מסכת בבא מציעא דף ל״ח עמוד ב׳

למאי חזו דקתני מוכרן:

לגלדאי לסוך עורות:

לכתישא דגמלא לכתישא שעל הגמל שגבו כתוש ומסוקב מחמת משאוי איישר"א בלע"ז:

לקנקניו הכלי שהיה בתוכו יתקלקל אם ישהא בתוכו:

במאי קמיפלגי ר"מ ורבנן מאחר שמודה ר"מ ביתר מכדי חסרונן:

להפסד מרובה כגון יתר מכדי חסרונן:

הפסד מועט כגון בכדי חסרון דריקבון פירות וקילקול הקנקן דיין והחמיץ:

ערב בגט פשוט (ב"ב קע"ג:):

עד כאן לא קאמר רשב"ג כו' אבל הכא אין מורידין וא"ת והא לקמן מייתי דאית ליה לרשב"ג מורידין וי"ל דמהא ליכא למשמע מינה אבל קשה דמאי מוכיח דחד טעמא הוא מדשמואל דסבר כרשב"ג וסבר מורידין לוכח כן מרשב"ג גופיה וצ"ל דלא שמיע ליה ברייתא דלקמן:

בששמעו בו שמת כ"ע ל"פ דמורידין אין לפרש בששמעו בב' עדים דא"כ פשיטא דמורידין אלא ששמעו היינו בקול ועד אחד אע"ג דשמעו בו שמת דבפ' ב' דייני גזירות (כתובות דף קז.) גבי אין פוסקין מזונות לאשת איש משמע סוגיא דהתם דהוי בעדות גמורה:

אמר רבא לירד ולמכור תנן וא"ת ואמאי לא פריך ממתניתין דהאשה שהלכה (יבמות דף קטז: ושם ד"ה שאין) דקתני מצינו שאין אחים נכנסין לנחלה על פיה ולשני נמי לירד ולמכור תנן וי"ל דמהכא אלימא ליה לאקשויי משום דדומיא דנשותיהם קתני דמשמע כלל כלל לא:

היורד לנכסי שבוי אין מוציאין אותו מידו הוא הדין דאפי' מורידין אותו לכתחילה דהא נטושים מורידין לרשב"ג דאמר הנטושים כשבויין אלא אגב דתנא בסיפא בנטושים מוציאין תנא נמי בשבויין אין מוציאין וא"ת לימא רב הלכה כתנא קמא ושמואל הלכה כרשב"ג וי"ל דלא שמיע להו ברייתא אי נמי איכא דמפכי להו:

ומקשינן המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו וכו' פי' כיון דקם קם כיון שהחמיץ כך יעמיד בחימוצו לעולם. פי' כתישה מלשון אם תכתש את האויל במכתש.

וחכמים אומרים עושה להן תקנה ומוכרן בב"ד וכשמוכרן מוכרן לאחרים ולא לעצמו. עושה להן תקנה. אסקי' תקנה זו לקנקנים שלא יפסידו לגמרי ואפי' הפסד מועט חששו. והלכה כחכמים וכר' יוחנן.

רשב"ג אומר ימכרם בב"ד מפני שהוא כמשיב אבידה קי"ל דחלוקת חכמים ורשב"ג בכדי חסרונן כר' יוחנן והלכה כחכמים ואע"ג דחכמים דברייתא קיימי כרשב"ג. אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בב"ד לאחרים ולא לעצמו: איתמר רב אמר אין מורידין קרוב לנכסי שבוי חיישינן דלמא מפסדי להו.

ושמואל אמר מורידין כיון דאמר מר שמין להם כאריס לא מפסדי להו.

בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין כי פליגי בשלא שמעו בו שמת. וקיימא לן כשמואל וכרב נחמן.

הוה עובדא בנהרדעא בשבוי שנשבה ופשטה רב ששת דאין מורידין קרוב לנכסיו מהא דתניא ר' אומר ממשמע שנאמר והרגתי אתכם איני יודע כי יהיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים אלא מלמד שהן כאלמנות ולא אלמנות ממש כיצד מבקשות לינשא ואין מניחין אותן. בניהן מבקשין לירד בנכסי אביהן ואין מניחין אותן שעדין לא נתבררה מיתתן בעדות. ואע"ג דאוקמה רבא לירד ולמכור אין מניחין אותם אבל מניחין אותן לירד ולתקן. דחאה רב ששת מדכתב נשיכם ובניהם בניהם דומיא דנשיהם מה נשיהם כלל לא אף בניהם כלל לא.

מורידין קרוב בנכסי שבוי אוקימנא כתנאי דתניא היורד לנכסי שבוין אין מוציאין אותן מידו והוא ששמעו בהן שמתו.

היורד לנכסי נטושין מוציאין אותן מידו והן שיצאו למדינת הים ואין ידוע להיכן הלכו.

במאי קא מפלגי, מר סבר להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו כלומר להפסד הקנקנים שהוא הפסד מועט לא חששו, יש מפרשים (הרמב"ן ז"ל בחידושיו ובמלחמות) לא חששו להטריח את הנפקד למכור, ורבנן סברי אפילו להפסד מועט חששו, ובין למר ובין למר לא שייכא הא מילתא במתניתין כלל, דהא לכולי עלמא כיון דהבאיש ונפסדו, ליכא לימר שיהא אדם רוצה בקב שלו בזה משאר פירות יפים, והיינו דקא בעי במאי קא מפלגי, ולא ניחא לן בטעמא דאמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו. ואינו מחוור בעיני, דאם אתה מפרש כן, אף אתה צריך לפרש לא יגע בהן השנוי כאן בשני עניינים, בפירות והרקיבו, לא יגע בהן ואינו רשאי, דהא אוקימנא בכדי חסרונן, ובשמן והבאיש דבש והדביש, לא יגע בהן לא הטריחוהו ליגע בהן, ואינו. אלא נראה לי לפרש, לא יגע בהן אינו רשאי, דכיון דאמרינן דכיון דקם קם, הוה ליה כאלו הפקידו לו הבעלים שמן באוש ודבש שהדביש, שאינו רשאי ליגע בהן דמה תקנה הוא עושה להם, ומשום הכי קא בעינן בשמן והבאיש דבש והדביש במאי פליגי, דאפילו רשב"ג דאמר במתניתין מוכרן בבית דין, מפני השבת אבדה לבעלים קאמר, הא לאו הכי לא, ותדע לך, דאי לא, מאי קא בעי במאי פליגי, דילמא בדרב נחמן בר יצחק, אלא כדאמרן. ואסיקנא בהפסד קנקנים פליגי, כך נראה לי. ומשום כך פסק הרי"ף ז"ל כרבנן דברייתא, כדאיתא בהלכות. אלא דקשיא לי, דהא משמע דרבנן דברייתא היינו רשב"ג דמתניתין, דלא חייש כלל לשמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר, מדאמר שמן והבאיש דבש והדביש למאי [חזי], ושנינן שמן לגלדאי ודבש לכתישא דגמלי, ואי חיישת לשמא עשאן תרומה, שמן של תרומה היכי מזבין לגלדאי, שהרי לא ניתנה תרומה טהורה אלא לאכילה ושתיה ולסיכת אדם שהיא כשתיה, ותניא (תוספתא דתרומות פ"י הי"א) שמן של תרומה אין חוסמין בו תנור וכירים ואין סכין בו מנעל וסנדל, לא יסוך את רגלו והוא בתוך המנעל או בתוך ומכל מקום עם מה שכתבתי למעלה (ע"א ד"ה כי) דדילמא עשאן תרומה אינה לרב כהנא אלא חששא בעלמא, וכל זמן דאיכא לתקוני מתקנינן וכי ליכא לתקוני מניחין את הספק וחוששין לודאי, וקיימא לן כרב כהנא ורבה בר בר חנה, אף דברי הרי"ף ז"ל עולין בזה כהוגן. ואלא מיהו בפירות והרקיבו נמי משמע דפליגי ר' מאיר וחכמים דברייתא לכאורה, ובפירות ודאי קיימא לן כרבנן דמתניתין [כדפסק] [רבא] (רבה) בסמוך, ור' מאיר דברייתא היינו תנא קמא ודמתניתין, והילכך קיימא לן כר' מאיר בפירות, אבל בקנקנים קיימא לן כחכמים דברייתא.

הא דאמרינן מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי. איכא למידק, אריס ודאי איכא למשמע, קרוב מנלן. איכא למימר דאין [הכי נמי] ודאי עיקר טעמא לאחר הוא, אלא משום שאין הקרוב מניח אחר לירד בתורת אריסות, דקרוב דקאמרינן היינו יורש הראוי לירש, ומימר אמר דילמא מת שבוי ואין רוצה שיאכל אריס חלק אריסות בנכסים, ואף אנו שומעים לו דדילמא שכיב שבוי ואין מפסידין ליורש חלק האריסות, שזו מחמת תקנת הנכסים היא, ואין משתדלים חכמים לתקן הנכסים בהפסדו של יורש, וכעניין שאמרו לקמן (בבא מציעא לט, ב), דלמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. והילכך מורידין להן את הקרוב הראוי לירש, ויורד בהן לתורת ירושה שמא מת מורישו. וכן כתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו, מורידין קרוב שהוא ראוי ליורשו, ואם מת יהיה (משביח ואין) [יושב ואוכל – רמב"ן] כל הפירות לעצמו, ואם יבואו הבעלים ישומו להם כאריס, אבל אחר אין מורידין, דדילמא האי מית ליה וקא אכיל האי אחר קרקע לאו דיליה, ע"כ. וא"ת, אכתי למה שומעים לקרוב משום שמא מת, והא קיימא לן דלמיתה לא חיישינן, כדאיתא בפרק כל הגט (גיטין כח, א) זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים. וי"ל, שאני הכא שאין הנכסים ברשות שום אדם, והבעלים לא עשו אותן שלוחין, ומשום תקנה הוא שנזקקין להן כמו שאמרנו, וכיון שהקרוב טוען כך, חוששין ושומעין לו, שאומר אי אפשי בתקנה זו שאני נפסד בה, ואין עושין שום תקנה לנכסים שיהא בה שום חשש של הפסד. ומסתברא דדוקא כשאין אחר רוצה לפקח בה בתורת אפוטרופסות, ומן הטעם שכתבנו, וכן בית דין אין משתדלים להעמיד בהן אפוטרופוס, שאפוטרופא לדקנני לא מוקמינן כדאיתא לקמן (בבא מציעא לט, א) אבל אלו רוצה אחר לפקח בנכסים בתורת אפוטרופסות, מעמידין ביד אפוטרופא ואין מורידין בהן את הקרוב. ותדע לך, מדאמרינן לקמן (שם) שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק תמרים לגדור, בית דין יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר ומוסק וגודר, ואח"כ מורידין אותו לנכסיו, ואקשינן ולוקי אפוטרופא לעולם, ומשני אפוטרופא לדקנני לא מוקמינן, אלמא כל שרוצה אחר להיות אפוטרופא ולפקח בנכסים, אין שומעים ליורש להורידו לנכסים, אלא אם כן שמעו בו שמת. ועוד ראיה מדאמרינן בסבתא (שם, ב) מגו דאוקימנא אפטרופא לפלגא מוקמינן אפטרופא לאידך פלגא, ואע"ג דאידך אחתא בעיא למיחת לנכסי, אין שומעין לה, אלא מוקמינן ביד אפטרופוס. ומיהו דוקא כשלא שמעו בו שמת, אבל שמעו בו שמת שומעין ליורש, ואע"ג דבעי אחר למיחת בו בתורת אפוטרופסות, משום דכיון ששמעו בו שמת כיורש ממש חשבינן ליה, והראיה מדאמרינן גבי סבתא שמעו דשכיבא סבתא, אמר אביי תילתא לאחתא ותילתא יהבינן לינוקא, ואע"ג דאין מורידין קטן לנכסי שבוי, הכא כיון דשמעו בו שמת מורידין דכודאי יורש משוינן ליה. ורבא נמי דפליג אדאביי בדנקא דאחתיה דאשתבאי, ואמר מגו דמוקמינן אפטרופא לדנקא מוקמינן לאידך דנקא, בדנקא דאחתייהו בלחוד הוא דקאמר דמוקמינן אפטרופא, דלא שמעו בה שמתה, אבל בתילתא לא מוקמינן אפטרופא, משום דשמעו בסבתא שמתה. ומיהו במטלטלי דשבוי, אע"ג דשמעו ביה דמית, אפשר דמעמידין אפטרופא ואין נותנין בידו של יורש, משום דדילמא מיכלא קרנא, ואי אתי שבוי לא משכח ולא מידי, וכענין שאמרו (לט, א) בקמה לקצור דמעמידין אפטרופא ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו, והוא הדין לשמעו בו שמת, אבל קרקע דלא מכליא קרנא דשבק שבוי, לא חיישינן, ומוקמינן בידא דיורש, ודוקא לתלוש ולאכול אבל לירד ולמכור לא.

הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן והלכו להם למדינת הים. כלומר בשביה, שאילו לדעת אין (לנו) אלו שבויין ונטושין, אלא כרטושין, כך פירש הראב"ד ז"ל. ואינו מחוור בעיני, דהיכי קרו להולך בשביה הולך למדינת הים, אלא נראה לי דהכי פירושה שהלכו מדעתן למדינת הים, כלומר על דעת לסחור ולשוב, ולפיכך לא חשש לצוות על נכסיו, וכשהיה שם [נשבה – ש"מ], והרי זה כאלו יצא מנכסיו שלא לדעת, אבל רטושין שהיו כאן ויצאו, ולא ידענו היכן הלכו אלא כמי שרוצה להרחיק את עצמו ללכת על מנת שלא לשוב, וכיון שיצא מנכסיו לדעת ויודע שיפסידו ואפילו כן לא צוה, הרי גלה שאינו רוצה שירדו להם אחרים, כך נראה לי.

היורד לנכסי שבויין דקתני לאו דוקא יורד, כלומר, שירד מעצמו אין מסלקין אותו, אלא אפילו בית דין מורידין אותו לכתחלה, דהא אמר מורידין קרוב לנכסי שבוי, אלא משום דבעי למתני היורד לנכסי רטושין מוציאין אותן מידו דאפילו יורד מסלקין אותו, תנא בנכסי שבויין נמי היורד. ואי נמי יש לומר, דלרבותא נקטיה הכא, לומר שאע"פ שירד שלא ברשות בית דין ולא נמלך עמהן, אפילו הכי אין מוציאין אותן מידו, כך נראה לי.

אמר רבן שמעון בן גמליאל [הנטושין] כשבוין תמיה לי כיון דר' שמעון בן גמליאל אמר כאן בהדיא שהיורד לנכסי (הרטושין) [נטושין] ושבויין אין מוציאין אותן מידו, למה להו למידק לעיל מדברי רבי שמעון בן גמליאל דמורידין קרוב לנכסי שבויין, ודייקינן עלה נמי דילמא לא היא. ושמא לא היו יודעין ברייתא זו, אי נמי דבעו למידק ממתניתין.

היורד לנכסי רטושין כלומר אפילו שמעו עליהן שמתו, לפי שאין אחין נכנסים לנחלה של מי שיצא לדעת אלא בעדות ברורה, כדתנן ביבמות (דף קיז, א). ואפילו בתורת אריסות אין מניחין אותו לירד. והרמב"ם ז"ל כתב (הל' נחלות פ"ז ה"י) שמורידן אותו בתורת אריסות. ואינו מחוור, דאם כן היה לו לתנא לכלול אותו בכלל אותן שאמר ששמין אותו להם כאריס. ומכל מקום כששמעו בו שמת, אלו אמר היורש להוריד אריס בנכסין, אפשר ששומעין לו בכך, שחוששין לאותו קול לעשות בו מעשה כזה, שיוריד בו אריס, אלו רצו היורשים כדי שלא יתקלקלו הנכסים.

שבוי שנשבה והרי נכסיו בכאן ולא היה לו שהות למנות מי שישתדל על נכסיו אפילו בדבורו ואין מי שישתדל בעבודת קרקעות ושאר נכסים שלו והקרוב ההוא הראוי לירש בא ורוצה לירד בעבודת הקרקע ושאר הנכסים יש צדדין בדין זה חלוקים זה מזה כיצד אם שמעו בו שמת אע"פ שלא נתברר בית דין תופשין כל המיטלטל שבנכסים ומפקידין אותו אצל אדם אחר נאמן ואמיד אצלם עד שיבאו הבעלים ויחזירו להם או שתתברר מיתתו ויחזירו לקרוב זה הראוי לירש ואם קדם קרוב ותפשם מוציאין אותם מידו והקרקעות מורידין בהם קרוב זה ושיחזיק בהם אלא שאם ישובו הבעלים יהא נידון בעבודתו כאריס ואין צריך לומר אם ירד קרוב זה מאליה שאין מוציאין אותם מידו ואם היו שנים או שלשה ראויים לירש יראה שאין מורידין אחד מהם אלא ברשות חבריו ואם לא היה שם קרוב מורידין אדם אחר בתורת אריס אבל אין מעמידין אפטרופוס בנכסים אלו שאין מטריחין אפטרופוס בנכסי גדול בן דעת:

גמ' מיתיבי ר' אלעזר אומר ממשמע וכו' כצ"ל:

א"ל רב עמרם דלמא לירד למכור תנן כצ"ל:

תוס' ד"ה היורד לנכסי שבוי וכו' עד דהא נטושים מורידים לרשב"ג וכו' דייק לה מדקאמרה הגמ' ומורידין קרוב וכו' תנאי היא וא"כ ע"כ ס"ל להגמ' דרשב"ג אפילו מורידין אותו לכתחלה קאמר אבל יש להקשות מנ"ל להגמרא לומר כן דלמא רשב"נ דוקא אין מוציאין קאמר ונ"ל דמגמרא דייק לה מדקאמר רשב"ג שמעתי שהנטושין כשבויין ולא קאמר שמעתי שהנטושין אין מוציאין אלא ר"ל הנטושין כשבויין כמו ששבוין כולי עלמא מודו שמורידין אפילו לכתחלה ה"נ נטושין מורידין אפילו לכתחלה ובספר ח"ש מפרש דבנטושין לא שייך לומר דאין מורידין לכתחלה משום דהא ליכא למיחש לשמא יפסיד להו משום דהא אפילו בא הבעל נוטל כאריס אבל לא נ"ל דהא בשבויי' דהיינו בשמעו בו שמת מכ"ש דלא שייך למיחש לשמא מפסיד דהא בשמעו בו שמת כ"ע מודו כדלעיל ומה הוצרכו התוס' להביא ראיה מנטושין דרשב"ג ודו"ק:

במאי קמיפלגי דהא הכא כיון שכבר נפסדו ולא חזו למידי ליתיה לטעמא דאדם רוצה בקב שלו וליכא נמי טעמא דשמא עשאן בעל הבית תרומה דאי לבתר שנתקלקלו עשאן תרומה הרי אין תרומתו תרומה דהוה ליה תורם מן החבית כסבור שהוא יין ונמצאת חומץ ואי לשמא עשאן תרומה קודם שנתקלקלו ויהבינן תרומה לזרים הא ליתא דהא לא חזו הני לאכילה ומאן דזבין להו להנאה זבין להו ותרומה אינה איסור הנאה מדאורייתא אלא מדרבנן היכא דכליא קרנא ובכי הא דלא שכיח שעשאן תרומה והוא ספק לא גזרו וכל שכן אי אמרת דזבנינהו לכהנים בדמי תרומה. ואם כן במאי פליגי. ופרישנא דפליגי בהפסד מועט דקנקנים אי חיישינן ליה דרבי מאיר סבר דלהפסד מועט לא חששו. וכיון דכן מוטב שלא יגע בהן ויחזיר פקדונו לבעלים כמו שהוא. ויש שפירשו דלא יגע בהן דקתני הכי פירושו אינו חייב ליגע וליטפל למכרן ומשום השבת אבדה לבעלים. ולא נהירא דהא לגבי פירות והרקיבו דאוקים בכדי חסרונן האי לא יגע בהן היינו שאסור ליגע בהן ומה שפירשתי הוא הנכון בעיני. הריטב"א.

וכן כתב הרשב"א וזה לשונו מר סבר להפסד וכו'. כלומר להפסד הקנקנים שהוא הפסד מועט לא חששו. יש מפרשים לא חששו להטריח את הנפקד למכור ורבנן סברי אפילו להפסד מועט חששו. ובין למר ובין למר לא שייכא הא מילתא במתניתין כלל דהכא כיון דהבאישו ונפסדו ליכא למימר שיהא אדם רוצה בקב שלו בזה משאר פירות יפים והיינו דקא בעיא במאי קמיפלגי ולא ניחא לן בטעמא דאמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו. ואינו מחוור בעיני דאם אתה מפרש כן אף אתה צריך לפרש לא יגע בהן השנוי כאן בשני ענינים בפירות והרקיבו לא יגע בהן ואינו רשאי דהא אוקים בכדי חסרונן בשמן והבאיש דבש והדביש לא יגע בהן לא הטריחוהו ליגע בהן. ואינו אלא נראה לי לפרש לא יגע בהן אינו רשאי דכיון דאמרינן דקם קם הוה ליה כאלו הפקידו לו הבעלים שמן באוש ודבש שהדביש שאינו רשאי ליגע בהן דמה תקנה הוא עושה להן. ומשום הכי קא בעיא בשמן והבאיש דבש והדביש במאי פליגי דאפילו רבי שמעון בן גמליאל דאמר במשנתנו מוכרן בבית דין מפני השבת אבדה לבעלים קאמר הא לאו הכי לא. ותדע לך דאי לא מאי קא בעי במאי פליגי דילמא בדרב נחמן אלא כדאמרן. ואסיקנא בהפסד קנקנים פליגי. כן נראה לי. ומשום כך פסק הרי"ף כרבנן דברייתא כדאיתא בהלכות אלא דקשיא לי דהא משמע דרבנן דברייתא היינו רבי שמעון בן גמליאל דמתניתין ולא חייש כלל לשמא עשאן תרומה ומעשר וכו' מדאמרינן שמן והבאיש וכו' למאי חזי ושניא שמן לגלדאי וכו' ואי חיישת לשמא עשאן תרומה שמן של תרומה היכי מזבנינן לגילדאי שהרי לא נתנה תרומה טהורה אלא לאכילה ולשתיה ולסיכת אדם שהיא כשוויה ותניא שמן של תרומה אין מסיקין בו תנור וכירים ואין סכין בו מנעל וסנדל ולא יסוך את רגלו והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל. ומכל מקום עם מה שכתבתי למעלה דדילמא עשאן תרומה אינה לרב כהנא אלא חששא בעלמא כל זמן דאיכא לתקוני מתקנינן וכי ליכא לתקוני מניחין את הספק וחוששין לודאי וקיימא לן כרב כהנא ורבה בר בר חנה. ואף דברי הרי"ף עולין בזה כהוגן. ואלא מיהו בפירות והרקיבו נמי משמע דפליגי רבי מאיר ורבנן דברייתא לכאורה ובפירות ודאי קיימא לן כרבנן דמתניתין כדפסק רבא בסמוך ורבי מאיר דברייתא היינו תנא קמא דמתניתין והילכך קיימא לן כרבי מאיר בפירות אבל בקנקנים קיימא לן כחכמים דברייתא. עד כאן.

וזה לשון הר"ן במאי קא מיפלגי וכו'. ואם תאמר מאי קא מיבעיא ליה דכיון דאוקימנא לה בכדי חסרונן לימא קא מיפלגי בפלוגתייהו דרבנן ורבי שמעון בן גמליאל דמתניתין. לאו קושיא היא דהכא אליבא דרב כהנא שקלינן וטרינן דאמר דיתר מכדי חסרונם מוכרן וטעמיה דרב כהנא דאדם רוצה בקב וכו' לא שייך הכא דכיון דהבאיש שמנו והדביש דבשו אינו רוצה בקיומן כלל ומשום הכי אצטרכינן למימר דטעמא דרבי מאיר משום דלהפסד מועט לא חששו דכיון שאין הבעלים חוששים בהצלת הקנקן כלל אין הנפקד רשאי למכרן דהרי אלו כאלו הפקיד אצלו שמן שהבאיש וכו' ולענין פסק הלכה בפלוגתייהו דרבנן ורבי שמעון בן גמליאל דמתניתין קיימא לן כרבנן ובפלוגתייהו דרב כהנא ורב נחמן קיימא לן כרב כהנא משום דשייכא במילתיה דרבי יוחנן דאמר דיתר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין. ודרב נחמן בר יצחק ודאי פליג ונפקא מינה דאפילו בפירות שהן מתוקנים דליכא למיחש בהו שמא עשאן תרומה לא יגע בהן. אלא אם כן חסרו יותר מכדי חסרונם.

ולענין פלוגתייהו דרבי מאיר ורבנן בשמן והבאיש וכו' קיימא לן כרבנן וכו'. וכן דעת הרמב"ם בדברים הללו בפרק ד' מהלכות שאלה ופקדון. עד כאן.

כתוב בספר המאור מה שפסק הרי"ף הילכך הילכתא נמי כרבנן ~ברייתא וכו' עד ונדחו דברי חכמים דברייתא דאינו כרבי שמעון בן גמליאל דמתניתין ותו לא מידי. וכתב הראב"ד עליו וזה לשונו: אמר אברהם קרוב זה הדבר אל הדעת כמו שאמרו הראשונים גם יש להעמיד דברי הרב כי בכדי חסרונם שהיה יודע בעל הבית דרכן של פירות להיות פוחתין בהן כדי חסרונם ולא צוה עליו למכרן רוצה היה בקב שלה ומשום הכי אמרי רבנן דמתניתין ורבי מאיר דברייתא לא ימכור. ויין והחמיץ ושמן והבאיש הנך ודאי לאו אורחייהו אלא כיון דקנקנים לא מתוסף בהו פסידא אלא משום פסידא דקנקנים נגעו בה רבנן דברייתא והוא הפסד מועט ופלוגתא אחריתי היא דלא שייכא בפלוגתא דמתניתין כלל כמו שכתב הרב ודבריו קיימים באמת ומאן דלא ידע לפרושי היאך משוי נפשיה מכריע בין ראשי ההרים. עד כאן.

מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע וכו' תמיה לי כיון דאמרה רבי שמעון בן גמליאל לקמן בהדיא למה להו למידק מדברי רבי שמעון בן גמליאל דמורידים קרוב לנכסי שבוי ודייקינן עלה בגמרא דילמא לא היא. ושמא לא היו יודעים הברייתא. אי נמי דבעו למידק ממתניתין. הרשב"א. עיין תוספות דיבור המתחיל עד כאן לא קאמר. וזה לשון הריטב"א: אסיקנא דהא מילתא תנאי היא דאשכחן דפליגי בה במתניתא רבנן ורבי שמעון בן גמליאל בהדיא דרבנן סברי אין מורידין ורבי שמעון בן גמליאל סבר מורידין ואף על גב דלעיל לא איפשיטא ממתניתין הכא איפשיטא מברייתא. ולעיל לא שמיע להו מתניתא או אפשר דשמיע להו אלא דבעו למידע אי חד טעמא הוא עם טעמא דמתניתין ואפילו למאי דאשכחינן השתא דפליגי בה אית לן למימר דאפילו הכי תרי טעמי נינהו וכדאמר לעיל הכי נמי מסתברא וכו'. עד כאן.

מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב וכו' פירוש דלאו מי אמר רבי שמעון בן גמליאל מוכרן מפני השבת אבדה אלמא כיון דאיכא ודאי פסידא עושים להם תקנה ואף על פי שאפשר שיהא לו הפסד במכירה זו שמא יוקרו הפירות שאין מניחין את הודאי ותופסים את הספק הכי נמי גבי שבוי כיון דודאי אית ליה פסידא שיבורו שדותיו מורידין לתוכן קרוב אף על פי שאפשר דמפסיד להו ואם תאמר מי דמי התם לא אפשר בתקנתא אחריתי אבל הכא דאפשר באריס דליכא פסידא למה מורידין קרוב. יש לומר לפי שזה הקרוב הוא ראוי לירש אותו ואם היינו מורידין אריס אפשר שהיינו מפסידין את הקרוב דשמא מת השבוי וזה יורש את הכל הילכך אין לנו לעשות תקנה בנכסים שיהא בה הפסד לשום אדם. ואף על גב דבעלמא לא חיישינן למיתה כדאמרינן נותנו לה בחזקת שהוא קיים שאני הכא שאין אנו שלוחין לשמור הנכסים אלא מעצמנו אנו עושים תקנה וכיון שאפשר שמת אין לנו לעשות תקנה שיהא אפשר שיהא קרוב זה נפסד בה ולפיכך אין מורידין אלא קרוב. והיינו נמי דאמרינן לקמן דילמא שכיבא סבתא וחיישינן נמי דילמא שכיבא ברתא דלא מזדקקינן למעבד תקנה לנכסים שיהא בהן שום חשש של הפסד. ומדרבנן נשמע דאין מורידין דקסלקא דעתין דטעמייהו דרבנן משום דסבירי להו דאף על גב דאיכא ודאי פסידא כיון דאפשר נמי דאיכא פסידא במכירתן מוטב שיפסדו מאליהן ולא יפסדו בתקנת בית דין הכי נמי אין מורידין מהאי טעמא גופיה. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.

וזה לשון הריטב"א מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע וכו'. פירוש לאו שנשמע מדרבי שמעון בן גמליאל דמורידים קרוב טפי מרחוק דהא מהיכי תיתי. אלא מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע שחייבים בית דין ליטפל בנכסיו להוריד להן אדם לעבדם כדי שלא יאבדו כי היכי דעבדו תקנה במתניתין וכיון דכן שמעינן מסברא דהעובד ההוא ראוי שיהיה קרוב דאלו רחוק לא אפשר דאי בתורת אפוטרופוס שעושה בחנם אפוטרופוס לדקנני לא מוקמינן ואי בתורת אריסות שיטול שכר כאחד מאריסי העיר קרוב עדיף טפי חדא דאית ליה שייכות בנכסים וראויין לו לירושה ואם ימות קרובו היום או מחר יעמוד בנכסיו ולא ליטרח בית דין תרי זימני ועוד דכיון שיש לו שייכות ותקוה בנכסים יעבדם יפה וישמרם יותר ומדרבנן נשמע דאין מורידין אפילו קרוב כי אולי הבעלים מקפידים בדבר ושמא יפסידם זה בידים ומוטב שיאבדו מאליהן הרבה ולא על ידינו מעט וכדתנן לא יגע בהן. עד כאן.

בפירש"י בד"ה הפסד מועט כגון בכדי חסרונן דריקבון פירות וקלקול הקנקן כו' עכ"ל. הוצרך לכתוב כן משום דמשמע ליה דהא דמשנינן כיון דקם קם לא קאי אלא אדבש ויין דמינייהו קא פריך הא יותר מכדי חסרונן נינהו אבל בפירות והרקיבו לא שייך לומר כן כיון דקם קם ואם כן ע"כ בכדי חסרונן איירי וס"ל לחכמים דברייתא דאפ"ה מוכרן בב"ד והיינו כפרש"י דלא גרע הפסד מועט דכדי חסרונן מפסידא דקנקנים ור"מ פליג בתרווייהו משום דהפסד מועט נינהו וכ"כ בעל המאור ז"ל אבל הרי"ף ז"ל כתב דחכמים דברייתא לא פליגי אלא איין שהחמיץ ודבש שהדביש אבל בפירות והרקיבו כדי חסרונן מודו דלא יגע בהן וכתב הרמב"ן בספר המלחמות דהא דפליגי ביין ודבש היינו משום דלא שייכי הני טעמי דלעיל דכיון שנתקלקלו לגמרי לא שייך לומר אדם רוצה בקב שלו דהא לא חזו אלא לגלדאי ולכתיתה דגמל' וכן מחמת תרומה ומעשר נמי ליכא למיחש דפקע קדושתם מעכשיו אף אם יעשה אותן אח"כ תרומה ומעשר ואי משום שמא עשאן מזבין להו לכהנים כדלעיל וא"כ כיון דליכא הני טעמי חששו לפסידא דבע"ה בקנקני' אף בהפסד מועט אבל בפירות והרקיבו אף אם נאמר דהפסד מרובה הוא בכדי חסרונן אפ"ה מודו רבנן דלא יגע בהן משום הני טעמי דלעיל ע"ש באריכות ועי' בת"ח ודו"ק:

בגמרא למימרא דתרי טעמי נינהו כו' לאו משום דחד טעמא הוא עכ"ל ויש לדקדק דמאי ס"ד משום דאמר שמואל הני תרי מילי הוו מחד טעמא ומה הכרח לומר כן ונלע"ד דהמקשה סובר דע"כ חד טעמא הוא דאל"כ תקשי לן הא דאמר שמואל מורידין קרוב לנכסי שבוי דהא בסמוך אמרו רבנן להדיא אפילו אם ירד מעצמו מוציאין מידו וליכא למימר דס"ל כרשב"ג דפליג עלייהו דהא ע"כ לא שמעינן לרשב"ג דפליג אלא שאם ירד כבר מעצמו אין מוציאין מידו אבל דמורידין לכתחילה מי שמעת ליה ואם כן שמואל דאמר כמאן אע"כ דשמואל ס"ל דחד טעמא הוא וא"כ שמעינן מדרשב"ג דמתני' דאית ליה מוכרן בב"ד וחייש לפסידא דבע"ה ה"ה דמה"ט מורידין קרוב לנכסי שבוי וממילא דהא דאמר רשב"ג בברייתא בסמוך הנטושין כשבוין דאין מוציאין מידו ה"ה דמורידין לכתחילה וא"כ שמואל דאמר כרשב"ג וע"ז משני הש"ס לעולם דתרי טעמי נינהו ואפ"ה ס"ל לשמואל דע"כ רשב"ג דברייתא ס"ל דמורידין לכתחילה דהכי מוכח לה מסברא כמו שכתבו התוס' בד"ה היורד וכמו שיתבאר ולפמ"ש אין מקום לשתי הקושיות שהקשו התוס' בד"ה עד כאן ודו"ק:

בתוספות בד"ה אמר רבא כו' וא"ת ואמאי לא פריך ממתני' דהאשה שהלך כו' ולישני נמי עכ"ל. ונראה דעל המקשה לא הוי מצי לאקשויי בפשיטות לפרוך ממתני' דהאשה שהלכה דהתם ע"כ לירד למכור תנן דהא שמעו בו שמת ע"י אשתו גופא וה"ל כעד אחד בעלמא ועדיף מקול שכתבו התו' בסמוך דכ"ע מודו דמורידין אלא עיקר קושייתם דע"כ המקשה לא ס"ד כלל לחלק בין לירד ולמכור ובין לירד ולאכול דאל"כ לא הוי מקשה נמי מההיא ברייתא כיון דקושט' דמלתא אוקי לה רבא נמי לירד ולמכור ומאי אולמא ההיא מהיאך וק"ל ועי' בתוס' דיבמות שכ' בענין אחר:

בד"ה היורד לנכסי שבוי כו' דהא נטושין מורידין לרשב"ג כו' עכ"ל וקשה מהיכן פסיקא להו דלרשב"ג בנטושין מורידין לכתחילה דלמא דוקא בדיעבד קאמר דאין מוציאין מידו ולכאורה נראה דמשמע להו דלרשב"ג ודאי מורידין לכתחילה כדאמרינן לעיל דמדרשב"ג דמתניתין גבי המפקיד פירות שמעינן דמורידין קרוב כו' ואף על גב דדחינן לעיל ואמרינן דלא דמי אפשר דדיחויא בעלמא הוא כל כמה דלא שמעינן לברייתא דהכא כמ"ש התוספות לעיל להדיא אבל לבתר דמייתי ברייתא דהכא ניחא לן למימר דרשב"ג דברייתא ורשב"ג דמתני' כולא מחדא טעמא היא וכן לרבנן נמי דאזדו לטעמייהו ומהיכא תיתי נאמר דפלוגתא חדשה היא וכן משמע להדיא מל' הרא"ש שהביא לפסק הלכה הא דאמרינן לעיל מדרשב"ג דמתני' נשמע דמורידין קרוב וכו' וכ' מלתא בטעמא ואסברי בדדמי להדדי משמע דמהכא יליף לה לקושטא דמלתא אלא דנראה דהתוספות לא נחתו לזה מדכתבו בסוף הדיבור דאיכא מאן דאפכי לפלוגתא דרשב"ג ורבנן דברייתא ואי למאי דכתיבנא היכי מצי מפכי לה הא אמרינן דאזדו לטעמייהו בפלוגתא דמתניתין ויש ליישב ואין להאריך כיון דבלא"ה אתי שפיר דברי התוספות כמ"ש מהרש"ל ז"ל בח"ש דפשיטא להו דלרשב"ג מורידין לכתחילה למאי דמסקינן לקמן דשמין לו כאריס והנני מוסיף נופך משלי כיון דאסקינן לקמן דהא דאמרינן שמין לו כאריס ולא אמרינן מה שהוציא הוציא היינו משום דהכי תיקנו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו א"כ משמע דעיקר הדין מתקנת חכמים היה לתועלת השבוי דאל"כ לא שייך לומר תיקנו ליה רבנן דלא ליפסדינהו אדרבא היה להם לתקן דמוציאין מידו כי היכי דלא ליפסדינהו אע"כ דלא סגי בלאו הכי דלתועלת נכסי השבוי מורידין לכתחילה ועיין בספר קיקיון דיונה ודו"ק:

בא"ד אלא אגב דתני בסיפא כו' עכ"ל ועי' במגיד משנה בפ"ז מהלכות נחלות שכ' דהא דקאמר הכא אין מוציאין מידו היינו היכא שירד הקרוב בתורת ירושה גמורה דבכה"ג אין מורידין לכתחילה ואפ"ה אין מוציאין מידו אבל בתורת אריס ודאי מורידין לכתחילה ע"ש באריכות:

(שמות כב, כג) "וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם"? מְלַמֵּד שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶם מְבַקְּשׁוֹת לִנָּשֵׂא וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן. דקדק הרב עיון יעקב ז"ל והלא אין צער למת כשלא תנשא אלמנתו ואדרבה זה כבוד של המת עיין שם. ונראה בס"ד הכונה דהאנשים שמתו בחרב שנקברו תכף ולא נמצא עדים שיעידו על צורתם אחר שנהרגו ויהיו מוכרחים לפתוח קברם כדי לראות צורתם וסימנים שיש בהם ופתיחת הקבר קשה למת ולזה אמר שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶם מְבַקְּשׁוֹת לִנָּשֵׂא וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן ואז יהיו מוכרחים הנשים לפתוח קברות בעליהם שיראו העדים צורתם וסימנים שלהם. אי נמי כיון דאין מניחים אותם להנשא מוכרח שלא יש עדות על בעליהם להתיר הנשים על ידה ואז ישארו בעיגון כל ימיהם וברוב הימים מחמת צער העיגון יקללו הנשים את בעליהם וזו קשה למת שתקללו אשתו אחר מותו בימים ובלילות.