מסכת בבא מציעא דף י״ז עמוד ב׳

במקום שאין כותבין כתובה אלא סומכין על תנאי ב"ד ותגבה לעולם עד שיוציא הבעל שובר דגט שמעיד שגירשה הוא מוכיח שחייב הוא לה כתובה:

אי לא נקיט לה:

לא גביא אי משום דחיישינן דלמא הדרא ומפקא כתובה וגביא זימנא אחריתי א"נ משום דאי בעי אמר פרעתיה:

לאו מלתא היא דאמרי דבמקום שכותבין שטר כתובה יכול לטעון פרעתי דאם כן אלמנה מן האירוסין דאף במקום שכותבין אין כותבין מן האירוסין:

במאי גביא כתובה על כרחך בעדי מיתת בעל:

לטעון יורש ולומר פרעתי':

בתקנתן שתקנו כתובה לארוסה והלא הכל יטענו פרעתי:

גובה את הכל בין כתובה של תנאי ב"ד דהיינו מנה לאלמנה ומאתים לבתולה בין תוספת:

לא אמר כלום ולא מבעי' במקום שאין כותבין כתובה או במקום שכותבין ויש עדים שנשרפה כתובתה דאינו נאמן לומר פרעתי אם יש לה עדי גירושין אלא אפי' במקום שכותבין כתובה ואינה מוציאה הכתובה אינו נאמן לומר פרעתי אפי' אם היא מודה שהכתובה היא בידה וגם הגט בידה נפרעת בעדי הגט גרידא ואע"ג דבמה שנשאר שטר כתובה בידה הוא מפסיד שאם תחזור ותתבע הכתובה הוא יכתוב שובר שלא תגבה פעם שניה ואפילו אם יפסיד שוברו יכול לומר פרעתי מנה מגו דאלמנה נשאתיך אם אין לה עדי הינומא או פרעתי הכל במגו דאין את אשתי אם אין לה עידי קדושין אבל עכשיו שהכתובה היא בידה תגבה שנית מאתים אם יפסיד שוברו שכתוב בכתובה בתולתא דא מ"מ נפרעת בעדי גירושין לבד בלא חזרת כתובתה וגט דר' יוחנן אית ליה פרק גט פשוט (ב"ב דף קעא: ושם) כותבין שובר:

הוציאה גט [ואין עמו כתובה] גובה כתובתה והכי פירושא דמתני' לר' יוחנן הוציאה גט אפי' עדי הגט ואע"פ שמודה שכתובה וגט בידה נפרעת בעדי הגט דכותבין שובר הוציאה כתובתה ואין עמה גט פי' עדי הגט היא אומרת אבד גיטי שהלכו להם עדי הגט והוא אומר פרעתי ואבד שוברי שעשו לי שלא תגבה שנית נאמן במגו דאי בעי אמר לא גרשתיך וא"ת אם אמר לא גרשתיך יתחייב לה שאר כסות ועונה וי"ל דטענו חטין והודה לו בשעורין פטור אף מן השעורין כדאיתא בהמניח (ב"ק דף לה:) והא דתניא בריש שני דייני גזירות (כתובות דף קז:) האשה שאמרה גרשני בעלי מתפרנסת עד כדי כתובתה התם שמא אם היה הבעל בפנינו היה מודה לדבריה אבל אם היה אומר לא גרשתיך פטור אף מן המזונות וא"ת והיכי מצי אמר לא גרשתיך הא איהי מהימנא דאמר רב המנונא. אשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת יש לומר אם תובעת כתובתה או אם יש קטטה בינו לבינה אינה נאמנת כמו במת בעלה דנאמנת ובזה הענין אינה נאמנת בפ' האשה שהלכה (יבמות דף קטז. קיז.) ומן הסכנה ואילך שיראה להביא עדי הגט נפרעת אע"פ שיש לו מגו ואע"ג דבשילהי הכותב (כתובות דף פט: ושם) פריך אי ליכא עדי גירושין במאי גביא ליהמניה במגו היינו דוקא לרב דלית ליה דר' יוחנן דאמר הכא דלא אמר כלום אבל לר' יוחנן שיפה כחה קודם הסכנה שאינו נאמן לומר פרעתי לאחר הסכנה נמי יש ליפות כחה דלא יועיל מגו שלו ואיירי כולה מתני' אף במקום שכותבין כתובה ואביי נמי מסיק כר' יוחנן ומוקי מתני' אף במקום שכותבין כתובה וקשה דבפרק גט פשוט (ב"ב דף קעא:) אמר אביי אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי משמע דסבר דאין כותבין שובר וא"כ הוציאה גט ואין עמו כתובה אמאי נפרעת הא כיון דמפסיד במה שנשאר שטר כתובה בידה כדפירש' לא יפרע עד שתוציא כתובה ויקרעוה ויש לומר דאביי קבל דברי רבא דאמר עבד לוה לאיש מלוה ובפרק המקנא (סוטה דף ז: ושם ד"ה אמר) דתנן אמרה נטמאתי שוברת כתובתה ופריך בגמ' ש"מ דכותבין שובר אמר אביי תני מקרעת דחויא בעלמא הוא כלומר מהכא לא תדוק שגם רבא דאית ליה כותבין שובר דחי התם במקום שאין כותבין כתובה ושמואל דאית ליה אין כותבין שובר ומוקי הך מתני' פרק הכותב במקום שאין כותבין כתובה מצי סבר כר' יוחנן דלא אמר כלום והוציאה הגט היינו עדי הגט ואע"פ שמפסיד בגט שנשאר בידה שאם לא היה בידה יכול לומר פעם אחרת אם יפסיד שוברו לא גרשתיך אם אין לה עדי הגט מ"מ היא תאמר בעינא לאנסובי ביה דלית ליה דכתבינן ביה גיטא דנן קרענוהו כאביי דבסמוך והוי כמו היכא דלא אפשר דכתבינן שובר כדאיתא בשילהי הכותב (כתובות דף פט: ושם) כתובה ואין עמה גט שכך אירע שכתב לה ואין עמה גט היינו עדי הגט לא יפרע דנאמן לומר פרעתי מגו דלא גרשתיך ומן הסכנה ואילך גובה אפילו בלא עדי הגט כדפרישית לר"י ורב מוקי התם מתני' בין במקום שאין כותבין כתובה בין במקום שכותבין כתובה וגביא מנה מאתים ע"י שטר גט וקרעינן ליה דלא תיהדר ותגבי ביה וכתבינן ע"ג גיטא דנן כו' ופליג אאביי דבסמוך ותוספת ע"י כתובה לבדה עם עדי הגט שלא יהא לו מגו דלא גרשתיך ופליג נמי ארבי יוחנן דאמר לא אמר כלום וגביא בעדי הגט גרידא:

אי לאו דדלאי לך חספא כו' וא"ת וכי דרך למצא מרגליות תחת חרסי' ומפרש ר"ת דבקרקעית הים אבנים רחבות ונראות כחרסים ותחתיהן נמצאים המרגליות ובהחובל (ב"ק דף צא.) נמי אמרינן צללת במים אדירים והעלית בידך חרס:

אלמנה מן האירוסין במאי גביא וא"ת אלמנה מן הנישואין ובמקום שאין כותבין כתובה לפרוך במאי גביא אי לא אמרינן דלא אמר כלום דמן האירוסין אין יכול להוכיח דאית לה כתובה ולפרוך מן הנישואין במקום שאין כותבין וי"ל דבמקום שאין כותבין אתי שפיר דאינו נאמן לומר פרעתי כיון דלא נתקנה כתובה באותו מקום אלא במקום שכותבין בשלמא אי לא נתקנה כתובה אלא בשביל תוספת אבל מנה ומאתים אינו נאמן לומר פרעתי להכי מן האירוסין דאין לה תוספת לא תקינו כתובה אבל אי אף משום מנה ומאתים תקנו לכתוב כתובה דנאמן לומר פרעתי מן האירוסין נמי יהא נאמן לומר פרעתי ויתקנו לכתוב כתובה:

מן האירוסין מנא ליה דאית לה כתובה ולא מצי למיפשט מהא דתניא פ' מי שמת (ב"ב ד' קמה.) המארס את האשה בתולה גובה מאתים כו' דאיכא לדחויי נמי בדכתב לה וסיפא איצטריך ליה דקתני מקום שנהגו להחזיר קדושין כו' ומ"מ אמת הוא דארוסה יש לה כתובה אפי' לא כתב לה כדמוכח פרק האומר (קדושין ד' סה ושם) דקאמר היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ונותן לה כתובה והתם ע"כ לא כתב לה דאי כתב לה היכי מצי למימר לא קדשתיך דאין דרך לכתוב כתובה קודם קדושין וכן מוכח פרק נערה (כתובות ד' מד.) וכאן אינו רוצה להוכיח אלא מן ברייתא או מן משנה ולא מן מימראות האמוראים אי נמי הכי קבעי באלמנה מן האירוסין דלא תגבי בעדי מיתה דליטעון ולימא פרעתיה אבל בגרושה אף מן האירוסין פשיטא ליה דאית לה כתובה דגובה בשטר גט כמו גרושה מן הנישואין במקום שאין כותבין וקורעין הגט ונכתוב אגביה גיטא דנן כו' ובמסקנא דסבר אביי כרבי יוחנן הטוען כו' דלא אמר כלום אפי' אלמנה מן האירוסין אית לה כתובה:

הלכך לא חיישינן דהכא לית ליה [רווחא] אבל היכא דאית ליה רווחא חיישינן. אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. ואמר ליה ר' חייא ר' לא משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה כלומר לא גרש עד שבא בב"ד וקרע כתובתה ואחרי כן נתן לה גיטה שתקנת חכמים היא לגבות כתובת מנה מאתים בגט והנה הוא כמו מעשה ב"ד לפיכך אין לו לטעון שפרעתי. ודחה אביי ואמר דילמא מתני' במקום שאין כותבין כתובה קתני אבל מקום שכותבין כתובה אינו גובה בגיטה אלא בכתובתה.

אמר ליה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן ר' לא משנתנו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה. כלומר מנה מאתים, וההיא כשהבעל אמר פרעתי היא, וכדקתני סיפא (כתובות פט, א) כתובה ואין עמה גט, היא אומרת אבד גטי, והוא אומר אבד שוברי, הבעל נאמן, כלומר נאמן לומר פרעתי, לפי שאתרע כחה כשלא הוציאה גט, דדוקא כשהוציאה גט הוא דאמרינן שגובה, משום דעכשיו לא הורע כחו של מעשה בית דין, אבל אם לא הוציאה גט, אינה גובה ואף על פי שיש לה עדי גרושין, וכדקתני סיפא כתובתה ואין עמה גט, ומילתא פסיקתא קתני, כל שאין עמה גט הבעל נאמן, לפי שהורע כחו של מעשה בית דין, שחוששין שמא פרעה וכתבו לה על גבו [לאו] משום דפסילא הוא קרענוהו אלא דלא תהדר ותגבי ביה זמנא אחרינא ואף על פי שבעידי מיתה גובה, ולא אמרינן לה היכן הוא שטר כתובתיך, הכא שאני, דכיון דבגט היא דמגרשה, ולכי מיגרשה בגט הוא דתקינו לה בית דין ליטול כתובה, והשתא ליתיה לגט בידה הורע כח מעשה בית דין, אבל אלמנה מאי הוה לה למעבד, מכי מת ליה הוא דאית לה כתובה, וכל שיש לה עידי מיתה גובה כתובתה, דלא איתרע כח מעשה בית דין במידי.

א"ל אי לאו דדלאי לך חספא לא משכחת מרגניתא תותה כלומר לפי שיש לומר דטעמא דמתניתין כדאביי, דגט היינו כתובה, מדהוה ליה לאקרועי גיטא ומכתב אגביה גיטא דנא לא משום דגיטא פסילא הוא וכו', ולא עביד הכין איהו דאפסיד אנפשיה.

אלא מעתה אלמנה מן הארוסין במאי גביא דאפילו במקום שכותבין, לארוסה אין נותנין, דבשלמא מן הנשואין במקום שאין כותבין, כיון דיתבה תותיה ומשמשתו, אי אמר פרעתיה לא מהימן, דריע טענתיה, דאם איתא דפרעה הוה ליה לאפרועה באפי סהדי, אי נמי למכתב תברא, אבל מן הארוסין דלא יתבה תותיה, לא ריע טענתיה, ואי אמר פרעתיה להמניה.

ואלמנה מן הארוסין דאית לה כתובה מנלן ומסקנא לא אשכחן דוכתא הכא למידק מינה דאית לה כתובה, וכן דעת רוב הפוסקים ז"ל כסוגיין דהכא, דלא אשכחן דאית לה, ולית לה. ואני אומר דיש לה, ואין סוגייתנו זו ראיה למפסק הלכתא הכין, וכבר הארכתי בה בריש פרק נערה שנתפתתה (כתובות מג, ב ד"ה מנה) בראיות בסיעתא דשמיא.

הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ופרשו גדולי המפרשים במעשה בית דין זה כגון מי שנמחק שטר חובו ובא לבית דין והעמיד עדים על סך ממון השטר ועל עדים שבו וכגון שהיה השטר מקויים שאם לא היה מקויים הרי הוא עד מפי עד אבל מכיון שהוא מקויים הוא כאלו העידו שנתחייב בבית דין ואין זה עד מפי עד שמכיון שהוא מקויים אין מעידין מכח עדים החתומים אלא מכח בית דין ומתוך כך ראו בית דין את דבריו ועשו לו קיומו כמו שיתבאר במקומו או שתבע את חברו מלוה על פה בבית דין וחייבוהו ולא היה בידו לפרעו עכשו וכתבו לו בית דין מעשה בית דין על גמר דין שלהם שבכל אלו אע"פ שאין כאן שטר מן המחוייב אם טען אחר זמן ואמר פרעתי אינו נאמן ולא נאמר שמעשה בית דין הואיל ואין כאן גוף שטר של אותו המחוייב לא יועיל אלא לענין שלא תהא כפירה שולטת בה ר"ל שאם אמר לא נתחייבתי לך מעולם יהא מוחזק כפרן במעשה בית דין זה הא לענין פרעון ולענין שעבוד לקוחות אינו מועיל אלא שיהא בכתב ידו או במלוה בעדים אלא הרי היא כמלוה בשטר לגמרי שכח בית דין יפה לכתוב שטר שלא מדעת הלוה ולעמוד במקום שטר הלוה עצמו לטענת פרעון ולשעבוד לקוחות ואין צריכין להכריח את הלוה לכתוב אלא הם כותבין גמר דינם והרי הוא כשטר הלוה עצמו וכן הדין בתנאי כתבה כגון מזון האשה והבנות אף מזמן שעבר אחר שלא נשאת כמו שבארנו בפרק אלמנה נזונת וכן פדייתה אם נשבית וכתבת בנין דכרין ונשואי הבנות שאע"פ שלא נכתבו הרי הן כאלו נכתבו ואין יכול לומר שלא התנה שאם טען ואמר פרעתי וקיימתי תנאי בית דין אינו נאמן וכן בעקר כתבה במקום שאין כותבין:

שמא תאמר מה הוצרכנו ללמוד כן במעשה בית דין והלא עמד בדין לבד נעשה כמלוה בשטר וגובה מלקוחות כמו שהתבאר למעלה ועמד בדין פירושו גמר דין בלא כתב ומעשה בית דין משמעו גמר דין בכתב ואם שלא בכתב אמרו כן מה הוצרכנו ללמוד כן בכתב ואי אפשר לפרש עמד בדין בכתב והוא הוא מעשה בית דין שהרי בפרק אחרון שבבבא בתרא בחופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו אמרו שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבים להחזיר דמי שור לבעליו ואף לדעת האומר מלוה על פה אינה גובה מן היורשים והעמידוה שם בשעמד בדין וכגון שהיו הבית דין יושבים על פי הבור וחייבוהו קודם שמת אלמא לאלתר נעשה כמלוה בשטר אע"פ שלא כתבו וכן הדין נותן מפני שיש לו קול אלא שיראה לי שהכל קרוי מעשה בית דין וגמר דין של בית דין סתמו לכתיבה עומד וגדולי המפרשים פרשו שלא נאמר בעמד בדין שהיא כמלוה בשטר אלא ביצא בסרבנות ושאר דברים הכתובים למעלה בשמועת צא תן לו הא כל שאינו באחד מהם נאמן בטענת פרעון מה שאין כן במעשה בית דין:

אלמנה ששטר כתבתה יוצא מתחת ידה גובה כתבתה לעולם ואם אין שטר כתבה יוצא מתחת ידה אין לה כלום ואפילו עקר כתבה ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה וכן בגרושה אא"כ חייב מודה ודברים אלו דוקא במקום שכותבין הא במקום שאין כותבין אלא שסומכין על תנאי בית דין הוציאה גט ואין עמה כתבה גובה כתבתה ואינו נאמן לומר פרעתי עד שיוציא שובר:

אלמנה מן הארוסין שטת התלמוד מוכחת בכמה מקומות שיש לה כתבת מנה מאתים אע"פ שלא כתב לה ובהדיא שאלו בפרק הכותב אלמנה מן הארוסין במאי גביא כלומר דהא ליכא כתבה בעדי מיתה אלמא יש לה כתבה אף בלא כתב לה וכן שאלו שם בהדיא אלמנה מן הארוסין דאית לה כתבה אע"ג דלא כתב לה מנין ולא איפשיטא ומ"מ אע"ג דלא איפשיטא מהיכא נפקא פשיטא ליה מ"מ דאית לה ואף קצת פוסקים כתבוה כן ויש אומרים שמאחר ששאל והיכן לנו לומר כן ולא איפשיט ודאי הלכתא דלית לה אא"כ כתב לה ורב הוא שאמרה אף בלא כתב לה ואין הלכה כמותו ולזו הסכימו רוב פוסקים ומעתה לענין פסק אם כתב לה גובה עקר כתבה ומבני חורין ואינה גובה התוספת הואיל ולא כנסה שלא כתב לה תוספת אלא על מנת לכנסה אבל אם לא כתב לה אין לה כלום לא בנתאלמנה ולא בנתגרשה וכן כתבוה גדולי המחברים ויש חולקים בגרשה הואיל ומדעתו מגרשה וראיה לדבריהם ממה שאמרו במסכת קדושין אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתבה ואי אפשר לומר דוקא בשכתב שהרי הוא אומר שלא קדשה כלל ומ"מ אינה ראיה שהרי לדעת רב היא שנויה ובפירוש אמרו במסכת כתובות שדעתו של רב לומר כן אף באלמנה ומה שאמרו ביבמות באחד שקדש אחת מחמש נשים ואין יודע איזו שנותן גט לכלן ומניח כתבה ביניהן ומסתלק אפשר בשכתב ואם תהרהר לומר אם יש שם כתבה יתברר הספק מתוכה אפשר בששמותיהן שוין או שאבדה או שמא אף היא לדעת רב נאמרה:

בד"ה לא אמר כלום כו' שאם תחזור ותתבע הכתובה הוא כו' או פרעתי הכל במגו דאין את אשתי אם אין לה עידי קידושין כו' עכ"ל בתוס' פ' הכותב דחו התוס' מגו זו דהא אפי' ישאר שטר כתובה בידה יהא נאמן לומר פרעתי הכל במגו דאי בעי אמר לא גרשתיך דהא אין שם עידי גירושין כיון דאין מכירין אם היא אשתו עכ"ל שם ונראה ליישב דבריהם דהכא דמכל מקום איכא האי מגו לגבי יתומים אם מת הוא ולא ישאר הכתובה בידה יהיו נאמנים לומר שפרעו מגו דאין את אשתי אם אין לה עידי קידושין אבל אם ישאר הכתובה בידה לא יהיו נאמנים לומר שפרעו דלא שייך כאן מגו דלא גרשתיך ודו"ק:

בסוף ד"ה הוציאה גט וכו' צריך להיות ותוספת ע"י כתובה לבדה עם עדי הגט וכו':

ד"ה מן האירוסין וכו' כדמוכח פרק האומר דקאמר היא אומרת וכו' כצ"ל:

הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום כתבו בתוספות אפילו במקום שכותבין כתובה ואינה מוציאה הכתובה. וצריכין למימר דקסבר רבי יוחנן דבעלמא כותבין שובר לאדם שאבד שטרו ולא יוכל הלוה למימר לא אפרע לך עד שתחזיר לי שטרי שמא יאבד שוברי ותוציא שטרך ותגבה פעם שנית דאי אין כותבין שובר בעלמא ואם אבד שטרו לא יפרע לו היכי קאמר רבי יוחנן הכא שגובה כתובתה בלא כתובה דילמא תוציא כתובתה ותגבה פעם שנית. וכי תימא לעולם קסבר בעלמא אין כותבין שובר שמא יאבד שוברו וכו' והכא שאני שאפילו תחזיר לו הכתובה עדיין צריך הוא לשובר שהרי תוכל לגבות שנית אף בלא כתובה דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום הילכך מה לי תחזיר הכתובה מה לי לא תחזיר לעולם הוא צריך לשמור את השובר. ליתא דלעולם הוא נפסד יותר כשכתובה בידה ממה שאם לא היתה בידו דאי אין כתובה בידה נהי דלא מצי למימר פרעתי מכל מקום נאמן לומר אלמנה נשאתיך או פרעתיך במיגו דאי בעי אמר לא נשאתיך מעולם ועתה שהכתובה בידה לא יוכל לטעון אחת מכל אלה וכיון שהוא נפסד יותר כשהכתובה בידה ממה שאם לא היתה בידה אין לפרוע לה עד שתוציא כתובתה למאן דאמר אין כותבין שובר. וכן מוכח בריש פרק שני דכתובות דמוקמינן לברייתא דקתני אבדה כתובתה נשרפה כתובתה כגון דאמרי עדים נשרפה ואי לאו הכי לא יהבינן לה כתובתה למאן דאמר אין כותבין שובר אף על גב דבלאו הכי צריך הוא לשובר דילמא מפקי לעידי הינומא תרי זימני הואיל ויכול לבא לידי הפסד יותר על ידי כתובתה כדפרישית והיא לא תמצא עידי הינומא בכל פעם הילכך ודאי כותבין שובר. ויש לומר דאין להוכיח מדסבירא להו לרבי יוחנן ולאביי הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום מכלל דסברי כותבין שובר דלעולם קסברי בעלמא אין כותבין שובר ואפילו הכי חייב לפרוע אף על פי שאינה מחזרת לו הכתובה משום דאלמוה רבנן לכח מעשה בית דין ואפילו לא אלמוה נמי מצינו למימר דהאי אין כותבין היינו במקום שהיה יכול לומר פרעתי אם לא היה השטר בידו הלכך לא יפרענו עד שיחזיר לו שטרו אבל הכא דאפילו אם אין כתובה בידה אינו יכול לומר פרעתי לא נמנע בשביל זה מלפרוע כתובתה אף על פי שמפסיד בדבר אחר שהיה יכול לומר אלמנה נשאתיך מאחר שלענין טענת פריעה אינו מפסיד. וההיא דפרק שני דכתובות שאני התם שהכתובה מזקת לבעל שאינו יכול לומר פרעתי אם יאבד השובר שאם לא היה הכתובה בידה היה יכול לומר פרעתי כשהביא עדים שכתב לה דמיירי התם במקום שאין כותבין וכתב לה אבל במקום שכותבים יפרענה אף על פי שאין כתובתה בידה דלא מהימן לומר פרעתי כשאין לה כתובה. הרא"ש.

וכתב הריטב"א וזה לשונו אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין וכו'. פירש רש"י מעשה בית דין תנאי בית דין כגון כתובה וכגון מזונות האשה והבנות הטוען בהם פרעתי לא אמר כלום דכמאן דנקיט שטרא בידיה דמי. והא דמשמע בפרק אלמנה ניזונית גבי מזון אלמנה שאם אמרו יתומים פרענו נאמנים. התם במזונות שעברו דחזקה לא משהו להו ואי אפשר לתת להם בכל יום מזונות בעדים כן פירשו בתוספות. והשתא ודאי רבי יוחנן מילתא פסיקתא קאמר שאפילו במקום שכותבין כתובה אינו נאמן לומר פרעתי דגדול כח תנאי בית דין שהוא כאלו היה שם שטר כתוב וחתום. ואם תאמר והא קתני לעיל בברייתא מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה דחיישינן לפרעון. תירצו בתוספות דהתם לענין תוספת שאינו תנאי בית דין. ולא נהירא כלל דסתם שטר כתובה היינו שטר כתובה ממש וכדאמרינן התם דחיישינן לשתי כתובות וההיא אינו אלא בעיקר כתובה בלחוד שמא חזר וכתב לה כשאבד הראשון כדי שיהא מותר לשהותה ויש שתירצו שלא אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום במקום שכותבין אלא בשאין שם עדים שכתב לה שיכולה היא לומר לא כתב לי שרציתי לסמוך על תנאי בית דין ומיגו דאי בעי אמרה לא כתב לי אי אמרה כתב ואבדתיו ולא נפרעתי נאמנת. אבל היכא שהביא הבעל ראיה שכתב לה אי מפקא כתובה גביא ואי לא לא גביא. וזה דעת מורנו וה"ר פנחס הלוי אחיו וטעמא דמסתבר הוא. ומיהו קושיא מעיקרא ליתא כולי האי דעל כרחך לא אמר רבי יוחנן אלא בעלמא אבל הכא דנפל ואיתרע ליה רגלים לדבר לחוש לפרעון וכדאמרינן בעלמא גבי שטר חוב שנמצא בשוק ואפילו תוך זמן. עד כאן.

ועיין לשון הרא"ש לקמן דיבור המתחיל אלמנה מן האירוסין במאי גביא ולענין תוספת אף על פי שיש עדים שהוסיף לה אם טען ואמר פרעתי נאמן. וכן השיב רבינו הגדול בתשובה ואף על גב דאמרינן בריש פרק אף על פי תנאי כתובה ככתובה דמי הני מילי להנהו מילי דמני התם וכו' ואף רבינו חננאל כתב שם דדוקא להנהו מילי וכו'. ומכל מקום אפילו תאמר שתוספת כעיקר לכל דיניהן הני מילי למיהוי בקולא וחומרא דכתובה אבל לטעון אחריה כיון דליתיה מעשה בית דין ועדים הוא שמעידים שהוסיף לה מלוה בעדים בעלמא היא. ויש להביא עליו ראיה מהא דאמרינן לעיל דשבתאי בריה דרב מרינוס כתב ליה לכלתיה וכו' פירוש ערב דכתובה הוה דאלו מחמת עצמו לא הוה כתב לה מתנתו בכתובה וכך מפורש בירושלמי בפרק שבועת הדיינים לסוף אמר להו פרעתיה ואמר ליה הוחזקת כפרן לאותה איצטלא ושמע מינה שאם לא הוחזק כפרן היה נאמן לומר פרעתי אלמא הטוען אחר תוספת אמר ואמר וליכא למימר דערב שאני שאלו היה הבעל חייב אף הערב חייב ואין צריך לפנים. הרמב"ן. וכן כתב הר"ן וזה לשונו: וליכא למימר דערב שאני שאלו היה הבעל חייב בה אף הערב חייב וכן נראין הדברים אף על פי שבתוספות חלקו בזה. עד כאן. אבל זו הראיה לפי דעת רבינו הגדול יש לדחותה ולהעמידה במקום שכותבין כתובה שאפילו בעיקר כתובה יכול לומר פרעתי כדבעינן למכתב קמן. הרמב"ן ז"ל.

אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן והלא משנתינו היא זו וכו'. פירוש דסבירא לן דטעמא דמתניתין משום דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ומתניתין בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין גובה כתובתה. ואם תאמר אם כן היכי תנן בסיפא כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי הרי אלו לא יפרעו ולמה לא תפרע כל שהיא מביאה עדי הגט והא הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום והשתא לא סבירא לן דגט היינו כתובה. יש לומר דנהי דלא סבירא לן דגט היינו כתובה משום דכל מאן דמגבי לאו בבי דינא מגבה וכמסקנא דסוגיין מכל מקום כל מאן דמגבה בבי דינא קרעי ליה לגיטא וכתבינן אגביה גיטא דנן קרענוהי וכו' הילכך כיון שאין הגט בידה איתרע ליה מעשה בית דין דאמרינן בבי דינא הגבוה וקרעוה לגיטא. ולפי זה נראה לי דכי תנן והוא אומר אבד שוברי לאו דוקא דעיקר חששא היא משום דילמא קרעוה לגיטא דאי לא חיישינן להכי לתברא לא חיישינן דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. הר"ן. ועיין בהר"ן שעל ההלכות במסכת כתובות סוף פרק הכותב.

והראב"ד כתב בהשמטה שבסוף המסכת וזה לשונו (חסר תחילת הלשון) להכריחו שיכתוב אבל הן כותבין על כרחו ויהא כח שטרם כשטרו לכל דבר ואין אנו צריכין ללמד שיהא כח ביד בית דין להכריחו שיעשה ממונו כך וכך שהרי משנה שלימה שנינו לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים וכו'. דאם תשתבאי אפרקינך בנין דכרין. בנן נוקבן. את תהא יתבא בביתי. אבל כל אלה תוכל לומר לא יועילו התקנות אלא לחייבו בלא שום כתובה שלא יוכל לומר לא התניתי לה. אבל אם יאמר פרעתי וקיימתי תנאי בית דין לא שמענו ובא רבי יוחנן ללמדנו שאינו יכול לטעון. ואם ישאל שואל מאי איריא מעשה בית דין והלא משעמד בדין נעשה כמלוה בשטר וגובה מלקוחות כדאיתא בהאי פירקא ומעשה בית דין משמע עד שיכתבו לו שטר כי אז יש בו מעשה. ועל כו רצו לומר קצת החושבים כי העמדה בדין שאמרו אינה אלא לאחר שטר בית דין ונעזרו מעט ממה שאמרו במקום אחר בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ובא ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין לו וכיון שהוא נאמן לומר פרעתי איך יגבה מן הלקוחות. ועוד שאמרו שאם בא לכתוב אין כותבין לו. ולא היא אין לנו להוציא דבר מפשוטו כי עמד בדין קאמרת משעת העמדה ובגט פשוט בענין החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו אמרינן שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבין להחזיר דמי שור לבעליו ואפילו למאן דאמר מלוה על פה אינו גובה מן היורשין ומוקי לה בשעמד בדין דיתבי בי דינא אפומא דבירא וחייבוהו מקמי דמית אלמא לאלתר הויא לה כמלוה בשטר והטעם מפני שיש לו קול. מיהו דוקא בשיש עדים שלא פרעו משעמד בדין ואם בא מלוה לכתוב לו כותבין לו אי נמי בשחייב מודה אי נמי בשטען בבית דין שאין בידו לפרעו והשביעו אותו שיכתבו לו ויהיה השטר בידו עד שיזדמן לו לפרעו או שיצא מלפני בית דין בסרבנות ושמתוהו כל אלה כותבין למלוה בלא דעתו של לוה ואם טען אחר כך פרעתי לא אמר כלום מפני שהוא כגוף השטר של מלוה בין לטענת פרעון בין למשועבדים ואין צריכין בית דין להכריח את הלוה לכתוב לו אבל בית דין כותבין לו על כרחו ויהיה בידו כגוף השטר לכל דבר. אמר לו רבי חייא בר אבא ולא משנתנו היא הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה ומשנה זו בשיש ביניהם טענת פרעון כדקתני סיפא כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי וכו' ואף על פי שלא הוציאה שטר הכתובה שכתב לה הבעל הרי היא גובה בתקנת בית דין כי הגט אין בו שום תנאי כתובה אלא מתקנת בית דין שתקנו לה מנה ומאתים אם תתגרש או תתאלמן וכשהוציאה שטר הגירושין גובה בתנאי בית דין ואף על פי שהבעל עומד ואומר פרעתיה והחזירה לי ששר הכתובה ואבד ממני ואינם צריכים להכריחו שיכתוב לה פעם אחרה שתגבה בה מלקוחות אבל בכח תקנה היא גובה. ודחה אביי דבריו ואמר משנתנו זו במקום שאין כותבין כתובה שתקנו בית דין של אותו מקום שתגבה כתובתה בלא שטר מפני מקרים שארעו להם על עסקי שטרות שאובדות מהן והיו יוצאין לקטטות אי נמי שלא היו בני תורה ולא היו סופרים מצוין להן ומתאחרין מן הנישואין על כן תקנו להם שיגבו בלא כתובה וכיון דנהגו שלא לכתוב הלא הוא כמי שאין הבעל עומד שם שיכתוב לה ולפיכך היא גובה בתנאי בית דין. אבל במקום שנהגו לכתוב והבעל עומד ויכול לכתוב אין כח בתנאי בית דין להציל מטענת פרעון ולגבות מלקוחות אבל יכריחוהו לכתוב וגובה בה. חזר אביי ואמר לאו מילתא היא דאמרי שהרי אלמנה מן האירוסין שאין בידה שטר ולא שום תנאי כתובה ואף על פי כן היא גובה בתנאי בית דין ואינו יכול לטעון פרעתי וגובה ממשועבדים ואף על פי שהבעל עומד והיה יכול לכתוב שהרי יש מי שכותב ויש מי שאינו כותב ואף על פי שלא כתב ולא התנה הרי היא גובה בתנאי בית דין. והקשו על אביי מנין לך שתגבה בלא שטר כתובה ובלא תנאי הבעל ודילמא עד דכתב לה ואם התנה עמה ולא כתב לה יכול לומר פרעתי כמלוה על פה. חזר אביי ואמר מגוף המשנה נשמע מה שאמר רבי יוחנן שיש כח בתנאי בית דין בגוף שטרו של בעל לכל דבר ואפילו הוא במקום שאין כותבין. ומה שאמרתי כי מקום שאין כותבין הרי הוא כמי שאין שם הבעל שיכתוב לה כתובה אינו כלום שהרי הבעל עומד שם ויכול לכתוב שאם תקנו שלא יצטרך לכתוב לא אמרו שאינו רשאי לכתוב ואם הועילה תקנתם במקום שאין שם הבעל אבל במקום שהבעל עומד ואמר פרעתי איך תועיל ולא עוד אלא שגובה מן הלקוחות בגט לבדו ולטעון ולומר פרעתי וכל שכן לקוחות שמע מינה שיש כח ביד בית דין להתנות לגבות בלא גוף השטר וכל שכן בשטר מעשה בית דין בין מן הלקוחות בין מן היורשין ואפילו טעין ואמר פרעתי ואף על פי שהבעל עומד אינו צריך להכריחו לכתוב אבל הן כותבין לו וגובה בו כאלו בידו גוף שטרו של לוה. עד כאן השגתי בפירוש שמועה זו מדוחק. אבל אני שואל על מעשה בית דין שהוחזק כפרן באותה תביעה ובסוף נתחייב בה או מכח שטר או מכח עדים וכתבו לו מעשה בית דין אם יבא לטרוף מלקוחות אם ישביעו אותו הלקוחות אם נחוש בכאן לצררי או לשובר או לא והלא כפר בעיקר התביעה והוחזק כפרן עליה בבית דין איך נחוש שהיה לו זכות אחרת ללוה ויחזיק עצמו כפרן בבית דין. עוד אשאל היכא דשמתוהו ומית בשמתיה או עומד בשמתיה ובית דין כתבו לו שטר טירפא על לקוחות אם ישבע להן או לא ליתומים לא קא מיבעי לי דהא אמרינן בשחייב מודה אי נמי דשמתוהו ומית בשמתיה גובה אפילו מיתומים קטנים קתני שמתוהו דומיא דחייב מודה מה התם אינו נשבע אף האי נמי אינו נשבע. אבל בלקוחות איבעיא לי דהודאתו לא מהניא ליה לגבי לקוחות למפטריה משבועה שמתוהו ומית בשמתיה מי מהניא ליה סרבנותיה דהאיך למפטריה משבועה או לא. עוד אשאל הא דאמר רב פפא אי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך וכבר אמרו שאינו נאמן עוד לומר פרעתי ואיך ישביע אותו בטענת פרעון. ומסתברא שאינו יכול להשביעו. אבל אם יבא אחר כך ויחרים כל מי שנטל ממנו ממון שלא כדין יחרים ואין ממחין בידו. וכן הדעת בכולן שאינו נשבע. עד כאן לשונו בהשמטה הנזכר.

כתוב בספר המאור והא דאמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום פירוש טענה זו שטוען וכו'. עד והאידנא לא צריכא לן וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם זה הפירוש אי אפשר וכי בית דין כותבין שובר הנפק בפני עצמו במקום שיש שטר קיים ואם יכתבו אותו מה יועיל אם לא יפרש בו כל נוסח השטר הטופס והתורה ובאמת וברור אין בית דין רשאין לעשות כן מפני שהם שני שטרות על הלואה אחת אלא אם כן יקרעו את השטר וכיון שהשטר קרוע איך יוכל לעכב את הממון עד שיחזיר לו את השטר ואיננו ובחזרת הקיום סגי ליה או בקריעתו ולמאן דאמר אין כותבין שובר כנגד שטר חוב גם זה כנגד מעשה בית דין זה אין כותבין שובר ומה הפרש בינו לבין שטר חוב הלא צריך לשמרו מן העכברים. עד כאן.

כתוב עוד בספר המאור אי נמי יש לומר קמשמע לן דכותבין שובר בכתובה דהיא מעשה בית דין ואף על גב דליכא למימר בה עבד לוה לאיש מלוה. וכתב הראב"ד אמר אברהם גם זה אי אפשר דרבי יוחנן מעשה בית דין קאמר. ועוד כי לענין הגמרא אין הכתובה מעשה בית דין כי אם הגט. עד כאן. עוד כתוב שם ועוד שובר בזמנו טורף אביי לטעמיה דאביי אמר עדיו בתחומיו זכין לו ולכתבה ליתן ולא נתנה לא חיישינן. וכתב הראב"ד אמר אברהם כל זה אי אפשר כי לא יועיל חתימת העדים כי אם לכתבה בניסן ולא נתנה עד תשרי דסוף סוף מטי שטרא לידיה אבל לכתבה ליתן ולא נתנה כלל לא יועיל. עד כאן.

עוד כתוב שם ומאי דקאמר ומאי חיישינן היינו דקאמר לשתי כתובות לא חייש ועל תרי טעמי סמיך. וכתב הראב"ד עליו לא ידענא מאי קאמר והוה ליה למימר היינו דקאמר ועוד. עד כאן.

בגמרא מ"ט כל מעשה בית דין כמאן דנקט שטרא בידיה דמי וקשה שזה הטעם אינו מספיק אלא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין כבר נכתב המעשה ב"ד ועכשיו אין בידו הרי ראיה ברורה שנפרע השטר כתובה או המעשה ב"ד ואם יאמר שאבד ממנו כ"ש דאמרינן כיון דנפל איתרע טובא וחיישינן לפרעון ומה"ת יהיב לזה דמעשה ב"ד כמאן דנקט שטרא בידיה דמי דמה ענין זה לזה ובסמוך משמע דעיקר מלתא דר"י במקום שכותבין איירי וי"ל דכיון דמעב"ד כמאן דנקט שטרא דמי א"כ אף במקום שכותבין אינו אלא לזכרון דברים בעלמא ובכתובה משום תוספת או כדי שלא יהא נאמן במגו וא"כ אם נפל לא איתרע שהרי לא חשש לשמרו כיון דעיקר מלתא אמעב"ד סמיך ולא אשטרי ואף בכתובה דנאמן במגו מ"מ כולהו נשי לאו דיני גמירי ועוד שסומכת שתמצא עדים שהיא אשתו ושהיתה בתולה ולכך לא נזהרה בשמירת כתובתה אבל הרמב"ן בספר המלחמות כ' דלמסקנת הרי"ף ר"י גופא לא אמר אלא במקום שאין כותבין ע"ש באריכות והובא גם כן ברא"ש בשמעתין ודו"ק:

בתוספות בד"ה לא אמר כלום ולא מיבעיא עכ"ל כוונתם בזה דמאי דאמר ר"י הטוען אחר מעב"ד בשני טענות מיירי האחד כשטוען פרעתי או אפילו כשחייב מודה אלא שטוען לא אפרע עד שתחזיר לי המעשה בית דין שכבר נכתב ואיירי במקום שכותבין ועל ב' הטענות קאמר ר"י דלא אמר כלום כדמסקו התוספות ואף על גב דבסוגייתינו אין הכרח לכ"ז אלא יפה מתפרשת כשיטת רש"י דבטענת פרעתי לחוד איירי כל השקלא וטריא בשמעתין אלא דבפרק הכותב שקיל וטרי הש"ס אמשנה דהוציאה גט כו' אי איירי במקום שכותבין או לא ומטעם כותבין שובר או לא אתינן עלה ולכך משמע לתוספות דשמעתתא אהדדי אתמר ובעל המאור כ' דסוגיא דשמעתין נמי מטעם שובר לחוד איירי ע"ש. אבל הרמב"ן בספר מלחמות האריך מאד ליישב כשיטת רש"י דהכא מטענת פרעון איירי והתם מטענת כותבין שובר ע"ש מרישא ועד גמירא וינעם לנפשך. מיהו מ"ש תוספות דאפילו מודה שהכתובה בידה אפ"ה צריך שישלם לה אעפ"י שאינה מחזרת לו השטר כתובה לא ידעתי מאי פסיקא להו לפ' כן דנראה לכאורה דבכה"ג ליכא מאן דס"ל כותבין שובר אלא דוקא כשטוען אבד מסקינן בפ' ג"פ דכותבין כדי שלא יאכל הלה וחדי ואפשר דמ"ש והוא בידה לאו כשהוא בידה ממש איירי בשעת הפרעון אלא כגון שהוא בעיר אחרת ואפילו בכה"ג קי"ל בח"מ סימן נ"ה דהלוה פטור עד שיחזיר הש"ח כיון שהוא בעולם ואיכא למימר דשאני כתובה כיון דמעב"ד היא והשטר כתובה אינו מעלה ומוריד דלעולם צריך לשמור השובר או השטר כתובה גופא מן עכברים ומש"ה אפילו הוא בידה גובה ונותנת שובר דמה לו אם ישמור השובר מן העכברים או השטר כתובה דבלא"ה לא יהא נל"פ וזה לא שייך במלוה ולוה כן נ"ל:

בד"ה הוציאה גט כו' וה"פ דמתניתין לר"י כו' אפילו עידי הגט עכ"ל משום דאליבא דרב עיקר הגוביינא בכתב הגט הוא ואחר הפרעון קורעין הגט וכותבין גיטא דנן דקרענוהו כו' אבל ע"י עידי הגט גרידא לא מצי למיגבי לא מיבעיא אם טוען פרעתי דנאמן דלית ליה דר"י בשמעתין וכן אפילו אם מודה שלא פרע אפ"ה לא מצי למיגביה עד שתקרע גוף הגט משום דס"ל לרב אין כותבין שובר מש"ה כתבו דלר"י הוי איפכא דגוף כתב הגט אינו ענין כלל לגוביינא אלא להיות בידה לראיה לאינסובי ועיקר גביית הגט ע"י עידי הגט גרידא ולא מצי למטען פרעתי משום דמעב"ד הוא ואף לאחר שנפרעת א"צ להחזיר הגט או לקרוע אלא כותבת שובר כשמעתא דר"י בפרק ג"פ וק"ל:

בא"ד ומן הסכנה ואילך עכ"ל זה ל' סיפא דמתניתין בפרק הכותב ולפי דאליבא דרב מיתוקמא התם שפיר דמן הסכנה ואילך גובה שלא בגט אלא ע"י עידי גט דאף על גב דקודם הסכנה לא היתה יכולה לגבות אלא בכתב היינו משום דס"ל אין כותבין שובר וא"כ עיקר הגוביינא בכתב וקורעת אותו משא"כ לאחר הסכנה שא"א לגבות בגט א"כ היכא דלא אפשר מודה דכותבין שובר וא"כ ליכא למיחש למידי וכן אם טוען כבר פרעתי לא מהימן כיון שאין כתב שובר בידו משא"כ לר"י דקודם סכנה נמי היתה גובה בעידי הגט גרידא אם כן ע"כ דמן הסכנה ואילך היא גובה אפילו בלא עידי הגט ובלא כתב הגט מש"ה הוצרכו לכתוב הטעם וכ"ז לשיטתם אבל לפמ"ש בשם הרמב"ם אליבא דרי"ף דלמסקנא לא אמר ר"י דאנל"פ במעב"ד אלא במקום שאין כותבין ובכה"ג איירי מתני' דהתם כמ"ש הרי"ף להדיא אם כן צריך לפ' כל המשנה בע"א ומה שיש לדקדק עוד בסוגיא זו תמצא באריכות בחידושי כתובות דף פ"ט ע"ש ותמצא נחת:

בא"ד ושמואל אית ליה אין כותבין כו' עיין בתוס' פ' הכותב בד"ה הוציאה גט כתבו התוס' אליבא דשמואל בדרכים אחרים ע"ש:

בא"ד ופליג אאביי דבסמוך כו' פי' דכיון דאמר רב דבגט גובה מנה ומאתים ולא בעידי גט גרידא ע"כ היינו משום דנל"פ דלית ליה דר"י בשמעתין כדמסקו בסוף הדיבור ואפ"ה גביא בכתב הגט בלא כתובה אפי' במקום שכותבין ואמאי לימא פרעתי ומה שלא נכתב על הגט גיטא דנן היינו משום דלאו כל דמגבי בבי דינא מגבי אע"כ דרב פליג וסובר שזו אינה טענה כלל אלא כל כמה דלא כתיב גיטא דנן גובה שפיר בכתב הגט:

בגמרא אמר אביי כו' דלמא במקום שאין כותבין כו' דגיטה היינו כתובתה עכ"ל. ולכאורה יש להקשות דלמה ליה לאביי לאפלוגי בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין ותיפוק ליה דאפילו איירי מתני' במקום שכותבין אפ"ה לא דמי לדר"י דשאני הכא כיון דגיטה היינו כתובתה מש"ה גובה כתובתה ואנל"פ דגיטה מוכיח שלא נפרעת מדלא נכתב על גבו שטרא דנן לסברת אביי עכשיו שכותבין כן אבל בעלמא לעולם דנאמן לומר פרעתי במעב"ד דמאי אית ליה למעבד כיון דס"ל לאביי אין כותבין שובר ועוד דמצי למימר אבד שוברי וי"ל משום דבלא"ה ע"כ צ"ל דבמקום שאין כותבין כ"ע מודו דאנל"פ דאלת"ה תקשי אלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין במאי גביא אע"כ דבכה"ג כ"ע מודו אלא דלפ"ז קשה להיפך למה הוצרך אביי להאריך ולומר דגיטה היינו כתובתה דהא במאי דקאמר דאיירי במקום שאין כותבין די לדחות הראיה דר"י ויש ליישב משום דעכשיו משמע לאביי דהא דקאמר במתניתין הוציאה גט היינו כתב הגט ממש ולא עידי הגט וא"כ תקשה דאיך אפשר דמתני' איירי במקום שאין כותבין דא"כ אמאי נקט הוציאה גט ותיפוק ליה דבלא גט נמי גביא ע"י עידי הגט כמו באלמנה דגביא ע"י עידי מיתה במקום שאין כותבין ומש"ה מסיק אביי דשאני הכא דגיטה היינו כתובתה וא"כ כשאין הגט בידה איתרע טענתה טובא ולא מצי' למיגבי כמו בכתובתה במקום שכותבין ואינה בידה וק"ל:

אִי לָאו דְּדַלָאִי לָךְ חַסְפָּא, לָא מַשְׁכַּחַת מַרְגָּנִיתָא תּוּתָהּ נראה לי רמז לדבר אחר אותיות 'חרס' יש אותיות 'שעט' [379] שהם מספר 'איש חכם' [379] כי מתחת החרס יצא איש חכם כי מאדם בור ועם הארץ שנמשל בדברי רבותינו ז"ל בגמרא לחרס יצא ילד חכם ונבון.