין מקדישין ואם הקדיש בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח וכן אם העריך והחרים כמו שבארנו במסכת ע"ז ומ"מ אם חללם על שוה פרוטה הרי זה פדוי והפרוטה תגנז ולא עוד אלא שאף לכתחלה פודהו בזמן הזה כמו שהתבאר בערכין אלא שלכתחלה צריך ארבעה זוזי לפרסם הדבר וכן התבאר בערכין ויש מפרשים שלא נאמרה תקנה זו אלא בקרקע הואיל ואי אפשר בעיקור ורקיבה אבל מטלטלין יאבדם על כל פנים ואין הדברים נראין וכבר כתבנוה במסכת ע"ז:

שלשה מיני בכורות הם בכור אדם ובכור בהמה טהורה ופטר חמור בכור אדם נפדה ופדיונו לכהן והוא חולין בידו פטר חמור נפדה בשה ונותן השה לכהן והוא חולין בידו בכור בהמה טהורה הוא עצמו לכהן ונשחט בעזרה כקדשים קלים וזורק דמו ומקטיר אמוריו והבשר נאכל לכהנים היה בו מום הרי הוא חולין ביד הכהן אפילו להאכילו לגוי כמו שיתבאר במקומו:

כל שנפל בו ספק אם הוא בכור אם לאו כגון שהיו כאן שתי בהמות אחת ביכרה ואחת לא ביכרה וילדה אחת מהן ולא נודע איזו מהן המוציא מחברו עליו הראיה ומעתה אם תקפו כהן אין מוציאין מידו ואוכל במומו שאינו מקריבו לעולם ואם לא תקפו ירעה ביד ישראל עד שיפול בו מום ויאכלנו וכל שהוא ספק בכור אסור בגיזה ועבודה:

ספק בכור אינו נכנס לדיר להתעשר כלל שהרי הוא ספק קדוש והתורה אמרה העשירי יהיה קדש ולא שכבר קדוש אבל ספק פדיון פטר חמור הרי הוא חלין לכל דבר ומתעשר מעתה מי שהיו לו עשרה ספקי פטרי חמורות מפריש לפדיונן עשרה שיין והרי הם חולין בידו ומתעשרין כשאר הבהמה ומפריש אחד מהם מעשר והשאר שלו:

כלל ידוע במעשר בהמה שכל שעבר תחת השבט אע"פ שלא בא לידי מעשר תפטר מן המעשר שנא' אשר יעבור ולא שכבר עבר בד"א שעבר במנין הראוי הא שלא במנין הראוי אין זו העברה כלל כיצד הכניס תשעה טלאים לדיר והעבירם תחת השבט אין זו העברה שלא עברו במנין הראוי לפטרם וכל שיש לו במה לצרפן חזרו לחיובם אבל אם הכניס עשרה לדיר והיה מוציאם אחד אחד בפתח הדיר עד שמנה קצתם ומת אחד מאותם שבפנים והרי שאין כאן עשירי אותן שכבר נמנו ויצאו להם פטורין לעולם ואין צריך לצרף עמהם אחר שכבר עברו במנין הראוי ואותן שבתוך הדיר מצרפן עם אחרים ואם אין לו במה לצרפן נפטרו ומ"מ אם מת אחד מן המנויים הואיל ויש כאן שה שיחול עליו שם עשירי מונה כדרכו ומשלים ומקדש עשירי היו בדיר כמה בהמות והתחיל למנות כדרכו וחזר אחד מן המנויים וקפץ לתוך הדיר ולא הוכר ביניהם נפטרו כלם שהרי כל אחד מהם ספק מנוי ואם היה מנוי זה ספק מעשר כגון שכבר יצאו עשרה כלם ירעו עד שיפול בהם מום ויאכלו במומן:

בד"ה קפץ כולן פטורין כו' ואין לומר שלא נשאר בעדר רק אחד דליכא כו' עכ"ל ודקאמר לקמן לעשר ממ"נ דאי בר חיובא כו' היינו ע"י צירוף לגורן אחר שהרי בא הא' כבר לכלל חיוב וק"ל:

בפרש"י בד"ה דמסייע לך כו' כצ"ל:

בד"ה הספיקות כו' אם יש לכהן י' פטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי כו' עכ"ל אבל אם נתנו לכהן י' פדיון פטרי חמורים אין צריך לעשרן כיון דנתנו לו במתנת כהונה דהוי כמו הלקוח וניתן לו במתנה ובפ"ק דבכורות נקט הך מלתא בישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן שנפלו לו מבית אבי אמו ישראל ולרבותא נקט התם הכי דאפילו הכי מעשרן והן שלו ורש"י הכא לא נחית להך רבותא אלא לאתויי דאפילו ודאי פדיון פטר חמור בר עשורי הוא ודו"ק:

תא שמע דההוא מסותא וכו' ומיירי במסותא מקרקעי וכיון דלא הוה ראיה ולא חזקה לחד מינייהו דינא הוא דנימא ביה כל דאלים גבר ולא נדייניה כדין טלית. ואפשר לפרש דמסותא דהפקר הוה כגון שהיה מגר שמת ואין לו יורשין הילכך לא הוה ליה לחד מינייהו ראיה בגויה כלל ואי הכי הוא אית לן למדייניה כדינא דמתניתין דיחלוקו ובשבועת תקנת חכמים ואף על גב דקיימא לן דאין נשבעין על הקרקעות דוקא שבועה דאורייתא אבל שבועה דהיא תקנתא דרבנן נשבעין כגון שבועת היסת ושבועה זו דשנים אוחזין אבל שאר שבועות המשנה אין כפירת קרקע נופלת בהן ולמאן דבעי לפרושי דהני דמסותא דהוו מינצו הוו טעני זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אין לן למדייניה דכל דאלים גבר כדכתיבנא לעיל כיון דלית ליה סהדי לחד מינייהו ואי גבר חד מינייהו ולבתר הכי טרח אידך ואייתי סהדי דדיליה הוא מפקינן ליה מהאי דגבר מעיקרא. מיהו במסותא הפקר. (חסר מעט). הרמ"ך ז"ל.

פרשי מינה רב חנניא וכולהו רבנן אלמא קדישא פירוש ואתיא בששתק חברו כשהקדישה דהוה ליה כהודאה. ואם תאמר ודילמא הא דפרשי רבנן מינה היינו משום דפלגא מיהא קדשה וכיון שאין חלקו מסויים מתסר כוליה משום חלקיה. ותירץ מורי נר"ו בשם רבו דהא ליתא דהא קיימא לן במסכת נדרים גבי שותפים שנדרו הנאה זה מזה שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב דאמר מותרין ליכנס לחצר שאין בו דין חלוקה שיכול לומר לחלקי אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך והוא הדין דאיניש דעלמא יכול ליכנס שם ואומר לתוך של חברך אני נכנס. ויש לתרץ עוד דההיא מסותא לא הוו תפסי בה תרווייהו אלא בסימטא הוה מנחא כההיא דפרק חזקת הבתים ודינא דכל דאלים גבר וכיון דכן אפילו בפלגא נמי לא זכה חד מינייהו כל היכא דאמרת דלא קדשה משום שתיקת חברו והא דמייתי מינה ראיה להא דשמעתין דמיירי בששניהן אוחזין משום דלגבי הא ליכא הפרש בינייהו כיון דהא והא ספיקא נינהו ותרווייהו הוו מינצו עלה. כן נראה לי. והקשו בתוספות אפילו תימא דקדשה אמאי פרשי רבנן מינה ליחליה על שוה פרוטה דבזמן הזה הקדש מנה יכול לחללו אפילו לכתחילה על שוה פרוטה כדמוכח בערכין. ותירצו דהני מילי בעלים עצמן או אחרים ברצונן אבל בעל כרחו לא והכא להכי אקדשה שלא יוכל שום אדם לפדות כדי שלא יהנה ממנה חברו. הריטב"א.

כי אזלת לגבי דרב חסדא לכפרי אף על גב דאמרינן בהוריות דרבה עוקר הרים וחברו של רב חסדא מכל מקום גם רב חסדא היה מפולפל ביותר כדאמרינן בעירובין דרב ששת מרתת כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא. כי אתא לסורא וכו' אין לפרש שהיו מסופקין אי אית לן לאוקמא מסותא אחזקתה שהיא בחזקת חולין ולא קדשה מספק או לא וקדשה מספק דאם כן מה צריך לרב המנונא לדקדק מהא דאי תקפו כהן אין מוציאין מידו הכי הוה ליה למימר והא הכא דאסור בגיזה ועבודה מספק ולא מוקמינן ליה אחזקתה דחולין שהיה במעי אמן. אלא מספקא להו אי אלים כח הקדש מכח המקדיש וגברה יד חברו לתקפה זכה בה והשתא דהקדישה אפילו גברה יד חברו ותקפה לא פקע דכיון דהקדיש כשיצא כאלו אין ידו תקיפה הילכך חל ההקדש ותו לא פקע או דילמא לא אלים כח הקדש מכח מקדיש וכיון דהכא מן הדין כל דאלים גבר אין הקדשו הקדש כל זמן שלא גברה ידו ואם גברה יד חברו ותקפה זכה בו ואינה קדושה ומייתי עלה מבכור שאין לכהן זכייה בו אלא אם כן יתפסנו ולענין קדושה יאסרו בגיזה ועבודה חשבינן ליה כאלו כבר תפסו והוא ביד כהן והכא נמי לענין מסותא לענין הקדש יש לנו לחשוב כאלו גברה ידו ותקפה בשעה שהקדישה. הרא"ש.

והא הכא דכי תקפו כהן אין מוציאין מידו דקתני המוציא מחברו עליו הראיה וכי לא תקפן אסורין בגיזה ועבודה. קשיא להו לתלמידי אמאי אצטריכינן לאוכוחי דכי תקפו כהן אין מוציאין מלישנא דמתניתין דקתני המוציא מחברו עליו הראיה והא מברייתא נוכל לדייק מדאסרינהו בגיזה ועבודה על כרחך תקפו כהן אין מוציאין דאי מוציאין אמאי אסורין והא פשיטא לן דאי מוציאין הקדישה אינה מקודשת והשתא לא סלקא דעתיה דרב המנונא לשוויי הפרישא בין קדושה הבאה מאליה לשאר הקדש. והא לאו קושיא היא דניחא ליה לאיתויי מפשטא דלישנא דמתניתין ולא ממאי דנפיק מדיוקא דברייתא. ועוד יש לומר דאי לאו מלישנא דמתניתין הוה אמינא מסברא דאי תקפו כהן מוציאין כיון שהבעל הבית מוחזק דעד כאן לא איבעיא לן לעיל אי מהניא תקיפה אלא בששניהם מוחזקין בה אבל הכא תקיפה לא מהניא ואי תקיפה לא מהניא הכא לא הוה מוכח מידי דעל כרחך טעמא דאסורין בגיזה ועבודה משום דקדושה הבאה מאליה שאני דהא ליכא לספוקי בעלמא היכא דתקיפה לא מהניא דודאי הקדישה אינה מוקדשת אבל השתא דמוכח מלישנא דמתניתין דתקפו כהן אין מוציאין איכא למימר דטעמא דאסורין בגיזה ועבודה משום זכותו של כהן והקדישה בלא תקפה מוקדשת דלא משוינן הפרישא בין קדושת בכור להקדש דעלמא והיינו דאיצטריך ליה רבה לדחויי לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין דבעל הבית נקרא מוחזק לעולם וכהן הוי מוציא וכי קתני במתניתין המוציא וכו' לכהן הוא דקרי מוציא וכיון שכן על כרחך טעמא דאסורין משום דקדושה הבאה מאליה שאני דבהקדש דעלמא היכא דלא מהניא תקיפה הקדישה אינה מקודשת לכולי עלמא. הריצב"ש.

כתב מהר"י כ"ץ וזה לשונו והא הכא דאלו תקפו כהן אין מוציאין וכו'. תימה אם כן היינו דינא דכל דאלים גבר. ומיהו מסקנא לא הויא הכי. אבל קשה לי דאפילו לפי המסקנא בברי וברי אזלינן בתר חזקה דהשתא ומה בין זה לאלים. ויש לומר דהיינו כשהוא מוחזק שלא מחמת תקיפה אבל אם תקף דומיא דאלים לאו כל כמיניה ודינא המוציא מחברו עליו הראיה כדמוכח גבי נסכא דרבי אבא. עד כאן.

וכתוב בגליון וזה לשונו כתוב בתוספות נראה דהכי קא מיבעיא ליה במסותא וכו'. פירוש אי הוה מיבעי ליה רק אי שתיקה כהודאה דמיא אי לא אם כן מה מייתי עלה מבכורות התם לא שייך זה כלל דפשיטא זה לא הקדיש מידי וזה לא אמר מידי ותו מאי האי דקאמר והא הכא דכי תקפו כהן אין מוציאין מידו. אלא ודאי במסותא היה הענין המעשה כך דאישתיק ולבסוף צוח כדפירשתי ופשיטא ליה דלאו כהודאה דמי דאי כהודאה דמי פשיטא דקדוש אלא פשיטא דלאו כהודאה דמי ומיבעיא ליה רק כיון דאם תקפה האחד והקדישה כשהיא בידו פשיטא דתו לא פקע. דכיון דהוי דינא כל דאלים גבר אז כל זמן שהיא בידו היא כשלו ויכול למכרה ולהקדישה וכיון שחל ההקדש תו לא פקע אם כן הקדישה נמי בלא תקפה תו לא פקע דההקדש שזה מקדיש הוי כאלו תקפה וכי היכי דאם תקפה אף על פי שזה צוח לא מהניא דכל זמן שתקפה היא שלו הוא הדין הקדישה כשמקדישה היא שלו וחל הקדש וכיון שחל תו לא פקע אף על פי דשתיקה לאו כהודאה או דילמא לא אלים הקדישה מתקפה וכיון דאם תקפה זה יכול לחזור ולתקפה כן הקדישה לכך לא יחול כלל אף על גב דלעיל פשיטא דלא אלים הקדש מתקיפה שאני התם דאפילו תקפה אינו שלו כלל אפילו כל זמן שהוא בידו דבית דין מוציאין מידו אבל הכא כיון דכל זמן שתוקפו בידו היא שלו ואין בית דין מוציאין אפילו תחשוב הקדש רק כתקיפה אז ממילא חל ותו לא פקע אם כן שמע מינה דשתיקה לאו כהודאה דאי כהודאה מיד קדוש. ואין להקשות דילמא להכי לא הוי כהודאה משום שמחשב בלבו מה תועיל הצויחה אפילו אצוח הלא על כרחי הוא קדוש דיש לומר היינו אם תמצא לומר דקדוש אבל אם תמצא לומר דאינו קדוש אם כן אי בעלמא שתיקה כהודאה גם בכאן כהודאה מכל שכן לכך מייתי מן המסקנא דמסיק לקמן דאינו קדוש וגם מן הבעיא מייתי דאי שתיקה כהודאה אז לא היה לו להסתפק דממה נפשך אפילו אם תמצא לומר דהקדישה לא הוי כתקיפה היה קדוש משום דשתיקה כהודאה דמיא. ואין להקשות דילמא הכא במסותא איירי בדצוח אידך דידע שהמעשה לא היה כן אי נמי יש לומר דפשיטא אי צוח אידך בשעה שהקדישה זה דלא הוי כתקיפה דלא היה רגע להקדש לחול דהוי כמו שהיו שניהם תוקפים ואוחזין בו יחד דלא הוי בשום חד גם הוא הדין כשזה מקדיש וזה צוח דדיבור ודיבור הוא והוה כמעשה ומעשה שזה תוקף וזה תוקף אבל כשזה מקדיש וזה שותק ושוב צוח הוי ההקדש כמו תקיפה וכי היכי דאי תקפה האי אף על גב דשוב צוח אידך לא מהני דהוי שלו כל זמן התקיפה הוא הדין לשהקדישה הוי שלו כל זמן שהקדישה וכיון שחל תו לא פקע אם כן שמע מינה לעולם ושתיקה לאו כהודאה כדפירשתי ומייתי השתא שפיר מבכורות דלמה חל ההקדש על כרחך משום דכיון דיש לכהן כל כך חלק בו דאם תקפו אין מוציאין מידו לכך חל ההקדש וכיון דחל תו לא פקע אף על גב דהתם אפילו צוח מתחלה ועד סוף לא מהני זה ידע שפיר דלענין זה אהני דקדוש מאליו דהוי כמו בעלמא מקדיש האי ושתיק אידך דאי התם חייל הכא נמי חייל מאליו אבל אי הכא לא מהני שום הקדש ולא הוי כתקפה אפילו שתיק אם כן הכא נמי לא תהא קדושה באה מאליה כתקפה. כן נראה לי ביאור דבור זה. עד כאן גליון.

והריטב"א כתב וזה לשונו והא הכא דכי תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו דקתני המוציא מחברו עליו הראיה. פירוש ואפילו היו שם הבעלים צווחי. דאי בצויחה לא קני כהן בשתיקה נמי לא קני דשתיקה דהכא שהספק מעצמו לאו הודאה היא דאפילו בעליו ספוקי מספקא ליה. וכי לא תקפן אסורין בגיזה ועבודה. פירוש אלמא כיון דכל תקפו אין מוציאין מידו כי לא תקפו נמי חייל עליה הקדש. ואם תאמר ומה ענין זו אצל זו דאלו לדעת השואל אם תמצי לומר בבעיין דהקדישה בלא תקפה מוקדשת היינו משום דחבריה שתיק ושתיקה כהודאה דמיא ואלו בהא דבכור לא שייך טעמא דשתיקה כלל דמעצמו קדוש ולא באמירתו של כהן. ויש לומר דרב המנונא דומיא בעלמא נקט לומר דמהכא שמעינן דהקדש כתקיפה דהא מתניתין משום דתקפה כהן אין מוציאין אותה מידו ואף על גב דליכא טעמא דשתיקה ומשום הכי קדוש בלא טעמא דשתיקה ואם כן בבעיין דלעיל הקדש כתקיפה כיון דתקיפה בשתיקת חברו מהניא הקדישה ושתק חברו מהני ודוקא במילתא דספיקא ולאפוקי גזל ולא נתיאשו הבעלים שאם תקפו נגזל אין מוציאין מידו ואי אקדשיה לא קדיש לפי שאינו ברשותו כלל והלה תופס בו בתורת גזל גמור. כן נראה לי.

לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין וכו' בדין הוא דיכול למימר דאף על גב דתקפו כהן אין מוציאין ואפילו הכי אסורין בגיזה ועבודה אינו דומה לשאלתנו דשאני בכור דקדושה הבאה מאליה היא אלא דניחא ליה למנקט קושטא דמילתא דהתם תקפו כהן מוציאין מידו כי הוא חשוב המוציא מחברו ואפילו תפס שלא בעדים לא מהני ליה מיגו כיון שתפיסתו על הספק ועוד דאלומי מאלים תלמודא דחייה דידיה דמהתם ליכא למשמע דאלו התם כי תקפו כהן מוציאין מידו הקדישה אינה מקודשת.

בא"ד וא"ת אמאי אין מוציאין מידו והלא הבעלים וכו' זה נמשך דוקא לפי שיטתם דהכא לא איירי כלל משתיקה כהודאה אבל לשיטת רש"י דהכא שייך נמי שתיקה כהודאה כמו שכ' להדיא וכבר כתבתי באריכות הנראה לעניות דעתי בכוונתו א"כ ודאי לא יכול ליתנו לכהן אחר כיון דהוי כהודאה וק"ל:

בגמרא האי מסותא דהוה מנצו עלה בי תרי כו' פרשי מינה ר"ח ור"א וכולהו רבנן עכ"ל. הנה לפי השיטה שכתבתי יהיה האיבעי' דמסותא שפיר לגמרי כאיבעי' דלעיל אם חל ההקדש מהאי טעמא דכתיבנא לעיל דלא דמי לדבר שאינו ברשותו כיון שהוא מוחזק בה כמו זה שכנגדו ואם כן הוי מיהו מספק הקדש ממילא אמרינן דשתיקה שכנגדו הוי הודאה מדלא צווח וכמו שכתבתי ועוד דיותר יש לנו לומר שיד הקדש על עליונה בספק כי האי שאין מגרע כח שום חזקה או נאמר דלעולם אפילו ספק הקדש לא הוי שאין הקדש חל אלא בדבר שהוא ברשותו לגמרי דומי' דביתו והיינו שיהיה למקדיש מיהא חזקה מבוררת אפי' שעה א' קודם שהקדישו משא"כ הכא שאין לו שום חזקה דמרא קמא וכדכתיבנא וא"כ לא חל שום ענין הקדש על המסותא והנה למסקנא דאיירי במסותא מקרקעי פשיטא דאם נאמר שאין ההקדש חל על דבר שאינו מבורר בחזקתו דלא שייך כלל לפרוש מהמסותא שהרי אין לו בה שום חלק מבורר שהרי דינא כל דאלים גבר אלא אפי' למאי דס"ד לקמן דאיירי במסותא מטלטלי אפ"ה יש להסתפק דלא חל ההקדש אפי' על החצי שלו קודם פס"ד כיון שאין לו חזקה מבוררת כיון דשניהם אוחזים וליכא חזקה דמרא קמא ואף על גב דמסקינן דכל שיכול להוציאו בדיינין חל ההקדש מ"מ השתא בל' האיבעי' אכתי לא ס"ד דתליא בהא אלא די"ל דבחזקה מבוררת תליא מילתא ועי' מ"ש בל' תוספ' דבלא"ה במסותא מטלטלי נמי שייך כל דאלים גבר ע"ש ודו"ק:

בפירש"י בד"ה המוציא כו' קס"ד אם ביד ישראל כו' ואם תקפה כהן ושתיק ישראל והדר צווח הוי ישראל מוציא מחבירו ע"כ. ויש לתמוה דמה ענין שתיק ולבסוף צווח לכאן דבשלמא לעיל אמרינן מדשתיק אודויי אודי ליה אבל הכא לא שייך שום הודאה שהספק הוא לכל העולם ואף לבעלים גופייהו. והנלע"ד ליישב דקשה לרש"י מאי ס"ד כלל לומר שיועיל תפיסת הכהן בכח מיד הבעלים כיון שאין לכהן שום טענת ברי ובכה"ג כ"ע מודו דלא מהני תפיסה אפילו שלא בעדים דמהיכא תיתי יועיל תפיסתו כיון שאין לו שום טענה ומכ"ש כשתפסה בכח בפני עדים וע"ק קושיית תוספות דאיך שייך תקפה כהן כיון שיכול ליתנו לכהן אחר ועוד דמנ"ל לומר ולדייק מלישנא דהמע"ה לענין תקפה דסתמא דלישנא לא משמע תקפה לכך פרש"י דאיירי ששתק הישראל ולבסוף צווח ואפשר דכונתו בזה דהא דאמרינן תקפה כהן לא איירי שתקפה בכח אלא שלקחה ברשות ישראל כגון שלא היה יודע הישראל מהספק או שהיה סובר דאפילו בספק הדין עם הכהן ולבסוף צווח וכה"ג סובר רש"י אליבא דהמקשן דמהני תפיסת הכהן כיון שתפס ברשות אפילו בספק וכ"כ הרבה מגדולי הפוסקים והטעם נ"ל בזה משום דהבעלים אין להם חזקה גמורה בזה שאין לנו לומר כיון שהוא בידו מסתמא הוא שלו ומחזיק בה כדין שהרי הוא ספק בהחלט ותיכף כשנולד הולד נולד הספק עמו בחזקת מי הוא אלא מה שזכו בה הבעלים היינו משום שאין הב"ד יכולין להוציא ממון מספק וא"כ אם הכהן מוחזק בה עכשיו ותפס ברשות א"צ להחזיר מספק וכן הב"ד אין יכולים להוציאו מידו מספק אבל שלא ברשות ודאי אינו רשאי לתפוס משל חבירו בכח דהו"ל כגזלן כיון דאין לו טענת ברי שהרי אף בדין כל דאלים גבר כתבו כמה פוסקים שאם גבר א' אין השני יכול להוציאו בכח כיון שהראשון זכה ע"פ הדין בתפיסתו ואף להתוספות בשמעתין דבכל דאלים גבר אם חזר השני וגבר זכה י"ל דהיינו דוקא כיון שטוען ברי וא"כ מיקרי תופס ברשות משא"כ בשמא ושמא כמ"ש וכמדומה לי שכן הסכמת הפוסקים ואין רצוני להאריך בזה שכבר נכנסו כל הספיקות לדיר אביר הרועים הש"ך בספרו תקפו כהן ע"ש באריכות והנלע"ד כתבתי בכוונת רש"י על פי סברות ברורים ובודאי נרמזו בספרו לאח' א' ועיין עוד בסמוך:

בגמרא והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאין מידו כו' וכי לא תקפו אסורין בגיזה ועבודה. ויש לתמוה מאי ס"ד מהיכא תיתי שלא יהא אסור בגיזה ועבודה כיון שהוא יודע שיש כאן בודאי ספק איסור דאוריית' אזלינן להחמיר ומאי ענין זה לנידון דידן בהקדישה בלא תקפה שהלה טוען ברי שאין כאן שום ספק הקדש וע"ק דלאיזה צורך האריך לומר והא הכא דאמר תקפו אין מוציאין דכ"ש אי הוי אמרינן דתקפו מוציאין ואפ"ה אסור בגיזה ועבודה מוכח טפי דהקדישה עדיף מתקפה ונפשטה האיבעיא מיהו כד מעיינת בה משכחת ליה מתרצא לפי שיטתינו משום דבאמת כל היכא דאיכא חזקה גמורה אזלינן בתרה מדאורייתא לכל מילי וילפינן לה בפרק קמא דחולין מבית המנוגע ואפי' במילי דאיסורא או דיני נפשות אזלינן בתר חזקה בין להקל ובין להחמיר וא"כ סבר המקשה דאי ס"ד דבספק בכור זכו הבעלים לגמרי ולא מהני תפיסת הכהן והיינו ע"כ משום דמוקמינן לה אחזקה דמרא קמא ממילא לא היה אסור גם כן בגיזה ועבודה מה"ט גופא דמוקמינן לה אחזקה שהיא ממון גמור של בעלים והא דקי"ל ספק דאורייתא לחומרא היינו היכא דליכא חזקה בשום צד וזה מוסכם (וממקומו הוא מוכרע דקי"ל המקדיש כל בהמותיו לא הקדיש את הכוי והוא כחולין גמור ונראה מפי' הרמב"ם והר"ן דהטעם משום דמוקמינן לה אחזקת מרא קמא שהם הבעלים) אע"כ דסבר המקשה דהא דאסור בגיזה ועבודה היינו משום דחזקה דבעלים לאו חזקה גמורה היא כיון שלא היה לו חזקה מבוררת כלל בזה הספק בכור שמיד כשיצא לאויר עולם נולד הספק עמו וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן שי"א דהבעלים לית להו חזקה קמא יותר מכהן כיון שנולד הספק עמו ע"ש דמה"ט גופא אם תקפו כהן אין מוציאין מידו כיון דכל עיקר זכיית הבעלים אינו מחמת חזקה קמא אלא כיון שמוחזק בה עכשיו אין להוציא ממנו מספק וממילא כשהכהן תופס ברשות נמי זכה וא"כ לענין הקדש נמי לא מהני תפיסתו שהרי ההקדש נמי תופס בו דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ומש"ה אסור בגיזה ועבודה ולא דמי לכוי דהתם לא הוי ההקדש כתופס דהא אית ליה מיהא חזקה דמרא קמא קודם שהקדיש וא"כ לא מהני תפיסה בכה"ג כמו גבי הדיוט דבכה"ג ודאי אם תקפו המערער מוציאין מידו וא"כ ממילא שמעינן דהקדש חל על הספק וה"ל כתפוס ועומד וא"כ ממילא נפשטה האיבעי' דידן דעיקר האיבעיא לשיטתינו היא אם ההקדש חל מספק ואי בעינן ממש דומיא דביתו וכיון דשמעינן מהכא דהקדש חל על הספק וה"ל כמו תקפו וא"כ ממילא זכה ההקדש לגמרי מכל הני טעמי דכתיבנא אי משום דשתיקה כהודאה דמי' דה"ל למצווח כיון שהוציא עליו שם ספק הקדש ואי משום דיד הקדש בספק על עליונה דה"ל כתקפה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא כיון דליכא חזקה גמורה אלא הכל תלוי במי שתופס עכשיו ואי משאר טעמי דכתיבנא וע"ז מסיק התרצן דהתם גופא בגיזה ועבודה לאו בתפיסה תליא מלתא לענין גיזה ועבודה אלא משום דקדושה הבאה מאליה היא אבל בקדושת הפה לעולם אימא לך שאפילו ספק הקדש אין כאן שאינו יכול להקדיש אלא דבר שהוא כבר בחזקתו ממש דומיא דביתו כנ"ל פשט השמועה אף שהתוספות לא כ"כ ומה דאנהירנהו מן שמיא לעיינין עפ"י סברות נכונות וברורות ואחר העיון בפוסקים כתבתי ודוק היטב:

תוספות בד"ה פוטר ממונו וכו' תימא דבפרק השואל וכו' מוקי שמואל הא דיחלוקו וכו' עכ"ל. ואף על גב דלא קי"ל באמת כשמואל בהא מ"מ קשיא להו דשמואל גופא היאך מוקי להאי ברייתא דהספיקות נכנסין לדיר דמוכח מיניה דתקפה כהן מוציאין מידו ודע דבפ"ב דכתובות דף כ' מתרצים התוספ' דטעמא דשמואל היינו דכיון דשתיק עד סוף החדש אמרינן דאודויי אודי ליה ואפשר דהכא בסוגיין לא ניחא להו האי שינויא כיון דהא גופא דשתיק ולבסוף צווח איבעיא דלא איפשטא היא בשמעתין א"א אודויי אודי ליה וכן בההיא קושיא דמקשו בסמוך מההיא דכתובות גבי תרי ותרי משני התם דשאני הכא גבי תרי ותרי דאיירי שכ"א טוען ברי לכך מהניא תפיסה משא"כ בתקפו כהן דאיירי בשמא ושמא מש"ה מוציאין מידו ע"ש אבל הכא לא משמע להו האי שינויא מדמייתי ההיא דספק בכורות לפשוט האיבעיא דמסותא ואף על גב דבמסותא טענת ברי הוא ואדרבה בשמא ושמא יותר מהני תפיסה כמ"ש לעיל בלשון התוספות אע"כ דלא משמע ליה לחלק מיהו בלא"ה לא קשיא מידי מההיא דתרי ותרי כיון שיש להתופס עדים שתפס כדין תו לא מיקרי תפיסה בעדים דתרי כמאה וכן כתבו המפרשים אלא שהוספתי נופך משלי ושם יתבאר בעז"ה ודו"ק:

בגמרא הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי וכו' ראיתי בס' תקפו כהן סי' א' בהג"ה שכ' דלמאי דמסיק אביי דספיקא לאו בר עשורי היא אדרבה אידחי ליה סייעתא דר' חנניא דהא אף א"א תקפו כהן מוציאין מידו מ"מ קשיא היאך מפקיע אחרים מיד מעשר דהוי מילתא דאיסורא ודלמא פדיון פטר חמור הוא נמצא שנשארו אחרים באיסורם ולענין איסור ודאי יש להחמיר אף למ"ד תקפו כהן מוציאין כדאמרינן לעיל דכ"ע מודו דאסור בגיזה ועבודה אע"כ דלענין מעשר טעמא אחרינא הוא וא"כ א"ש אף אי אמרינן תקפו כהן אין מוציאין מידו אלו תורף דבריו ע"ש באריכות ודבריו אינן נראין לי דהא בגיזה ועבודה מסקינן לעיל דה"ט דאסורה משום דקדושה הבאה מאליה שאני ואיכא נמי חומרא דקדושת הגוף היא אבל הכא דאיירי בפדיון ספק פטר חמור נמצא דלאו קדושה הבאה מאליה היא שהרי הוא הפרישו לפדיון מספק וכבר קדמה לו חזקת היתר. ועוד שאפילו אם הגיע כבר ליד הכהן ליכא עליה שום קדושת הגוף דממון גמור הוא ואפילו ביד כהן היה צריך להתעשר אי לאו משום דלקוח ומתנה פטור מן המעשר נמצא דכ"ש כשהוא ביד ישראל שחייב בודאי במעשר וראוי נמי לפטור אחרים בודאי כיון דלית ביה שום קדושה אי לאו משום דאיכא ספק ממון שאינו שלו אלא של כהן והיינו דוקא א"א תקפו אין מוציאין אבל א"א מוציאין אין כאן לא ספק ממון כהן ולא ספק קדושה או איסור אלא ממון גמור שלו הוא ולכך נכנס להתעשר ולפ"ז אביי לסיועי דר' חנניא אתא ונ"ל שלזה כיון רש"י באריכות לשונו לעיל בד"ה דמסייע לך וכ"ז נ"ל ברור ולשון הגה"ת תקפו כהן צ"ע ודו"ק:

שם לעשר ממ"נ וכו' פי' דאי ס"ד דספיקא בר עשורי הוא א"כ כל מה דאית לן למיהדר אתקנתא עבדינן שמא יתוקנו כולם כדין ואף על גב דכל אותן שיצאו בעשירי יהיו ספק מעשר ואינן ראוין להקרבה דשמא הספק היה במנינו וה"ל תשיעי או שמא העשירי עצמו הספק מ"מ יש לו תקנה להמתין עד שיומם ויאכל במומו לבעלים דבמעשר לא איכפת לן בזה דאפילו בע"מ מעיקרו אם יצא בעשירי פוטר ול"ל שאם העשירי הוא ספק תשיעי נמצא שהי"א ה"ל עשירי וא"כ החשבון מקולקל לגמרי ולא יוודע איזה הוא הספק מעשר הא ליתא דאפי' אם היה העשירי ספק ט' כגון שהיה הספק במניינא מ"מ נפטרו הט' במניינו משום מנין הראוי א"כ הופסק החשבון לגמרי נמצא די"א לעולם ראש למנין הוא וכ"כ הריטב"א בחידושיו וק"ל:

גמ' המוציא מחבירו עיין נדה כה ע"א תוס' ד"ה גבי:

תוס' ד"ה והא כו' א"נ א"י לתובעו נראה שכן דעת רש"י בב"ק סי' ע"א ד"ה עד שצבעו: