מסכת בבא מציעא דף מ״א עמוד א׳

צריך דעת בעלים ואם לא הודיעם חייב באחריותם אם מת או נגנב דמדשקליה קם ליה ברשותיה והשבה בלא ידיעה לאו השבה היא:

דמקומה היא וכיון דבאותו מקום החזירה חזרה גמורה היא:

אתאן לר"ע תירוצא הוא:

תרגמה רבי יעקב דתיקו כולה כחד תנא ובתרי טעמי רישא שהחזירה למקומה דכל מקום שהחזירה מקומה היא דהא לא יחדו לה מקום וסיפא שהחזירה למקום שאינה מקומה כדמסיים במסקנא דהא דמסקינן בסיומא וסיפא שהניחה במקום שאינה מקומה אתרצתא דכולהו קאי אדר' יעקב ואדר' נתן ואדרב ששת ומשום דהניחה חוץ למקומה לא הויא חזרה וכגון שנטלו מתחלה על מנת לגוזלה והיינו לצרכו דמתניתין דאילו לשאלה בעלמא ולתשמיש כיון דלאו גזילה הוא סגי לה בהשבה כל דהו וכל מקום שהניחה פטור באונסין אבל משום דגזולה הואי ובגזילה כתיב והשיב וזה שהניחה למקום שלא יחדו לה בעלים לא הויא השבה:

ור' נתן תרגמה דאפילו לא נטלה על מנת לגוזלה כו' אלא על מנת לשלוח בה יד וליטול מקצתה ולא נטל אפ"ה קמה ליה ברשותיה כולה והויא לה גזילה ובעי' השבה ובמקום שאינו מקומה לאו השבה היא ורב ששת לא שביק דליסיימו לתירוצייהו ואתקיף מידי נטלה קתני כו' ומיהו סיומא דמילתא דמסקנא וסיפא שהניחה במקום שאינו מקומה אכולהו קאי:

שליחות יד שחייבו הכתוב עליו אפילו נאנסה כדכתיב (שמות כ״ב:י׳) ומת או נשבר או נשבה [וגו'] שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו' דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבייתה:

צריכה חסרון לא הוי שליחות יד להעמידה ברשותו אלא א"כ חסרה:

מידי נטלה קתני דמשמע שנטלה לעצמו:

אי רבי ישמעאל אפילו יחדו נמי וא"ת מנ"ל י"ל מדנקט טלה וסלע דסתם טלה לא יחד לו מקום אלא הולך ממרעה למרעה וסתם סלע יחדו לו מקום בכיס וגם כיס יחדו לו מקום בתיבה ולכך פריך נמי בסמוך לר"ע אפילו לא יחדו נמי:

שנטלה והגביהה ע"מ לגוזלה כו' והיינו חסרון שהכל גוזל ונטל לצורך עצמו:

שנטלה ע"מ לשלוח בה יד פי' ליטול מקצת אע"פ שלא נטל אותה מקצת חייב בכולה כדאמר בשלהי פרקין (דף מד.) לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביה ליטול אע"פ שלא נטל אבל למ"ד ע"מ לגוזלה דבעי חסרון אם הגביה ליטול קצת אינו חייב עד שיטול המקצת כיון דבעי חסרון וקשה דבשלהי פרקין קאמר אפי' למ"ד בעי חסרון מודה בחבית אם הגביהה אע"פ שלא נטל חייב דניחא ליה דתיהוי כולה בסיס להאי רביעית ומתני' בחבית איירי ויש לומר דמתני' איירי אפילו בשמן דלא מנטר פורתא אגב האחר:

ובא זאב וטרף בשעת משלחת זאבים ורבי יהודה היא דאמר זאב אחד אונס בפ' הפועלים (לקמן בבא מציעא דף צג:):

הא שקלינהו לרבי ישמעאל פריך דאמר לא בעינן דעת בעלים כפרש"י:

הא לא משכה דאע"ג דעודן עליה לא קיימא ברשותיה להתחייב באונסיה עד שימשוך כדאמר במתני' (לקמן בבא מציעא דף מג:) הטה את החבית ונטל ממנה רביעית אינו חייב אלא דמי רביעית כיון דלא הגביה את החבית ומשני שהניח מקלו ותרמילו עליה כל כך בחוזק עד שרצתה לפניו:

דיקא נמי דקתני שהכישה וא"ת בפ"ק דקדושין (דף כב:) תניא או שהכישה במקל ורצתה לפניו דאקרי משיכה ולא הויא הכחשה וי"ל דהתם דאדם נכרי לקחה ואינה מכירתו בדבורו שייך למיתני הכישה אבל הכא דאיירי ברועה שהבהמה מכירתו ואזלה מחמת דבורו לא שייך למיתני שהכישה:

אוקימנא לר' ישמעאל דאמר כשמחזירה אין צריך דעת בעלים דתניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר צריך דעת בעלים ומקשי' אי הכי יחדו להאי חבית הבעלים מקום [נמי] דהא שמעינן ליה לר' ישמעאל דאומר הגונב סלע מן הכיס והנה יחדו הבעלים להאי סלע מקום בכיס ואמר ר' ישמעאל יחזיר למקום שגנב ואין צריך דעת בעלים ואי מתני' ר' ישמעאל היא אמאי קתני ולא יחדו לה בעלים דשמעינן מינה דדוקא לא יחדו הא יחדו לא.

ופרקי' לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא יחדו לה הבעלים מקום והחזירה באותו מקום דודאי פטור דהא החזירה במקומה וכיון שהחזירה במקומה כלא טלטלה דמי אלא אפי' לא יחדו לה בעלים מקום דלאו במקומה מחזירה פטור. אוקימנא אליבא דר' ישמעאל בין יחדו לה הבעלים מקום בין לא יחדו לה הבעלים מקום כיון שהחזירה למקומה אם נשברה פטור הוא. אי הכי אימא סיפא יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצרכה פטור לצרכו חייב אמאי חייב והא משהניחה קתני ויש מי שמפרק בשהניחה במקום שאינו מקומה. ור' יוחנן אמר הניחה במקומה משמע. ופרקי' סיפא אתאן לר' עקיבא דאמר צריך דעת בעלים הלכך לצרכו חייב. ומקשינן אי מתני' רבי עקיבא היא למה ליה יחדו לה בעלים מקום אפי' לא יחדו אמר ר' עקיבא צריך דעת בעלים דתניא הגונב טלה מן העדר וכו' הנה לא יחדו בעלים מקום לטלה והצריך ר' עקיבא בהחזרה דעת בעלים כו'.

ועמדה רישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבא אמר ר' יוחנן מאן דמתרגם ליה חבית אליבא דחד תנא וכו' פי' אמר ר' יוחנן מי שיפרש לי משנתינו זו המפקיד חבית אצל חבירו וכו' ויעמידה אי אליבא דר' ישמעאל אי אליבא דר' עקיבא סיפא ורישא בחד תנא אני מוליך לו כליו אחריו לבית המרחץ כי הוא כמו רב ואני תלמיד שנמצאתי משמשו כתלמיד לרב.

ובא רב יעקב בר אבא לאוקמה למתני' בנוטלה על מנת לגוזלה.

רב נתן בר יעקב מוקמה בנוטלה על מנת לשלח בה יד וכולה ר' ישמעאל.

ודחה רב ששת טעם שניהם ואמר מידי במתני' קתני נטלה דלישמעינן נטלה לגזלה או לשלח בה יד טלטלה קתני ואין בלשון טלטול לא לשון גזילה ולא ששילוח בה יד. אלא אמר רב ששת כגון שטלטלה לעמוד עליה ולפשוט ידו בתוך הקן ליטול גוזלות וסבר האי תנא שואל שלא מדעת בעלים גזלן הוי וכולה ר' ישמעאל היא וסיפא שהניחה במקום שאינה מקומה לפיכך תנן לצרכו חייב.

ור' יוחנן אמר סיפא ר' עקיבא היא כי הניחה במקום שנטלה משמע ואעפ"כ צריך דעת בעלים כר' עקיבא וכיון שלא ידעו בה הבעלים שהחזירה למקומה לפיכך לצרכו חייב.

איתמר רב אמר שליחות יד צריכה חסרון מדתניא רועה שהיה רועה עדרו ובא זאב וטרף ארי ודרס פטור פי' פטור הוא כי שוכר הוא והשוכר פטור מן האונסין. ואם הניח מקלו או תרמילו עליה פי' כיון שנשתמש בה כאילו גזלה וחייב באונסיה. ואקשי' עלה.

ומשום דהניח מקלו ותרמילו עליה חייב פי' הניח משמע שהניחם עליה, אבל עכשיו אינו עליה אלא שנטלם, ומשום הכי קא מקשה אמאי חייב הא שקלינהו. ואי קשיא כי שקלינהו מאי הוי, הא צריך דעת הבעלים כר' עקיבא וקיימא לן כותיה. כבר תירצה רש"י ז"ל בפירושיו משום דאוקימנא למתניתין כר' ישמעאל דאמר אין צריך דעת בעלים, מוקמינן הא נמי כותיה דבעינן לאוקומה לדברי הכל. אבל הראב"ד ז"ל פירש, משום דהניח מקלו ותרמילו עליה פעם אחת חייב, והלא אין דרכן של בני אדם להקפיד בכך ואין שם חסרון ונזק כלל. ואוקמה שמואל בעודן עליו, כלומר, שהוא רגיל לעשות כן כל שעה ולהניחם עליה זמן מרובה, וכגון זה הבעלים מקפידים בכך ושליחות יד הוא. וקשה לי קצת, דאם אינה מכחשת מחמת כן כלל לעולם, מה היא הקפדתו של בעלים יותר כשהוא עושה כן תדיר משאינו עושה אלא פעם אחת, ואם היא מכחשת בכך, היכי מקשה בהדיא והלא לא חסרה, הא כיון דאוקימנא בעודן עליו הרי דרכה להכחיש בכך. ודברי רש"י ז"ל נראין עיקר.

והא לא חסרה קשיא ליה לרש"י ז"ל, דלמא לא מחייב ליה משום דשליחות יד אינה צריכה חסרון, אלא משום שהוא שואל שלא מדעת, ואי שואל שלא מדעת גזלן הוי, חייב ואע"ג דלא חסרה כלל. ותירץ הוא ז"לּ, דלא מקרי שואל אלא בדבר שתחלה לא שייכא ביה כחש וחסרון, וכגון חבית וכיוצא בו, דכיון דאין דעתו לגזול ולא לחסר ממנה כלל זהו שואל, ששאלה הוא דבר שחוזר בעין, אבל בעלי חיים שמכחישין ומתחסרין מחמת שמתחסרין במלאכתן, כי נשתמש בהו לא שואל הוי אלא שולח יד. ונראה דלפי פירושו יש ג' חלוקי דינין בדבר, גזלן, ושואל שלא מדעת, ושולח יד בפקדון. וגזלן הוא שדעתו לגזול לגמרי ואין דעתו לשלם, וזה אין צריך חסרון, דמכיון [דגזל] קם ליה ברשותיה. ושולח יד בפקדון הוא, בין שדעתו ליטול ממנו קצת, כגון נוטל רביעית מן החבית ודעתו לשלם, בין שנשתמש שלא מדעת הבעלים בבעלי חיים שהופקדו אצלו, לפי שמחמת מלאכתן הן מתחסרין ומכחישין. ואיכא מאן דאמר אינו צריך חסרון, כלומר, דכיון שדעתו לחסרו, אע"פ שנאנס קודם שחסרו, חייב, דקם ליה ברשותיה, ואיכא מאן דאמר צריך חסרון, לומר, שאינו עומד ברשותו עד שיחסרהו. ושואל שלא מדעת הוא, בדבר שאין מתחסר מחמת תשמישו, כגון שנטל את החבית להביא עליה גוזלות, ואף על פי כן כיון ששאלה שלא מדעת הוי גזלן, וחייב באונסין ואע"פ שלא חסרו כלל. והר"ז הלוי ז"ל כתב, דשואל שלא מדעת ושליחות יד למאן דאמר אינה צריכה חסרון, חד הוא, וראיה לדבר הדין סוגיא דרועה, והוצרך לדחוק עצמו ביותר בשמעתא דילקה בחסר וביתר דלקמן (בבא מציעא מג, א), כדאיתא בספר המאור שלו.

משום דאיכא למפרך, מה לשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב. ואידך קרנא בלא שבועה עדיפא מכפלא בשבועה. וקשיא לן, ומי אית להו לר' אלעזר ולר' יוחנן דכפילא עדיף, אם כן שומר חנם שפטור בגנבה ואבדה ושומר שכר שחייב בהן מנא להו, דהא מהא טעמא דקרנא בלא שבועה עדיפא נפקא לן בריש פרק השואל (צד, ב), דאמר התם פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם ושניה בשומר שכר, ואקשינן איפוך אנא, ופרקינן מסתברא שניה בשומר שכר שכן חייב בגנבה ואבדה, [אדרבה] ראשונה בשומר שכר שכן חייב תשלומי כפל בטוען טענת גנב, ופרקינן אפילו הכי קרנא בלא שבועה עדיפא מכפלא בשבועה. ותירץ רש"י ז"ל, דנפקא להו מסברא, דראשונה בכלים שאין טורח בשמירתן ואין דרך השומרין ליטול עליהם שכר, ושניה בבעלי חיים שטרחן מרובה שאין דרך לטרוח בשמירתן אלא בשכר. ומיהו אינו מחוור כל הצורך דהיאך נבא ונסמוך על טעם שלא הוזכר בגמרא כלל. ועוד תמיה לי, דאם איתא הוה להו למימר התם, הא ניחא למאן דאמר קרנא בלא שבועה עדיפא אלא למאן דאמר כפילא בשבועה עדיפא מנלן. ויש מקשים עוד, שואל שחייב בגניבה ואבדה מנא להו, דאף הוא נמי מהאי טעמא הוא חייב, כדאיתא התם בריש פרק השואל (צה, א), דאמרינן התם, גנבה ואבדה בשואל מנלן, ואמרינן קל וחומר, ומה שומר שכר שפטור (בגנבה) [בשבורה] ומתה חייב בגנבה ואבדה, שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגנבה ואבדה, וזו היא קל וחומר שאין עליו תשובה, מאי אין עליו תשובה, וכי תימא איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן חייב בתשלומי כפל בטוען טענת לסטים מזויין, אי בעי תימא קרנא בלא שבועה עדיפא, ואי בעי תימא קסבר האי תנא לסטים מזויין גזלן הוא, אלמא שואל מהאי טעמא הוא [דקיליף] ליה דחייב בגנבה ואבדה. וא"ת, קסברי ר' יוחנן ור' (אלעאי) [אלעזר] כהאי טעמא בתרא דלסטים מזויין גזלן הוא, הא ליתא, דבהדיא אשכחן ליה לר' יוחנן בפ' הכונס צאן לדיר (ב"ק נז, א) דסבר גנב הוא, ואף בזו תירץ רש"י ז"ל (לקמן בבא מציעא צה, א ד"ה וילמד) דנפקא להו מדכתיב גבי שואל וכי יתן וי"ו מוסיף על ענין ראשון, כדאסיקנא התם בפרק השואל. אבל הרמב"ן ז"ל פירש (ד"ה ואיכא) משמן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל (ד"ה קרנא) דכולי עלמא אית להו קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, אלא משום דלעתים יהא חומרו של שומר שכר קולו דאינו משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב, והכא דוקא דבקל וחומר אתי משום הכי קא מקשה ר' יוחנן, דבקל וחומר כל דהו פרכינן.

דינין אלו שכתבנו במשנה הם בדין שומר שגנב מרשותו הא גנב שגנב מבית הבעלים והחזיר יש בו צדדין אחרים ויש בו חלוק בין גנבת בעלי חיים כגון טלה מן העדר לגנבת דבר שאין בו רוח חיים כגון סלע מן הכיס וכבר ביארנו את הכל בפרק הגוזל:

שליחות יד שחייבה בו תורה את השומר להעמיד אותו הפקדון ברשותו ולהתחייב באונסיו אפילו שומר חנם לא סוף דבר שנשתמש בה וחסרה אלא אפילו נשתמש בה ולא חסרה או אפילו לא נשתמש בה כלל אלא שהגביהו או טלטלו ממקום למקום על דעת לשלח בו יד להשתמש בו חייב וזהו שאמרו שליחות יד אינה צריכה חסרון:

כבר בארנו למעלה ברועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא ארי ודרס שאומדין אותו ואם לא היה יכול להציל אפילו היה שם פטור מ"מ אם הניח מקלו ותרמילו עליה נעשה שואל שלא מדעת או שולח יד וחייב באונסיה ומ"מ יראה מדברי גדולי המפרשים דוקא בשעושה כן תמיד ושהבעלים מקפידין הא אם לפי שעה ואין קפידא לבעלים מן הסתם אין זה כלום וכן דוקא בשמשכה להשתמש שהמטלטלין אין נקנין לא לגנב ולא לגזלן ולא לשולח יד ולא לשואל שלא מדעת להתחייב בהם אלא במשיכה ומשמשך והניח מקלו ותרמילו עליה חייב באונסיה אע"פ שהסירם שאפילו לא נשתמש הואיל ומשך על דעת שישתמש נעשה שולח יד כמו שביארנו:

בד"ה אי ר"י אפילו יחדו נמי וא"ת ומנ"ל כו' עכ"ל דמהאי לישנא מאי אריא לא יחדו אפילו יחדו כו' משמע לפום סברתו דהשתא דטפי איכא לחיובי ביחדו אפילו בהחזירה במקומה מלא יחדו היינו משום דביחדו כיון דשינה אותה מתחלתה ממקומה שלא מדעת הבעלים אע"פ שהחזירה שם איכא לחיובי טפי מלא יחדו שלא שינה מקומה דבכל מקום מקומה הוא ואהא קשיא להו מנ"ל דר"י פליג נמי ביחדו אימא דמודה ביה מה"ט ודו"ק:

בד"ה שנטלה והגביהה כו' והיינו חסרון שהכל גוזל ונוטל כו' עכ"ל רצונם בנטלה והגביהה ע"מ לגוזלה כולה אף שעדיין הכל בעין מקרי חסרון כיון שהכל גוזל ונוטל לעצמו הרי חסרה כולה מבעליו משא"כ בנטלה ע"מ לשלוח בה יד אם הכל הוא בעין ליכא חסרון כיון שלא הגביה אלא ליטול מקצת צריך לחסר ההוא מקצת ממנו כמו שכתבו לקמן למ"ד ע"מ לגוזלה ודו"ק:

בד"ה הא לא משכה כו' ומשני שהניח מקלו ותרמילו עליה כ"כ בחוזק כו' עכ"ל דע"כ מיירי בעודן עליה הכישה במקל דהיינו משיכה ואינו דומה דמיירי בשני מקלות ועוד למאי דמסיק שהכחישה במקל ע"כ שהכחישה במקלו ותרמילו שהניח עליה דהיינו חסרון של שליחות יד ודו"ק:

גמ' דיקא נמי דאמר שהכישה במקל שמע מינה כצ"ל:

רש"י ד"ה והא לא חסרה וכו' עד לא היא דכי אמרינן בשומרין שאלה שלא מדעת וכו' כצ"ל:

בא"ד אבל בעלי חיים המכחישים וכו' דברי רש"י תמוהין הם וכי בשביל שבע"ח מכחישים מחמת מלאכה מגרע גרע דלמאן דאמר שליחות יד צריכה חסרון בדבר שאינו בעלי חיים מתחייב מיד משום שאלה אע"ג דלא חסריה במתכוין להשתמש בו וכגון במטלטל חבית להביא עליה גוזלות וכדלעיל ובבעלי חיים לא יתחייב עד דחסריה על ידי הכחשה ועיין בדברי הרמב"ן בספר מלחמות ה' שתירץ קושיית רש"י בטוב טעם שלא שייך שאלה אלא כשמתכוין להוציא הדבר חוץ מרשות בעלים וכו' ע"ש:

תוס' ד"ה שנטלה וכו' פי' אע"פ שלא נטלה וכו' משום דהא מתניתין לא איירי בנטל ממנה שום דבר אלא טלטלה ונשברה קתני אבל למאן דאמר דסבר צריכא חסרון א"כ לדידיה לא מצי לאוקמא מתניתין בשליחות יד ולומר שנטלה על מנת לשלוח יד דהיינו לטול ממנה מקצת דהא מתניתין לא איירי בנטל ממנה דבר באמת וא"כ אין כאן חסרון לכך הוצרך לאוקמא בנטלה ע"מ לגוזלה כולה דאז מקרי חסרון דהא הכל גזל ונטל לצורך עצמו כדלעיל מזה בתוס':

תוס' ד"ה הא לא משכה וכו' עד ומשני שהניח מקלו ותרמילו עליה כל כך בחוזק וכו'. נראה דכתבו כן דאם לא כן לא הוזכרה משיכה בברייתא:

אי רבי ישמעאל מאי איריא וכו' דהא התם מפרש טעמא דרבי ישמעאל משום דלא כלתה שמירתו ולרבי עקיבא כלתה הלכך לרבי ישמעאל אפילו לא יחדו נמי. הרא"ש.

תרגמה רבי יעקב וכו' פירוש כל הני אמוראי לא אתו לסיומי אוקימתא דלעיל אלא כל חד מינייהו אתא למימר דכולה רבי ישמעאל וסיפא בשהניחה במקום שאינו מקומה וכדמסיימינן בסיפא אלא דקא מפלגי במה שנטלה לצרכו מאי לצרכו דמר מפרש שנטלה לגזלה ומר מפרש שנטלה לשלוח בה יד ומר מפרש לקמן שנטלה בתורת שואל שלא מדעת אלא שהתלמוד פירש טעט מחלוקתם קודם סיום האוקמתא דנימא וכולה רבי ישמעאל היא והכין אורחא דתלמודא. וכן פירש רש"י. ושלשה דברים הוזכרו כאן במאי דקתני מתניתין לצרכו או לגזלה או לשלוח בה יד או שהיה עליה שואל שלא מדעת וכל אחד מאלו חייב הוא באונסין וצריכה משיכה דבלא משיכה לא מחייבי כלל דברשותא דמריה קיימא וכדאמרינן לקמן והא לא משך. וגזלן ושואל שלא מדעת שייכי בכל אדם בין שומר בין איניש דעלמא אבל שולח יד ליתיה אלא בפקדון ושמו מוכיח עליה וכדאמר קרא גבי שומרים אם לא שלח ידו. והנוטל לגזול הוא והנוטל על דעת ליטלה כולה או מקצתה לעצמו או שיחסרנה ולא ישלם לבעלים והוא חייב באונסין מכיון שמשך לדעת כן ואף על פי שלא חסר. והשולח יד בפקדון דעתו ליטול ולמסר הכל או מקצת על דעת לשלם לבעלים. ובזה נחלקו אם צריך חסרון לחייבו באונסין אם לאו. ושואל שלא מדעת אין דעתו לחסר לבעלים כלום אלא שרוצה להשתמש בו ולהחזירו למקומו ואם הוא תשמיש שראוי לשכר דעתו לתת שכר לבעלים. ומיהו בתשמיש שהוא עושה יש קלקול לממונם של בעלים ואף על פי שאינו מתחסר בתשמיש אפשר היה דאיידי דמטלטל לה תשבר או יארע בה נזק. דאלו בדבר שאי אפשר לבא לידי נזק בטלטולו ליכא למאן דאמר דשואל שלא מדעת גזלן הוי דהא לא עביד ולא מידי. וכל זה מיסודו של הרמב"ן. וכן נראה דעת רש"י לקמן. ולהוציא מדברי הרז"ה שכתב בספר המאור דשואל שלא מדעת ושליחות יד למאן דאמר אינה צריכה חסרון חדא מילתא היא והוצרך לדחוק עצמו מאד בשמעתא דילקה בחסר וביתר דלקמן. והפירוש שכתבנו מושכל ומובן לעצמו ואין להרהר אחריו והוא דעת רבותינו בעלי התוספות. הריטב"א. וכן כתב הרשב"א וכמו שכתוב לקמן. במאי קמיפלגי בשליחות יד צריכה חסרון דאלו במשנתנו לא חסרה כלל וקתני שהוא חייב באונסיה הילכך מאן דסבירא ליה דשליחות יד צריכה חסרון מוקי לה בשנטלה על מנת לגזלה ומאן דסבר דשליחות יד אינה צריכה חסרון ניהא ליה טפי לאוקמה בשנטלה לשלוח בה יד או משום דכל דאפשר לאפוקי דלא ליהוי גזלן מפקינן ליה או משום דטלטלה קתני או משום דכל ישראל בחזקת כשרים או משום דבעי לאשמועינן דשליחות יד אינה צריכה חסרון או משום לאשמועינן בשליחות יד דדיניה כגזלן לענין שצריך דעת ושייך נמי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן ומחייב רבי ישמעאל בשלא החזירה למקומה. הריטב"א.

מתקיף לה רב ששת וכו' עד וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי. פירוש ובעי השבה מעליא ליד הבעלים או למקומה שלא פטר רבי ישמעאל אלא במחזיר במקום שגנב. דאלו למאן דאמר שואל הוי אף על גב דכולהו שומרים צריכין דעת כדכתיבנא בפרק אלו מציאות כיון דאמרת דשואל הוי דכולי עלמא לא כלתה שמירתו ואין צריך דעת בעלים ואפילו לא החזירה למקומה ממש פטור כיון שהיה שומר עליה מתחלה כגון משנתנו דכיון שלא נעשה עליו גזלן וחזרה לרשותו כחזרת ברשות הבעלים ממש חשיבא ולא בעי רבי ישמעאל שיחזיר למקום שגנב אלא בשומר שעשה גנב או גזלן ולהכי אוקמוה הכא דסבר גזלן הוי דאלו לענין חיוב אונסין אפילו למאן דאמר שואל הוי חייב הוא בכל אונסין ואפילו במתה מחמת מלאכה דלא שייך לומר בהא לאו לאוקמוה בכילתא שייליה. וזה ברור. הריטב"א.

וכן כתב הראב"ד וזה לשונו ורב ששת אמר וכו'. וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי. דאי שואל הוי אף על פי שחייב באונסין כגזלן בשכלתה שאלתו פטור אף על גב דלא החזירה למקומה דלא אמר רבי ישמעאל למקום שגנב יחזיר אלא או בגנב או בגזלן שלא מדעת כזה אבל בשואל לא אמר. עד כאן. וכתב תלמיד הר"ף וזה לשונו: רבי יעקב לא רצה לומר כגון שנטלה על מנת להביא גוזלות כדאמר רב ששת משום דקסבר שואל שלא מדעת שואל הוי ואף על גב דשואל נמי מחייב בהשבה מכל מקום כשכלתה השאלה הדר קאי בשמירתו כדלקמיה ולא כלתה לו שמירתה והוה ליה שומר חנם כדלקמן. עד כאן.

ורבי יוחנן מניחה במקומה משמע וקשה דבמסכת קידושין קאמר דניחא ליה לרבי יוחנן לאוקמה בתרי תנאי וחד טעמא מלאוקמה בתרי טעמי וחד תנא ומוכח ליה מהכא והיכי מוכח לה שאני הכא דהניחה במקומה משמע. ויש לומר דהא דקאמר הכא הניחה במקומה משמע לאו היינו דוקא ממשמעותיה דהניחה אלא הכי קאמר הניחה במקומה משמע דומיא דרישא דאית ליה לאוקמה בחד טעמא ולא בתרי טעמי. תלמיד הר"ף ז"ל. וכן פירש הריטב"א ז"ל וזה לשונו: לאו מלישנא דהניחה דאיק לה רבי יוחנן אלא מסברא ניחא ליה למימר הכי כי היכי דתיקום כולה סתמא בחד טעמא דהא רישא על כרחך הניחה במקומה היא דכיון דלא ייחדו לה הבעלים מקום כל מקום שהניחה שומר ברשותו מקומו היא ולהכי ניחא ליה לאוקמי סיפא דקתני יחדו לה הבעלים מקום שהניחה במקומה ממש. עד כאן.

תסתיים דרב הוא דאמר אינה צריכה חסרון כך גירסת רש"י. והוה דאיק לה תלמודא משום דסבירא ליה דההיא כשהכישה במקל ולא חסרה והיינו דאמר והא לא חסרה אלמא אינה צריכה חסרון ודחינן ליה דלעולם סבירא ליה צריכה חסרון וכגון שהכישה. ויש גורסים תסתיים דרב הוא דאמר צריכה חסרון ודייקינן לה משום דהכחישה וכדקתני הכישה במקל ומאי דאמרינן והא לא חסרה היינו ממה דהוינן בה התם ופרקוה שם בשהכחישה ולא גרסי אלא לאו שמע מינה שליחות יד אינה צריכה חסרון. וגירסת רש"י ז"ל היא הנכונה. הריטב"א ז"ל. משום דהניח מקלו ותרמילו עליה חייב הא שקלינהו ואי קשיא כי שקלינהו מצי הוי הא צריך דעת בעלים כרבי עקיבא וקיימא לן כוותיה כבר תירצה רש"י ז"ל בפירושיה משום דאוקימנא מתניתין כרבי ישמעאל דאמר אין צריך דעת בעלים מוקמינן נמי הא כוותיה דבעיא לאוקמה כדברי הכל. אבל הראב"ד ז"ל פירש משום דהניח מקלו ותרמילו עליה פעם אחת חייב והלא אין דרכן של בני אדם להקפיד בכך ואין שם חסרון ונזק כלל. ואוקמה שמואל בעודן עליו כלומר שהוא רגיל לעשות כן כל שעה ולהניחם עליו זמן מרובה וכגון זה הבעלים מקפידין בכך ושליחות יד הוא. וקשה לי קצת דאם אינה מכחשת מחמת כך כלל לעולם מה היא הקפדתן של בעלים יותר כשהוא עושה כך תדיר משאינו עושה אלא פעם אחת. ודברי רש"י נראין לי עיקר. הרשב"א. ותלמיד הר"פ כתב וזה לשונו: והא שקלינהו וכיון דהדר הוה ליה שומר כדמעיקרא ואף על גב דליכא דעת בעלים מכל מקום קיימינן כרבי ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים. וקשה דהא לקמן פסקינן כרבי עקיבא. ויש לומר דהך סוגיא אתיא אליבא דרב מדקמתרץ רב שהכישה במקל ורב סבירא ליה כרבי ישמעאל מדמוקי לה מתניתין כוותיה. עד כאן.

משום דהניח מקלו וכו' פירוש משמע ליה מדקתני אם הניח ולא קתני היה מקלו ותרמילו מונחים עליה דבשקלינהו עסקינן אי נמי לאו דוקא הוא שקלינהו אלא הכי קאמר משום דהניח מקלו ותרמילו עליה חייב אי שקלינהו הא הדרא ליה. הרמב"ן ז"ל.

והא לא משך פירוש דקסלקא דעתין דבעוד שהפרה עומדת במקומה הניח תרמילו עליה ולא משכה מעולם עול להשתמש בה ואם כן אמאי חייב שהרי תקנו משיכה בגזלנים כמו בלקוחות ופרקינן הכישה במקל ורצתה לפניו פירוש ועשה כן על דעת להשתמש בה דהא חשיבא משיכה כדאיתא בפרק קמא דקידושין. ובדין היא דהאי הוה ליה למפרק ולשנויי מעיקרא שזה עיקר חיובו אלא דלא חש ובעי לפרושי מאי דקתני הניח מקלו ותרמילו עליה אמאי מחייב ליה. הריטב"א ז"ל.

בגמרא רישא רבי ישמעאל וסיפא ר"ע אין דאמר ר' יוחנן מאן דמתרגם כו' עכ"ל. האי פלוגתא דר"י ור"ע מסקינן בס"פ הגוזל בתרא דפליגי בשומר שגנב מרשותו דר"י סבר לא כלתה שמירתו ואם כן כשהחזירה למקום שהניחה לדעת עצמו ה"ל כלדעת בעלים ור"ע סובר כלתה שמירתו ואם כן ה"ל כמו שהחזירה שלא לדעת בעלים ומש"ה חייב באחריותה והיינו דאמרינן הכא דדינא דמתניתין דהכא כשהחזירה למקום שהניחה אחר שטלטלה לצורכו נמי תליא בפלוגתא דר"י ור"ע דהוי לגמרי כשומר שגנב מרשותו דמ"ס כלתה שמירתו ומ"ס לא כלתה שמירתו אבל מ"מ קשיא לי בגוה דהא בסוף פרק הגוזל משמע להדיא דהא דאוקמינן פלוגתא דר"י ור"ע בשומר שגנב מרשותו היינו דוקא אליבא דר"ח דס"ל דבגונב מבית הבעלים כ"ע מודו שצריך להחזירה לדעת בעלים מש"ה מוקי לפלוגתייהו בשומר שגנב מרשותו אבל אליבא דר"י דאמר התם בגונב מבית הבעלים שלא לדעת א"צ להחזירה לדעת אלא אפי' שלא לדעת הוי חזרה וא"כ לדידיה כ"ש בשומר שגנב מרשותו הוי חזרה אפי' שלא לדעת הבעלים דלא גרע מגנב מרשות הבעלים שלא לדעת וע"כ לר"י צריכין אנו לפ' פלוגתא דר"י ור"ע בגונב לדעת הבעלים מרשות הבעלים דבכה"ג ס"ל לר"י גופא דצריך חזרה לדעת או מנין וא"כ קשיא סוגיא דשמעתין אמאי מסיק ר' יוחנן דמתני' דהכא פלוגתא דר"י ור"ע היא הא לא דמי כלל דאינהו פליגי בגנב מבית הבעלים לדעת בעלים אבל כגוונא דהכא דדמי לשומר שגנב מרשותו שלא מדעת הבעלים אפי' ר"ע נמי מודה דהוי חזרה אפי' שלא מדעת הבעלים וא"כ אמאי מחייב לה כשהחזירה למקום שהניחה אמנם אחר העיון והחיפוש מצאתי במגילת ספר דשאילתין כשאילת הראשונים הלא הם כתובים בבעל המאור ובמלחמות ה' להרמב"ן בס"פ הגוזל ע"ש באריכות והעלה שם בשם הרי"ף ז"ל דודאי לר' יוחנן גרע טפי שומר שגנב מרשותו מגנב מבית הבעלים דאע"ג דס"ל לר' יוחנן דגנב שלא לדעת א"צ להחזיר לדעת הבעלים וע"כ דס"ל דר"ע נמי מודה בהא מ"מ מודה מיהא שצריך להחזיר לרשות הבעלים וא"כ זה השומר שגנב מרשותו כיון דלר"ע כלתה לו שמירתו לא הוי חזרה כלל במה שמחזירה לרשות עצמו שלא לדעת הבעלים דלא דעת הבעלים איכא ולא רשות הבעלים איכא משא"כ בגנב מבית הבעלים שפיר סבר ר"י דאם גנב שלא לדעת הוי חזרה נמי אפילו שלא לדעת הבעלים דמ"מ הרי החזירה מיהא לרשות הבעלים ומקום המשתמר הוא לדעתן כדמעיקרא וא"כ לפ"ז א"ש דר' יוחנן דס"ל התם שלא לדעת א"צ דעת מוקי נפשיה בהא מלתא ככ"ע וע"כ מוקי לפלוגתייהו דר"י ור"ע בשומר שגנב מרשותו ודו"ק ועי' בסמוך:

שם תרגמה ר' יעקב בר אבא קמיה דרב שנטלה ע"מ לגזלה כו' עד סוף הסוגיא. שיטה זו תמוהה מאד בעיני דמאי ענין פלוגתא דר' יעקב ור' נתן ורב ששת לענין אוקימתא דמתני' דהא עיקר אוקימתא דידהו לא הוי אלא במאי דמסיק הש"ס בסוף דרישא איירי שהחזירה למקומה וסיפא איירי שהניחה במקום שאינה מקומה אבל במאי דפליגי בהי מינייהו ה"ל כגזלן אין ענין כלל למאי דבעי לשנויא אוקימתא דמתני' דהא בין למאי דס"ד מעיקרא דמקשה רישא וסיפא אהדדי ותלי לה בפלוגתא דר"י ור"ע ובין למאי דמסיק ר' יוחנן דרישא ר"י וסיפא ר"ע בכל ענין הוי צריך לומר דאיירי מתני' בענין דבמה שנטלה לצורכו ליהוי כגזלן והיינו בחד מהנך אנפין לכל חד כדאית ליה כי היכי דתיהוי מתני' מעין פלוגתא דר"י ור"ע דאיירי בשומר שגנב מרשותו אבל אי לא הוי כגזלן לא דמי כלל לפלוגתא דר"י ור"ע אלא אפי' ר"ע מודה דפטור ואם כן מאי ענין האי שקלא וטריא דידהו לכאן וכן הקשה בת"ח אלא שקיצר בה ונפיק מינה בדוחקא ע"ש אבל לענ"ד נראה דלק"מ ויתיישב על הדרך שכתבתי בסמוך דודאי לר' יוחנן א"ש בכל ענין דכיון דלרבי יוחנן ע"כ סיפא דמתני' לא אתיא אלא כר"ע כדקאמר בהדיא אם כן אפי' אם נאמר דנטלה ע"מ להשתמש בה בלבד ואפי' אי שואל שלא מדעת לא הוי גזלן אפ"ה א"ש דחייב באחריות' דנהי דשואל שלא מדעת לא הוי גזלן שואל מיהא הוי וצריך להחזיר לרשות הבעלים כדמעיקרא וזה הנפקד כיון שעבר על דעת הבעלים ונשתמש בפקדון אנן סהדי דלא ניחא להו לבעלים עוד דליהוי שומר עליה וכלתה לו שמירתו אליבא דר"ע ואם כן אף אם הניחה במקום שנטלה לא הוי חזרה כלל דהא מעיקרא היה רשות השומר הזה וידו וידיעתו כדעת ויד הבעלים ממש אבל עכשיו דכלתה לו שמירתו תו לא הוי רשות הבעלים כלל כמ"ש לעיל משא"כ השתא דמוקי הני אמוראי למתני' כרבי ישמעאל ולר"י אפי' בשומר שגנב מרשותו סובר דלא כלתה שמירתו ורשותו ה"ל כרשות הבעלים ודעתו כדעת הבעלים ואם כן אי ס"ד דלא נטלה אלא לשם שאלה בלבד ודאי הוי סגי לה בהשבה כל דהו כדפרש"י מש"ה צריכי לאוקמי בחד מהנך גווני בענין דליהוי כגזלן דמש"ה מחייב ליה רבי ישמעאל כשהחזירה למקום שאינה מקומה מגזירת הכתוב דוהשיב את הגזילה כדפרש"י ודבר זה גופא חידוש הוא כמו שיתבאר בסמוך אבל אי לא הוי כגזלן לא היה שום מקום לחלק בין מקומה לשאינה מקומה אלא בכל ענין שהחזירה למקום המשתמר לרשות עצמו סגי לר"י כיון דלא כלתה שמירתו כנ"ל נכון מאד ודו"ק ועי' עוד בסמוך ועפ"ז נתיישב גם כן מאי דקשיא לי מאי דוחקא דהנהו אמוראי לאוקמי למתני' בענין דה"ל כגזלן ומש"ה צריכא לאוקמי כר"י דלא כהלכתא אדרבא לוקמא בענין דלא הוי כגזלן וכר"ע דנהי דס"ל דצריך דעת הבעלים ממש היינו בגזלן אבל בשנטלה בתורת שאלה אין צריך דעת בעלים אבל מיהא צריך להחזירה למקום שהניחם דלעולם חד דרגא מסקינן בין שואל לגזלן בין לר"י בין לר"ע אבל למ"ש א"ש דודאי לר"ע אין חילוק דכיון דשינה מדעת הבעלים ס"ל דכלתה שמירתו ואם כן אפילו נטלה בתורת שאלה והחזירה למקום שנטלה אפ"ה לא הוי חזרה כלל דאין כאן רשות בעלים ולא דעת בעלים כדכתיבנא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה תרגמה כו' דאילו לשאלה בעלמא כו' סגי לה בהשבה כל דהוא כו' עכ"ל. ולכאורה יש להקשות מהא דקי"ל כל השומרים צריכים דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה אלא דבאמת לק"מ דהתם איירי מתחילת השמירה שלקחה מדעת הבעלים מש"ה צריך להחזיר גם כן לדעתם משא"כ הכא איירי שלקחה מרשות עצמו סגי נמי כשמחזירה לדעת עצמו וכבר כתבתי דזה אינו אלא אליבא דר"י אבל אליבא דר"ע כיון דכלתה שמירתו לא שייך לומר כן ועוד יש לי ליישב בדרך אחר עפמ"ש במלחמות ה' ס"פ הגוזל בתרא ע"ש:

בגמרא וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי וסיפא שהניחה במקום שאינה מקומה ויש להקשות דאף אי שואל שלא מדעת לא הוי כגזלן אפ"ה מצי לאוקמי שפיר דהא פושע מיהא הוי במה שנטלה לצורכו וה"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס דקי"ל דחייב היכא שבא האונס מחמת הפשיעה ואם כן ה"נ אפשר שאילו היתה במקומה הראשון לא היתה משתברת ואפשר דמתניתין משמע ליה בכל ענין אפילו היכא שאין לתלות כלל השבירה מחמת שינוי המקום וק"ל:

שם ורבי יוחנן הניחה במקומה משמע ולכאורה יפלא דבכמה דוכתי מצינו דמשני הש"ס שינויי דחיקי ולא ניחא ליה לאוקמי רישא וסיפא בתרי תנאי וא"כ מה ראה ר"י לאוקמי כתנאי משום דקדוק הל' ואף על גב דאמרינן בשבת פרק רבי עקיבא דר"י לחוד ניחא ליה לאוקמי כתרי תנאי מלאוקמי בתרי טעמי מ"מ לא הוי הכא כ"כ כתרי טעמי כיון דעיקר החילוק בין יחדו ללא יחדו משמע להדיא דאיירי מחמת שינוי המקום ולכאורה היה נ"ל לומר דר"י לאו משום דקדוק הל' לחוד נאדי מהאי אוקימתא אלא משום דבעיקר הסברא נמי לא משמע ליה לר"י לחלק אליבא דר' ישמעאל בין החזירה ממש למקומה הראשון או למקום שאינה מקומה דכיון דס"ל לר' ישמעאל דשומר שגנב עדיין לא כלתה שמירתו וה"ל כרשות הבעלים אם כן מה לי מקומו הראשון או מקום אחר כיון שהוא משתמר דהא בהחזירו לרשות הבעלים לא איכפת לן בין מקום שנטלו משם או למקום אחר אלא כשמחזירו למקום המשתמר סגי לרבי יוחנן דאמר שלא לדעת א"צ לא דעת ולא מנין ואם כן ה"ה ברשות השומר לרבי ישמעאל והא דנקט ר"י למקום שגנב יחזיר לאו דוקא למקום שגנב ממש דאדרבא לקולא נקט ר"י למילתיה דבהחזירו למקום שגנב והיינו לאותו הרשות שגנב סגי ואין צריך דעת הבעלים אבל בשהחזירו לרשות מי שנגנב אצלו אין חילוק בין מקום למקום ומש"ה לא מוקי רבי יוחנן למתני' כהני אמוראי אלא דאי הוי משמע לישנא דהניחה דמתני' במקום שאינה מקומה תו לא הוי ר"י מצי למפלג מסברא דנפשיה עלה דמתני' כיון דמתני' מחלק' בהדיא בין הניחה במקומה הראשון או לא ע"כ היינו צריכין למצוא איזה טעם לדבר אבל כיון דלישנא דמתני' לא משמע הכי בהדיא אם כן סמיך ר' יוחנן שפיר אסברא דנפשיה דמצד הסברא נמי לא שייך לחלק בין מקומה הראשון או לא וכיון דלא מסברא איכא לחלק ומתני' נמי לא מפליג' בינייהו דאם כן לא היה לו לסתום אלא לפרש כיון דחידוש הוא מש"ה הוכרח ר"י לאוקמי כתנאי כן היה נ"ל לכאורה אלא שמצאתי בספר המלחמות ס"פ הגוזל שחילק בטוב טעם בין מקומה הראשון או לא ע"ש ודו"ק:

ש ם ורבי יוחנן הניחה במקומה משמע וקשה דבלא"ה נמי מצי למימר דלא מצי ר"י לאוקמי ככל הנך אמוראי דכרבי יעקב בר אבא ור' נתן לא מצי לאוקמי משום קושיא דר"ש וכר"ש נמי לא מצי לאוקמי דלא ס"ל דשואל שלא מדעת גזלן הוא וע"כ דהכי הוא דר"י לא ס"ל דהא שמעינן לר"י בסמוך דפליג אדר"י בן נהוראי דקאמר שליחות יד א"צ חסרון ופליג ר"י דצריך כדפרש"י ולכאורה כל הסוגיא דהכא ודלקמן בסוף פירקין בהכי רהטא דמאן דאית ליה שואל שלא מדעת גזלן הוא כ"ש דסובר שליחות יד א"צ חסרון דהא כל שואל שלא מדעת בלא חסרון הוא ועדיף מיניה נמי שהרי לא נטלה אלא להשתמש בו ולהחזירה לבעליו ואפ"ה מיקרי גזלן כ"ש בשולח יד גמור אפילו בלא חסרון הרי נתכוון מיהא לגזול מקצתה לגמרי ואם כן כיון דאמר ר"י דשליחות יד צריך חסרון תו לא משכחת לה שיסבור דשואל של"מ גזלן הוא וכ"כ בעל המאור להדיא דההיא דשליחות יד א"צ חסרון מכלל דשואל של"מ נפקא בק"ו אלא דאף למ"ד א"צ חסרון אפ"ה מצי סבר דשואל שלא מדעת לא הוי גזלן כיון דלא נתכוון לגזלה כלל ואם כן ודאי לא מצי ר"י לאוקמי מתני' כהנך אמוראי כדכתיבנא אבל אליבא דר"ע מיתוקמא ליה שפיר כמ"ש דשואל של"מ נהי דלא הוי גזלן שואל מיהא הוי וצריך להחזיר לדעת בעלים וכיון דשינה מדעת בעלים וכלתה שמירתו לא מיקרי חזרה כלל כמ"ש הרי"ף מיהו למה שאכתוב בסמוך דמוכח דההיא דשליחות יד אצ"ח וההיא דשואל של"מ לא הא בהא תליא ודלא כבעל המאור דהא טעמא לחוד והא טעמא לחוד דאיכא למימר דאף למ"ד שואל של"מ הוי גזלן אפ"ה מצי סבר דשליחות יד צ"ח דכל כמה שלא נתכוין לגזול כולה אלא לשלוח יד במקצתה לא שייך לחייבו כלל על אותו החלק שלא שלח יד כיון שאף באותו החלק שנתכוון לשלוח יד סוף סוף לא נתקיימה מחשבתו שהרי חזר בו ולא נטל כלום ואם כן בהגבהה לחוד אין לקרותו גזלן על המותר משא"כ בשואל של"מ שנתכוין להשתמש בכולה והוציא כוונתו לפועל שהרי נשתמש בה דבהכי איירי מש"ה סבר שפיר דהוי גזלן ואם כן לק"מ דהיינו נמי סברא דר"י דאף ע"ג דס"ל שליחות יד צ"ח אפ"ה סובר שש"מ הוי גזלן דהא פלוגתא דרבי יודא ורבנן היא בסוף פרק הספינה ומסתמא הלכה כחכמים דהוי גזלן ומש"ה הוצרך הש"ס לומר דהא דלא מוקי ר"י כהנך אמוראי היינו משום דהניחה במקומה משמע ובאמת הרמב"ן בספר המלחמות כתב גם כן מטעם אחר דההיא דשש"מ וההיא דשליחות יד אצ"ח לאו חדא מילת' נינהו ע"ש אלא שטעמו אינו מספיק לנדון שלפנינו דאיהו לא מיירי אלא בבע"ח אסוגיא דרועה דבסמוך אבל אשקלא וטריא דמתני' דאיירי בחבית לא שייך הטעם שלו ולהיות שדברי הרמב"ן נראין לי מוכרחים בש"ס כמו שיתבאר לכך נ"ל דאיתא לטעמא דידיה ואיתא לטעמא דידי ותרווייהו צריכי ודו"ק ומל' הטור ח"מ רצ"ב יראה שכיון למ"ש ע"ש:

בתוספות בד"ה שנטלה ע"מ לשלוח כו' פירוש ליטול מקצת כו' עכ"ל ובסוף פירקין אכתוב סברת החולקים על זה ונ"מ לסוגיא דשמעתין ע"ש:

בד"ה הא שקלינהו לר"י פריך כו' כדפרש"י עכ"ל ויש לתמוה דאפוכי מטרתא ל"ל כיון שכבר פירשו רש"י על נכון וכה"ג קשה בדיבור הסמוך ואפשר ליישב דכל דבריהם אחד הוא משום דלכאורה היה אפשר לומר דקושיא זו לאו מטעם גזלן איירי אלא דקס"ד עכשיו דמטעם שש"מ מחייב ליה דנהי דלא הוי גזלן שואל מיהא הוי וחייב באונסין כל ימי שאילתה דהיינו כ"ז שמשתמש בה וע"ז מקשה הא שקלינהו וא"כ כלתה לו שאילתה דאע"ג דאמרינן לקמן גבי מפקיד מעות צרורין דכשנשתמש בהן חייב באונסין לעולם היינו דוקא במעות שהנאת תשמישם מרובה כדאי' להדיא בש"ע סי' רצ"ב ע"ש וא"כ היתה קושיא זו אפילו אליבא דר"ע ועל דרך זה היה אפשר לפ' ג"כ קושיא השניה דהא לא משכה דהיינו נמי מטעם שואל דבעי משיכה כדעת הרמב"ם אלא דבאמת א"א לפרש כן דא"כ לא הוי מדייק הש"ס מידי לענין שליחות יד לכך כתבו התוס' דודאי כולה סוגיא ושקלא וטריא מטעם גזלן איירי ואליבא דר"י וא"כ קושיא השניה דהא לא משכה היינו נמי מטעם שליחות יד ואפ"ה בעי משיכה ודו"ק והא דלא מוקי לה הש"ס באמת מטעם שואל גמור יתבאר בסמוך:

גמ' אין דאר"י עי' שבת דף פו ע"א קידושין דף סג ע"ב מנחות דף נה ע"א:

רש"י ד"ה הניחה במקומה כו' כרבי ישמעאל עי' שבת דף פו ע"א ברש"י ד"ה ומאן דמוקי: