מסכת בבא מציעא דף ק״ב עמוד א׳

בגובתא דקניא ותולה אותה:

ארישא שוכר מישראל הוה דתניא רישא לא יטלנה בידו ויצא:

ותורי דמשכיר דכיון דלא אוגריה ליה. מסתמא דתורי דמשכיר הוו בה:

בחצר דמשכיר שלא השכיר את החצר:

ותורי דאתו מעלמא וסתם גללים אפקורי מפקרינהו בעלים וקניא ליה חצרו ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן:

יצא לו שם מציאה בעיר שיצא קול בעיר שבא צבי שבור בתוך שדהו או מן הנהר הציף לתוכה דגים:

והקולט מן האויר שקיבל גללים לתוך כלי שנתן כלי באויר וקיבל גללים בתוכו:

שלו של השוכר:

בגובתא דקניא מכאן נראה כמו שפירש רש"י במנחות (דף לג.) שמניחין המזוזה מעומד לכן צריך גובתא דקנה שלא תפול אבל לפר"ת שמניח אותה מיושב כמו ספר תורה מונח בארון ולא מעומד ובמנחות (שם) נמי עשאה כמין נגר פסולה והיינו מעומד דשילהי המוכר פירות (ב"ב דף קא. ושם) אמר על כמין נגר היינו קבורת חמור משמע במעומד קאמר ואם כן גובתא דקניא למה לי ויש לומר שלא תכלה מלחלוחית הכותל:

לא יטלנה ויצא אף על גב דאמר שמואל דמטילין מבגד לבגד גבי מזוזה אסור לפי שהמזיקין באין בבית שאין בו מזוזה וכשנוטלה כאילו מזיק אותן שידורו בבית:

מסייע ליה לרבי יוסי בר' חנינא פירשתי בפ"ק (דף יא.):

קולט מן האויר אמאי הרי אלו שלו תימה ואי ליתא דרבי יוסי אמאי שבחצר של בעה"ב:

תרתי פי' דסתרן אהדדי דהאי שברפת לא איצטריך למיתני לגופיה דפשיטא הוא דשוכר בית בחצר שאין לו ברפת כלום ולא תנא אלא למידק שברפת לבעל הבית לפי שאין [בה] לשוכר כלום אבל בחצר שיש לשוכר בה הילוך כניסה ויציאה לביתו לא הוי דבעל הבית והדר תני שאף שבחצר לבעל הבית:

פרט למזומן וא"ת ואמאי לא פריך נמי מסיפא אמאי אסורין מפני דרכי שלום גזל גמור הוי וי"ל דמרישא ניחא ליה למיפרך וה"ה דמצי פריך מסיפא אי נמי לא מצי למיפרך מסיפא דאיכא למימר דהכי קאמר אסורות משום גזל גמור הביצים ואמן מפני דרכי שלום:

אי הכי אמאי אסורים משום גזל דאפי' משום דרכי שלום ליכא ומשני אאמן פי' ולא אביצים וא"ת אמן נמי הא צריך שילוח וי"ל כי ליכא ביצים תחתיה וה"ה דה"מ למימר כס"ד מעיקרא אביצים שנפלו יש גזל גמור ואאמן יש דרכי שלום:

לא צריכא בקטן ול"ג דשלחה קטן דאי שלחה קנה בעל השובך מדאורייתא ואטו משום דלקחו קטן יהא שלו אלא הקטן לקח הביצים בלא שילוח שעדיין לא זכה בעל השובך בביצים ותימה דאפי' בגדול ה"מ לאוקמי וכגון שנתן ידו או בגדו תחת הביצים בשעה שאם רובצת עליהם ולא נתכוין לזכות בביצים עדיין דאסור הוא אלא עשה כן כדי שלא יזכה בעל השובך בבצים אח"כ ושילח את האם ונטלן עכשיו וזוכה בהן:

והקולט מן האויר הרי אלו שלו ואם איתא לדר' יוסי בר חנינא וכו'. ואיכא למידק, אלא מאי אין חצרו קונה לו, אם כן מאי שנא קולט מן האויר, אפילו לוקט מן החצר הרי אלו שלו. פירש הראב"ד ז"ל, דמדקאמר ר' יוסי קונה לו שלא מדעתו משמע קונה לו לגמרי וכאלו היא מדעתו, ואלו מדעתו הא קיימא לן דאויר חצר כחצר דמי, כדאמרינן לגבי גט (גיטין עט, א) הוא למעלה והיא למטה וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג מגורשת, ואם כן קולט מאויר אמאי שלו, אלמא שלא מדעתו לא קניא לגמרי. ואינו מחוור בעיני, דמנין זו שיהא במשמע דברי ר' יוסי שהחצר קונה לו יותר ממה שיראה מהברייתא, דילמא חצר דוקא ולא ובנמוקי הרמב"ן ז"ל בשלמא אי ליתא לדר' יוסי חצרו לא קניא אלא מפני דרכי שלום וכל זמן שלא הגיע לחצר אינו קונה כלל ומגיע לקרקע קונה, אלא אי אמרת קונה קנין גמור שלא מדעתו אפילו אויר נמי ליקנייה. גם זה אינו מחוור דדילמא אף ר' יוסי לא אמר מפני דרכי שלום, וא"ת אם כן היה לו לפרש קונה לו מפני דרכי שלום, אם כן אף ברייתא תיקשי לן דהא קתני שברפת ושבחצר הרי אלו של בע"ה ולא קתני בה מפני דרכי שלום. ועוד דאם איתא דאיכא בשנפל לחצר ממש מפני דרכי שלום, אפילו בקולט מן האויר אמאי אין בו מפני דרכי שלום דמכי עייל באויר חצרו דעתיה עילויה, וכדאמרינן בסמוך גבי יוני שובך ויוני עלייה אסורות משום גזל מפני דרכי שלום, ואוקמינן דנפקא לה רובא ואכתי לא נפלה לחצרו, ואקשינן אי הכי אמאי אסורות משום גזל ופריק מדנפקא לה רובא דעתיה עלויה. ועוד דהא מאן דמקשה אדר' יוסי משמע דסבירא ליה דאין חצרו קונה לו לעולם שלא מדעתו, מדאקשי ליה מן האומר כל מציאות שיבאו לחצרי היום תקנה לי חצרי לא אמר כלום, וקא סלקא דעתיה דאפילו בחצר המשתמרת היא מתניתא, אלמא למאן דסבירא ליה דלא כר' יוסי אפילו חצרו ממש לא קנתה לו. אלא שבזו י"ל דמאן דמקשה השתא מיהא דמן הקולט מן האויר אחרינא הוא ומסבר סבר דחצרו ממש קונה לו, וההיא דהאומר כל מציאות שיבאו לחצר בחצר שאינה משתמרת, ועדיין צריך לי עיון. (שיטמ"ק).

מתני' המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר. [כתב המ"מ פ"ז ה"ב משכירות] כתב הרשב"א ז"ל נ"ל דדוקא באומר שנה זו אי נמי השנה הוה לי' כאומר שנה זו, אבל באומר שנה אחת למילף אין לו אלא י"ב חודש, וכן כתב בנדרים פרק קונם יין (סג, ) זה לשונו ולפי מה שאמרנו לא תמצא שהיה לא לשוכר לעולם י"ג חדש אלא בעומד בר"ה ונתעברה שנה, אבל בעומד באמצע השנה לעולם לא, דאי א"ל השנה או שנה זו אין לו אלא עד ר"ה, ואי אמר שנה אחת אינו מונה אלא י"ב חדש, ואפילו באומר מהיום שנה אחת כמו שאמרנו ע"כ, (ע"ש במ"מ.) [ובנמוק"י הוסיף על הנ"ל בשם רבנו וז"ל:] וכתב שיש לו בזה כמה ראיות בריש פרק קונם יין.

מנהג היה בדורות הראשונים בדירותיהם שהיתה חצר גדולה בצד הבית והשוכרים את הבתים משתמשים בה בהרבה דברים והיה מנהג בני הכפרים הבאים ביום השוק להכניס בהמותיהם בחצרות של בעלי בתים ומאכילין שם את בהמותיהם בתבן וקש ומזדבל שם בדריסת רגלי הבהמות ומן הסתם הם מפקירין אותו הזבול וכלו לבעל החצר ואף מלבד זה היו נותנין להם שכר כפי מה שהם מתרצים ביניהם:

כל שנשכרה החצר לפלני השוכר את הבית אין למשכיר בה כלום שכל השוכר כלוקח גמור הוא לזמן שכירותו וכל הזבל לשוכר לא סוף דבר של בהמותיו אלא אף של אחרים ואף לענין מציאה השוכר קנה אין למשכיר במקום השוכר כלום כל זמן שכירותו והוא הענין שאנו אומרין כן בתלמוד תמיד בשוכר את מקומו אלמא כל ששכרו אין למשכיר בו כלום וזכה השוכר לא נשכרה כלל לשוכר והרי היא של משכיר מכל וכל ואין בה שום רשות לשוכר הכל למשכיר ואפילו עמדו שם בהמותיו של שוכר שהרי השוכר בה כשאר בני אדם ולא הוצרך במשנתנו ללמדנו דברים אלו כלל:

נשכרה לשוכר לעשות בה בכדי תשמיש שלו והשאירה המשכיר לעצמו לכל שאר דברים אע"פ שלא נתן לו רשות בהדיא להכניס שם בהמותיו הרי הם בכלל תשמישו וכל שנזדבל שם מחמת בהמותיו של שוכר לשוכר הואיל ובכדי תשמישו יש לו רשות בחצר אינו מפקירו אצל המשכיר וכל שנזדבל שם מחמת בהמות של אחרים הרי הם למשכיר ואע"פ שלא ידע בכך שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וזו היא שדברה עליו משנתנו והוא שאמרו על האפר היוצא מן התנור והכירים אפילו באו אחרים ונשתמשו בה שהאפר לשוכר מסתמא אין הבאים מפקירין אותה אלא אצל שוכר מצד שהשוכר מקבל בהם טרח העשן ואף שהם דברים הצריכים סיוע ושוכר ובני ביתו מזומנים לסייע:

זו היא שיטה הנראית לי בדין זה ומה שאמרו לא צריכא בחצר המשכיר פירושו שעיקרה נשארה למשכיר אע"פ שיש לשוכר בה רשות במקצת וגדולי המחברים מפרשים בה שאפילו בחצר השכורה מכל וכל זכה המשכיר בכל שבא שלא מחמת השוכר שחצרו קונה לו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים וכן הדין אצלם במציאה וקשה לדבריהם מה הוצרך לומר בחצר דמשכיר והלא אפי' נשכרה לשוכר כן ויש מתרצים לדבריהם שלא תפש לשון משכיר אלא שכל שנשכרה לשוכר אין הדבר מצוי ליכנס בה בהמות שלא בידיעתו ומ"מ אין להקשות להם ממה שאמרו בשוכר את מקומו שדעת אחרת מקנה אותן שאני שעל דעת כן השכירה לו שתקנה לו מקומו לאותו דבר ששכרו לו ומ"מ הדברים זרים:

כבר ביארנו בחצר המשתמרת שקונה לו לאדם אפילו שלא מדעתו ר"ל אע"פ שאינו יודע שהגיע אותו דבר של הפקר לשם כגון שלא היה עומד שם ושלא הוגד לו שכן מכיון שהגיעה המתנה או דבר זה של הפקר לחצרו קנה אבל חצר שאינה משתמרת כגון שדה לא קנה אלא אם כן היה עומד בצדה ושיאמר זכתה לי שדי אא"כ בקצת זכיות כמו שביארנו בפרק ראשון:

חצר זו שאינה משתמרת אפילו קדם ואמר כל מציאות שיבאו היום בחצרי תזכה לי לא אמר כלום ואם אמר כן ויצא לו שם מציאה בעיר זכה לו מכיון שנודעה המציאה לכל ונודע גם כן דבורו הדבר ידוע שהכל מסלקין עצמם ממנה ועשו את שאינו זוכה כזוכה:

כל שביארנו בחצר שהוא קונה לו לא סוף דבר שהגיע הדבר לקרקע החצר אלא אף משנקלטה באוירה שכל לענין זכיה משנקלטה זכה ואחר הבא ונוטל מתוך האויר לא זכה ואם היה אויר שאין סופו לנוח בחצר זה כגון שהזמין כלי לקלטו באויר אע"פ שלא הדביקו או כגון שזרק ארנקי בפתח זה והפקירו לכל הקודם ויצא לו בפתח אחר אם קדם בו אחר לא קנאו בעל חצר זה מצד קליטת אוירו:

המשכיר חצרו סתם לא השכיר רפת שבה כלל והרי רפת שבה למשכיר בכל ענין:

בד"ה בגובתא כו' ובמנחות נמי עשאה כמין נגר פסולה והיינו מעומד דשילהי המוכר כו' עכ"ל ומזוזות דבי רבי כמין נגר עבידן וכשירות נמי קאמר התם ומחלק התם הא דעבידא כסיכתא הא כאסתוירא אבל רצונם דמשמע ליה לר"ת דהך כמין נגר פסולה היינו מעומד דאינו דרך כבוד כההוא דמוכר פירות דכמין נגר הוא קבורת חמור מעומד דה"ל דרך בזיון וק"ל:

בד"ה קולט מן כו' תימה ואי ליתא דר"י אמאי שבחצר כו' עכ"ל פסיקא להו הכא דבחצר של בע"ה מדיוקא דקולט מן האויר הוא שלו הא שבחצר של בע"ה אבל מסיפא אין ראיה דהא תרתי דסתרן קתני וע"כ מוקמי' לה ברפת שבחצר והשכיר החצר ודו"ק:

בד"ה א"ה אמאי כו' וי"ל כי ליכא ביצים כו' אביצים שנפלו יש גזל כו' עכ"ל אע"ג דהמקשה נמי ידע לאוקמא דרכי שלום אאמן כמו שכתבו התוס' לעיל לחד תירוצא היינו משום דאסורות משום גזל גמור הביצים קאי שפיר אמלתא דרישא אבל כי אוקמא המתרץ ליכא ביצים תחתיה ואאמן גרידא ע"כ דלא קאי כלל אמלתא דרישא וא"כ לפי סברת המתרץ הוה מצי לאוקמא נמי כדס"ד מעיקרא אביצים אלא דלא קאי אמלתא דרישא דאיירי מקמי דתפול לחצרו אבל הסיפא איירי בביצים שנפלו כבר לחצרו כו' ודו"ק:

גמ' לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא וכו' עיין בטור ח"מ סימן שי"ג ושם בב"י דכתב בשם הרמב"ם והרב המגיד דמפ' בשמעתין בחצר דמשכיר דר"ל אפי' היכא דאוגיר ליה לשוכר ע"ש אבל סוגיא דשמעתין ושקלי וטריא דשמעתין לא משמע הכי:

תוס' ד"ה בגובתא דקניא וכו' דבר תמוה היאך מוכיח ממה שצריך גובתא דקניא שמניחין המזוזה מעומד מה לי מעומד מה לי מיושב וצ"ל בדוחק שאם מניחין אותה מעומד צריך לקבוע אותה במסמר בכותל בשאין עושין סדק בכותל ולכך צריך גובתא דקניא כדי לקבוע בו מסמר דבמזוזה עצמה אי אפשר לנוקבה במסמר ולא ס"ל לתוס' כפרש"י דפירש הכא אפשר בגובתא דקניא ותולה אותה אבל אי מניחין אותה מיושב אפשר להניחה ע"ג מסמרים וק"ל:

לא יטלנא בידו ויצא כלומר אלא ימכרנה לו בדמים שהיא שוה וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל בשאלתות שלו. ה"ר יהונתן ז"ל. וזה לשון הריטב"א ז"ל: לא יטלנה בידו ויצא. פירוש סתמא קאמר אפילו בשצריך אותה לבית אחר. ומיהו אפשר שחייב בעל הבית לפרוע דמיה עד כאן. וכן כתוב בספר ארחות חיים עיין שם.

ובגוי אם נכנס אחריו מצוה ליטלה שמא יטלנה הגוי וינהוג בה מנהג בזיון. אי נמי שמא האורח שיראה שם מזוזה יכנס שם שיהיה סבור שישראל דר שם ויהרגוהו או יעלילו עליו עלילות. ה"ר יהונתן.

וזה לשון הריטב"א ובגוי נוטלה. לא נצרכה אלא אפילו בבית שרגיל גוי להשכירו לישראלים. וזה לשון הרמ"ך: וכשהוא מוצא מן הבית אם הוא של ישראל ועתיד ישראל עכשיו לדור בה אסור לו להוציא המזוזה מן הפתח ואם אינה של ישראל או אין ישראל עתיד ליכנס ולדור בה עכשיו אלא גוי אף על פי שהיא של ישראל מותר לו להוציאם משם. עד כאן.

אי לימא בחצר דאגירא לשוכר ותורי דשוכר פירוש או תורי דשוכר. והוא הדין לשוורים דעלמא דשוכר הוא דזכי בהו כיון דאגירא ליה. והוא הדין בחצר דמשכיר ותורי דשוכר דכיון שהוא לבני ביתו ודאי לא מפקר ליה למשכיר והיינו דלא אשכחן אוקימתא אלא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא. הריטב"א.

לא צריכא בחצר דמשכיר כלומר שאינה שכורה לשוכר אלא ליציאה וביאה ולא להעמיד לתוכה שוורים. הראב"ד.

וזה לשון ה"ר יהונתן אלא בחצר של משכיר. כלומר שלא שכר לשוכר החצר כלל לעשות בה חפציו אלא ליכנס בה לביתו. ותורי דאתו מעלמא וקיימי בהאי חצר נמצא דזבל שלהן הוי הפקר והוה סלקא דעתין שאם קדם השוכר יזכה בו ליהוי שלו קמשמע לן דלא הויא זכייתו זכייה שכבר קדם אויר חצרו של משכיר וזכה בו תחלה ואף על פי שאינו עומד בצד ביתו ובצד חצרו קניא ליה חצרו כיון דחצר המשתמרת היא. עד כאן. ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל עיין בפרק ו' מהלכות שכירות. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: השכיר לו את הבתים שבחצר ולא השכיר לו את החצר לכל תשמישיה אלא ליציאה וביאה בלבד הרי בעל החצר זוכה בכל הזבל שבחצר היכא דאתו תורי מעלמא ודרו בגווה. והיכא דהוו תורי דשוכר וחצר דמשכיר ואגירא ליה לשוכר למיעל ומיפק נראה לומר דזבלה דשוכר מדלא שני בגמרא בחצר דמשכיר ותורי סתמא אלמא דלתוריה מיהא משתעבדא ליה מסתמא אף על גב דאי בעי משכיר מצי מעייל בה תורי אחריני דידיה או דעלמא. ונראה שעל דרך זה הלך הר"מ ז"ל פרק ו'. והיכא דאגירא ליה חצר לשוכר לכל תשמישיה אף על גב דדיירו בה וזבלוה תורי דמשכיר הכל לשוכר לפיכך הוא מטפל בהוצאת זבלים כשיצא אפילו בעל כרחו אף על גב דשוו בציר מאפקותא דמפיק בהו אזמ"ר. עד כאן. וכן דעת הריטב"א ז"ל ככתוב לעיל דיבור המתחיל אילימא וכו'.

מסייע ליה לרבי יוסי בר חנינא ואם תאמר והא אפילו רבי יוסי בר חנינא לא אמר אלא בחצר המשתמרת לדעת בעלים ותצר זה אינה משתמרת לדעת הבעלים אלא לדעת אשוכר. ויש לומר דמיירי שהמשכיר אמר ליה לשוכר תשים עינך בחצר זה דהשתא היינו שפיר לדעת בעלים שנעשה שלוחו לשמרו. תלמיד הר"פ ז"ל והריטב"א ז"ל.

וקני ליה חצרו כדרבי יוסי בר חנינא ואם תאמר למאי דאומר בפרק קמא גבי וכי רבי יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין דלא הוי ביתו של רבן גמליאל משתמר לגבייהו לפי שבני ביתו של רבן גמליאל שולטין שם שאין מחיצה בינתים אם כן גם בכאן אין חצר המשכיר משתמרת שהרי שוכר נכנס ויוצא דרך חצר ואין הפסק מחיצה בין דרכו של שוכר לשאר החצר מקום שהזבל בו. יש לומר דמיירי כגון שהמשכיר דר באחד מן הבתים שבחצר ומשתמרת החצר על ידי בני ביתו שמשתמשין בה תדיר הוי בהכי כעומד בצד שדהו לרבי. תוספות שאנץ.