דף ביאור
מסכת בבא קמא דף צ״ד עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת בבא קמא דף צ״ד עמוד ב׳
מסכת בבא קמא דף צ״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־370 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
אמרו הלכה כרבי שמעון בן אלעזר כלומר הכי אמר שמואל יש שאומר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר וליה לא סבירא ליה:
הנשתנית אע"פ שנשתנה חוזרת בעיניה כמות שהיא עכשיו ואפי' השביחה דשינוי לא קני:
וא"ת משנתנו דקתני דלא משלם כלים אלא דמי עצים אלמא קני בשינוי:
עד שצבעו פטור לגמרי והכא תקנת השבים אינה ואפי' הכי קני בשינוי:
מתניתין מוקי לה רבי יוחנן בגוזל עצים משופים כו' משום הכי קאמר רבי יוחנן דטעמא משום תקנת השבים הוא דשינוי כי האי לאו שינוי הוא:
אין רוח חכמים נוחה הימנו אין רוח חכמה וחסידות בקרבו:
אין חייבין להחזיר דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל והני לא גזול מידי דקנינהו בשינוי רשות וקסבר רשות יורש כרשות לוקח דמי:
המסויים דבר הניכר לרבים זו היא שגזל פלוני והניחה ליורשיו:
ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Kamma 94b · Sefaria
תוספות
ותנן לא הספיק ליתנו לו כו' תימה דלא מייתי מתני' דבהמה והזקינה עבדים והזקינו דמשלם כשעת הגזילה לקמן (בבא קמא דף צו:) ואפי' ר"מ לא פליג אלא בעבדים דליכא למימר דלדבריהם דרבנן קאמר להו כדבעי למימר לקמן (בבא קמא דף צה.) דהא ר"מ אית ליה דשינוי קונה גבי נותן צמר לצבע (לקמן בבא קמא ק:) ועוד הא קתני גזל מטבע ונסדק משלם כשעת הגזילה (לקמן בבא קמא צו:) וי"ל דכל הני הוי מצי למימר דהוה סתם ואח"כ מחלוקת דפליגי לקמן (בבא קמא ק:) ר"מ ור"י בצבעו לו אדום וצבעו שחור ואע"ג דטעמא דר' יהודה לא משום דסבר שינוי אין קונה כמו שאפרש לקמן מ"מ היינו יכולים לדחות כן אבל ההיא דלא הספיק ליתנו אין לדחות דאפי' הוי סתם בחדא מסכת ומחלוקת במסכת אחריתי אית ליה לר' יוחנן הלכה כסתם משנה:
בימי רבי נשנית משנה זו אור"ת דלא לפניו ולא לאחריו אלא לדורו דוקא תקן משום מעשה שהיה ולא לדורות הבאין דהא מעשים בכל יום שמקבלים מן הגזלנים ודנין דיני גזילות כי ההוא דגזל פדנא דתורא לקמן (בבא קמא דף צו:) וההוא נרשאה דגנב סיפרא (לקמן בבא קמא דף קטו.) וההוא רעיא דבפ"ק דב"מ (דף ה.) ונסכא דרבי אבא (ב"ב דף לג:) ואמר נמי באיזהו נשך (ב"מ דף סא:) דרבית קצוצה יוצאה בדיינין ולכך לא פריך לקמן אלא מברייתות דהוה שונה ר' חייא שהיה תלמידו של רבי ולא הקשה ממתני' דקתני משלם כשעת הגזילה לפי שהמשניות היו קודם רבי אלא שרבי סדרם אבל ברייתות היה שונה ר' חייא מה שהיה מוסיף רבי על המשניות ור"י אומר דממתני' לא ה"מ למפרך דלא תקן רבי דאין מקבלים אלא מאותן בני אדם שרוב עסקם ומחייתם בכך והיו ניזונים בגזל ורבית ומתפרנסים בכך כל ימיהם כדקתני הגזלנין ומלוי ברבית דמשמע שאומנותם בכך וכן רועים וכל הנהו דמייתי אבל ממתניתין לא פריך שלא עשו תקנה מלקבל מאדם שגוזל ומלוה ברבית באקראי בעלמא אבל אין לפרש דלהכי לא פריך ממתני' משום דרבי לא תיקן אלא באותם שעשו תשובה וברייתא דמוכח. מינה מיירי בעבד תשובה מדקתני וחייבים להחזיר מפני כבוד אביהם מכ"מ ההיא דגזלנים ומלוי ברבית לא משמע דאיירי בעבדי תשובה ועוד שכל אדם יכול להערים שיעשה תשובה ויחזור מעצמו ולא יקבלו ממנו וכן ההיא דכל הכלים (שבת דף קכג:) דאמר ר' חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו וההיא דסוף אלו מציאות (ב"מ דף לג:) דקאמר בימי רבי נשנית משנה זו הכל מפרש ר"ת דלא נשנית. אלא לההוא דרא וכן ההיא דהוריות (דף יג:) ואין להאריך:
הא אביהם חייב להחזיר ואם תאמר לצאת ידי שמים קאמר ויש לומר דדייק מדנקט לשון חייבין דהוה ליה למימר אין מחזירין דהוה משמע הא אביהן מחזיר לצאת ידי שמים:
אי עשה תשובה כו' וא"ת ולימא כגון שלא קיבלו ממנו דאין מקבלין מהם וי"ל דאם החזיר ולא קיבלו ממנו לא מחייבין בנים להחזיר מפני כבוד אביהן דתו ליכא גנאי א"נ בדבר המסוים ומקבלין מהן מפני כבודו ומשני בשלא הספיק להחזיר עד שמת לפיכך חייבים בנים להחזיר מפני כבוד אביהן ומקבלין מהן דלא שייכא תקנה גבי בנים ועי"ל מאי בעי גביה דאיבעי ליה למוכרו או להוציא מתחת ידו ומדלא חשש לכבודו א"כ אמאי חייבין בנים להחזיר וכן צ"ל באיזהו נשך (ב"מ דף סב. ושם ד"ה תנאי) דשם לא יתכן לפרש בע"א. דפריך מהא ברייתא למ"ד רבית קצוצה אין יוצאה בדיינין דמשמע הא אביהן חייב להחזיר ומשני כי הכא ופריך אי עבד תשובה מאי בעי גביה ומאי קושיא אי רבית קצוצה אין יוצאה בדיינין אין חייב להחזירה אפילו לצאת ידי שמים כדמוכח התם דפריך מההיא דמייתי בסמוך הגזלנים ומלוי רביות אע"פ שגבו מחזירין ומשני תנאי היא ולא משני בבא לצאת ידי שמים כדמשני הכא בסמוך דכיון דדרשינן למיתה ניתן ולא להשבון או למורא ניתן ולא להשבון אפי' לצאת ידי שמים לא. מחייב ולא כפי' ריב"ן שפירש למורא ניתן הירא את ה' והחרד מיראתו ולא להשבון על פי ב"ד אלא צ"ל דהכי פריך מאי בעי גביה דכיון דלא חשש למוכרה ולהוציאה או להחזירה מפני כבודו תו לא מחייבי בנים משום כבוד אביהן:
לצאת ידי שמים בפרק איזהו נשך לא ה"מ לשנויי הכי למ"ד רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין דלדידיה אפי' לצאת ידי שמים לא מחייב כדפרישית וסוגיא דהכא כמ"ד רבית קצוצה יוצאה בדיינין אלא דתיקנו דאין מקבלין מדרבנן ולא שייך לשנויי הכא תנאי היא כדמשני התם דהנהו תנאי דהתם קדמו:
Tosafot on Bava Kamma 94b · Sefaria
מאירי
דבר תורה כל שגזל ולא נשתנית הגזלה חוזרת בעינה ואפילו היה מגיע לגזלן הפסד גדול בכך כגון שגזל מריש ובנאו בבירה חייב לקעקע כל הבירה ולהחזירה אלא שמפני תקנת השבים תקנו חכמים בכל כיוצא בזה ליטול דמיה נשתנית הגזלה בידו שנוי שאינו חוזר כבר בארנו שקנאה אף בלא יאוש ומשלם דמיה כשעת הגזלה:
אבדה הגזלה או נשרפה או כל שאין הגזלה קיימת מכל מקום דבר תורה חייב להחזיר את דמיה וכן הדין אף מדברי סופרים אלא שכל שאין לו גזלה קיימת ובא הגזלן להחזיר את דמיה שלא מחמת תביעת הנגזל מדת חסידות שלא לקבל מהם אלא יאמר לו שאחר שאינה בעולם אינו רוצה בתשלומיה והרי הוא מוחל כדי להדריך את הרשעים לתשובה ואם קבלו שלא בהפצר אין רוח חכמים נוחה הימנו וכן הדין במלוי ברבית שהחזירו שאין מקבלין מהם בלא סרהוב אלא אם כן היה דבר המסויים היתה הגזלה קיימת שאמרו עליה שחייב להחזיר ומקבלין מהם בלא שוב סרהוב לא סוף דבר בגזלן עצמו אלא אף מיורשיו וכן ברבית מעתה הניח להם אביהם מעות של רבית אע"פ שהם יודעים שהם של רבית אין חייבין להחזיר הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר שלא עשו תקנה אלא בגזלה שאינה קיימת וגדולי המחברים פסקו ברבית שאף דבר המסויים אין חייבין להחזיר אלא מפני כבוד אביהם ודוקא בשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת אבל אם לא עשה תשובה אין חוששין לכבודו ואפילו דבר המסויים אין מחזירין ומכל מקום מלוי ברבית עצמם מחזירין לצאת ידי שמים אלא שאין מקבלין מהם אלא אחר ההפצר:
רועי בהמה דקה הרי הם כגזלנים מפני שמרעים בהמותיהם בשדות אחרים וכן גבאים של מלכות מפני שנוטלים יתר על הראוי וכן המוכסים ותשובתם של אלו קשה מפני שיש בידם גזל של רבים ומכל מקום כל שהגזלה קיימת מחזירין לאותם שמכירים שגזלום ושאין מכירין יעשה בהם צרכי צבור כגון בורות שיחין ומערות כמו שיתבאר ואם אין גזלה קיימת מחזירין למכירין לצאת ידי שמים ואין מקבלין מהם ושאין מכירין פטורין מכל וכל:
קצת חכמי הצרפתים פרשו שכל אלו שאמרו אין חייבין להחזיר או שאין מקבלין מהם לא נאמר אלא באותו הדור שבו נתקנה זו אבל בשאר הדורות שאחריהם הרי מצינו בתלמוד כמה מעשים שכופין הגזלנין לשלם וחכמי הראשונים פרשו שכל אותם המעשים במי שאינו רוצה לשוב ומה שנאמר כן בשרוצה לשוב אבל כל שאינו שב ברצונו אלא שזה תובעו בבית דין חייב להחזיר והוא מה שאמרו במשנתנו משלם כשעת הגזלה:
גדולי המפרשים כתבו שזה שאמרו גזלה קיימת הוא הדין אם יש בידו דבר מחמת הגזלה או שנשתרש ממנה בדבר שעדיין הנאתו קיימת אע"פ שאין בידו גזלה עצמה שהרי רועים אין גזלה קיימת ומכל מקום הואיל ויש שם דבר מחמת הגזלה הרי היא כגזלה קיימת:
Meiri on Bava Kamma 94b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה בימי רבי כו' דהא מעשים בכל יום שמקבלין מן הגזלנים כו' עכ"ל השתא לא אסיק אכתי אדעתיה לאוקמא מלתיה דרבי בשאין גזילה קיימת דלמאי דמסיק רב נחמן לקמן למימר הכי לא תיקשי מידי דאיכא לאוקמא כל הני בשגזילה קיימת לבד מההיא רעיא וק"ל:
בא"ד וברייתא דמוכח מינה מיירי בעביד תשובה כו' עכ"ל והמקשה דהכא ידע כדמסיק דאוקמוה בעשה תשובה ומאן דמקשה לקמן ומפני כבוד כו' אקרי כאן ונשיא כו' אגופה דברייתא פריך ולא ידע לאוקמא בעשה תשובה ודו"ק:
בד"ה אי עשה תשובה כו' א"נ בדבר המסוים ומקבלין מהן מפני כבודו עכ"ל ודקאמר והא דקתני בדידהו משום דקא בעי למתני סיפא כו' אע"ג דבאביהם נמי הוה מצי למתני הכי בסיפא דמקבלין מיניה דבר המסוים י"ל דלרבותא נקט הכי דאפילו בניו חייבין להחזיר ומקבלין מהן וק"ל:
בא"ד וכן צ"ל באיזהו נשך דשם כו' עכ"ל קאי אתירוץ שני ושלישי ולאפוקי מתירוצם קמא וק"ל:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 94b · Sefaria
שיטה מקובצת
שהחזירו אין מקבלין מהם כלומר שהחזירו מאליהם בלא עונש ועישוי בית דין אין מקבלין מהם כדי שישימו על לבם וילמדו שאר הגזלנין וכל המשניות והמעשים הנמצאים בחכמי התלמוד שהיו מעשין וכופין את הגזלנין לשלם לא קשיין להאי ברייתא דאמרה דאין מקבלין מהן כדפרישנא שלא תקנו זאת התקנה אלא לשבים ברצונם. ה"ר יהונתן ז"ל. וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו מעצמן אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו שמע מינה דוקא כשהחזירו מעצמן וכמעשה שהיה אבל היכא דלא אהדר ליה עד דתבע ליה בדינא מקבלין מהן דכי עביד רבנן תקנתא לבעלי תשובה לגזלנין העומדין במרדן לא עבידו רבנן תקנתא. תדע דהא כולהו הני תיובתא דמותבין ליה לרבי יוחנן לא קא מותבינן עליה אלא מהני מתניאתא דתני בהו לשון חזרה דמשמע שהחזירו מאליהן ולא מותבינן ליה ממתניאתא אחרניאתא דתני בהו לישנא דתשלומין דלישנא דתשלומין על כרחיה משמע וכוליה פירקין במתני' מוכח דמחייבינן ליה לגזלן לשלומי וכן בכמה עובדי בגמרא ולא מקשינן מינייהו לרבי יוחנן משום דלא איירי רבי יוחנן אלא כשהחזיר מעצמו אבל היכא דאטרחיה לבי דינא מקבלין הימנו. ואפילו היכא דהחזיר מעצמו נמי דוקא כשאין גזלה קיימת אבל גזלה קיימת מקבלין מהן כדמסיק בה לקמן. ואפילו בשאין קיימת כי אמרינן אין מקבלין מהן לאו למימר דכייפינן ליה לנגזל דלא ליקביל מיניה דאם כן למה לאהדוריה כלל האי חוכא בעלמא הוא דקא מחייך ביה דידע דלית ליה רשותא לנגזל לקבולי מיניה כלל וקא מהדר ליה וכהאי גוונא ודאי לא נפיק ידי שמים. ותו מדקתני והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו שמע מינה דלא כייפינן ליה דומיא דההיא דאמרינן התם אנו אין לנו עליו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו. תניא הגזלנין ומאי ניהו מלוי ריבית אף על פי שגבו מחזירין ואסיקנא מחזירין ואין מקבלין מהן אם כן למה מחזירין לצאת ידי שמים שמע מינה דוקא בבא לצאת ידי שמים אבל בעומד במרדו מקבלין מהן. ע"כ.
הא אביהן דומיא דידהו דיודע שבידו מעות של ריבית שהלוה בריבית חייב להחזיר ולהוציא מתחת ידו אלמא מקבלין מהן. ומפני כבוד אביהן חייבין להחזיר דלאביהן חייבין לנהוג בו כבוד הא כיון דגזלן הוא קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך וכי כתוב נמי ומקלל אביו בעושה מעשה עמך. גאון ז"ל.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 94b · Sefaria
פני יהושע
בגמרא והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה הא דלא קשיא להו דפסק כב"ש במקום ב"ה וקי"ל ב"ש במקום ב"ה אינה משנה וזה הכלל יותר מוסכם מסתם משנה אלא דיש לדחות דר"י ס"ל כאביי דאמר לעיל דכמה תנאי קיימי בחדא שיטתא וס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה:
תוספות בד"ה בימי רבי כו' ור"י אומר כו' אלא מאותן בני אדם שרוב עסקם עכ"ל. והא דמקשה בסמוך מהניח להם אביהם מעות של ריבית צ"ל דזה הל' משמע שעיקר המעות שהניח היה של ריבית וכ"נ להדיא מל' הרא"ש ע"ש וכן מוכח מגמרא דמקשה בסמוך איקרי כאן ונשיא בעמך כו' ואי כשלוה בריבית באקראי לא מסתבר שלא יהיו בניו חייבים בכבודו בשביל כן ועוד דכבר אפשר שהיה סבור שאין כאן ריבית קצוצה אע"כ דמשמע לתלמודא דאיירי שנתעסק בפרהסיא בריבית עד יום מותו וק"ל:
בגמרא הא אביהם חייב להחזיר יש לדקדק דלמא לא מיבעי' קאמר דבאביהם פשיטא דאינו מחזיר מתקנתא דר' אלא אפילו בבניו דלא שייך תקנתא דר' כמ"ש התוס' בד"ה אי עשה תשובה כו' וקמ"ל דאפ"ה אין חייבים להחזיר ויתבאר בסמוך בל' התוס':
בגמרא ומפני כבוד אביהם כו' איקרי כאן ונשיא בעמך מה שיש לדקדק מכאן אהא דאמרינן בפרק הנחנקין לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להלקותו כו' דמשמע דהבן חייב בכבוד אביו רשע וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש עי' בטור י"ד סי' ר"מ ובב"י שם ובט"ז ול"נ דעיקר הקושיא כאן דנהי דחייב בכבוד אביו רשע מ"מ באותה עבירה עצמו שעבר אביו ולא חש לכבודו לא מסתברא שיהיו הם חייבים ועי"ל משום דבלא"ה מצינו דאפי' למאן דס"ל שאינו חייב בכבוד אביו רשע מ"מ אסור לכתחלה לבזותו והיא סברת הר"ן וש"פ עי' בט"ז וש"ך וא"כ מאי מקשה הכא בגמ' דשמא חייבים להחזיר בדבר המסויים כיון דבכל יומא איכא זילותא יתירא לאביו כשלא יחזירו ועוד דאם יחזירו יהיה לו כפרה קצת ואף שהוא בעצמו לא חש לזה מ"מ שמא אם היה קיים עדיין היה מחזיר אע"כ דעיקר הקושיא בסוגיא דשמעתין שאף אם היה קיים והיה רוצה להחזיר לא היינו מקבלין וא"כ לא תליא מלתא בהשבון כלל וממונו גמור הוא שמורישו לבניו ולזילותא דידיה לא חיישינן אפי' בחייו וא"כ מקשה שפיר למה נחייב את בניו להחזיר כיון דכל הני טעמי לא שייכי וליכא אלא מצות כיבוד גרידא שהם חייבים לכבדו יותר ממה שהוא עצמו חש לכבודו ואמאי הא לאו מעשה עמך הוא ודו"ק וכ"ז היינו לתירוצא קמא דתוס' בסמוך דאפי' בדבר המסויים אין מקבלין ממנו בתקנתא דרבי וכמו שיתבאר בסמוך:
תוספות בד"ה אי עשה תשובה כו' א"נ בדבר המסויים מקבלין כו' ומשני בשלא הספיק כו' ומקבלין מהם דלא שייכא תקנה גבי בנים עכ"ל. ונ"ל דהאי ומשני חוזר לתירוצם הראשון דלפ"ז משמע דמהגזלן בעצמו אין מקבלין אפי' דבר מסויים לכך הוצרכו לפרש דבבניו לא שייך תקנתא דר' אבל לתירוץ השני דבדבר המסויים לא שייך תקנתא דרבי א"כ לא הוצרכו לפרש דבבניו לא שייך תקנתא דרבי וק"ל:
בד"ה לצאת ידי שמים כו' דהנהו תנאי דהתם קדמו עכ"ל פי' כיון דכל שקלא וטריא דהכא קאי אתקנתא דרבי לא מצי לאוקמי כתנאי דהתם ולמימר דפליגי בתקנתא דרבי כיון שהם לא היו בדורו אלא קודם לזה וק"ל:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 94b · Sefaria
גליון הש"ס
רש"י ד"ה אין רוח חכמים כו' אין רוח חכמה עי' תוי"ט פ"ג משנה י' דאבות:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 94b · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
רש"י ד"ה אין חייבי' להחזיר וכו' דכתיב והשיב את הגזילה וכו' ובמ"ל פ"ד ה"ד ממלוה הביא דברי הגד"ת שהקשה על רש"י שכתב שלא אליבא דהלכתא דהא למסקנא אמרי' בהגוזל בתרא (דף קיב) דר"י כרשות לוקח דמי וטעמא דברייתא משום דכתיב וחי אחיך. לדידי' אזהר רחמנא וכו' והכי קיי"ל. ונכנס הגד"ת והמ"ל לדחוקים רבים: ולענ"ד נראה ליישב עפ"מ שהפליא לתמוה בפ"י אהא דסוגיא (דף קי"ב) דקסבר רמב"ח דהטעם משום ר"י כרשות לוקח דמי וקנה בשינוי רשות. וקשה לשיטת הרמב"ם ושאר פוסקים בח"מ (סי' רנ"ג) דהא דקונה בגזילה בשינוי רשות היינו שלא להחזיר גוף החפץ. אבל מ"מ בדמים מתחייב. וא"כ היכי קתני הכא דא"צ להחזיר דהא מ"מ נתחייבו בדמים. ובשלמא אדברי רמב"ח במתני' דהגוזל ומאכיל י"ל דא"צ להחזיר היינו גוף הגזילה רק הדמים. אבל הכא דקתני הניח להם אביהם וכו'. ולענין דמים סוף סוף חייבים ליתן דמים ע"ש. ולענ"ד נראה דמיושב קושייתו דהא מסקי' בסוגיין ל"ק כאן בגזילה קיימת וכאן באין גזילה קיימת וכו', והנה לכאורה לפום ריהטא הי' נראה מסברא בגזלן שעשה בו שינוי מעשה דקנה וא"צ להחזיר גוף החפץ רק דמים. משום דהא עדיין לא מקרי אין גזילה קיימת כיון דמ"מ יכול להחזיר זה החפץ ול"ש דממנע ולא עביד תשובה כיון דא"צ להחזיר משלו. רק מה שהוא בעין. וכך מצאתי בשיטה מקובצת בשם המאירי, אולם דעת המ"ל נראה דאינו כן. שכתב בפרק הנ"ל ה"ד, ליישב דברי הטור והרמב"ם שכתבו דבגזילה אם הוא בעין, וברבית מסויים מקבלין ממנו. וכ' דמש"ה בעי' ברבית מסויים כיון דא"צ להחזיר גוף הרבית כבר קנאה וממון שלו הוא לקדש אשה רק דעליו חיוב דמי' כשיעור רבית ומש"ה הוי תמיד כמו אין הרבית בעין רק בדבר המסויים דצריך להחזיר גוף החפץ ע"ש. הרי אף דרבית עדיין בעין ויכול להחזיר גוף הרבית אפ"ה כיון שקנאו מקרי כמו אינו בעין. נמצא ה"ה בגזילה שעשה גזלן שינוי מעשה. ועפ"ז מיושב קושי' הפ"י הנ"ל. והיינו די"ל דהכי קאמר רמב"ח דהטעם משום ר"י כרשות לוקח דמי וקנאו היתומים הרבית בשינוי רשות ומש"ה א"צ להחזיר אף דעליהם חיוב דמים מ"מ אין חייבים להחזיר דאין מקבלים מהם כיון דאינו בעין ואין מקבלי' משום תקנת השבי' [ואף גבי בנים נראה דשייך תקנה וכן נראה במ"ל שמסתפק בזה רק שהביא ראיה דל"ש תקנה בבנים מדברי תוס' בסוגיי' ד"ה אי עשה תשובה וכו'. ולענ"ד אין ראי' משם דתוס' כתבו זה לפי האמת מקבלין דבר המסויים ול"ש תקנה כיון דד"א לא מקבלין מהם. משא"כ אם היו מקבלין כל הדברים הי' ג"כ שייך תקנה וק"ל] משא"כ אם לא ר"י כרשות לוקח והיו צריכים להחזיר כמו אביהם דבאותו ס"ד דלא ידעי' מוחי אחיך הי' הדין דרבית כמו גזל. דצריך להחזיר גוף הרבית. וכמ"ש תוס' להדי'. וא"כ היה נקרא גזילה קיימת ואמאי אין הבנים צריכי' להחזיר. אע"כ דר"י כרשות לוקח דמי והוי אין הרבית בעין דקנאום ואין מקבלין מטעם תקנה וק"ל: ומעתה מיושבים דברי רש"י שהתחלנו, והיינו דרש"י רוצה לתרץ קושי' תוס' ד"ה הא אביהם וכו' וא"ת לצי"ש קאמר וכו'. ולזה כתב רש"י דהמקשן סבר דטעמא דברייתא כרמב"ח דר"י כרשות לוקח דמי. והי' קשה לי' מ"מ אמאי א"צ להחזיר דמים כקושי' הפ"י. אע"כ מטעם תקנה ובאמת לצי"ש חייבי' להחזיר ואין חייבים להחזיר היינו מדינא. א"כ ממילא הא אביהם חייב להחזיר מדינא ומשום דהוי בעין וכנ"ל. ומש"ה שפיר הקשה המקשן והוכיח מברייתא דע"כ בעין חייב להחזיר מדינא וממעשה דאבנט. שאמר' אפי' אבנט אינו שלך. מוכח דאף בין בעין חייב להחזיר מדינא. ולזה הקשה מברייתא דע"כ מוכח לחלק בין בעין לאינו בעין וכו'. ומשני הש"ס לבסוף דלעולם דיש חילוק והא דאמר' אבנט אינו שלך היינו דמי אבנט. וק"ל:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Kamma 94b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף צ״ד, עמוד ב׳, בהיקף של כ־370 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 110 מילים
נפתחת ב״אָמְרוּ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. וְלֵיהּ…״
- קטע 230 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…״
- קטע 320 מילים
נפתחת ב״וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי?! וְהָאָמַר רַבִּי…״
- קטע 426 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לְהוּ הַהוּא מִדְּרַבָּנַן – וְרַבִּי יַעֲקֹב…״
- קטע 518 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי בְּרִבִּית שֶׁהֶחְזִירוּ –…״
- קטע 650 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּימֵי רַבִּי נִשְׁנֵית מִשְׁנָה…״
- קטע 725 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם מָעוֹת שֶׁל רִבִּית,…״
- קטע 834 מילים
נפתחת ב״בְּדִין הוּא דַּאֲבִיהֶם נָמֵי אֵינוֹ חַיָּיב לְהַחְזִיר;…״
- קטע 916 מילים
נפתחת ב״וּמִפְּנֵי כְּבוֹד אֲבִיהֶם – חַיָּיבִין לְהַחְזִיר? אֶקְרֵי…״
- קטע 1023 מילים
נפתחת ב״כִּדְאָמַר רַב פִּנְחָס: בְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה; הָכָא נָמֵי,…״
- קטע 1111 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: הַגַּזְלָנִים וּמַלְוֵי בְּרִבִּית, אַף עַל…״
- קטע 1234 מילים
נפתחת ב״גַּזְלָנִין – מַאי ״שֶׁגָּבוּ״ אִיכָּא? אִי גְּזוּל…״
- קטע 136 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לָמָּה מַחְזִירִין? לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם.…״
- קטע 1410 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: הָרוֹעִים וְהַגַּבָּאִין וְהַמּוֹכְסִין – תְּשׁוּבָתָן…״
- קטע 1516 מילים
נפתחת ב״אָמְרִי: מַחְזִירִין, וְאֵין מְקַבְּלִין מֵהֶם. וְאֶלָּא לָמָּה…״
- קטע 1625 מילים
נפתחת ב״וְעוֹד, אֵימָא סֵיפָא: וְשֶׁאֵין מַכִּירִין – יַעֲשֶׂה…״
- קטע 1716 מילים
נפתחת ב״וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב נַחְמָן: בְּשֶׁאֵין גְּזֵילָה קַיֶּימֶת…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי חייא בר אבא [הכהן] · דור שלישי לאמוראים
תלמיד מובהק של רבי יוחנן.
מקור: מסכת בבא קמא דף צ״ד עמוד ב׳ · קטע 2 — “אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּבַר…”
לשון המקור
אָמְרוּ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּבַר תּוֹרָה – גְּזֵילָה הַנִּשְׁתַּנֵּית, חוֹזֶרֶת בְּעֵינֶיהָ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל״ – מִכׇּל מָקוֹם. וְאִם תֹּאמַר: מִשְׁנָתֵנוּ! מִשּׁוּם תַּקָּנַת הַשָּׁבִים.
וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן: לֹא הִסְפִּיק לִיתְּנוֹ לוֹ עַד שֶׁצְּבָעוֹ – פָּטוּר!
אֲמַר לְהוּ הַהוּא מִדְּרַבָּנַן – וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – כְּגוֹן שֶׁגָּזַל עֵצִים מְשׁוּפִּין וַעֲשָׂאָן כֵּלִים, דְּהָוֵה לֵיהּ שִׁינּוּי הַחוֹזֵר לִבְרִיָּיתוֹ.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי בְּרִבִּית שֶׁהֶחְזִירוּ – אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן. וְהַמְקַבֵּל מֵהֶן – אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּימֵי רַבִּי נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ. דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: רֵיקָה! אִם אַתָּה עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה, אֲפִילּוּ אַבְנֵט אֵינוֹ שֶׁלְּךָ! וְנִמְנַע וְלֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: הַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי רִבִּיּוֹת שֶׁהֶחְזִירוּ – אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶם, וְהַמְקַבֵּל מֵהֶם – אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ.
מֵיתִיבִי: הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם מָעוֹת שֶׁל רִבִּית, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁהֵן רִבִּית – אֵין חַיָּיבִין לְהַחְזִיר. אִינְהוּ הוּא דְּלָא, הָא אֲבִיהֶם חַיָּיב לְהַחְזִיר.
בְּדִין הוּא דַּאֲבִיהֶם נָמֵי אֵינוֹ חַיָּיב לְהַחְזִיר; וְהָא דְּקָתָנֵי בְּדִידְהוּ – מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא: ״הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם פָּרָה וְטַלִּית וְכׇל דָּבָר הַמְסוּיָּים – חַיָּיבִין לְהַחְזִיר מִפְּנֵי כְּבוֹד אֲבִיהֶם״, תְּנָא רֵישָׁא נָמֵי בְּדִידְהוּ.
וּמִפְּנֵי כְּבוֹד אֲבִיהֶם – חַיָּיבִין לְהַחְזִיר? אֶקְרֵי כָּאן: ״וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר״ – בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ?!
כִּדְאָמַר רַב פִּנְחָס: בְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה; הָכָא נָמֵי, בְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אִי עָשָׂה תְּשׁוּבָה, מַאי בָּעֵי גַּבֵּיהּ? אִיבְּעִי לֵיהּ לְאַהְדּוֹרֵי! שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְהַחְזִיר עַד שֶׁמֵּת.
תָּא שְׁמַע: הַגַּזְלָנִים וּמַלְוֵי בְּרִבִּית, אַף עַל פִּי שֶׁגָּבוּ – מַחֲזִירִין.
גַּזְלָנִין – מַאי ״שֶׁגָּבוּ״ אִיכָּא? אִי גְּזוּל – גְּזוּל, וְאִי לָא גְּזוּל – לָא גְּזוּל! אֶלָּא אֵימָא: הַגַּזְלָנִין, וּמַאי נִיהוּ – מַלְוֵי רִבִּיּוֹת; אַף עַל פִּי שֶׁגָּבוּ – מַחְזִירִין! אָמְרִי: מַחְזִירִין, וְאֵין מְקַבְּלִין מֵהֶם.
אֶלָּא לָמָּה מַחְזִירִין? לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם.
תָּא שְׁמַע: הָרוֹעִים וְהַגַּבָּאִין וְהַמּוֹכְסִין – תְּשׁוּבָתָן קָשָׁה, וּמַחְזִירִין לְמַכִּירִין!
אָמְרִי: מַחְזִירִין, וְאֵין מְקַבְּלִין מֵהֶם. וְאֶלָּא לָמָּה מַחְזִירִין? לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם. אִי הָכִי, אַמַּאי תְּשׁוּבָתָן קָשָׁה?
וְעוֹד, אֵימָא סֵיפָא: וְשֶׁאֵין מַכִּירִין – יַעֲשֶׂה בָּהֶן צׇרְכֵי צִיבּוּר, וְאָמַר רַב חִסְדָּא: בּוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת! אֶלָּא לָא קַשְׁיָא; כָּאן קוֹדֶם תַּקָּנָה, כָּאן לְאַחַר תַּקָּנָה.
וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב נַחְמָן: בְּשֶׁאֵין גְּזֵילָה קַיֶּימֶת – אֲפִילּוּ תֵּימָא אִידֵּי וְאִידֵּי לְאַחַר תַּקָּנָה; וְלָא קַשְׁיָא,