דף ביאור
מסכת בבא קמא דף צ״ב עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת בבא קמא דף צ״ב עמוד א׳
מסכת בבא קמא דף צ״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 24 קטעים ממוספרים, כ־589 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
יכול אפי' מעולה בדמים לקורה יותר מפירות יהא סרק קודם לו:
ת"ל רק מיעט הקדמה:
כל השבטים יצאו עצמותיהם ממצרים ונקברו בארץ ישראל שנאמר והעליתם את עצמותי מזה אתכם (שמות י״ג:י״ט) משמע שאף עצמותם העלו ולא נכתב יוסף אלא להודיעך שבחו של משה שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא עסק במצוה:
גופני קני דיקלי מדמי היין יכולין אנו לקנות קרקעות ואילו דקלי לא קני גופני אין שבחן עולה אלא לדבר מועט:
גמ' כל אלו שאמרו סלע מנה ומאתים וד' מאות דמי בושת הן:
מקורייהו מקור שלהן ועיקרן ל"א הבא לי קור שהוא רך לאכול וגדל סביב שרשיו כלומר כלה עיקרם מפני שמפסיד ונאכל את הקור:
גופני קני דיקלי מדמי היין יכולין אנו לקנות קרקעות ואילו דקלי לא קני גופני אין שבחן עולה אלא לדבר מועט:
מתני' אע"פ שהוא נותן לו כו' סתמא היא ולא ר' עקיבא קאמר לה:
ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Kamma 92a · Sefaria
תוספות
למחר אייתי לי מקורייהו משמע דגופני עדיפי מדיקלי ותימה דבהאשה שנפלו לה נכסים (כתובות עט. ושם ד"ה אילני) אמר גבי נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע דיקלי ואילני דקלי אילני וגופני אילני אלמא גופני גריעי אפילו מאילני דגריעי מדיקלי וי"ל דבגפנים כשאדם טורח לזמר ולתקן הכרם יש בהן ריוח גדול אבל בנכסי אשתו אם היה קונה גפנים מתוך שצריכים הוצאה מרובה לא היה הבעל חושש להוציא על נכסי' והיו הולכין לאיבוד לפיכך טוב לקנות דקלים שאין צריכין יציאה וממילא אתי בהו שבחא וטוב הוא לשניהם ועוד מפרש ר"ת בהמוכר את הספינה (ב"ב פב ושם ד"ה. מתקיף) דפירי דדיקלא מתקיימין טפי מאילני וגופני ובנכסי מלוג של אשה בעינן דבר המתקיים יותר:
כאשר אמר אברהם אל אבימלך לאו בהריון משתעי שהרי המלאכים בישרו את שרה מפסח שלפניו אלא ילדה בריוח כמו שהתפלל על אבימלך:
אלו הנכפלין בשמות בבראשית רבה יש איפכא שהנכפלים גבורים היו כמו יהודה שנכפל:
מי גרם לראובן שהודה יהודה אע"ג דאמר במדרש וישב ראובן אל הבור מלמד ששב משקו ומתעניתו שבלבל יצועי אביו וזה היה קודם דמעשה תמר מכל מקום לא הודה ברבים עד אחר שהודה יהודה:
Tosafot on Bava Kamma 92a · Sefaria
רשב"א
גופני קנה דקלא, דקלא לא קנה גופני תימה דהכא משמע דגופנא עדיפא מדקלא ואילו בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות עט, א) גבי נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע אי ליכא דיקלי אילני וגופני אלמא דגופני גריעי אפילו מאילני וכל שכן מדיקלי. וי"ל דלענין נכסי מלוג של אשה בעינן שיקנה דבר המתקיים יותר ודקלים קיימין יותר מן הכל אבל לענין פירות הגפנים חשובין מן הכל. ויש מפרשים דהתם משום שהדקלים אינן צריכין הוצאה מרובה לעבדן והא אילנות צריכין יותר מהדקלים והגפנים יותר מהאילנות ולפיכך מכסף נכסי מלוג לוקחין מה שהוצאתן קלה יותר.
Rashba on Bava Kamma 92a · Sefaria
מאירי
היה שם של סרק מעולה לבנין או לתורן ושבחו עולה ליתר על שבח הפירות של אותו העומד למאכל מניחין את של סרק וכורתין את של מאכל ומשתמשים בו מעתה כל שיש הפסד בעמידת האילן אע"פ שהוא של מאכל מותר לקצצו כגון אם היה עומד בין הגפנים ומכחיש את הגפנים הואיל והגפנים יקרים יותר מהם קוצצו וכן אם היה מזיק בשדות אחרים וכן כל כיוצא בזה לא אסרה תורה אלא דרך השחתה:
המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי ואמר על זה אע"פ שהוא נותן לו כל ממון שבעולם אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מטו שנאמר ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים:
אמר המאירי אע"פ שנתן לו כל דמי החבלות אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה על צערו ר"ל על שדאג בלבו על קלונו ואפילו התודה על חטאתו כל שבינו ובין חברו אינו נמחל עד שיבקש ממנו מחילה והוא שנאמר באבימלך השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך כלומר שתבקש ממנו עד שימחול לך בלב טוב כל כך שיהא מתפלל בעדך ואם לא מחל לו נקרא אכזרי הואיל ובקש ממנו כראוי שנמצא שאינו חושש על עונש חברו ונאמר ויתפלל אברהם וכבר ידעת שמדת הרחמנות נתיחסה לאברהם אבינו וכל שאינו נמשך בזה אחר מדותיו נקרא אכזרי:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים וכתיב ויי' פקד את שרה:
לעולם יזהר אדם שלא להתחבר לרשע ואם עשה כן גורם לעצמו שבני אדם משתפין אותו ברשעו של אותו המתחבר עמו דרך צחות אמרו בהדי הוצא לקייא כרבא:
לעולם יהא אדם מודה בחטאו ועוזב ולא יהא מעיז לכפור בעונו ויזכור מאמר החכם שאמר כפירת העון שתי עונות וילמד מדרכי האבות שכבר מצינו ביהודה שהודה צדקה ממני ולא בוש:
כבר ידעת שהבכורים טעונים הבאה בכלי שנאמר ושמת בטנא ומכל מקום אם היו מביאין אותם בכלי מתכות היו הכלים חוזרין לבעלים ואם היו מביאין בסלים של ערבה או של גמי וכיוצא באלו היו הסלים לכהנים:
ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Bava Kamma 92a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בפרש"י בד"ה אבל צער שדואג על בושתו כו' עכ"ל דצער של החבלה גופה כבר פרע לו בכלל ה' דברים שמשלם לו וק"ל:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 92a · Sefaria
שיטה מקובצת
מקורייהו מעיקרן כלומר שיעקרם ואיכא דאמרי מאותן ענפים שגדלים בראש האילן שלאחר שנחתכו אותן ענפים מתייבש. גאון ז"ל.
כל אלו שאמרו דמי בושתו וכו' פירוש הבושת כמו חולי הוא שהוריקו פניו ונעכר דמו וכל אבריו נתרופפו ולבו דואג ואמרו בכמה אדם רוצה לסבול זה החולי בשיעורין הללו המפורשין במשנה אבל זה שנתכוון לצערו אינו יוצא ידי שמים עד שיפייס את חברו והוא יבקש עליו רחמים מפני שחטא בצער חברו כמו שאמרו לענין גזלה חבול ישיב רשע גזלה ישלם אף על פי שמשלם גזלה רשע הוא וצריך כפרה על חטאו. הראב"ד ז"ל.
וגאון ז"ל פירש וזה לשונו אף על פי שנותן לו חמשה דברים אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו וכו'. אבל צערו אף על פי שמשלם לו את הצער אפילו יהא נותן לו כל ממון שבעולם אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו דצערא דגופא לא קא מחיל משום אגר ממונא. ע"כ. שנאמר ועתה השב את אשת האיש אף על פי שנתן אבימלך לאברהם אלף כסף וצאן ובקר אף על פי כן לא נתרפא עד שהתפלל אברהם בעדו. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הרב המאירי ז"ל שנאמר באבימלך השב אשת האיש ויתפלל בעדך כלומר שתבקש ממנו עד שימחול לך בלב טוב כל כך שיהא מתפלל בעדך. ע"כ.
ודקא אמרת הגוי גם צדיק תהרוג וכו' נביא הוא חכם הוא וממך למד ופושע אתה בזה ואלמלי קרבת אליה כבר היית מת שהיה לך ללמוד דרך ארץ ולא למדת אלא שאני חסתי עליך כיון שלא היית מזיד ולא נתתיך לנגוע אליה. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון גאון ז"ל וקא בעי תלמודא מאי האי דקאמר ליה רחמנא כי נביא הוא אשת נביא הוא וכו'. בתמיה הכי גרסינן אמר רבי שמואל בר נחמני ואלא אמר שמואל לא גרסינן ודקאמרת הגוי גם צדיק תהרוג דלא היית פושע משום דאמר ליה אחותי היא והיא גם היא ומפרש באגדות שאפילו סוסיו וגמליו אמרו כן גמין ואתין לרבות והאי דקאמר הכי משום דהוה נביא דהאי דקא בעית מיניה אם אחותו היא ממך למד ודרש אכסניא שבא וכו' וזה ששואל לו על עסקי אשתו בידוע שהוא מבקשה ממנו. מכאן לבן נח שנהרג לפי שהיה לו ללמוד דרך ארץ ולא למד שהרי כאן מצינו שמבקש הכתוב לחייבו מיתה. ע"כ.
ולהרמ"ה ז"ל גירסא אחרת וזה לשונו בפרטיו אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא אשת נביא דבעי אהדורי אשת כולי עלמא לא בעי אהדורי אלא הכי קאמר ועתה השב אשת האיש מכל מקום ודקאמרת הגוי גם צדיק תהרוג נביא הוא וממך למד אכסנאי וכו'. ע"כ. מאי כאשר אמר דמשעת אמירה איתא פקידת שרה כמו שאמר אברהם על אבימלך דלבתר דוירפא אלקים וה' פקד את שרה. גאון ז"ל.
בסלים ומחזירים אותם לבעליהם והסלים והביכורים של עניים היו נתונים לכהנים בתר עניא וכו'. ואית דמפרשי שהם מביאים בקלתות של סלים ושל נסרים ולא מטרחינן להו לאיתויי בקלתות של זהב ושל כסף דבתר עניא אזלא עניותא. גאון ז"ל.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 92a · Sefaria
פני יהושע
במשנה ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם כו' ויש לדקדק אכתי מנ"ל שהוא אכזרי דלמא המחילה רשות לכל אדם ועוד יש לדקדק דממשנתינו משמע שלאחר שביקש מחילה יצא ידי שמים לגמרי וא"כ למה היה צריך אברהם להתפלל דמאחר שאבימלך ביקש מחילה מאתו ונתרצה לו ממילא היה ראוי לרפואה דמה לו לעשות עוד וי"ל דאדרבה מהכא ילפינן כיון דממילא משמע שבלא התפלה היה ראוי להתרפא וא"כ ע"כ שתפלת אברהם לא הוצרכה אלא להראות לרבים שידעו שמחל לו ולהראות דין המחילה לרבים שהיא מצד החיוב וק"ל:
שם בגמרא ת"ר כל אלו שאמרו כו' שנאמר השב אשת האיש כי נביא הוא כו' דאשת נביא בעי אהדורי כו'. נראה לומר דאפשטא דקרא לא שייך להקשות כן די"ל דכי נביא הוא אויתפלל בעדך קאי והיינו משום דבאינש דעלמא אפשר שלא היה צריך לבקש מחילה אלא אברהם שאני שהוא נביא ויש לחוש יותר ולירא ממנו אף על פי שיצא ידי שמים כבר וכענין שאמרו קללת חכם אפי' על חנם באה אבל עכשיו דילפינן בקשת המחילה חובה מכל אדם מקשה שפיר וישבתי עוד בדרך אחר ומצאתיו בתוספות יו"ט שם ולכך לא רציתי להאריך:
שם במתניתא תנא שתים באיש כו' נראה דיליף לה מדכתיב בעד כל רחם משמע דבין בזכרים ובין בנקיבות הוו שני עצירות והיינו ע"כ ש"ז וקטנים ולידה באשה ממילא ידעינן דכתיב בהדיא וילדו ואין לתמוה שלשון כל רחם נופל נמי בזכרים שהוא מלשון פתח כפי' רש"י בחומש ורבינא דאמר שלש לבר מלידה י"ל דיליף מריבוי דכל רחם וק"ל:
בתוספות בד"ה כאשר אמר אברהם כו' לאו בהריון משתעי שהרי המלאכים בשרו את שרה מפסח שלפניו עכ"ל. והקשה מהרש"א בח"א שדבריהם אלו סותרים מ"ש התוספות בפ"ק דר"ה שבשורת המלאכים היתה בחג הסוכות וכתב עוד דלפ"ז י"ל שפיר ששרה נפקדה בר"ה מחמת תפלת אברהם על אבימלך ואח"ז בישרו המלאכים בסוכות ע"ש באריכות ולענ"ד דברי התוספ' עולין יפה משום דבאמת מייתי התוספ' בפ"ק דר"ה מדרשים חלוקים אם בשורת המלאכים היתה בפסח או בסוכות והנה אם נאמר שהיתה בסוכות מלתא דפשיטא שלא יצדק כלל לומר שפקידת שרה בר"ה היתה מחמת תפלת אברהם על אבימלך ויהיה מההכרח לומר שמעשה אבימלך קדם לבשורת המלאכים וזה לא יתכן דקראי לאו הכי כתיבי דאחר הבשורה ביום המחרת היתה הפיכת סדום ונמשך מזה מעשה לוט ובנותיו ואח"ז כתיב ויסע משם אברהם ארץ הנגב והיינו מעשה אבימלך וא"ל דקראי לאו כסדרן כתיבי דהא בבשורת המלאכים והפיכת סדום נזכר בכולם בהדיא שאז היה אברהם בארץ כנען ועל זה קאי ויסע משם אברהם דהיינו שעקר מארץ כנען לארץ פלשתים ודרשו במדרש הובא ברש"י שמפני הבושה דמעשה לוט הלך לו ועוד דמשהלך אברהם לארץ פלשתים לא מצינו שחזר לארצו בקירוב הזמן ואדרבה כתיב ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים וברש"י שם שימים רבים היינו כ"ו שנה ע"ש נמצא דמכל זה א"א בשום ענין לומר דתפלת אברהם על אבימלך שהיה בארץ פלשתים היתה קודם ר"ה ואח"ז מיד בחג הסוכות היתה בשורת המלאכים בארץ כנען כדכתיב בהדיא באלוני ממרא וע"ז לא הוצרכו התוספות להביא ראיה כלל שכ"ז נסתר ממילא מהראיות שכתבתי אלא דעיקר כוונת התוספ' דשמא הסוגיא דהכא אזלא כמ"ד בפסח היתה בשורת המלאכים וא"כ י"ל דאח"ז הלך לפלשתים כפי סדר הכתובים ונמשך מעשה אבימלך עד קודם ר"ה ובר"ה נפקדה בהריון מחמת תפלת אברהם על אבימלך וע"ז כתבו דאף לפ"ז א"א לומר דבהריון משתעי שהרי נתבשרה קודם זה מפסח שלפניו ודוק שלענ"ד דברים ברורים הם. ומכ"ש דא"ש טפי להגהות התוספ' שהובא בפ"ק דר"ה ששני בשורות היו א' בפסח בשורת המלאכים ואח"ז מפי הקב"ה בעצמו בסוכות ע"ש א"כ פשיטא שדברי התוס' עולין כהוגן לכל הדיעות:
בפרש"י בד"ה פקד מדלא כתיב ויפקוד עכ"ל ויש לדקדק הא פרש"י בחומש דילפינן לה מסמיכת הכתובים דכתיב ויתפלל אברהם וכו' וירפא אלהים את אבימלך וסמיך ליה וה' פקד וע"ק דבגמרא משמע להדיא דלא יליף אלא מדכתיב כאשר אמר וא"ל דקשיא ליה דקרא דכאשר אמר לאו יתורא הוא דפשטא דקרא כאשר אמר הקב"ה כבר לאברהם והיינו ע"י בשורת המלאכים דמ"מ יש ללמוד שפיר מדכתיב כפל לשון כאשר אמר וכאשר דיבר אע"כ דתרי מילי נינהו דהיינו על ההריון אמר כאשר דיבר וקאי על הקב"ה ועל הלידה בריוח אמר כאשר אמר אברהם על אבימלך וכמ"ש התוס' ונ"ל ליישב דבאמת עיקר הלימוד מכפל לשון דכאשר אמר וכאשר דיבר וכמ"ש אלא דקשה לרש"י דלפ"ז הוי לן למימר דקרא קמא דכאשר אמר נדרש לפי פשוטו וקאי על הקב"ה וקרא דכאשר דיבר שהוא מיותר נאמר דאתיא לדרשא דתפלת אברהם על אבימלך ולמה אמרו בגמרא להיפוך כאשר אמר נדרש על אבימלך לכך הוצרך רש"י לפרש דמדכתיב פקד ולא כתיב ויפקוד משמע דהאי קרא קמא קאי על אבימלך אלא דלפ"ז אכתי תקשה באמת על לשון המקרא למה אמר תחלה ענין אבימלך והזכיר הפקידה דקאי בע"כ על ריוח הלידה שהוא ענין מאוחר וה"ל להקדים קרא דויעש ה' לשרה כאשר דיבר דקאי על בשורת המלאכים שהיה תחילה וקאי על ההריון שהוא ענין מוקדם ללידה לכך צריכין אנו ג"כ לפי' רש"י בחומש שנדרש ג"כ מסמיכת הכתובים ולכך הקדים הפקידה ואמר כאשר אמר דקאי על ענין הלידה שהיה בשביל אבימלך דבזה הוי סמוכים ממש דמחמת התפלה היתה הפקידה ולכך לא רצה להפסיק בקרא דויעש ובזה נתיישב ג"כ קושית הרא"ם לפי' רש"י בחומש אמאי דרשינן סמוכים ות"ל דקראי כתובים כסדרן לפי סיפור המעשים ולפמ"ש א"ש דאפ"ה דרשינן סמוכים מדהקדים קרא דפקד לכאשר אמר ואף על גב דרש"י בחומש פי' דכאשר אמר וכאשר דיבר תרווייהו קאי על הקב"ה היינו לפי שדרך רש"י ליישב המקראות לפי פשוטן ואין בזה סתירה לפירושינו לפי שיטת הדרש של הגמרא ודו"ק:
בגמרא מי גרם לראובן שיודה יהודה כו' ופי' רש"י בשם מדרש אגדה כיון שהודה יהודה ואמר צדקה ממני עמד ראובן כו' עכ"ל. ויש ליישב לפי הפשט ששניהם מענין א' הם וידוע מאמר רבותינו שבלהה היתה רק פלגש יעקב בלא כתובה וקדושין וא"כ עיקר החטא של ראובן היה שנשא מפותת אביו ולפי דברי חז"ל אין בזה איסור דדרך לקוחין דוקא אסרה תורה וע"ז הענין היה ג"כ מעשה יהודה ותמר שלא נאסרה משום כלתו לפי שמיאנה בער ואונן כדאיתא בסוטה שאמרה קטנה אני וכפרש"י שם וידוע דהא דממאנת מותרת בקרובים היינו משום שעוקרת הקדושין וה"ל כמפותה בעלמא ולמאן דאסר באנוסת בנו כ"ש באנוסת ומפותת אביו וא"כ א"ש כיון שאמר יהודה צדקה ממני והיינו ע"כ שסובר שהיא מותרת לו משום דדרך לקוחין אסרה תורה ולא שייך איסור קורבה ע"י אונס ופיתוי אלא ע"י קדושין ע"כ עמד ראובן והודה שלפ"ז לא חטא כ"כ אלא בבלבול יצועי בלבד דהיינו בכבוד אביו אבל אם היה האיסור איסור ערוה חלילה שהיא עבירה שבין אדם למקום לא היה רשאי להודיע ברבים כנודע בפרק בתרא דיומא ודו"ק:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 92a · Sefaria
בן יהוידע
אֵין נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא" (בראשית כ, ז). נראה לי בס"ד יליף לה מדכתיב 'כִּי נָבִיא הוּא' וקשה מה שייכות יש לדבר זה דנביא הוא הכא? אלא מוכרח לפרש כונתו כך כיון דצריך לפייסו שימחול לו יאמר אבימלך איך אפשר שיתפייס למחול אם חושב שנגעתי בה ברצונה ואסרתיה עליו דזה הַמְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן (קהלת א, טו)? לכך אמר לו 'כִּי נָבִיא הוּא' ויודע שלא נגעת בה ולכך ימחול לך אם תבקש ממנו מחילה.
וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָחַל לוֹ, שֶׁהוּא אַכְזָרִי? שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹקִים' (בראשית כ, יז). קשא מנא ליה הא, דילמא אברהם אבינו ע"ה שאני דהיה נביא וידע בנבואה שהשם יתברך אמר לו בחלום לאבימלך שיתפלל אברהם בעדו ויחיה ולכך הוכרח להתפלל לקיים דבר ה' שאמר לאבימלך? ונראה לי בס"ד כי בחלום לא אמר לו אלא יתפלל בעדך וחיה, והוא התפלל בעד כל בני ביתו גם כן דהא כתיב 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּרְפָּא אֱלֹקִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ' משמע דרפא את כולם בשביל תפלתו דאברהם אבינו ע"ה שהתפלל על כולם ועל כן כיון דהתפלל על כולם משמע שנתן לו מחילה גמורה לפטור את כולם כי גם הם נתחייבו על אשר לא מיחו ולכך לקו ואם כן שמע מינה שצריך למחול ולא יהיה אכזרי דאם לא היה ראוי כן משורת הדין לא היה עושה אברהם אבינו עם העכו"ם בתורת חנינה. אי נמי בחלום אמר לו וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה (בראשית כ, ז) משמע שיתפלל רק בעד נקבי השתן ועשיית צרכיו שבזה תלוי חיותו ואינו מוכרח שיתפלל גם בעד עצירת שכבת זרע כדי שילדו והוא התפלל גם על זה.
שְׁלֹשָׁה בָּאִישׁ, שִׁכְבַת זֶרַע וּקְטַנִּים וּפִי־הַטַּבַּעַת (בראשית כ, יח) יש להקשות בשלמא שכבת זרע ולידה עונשם בזה שייך לענין החטא שחטא אבימלך, הוא רצה להזריע ח"ו באותה צדקת ולהוליד ממנה פרי לפיכך לקה בשכבת זרע ולידה אך עצירת פה השתן ופי הטבעת מה שייכות יש לזה בחטא שלו? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים הטעם שהקליפה ועבודה זרה נקראת צֹאָה בְּלִי מָקוֹם (ישעיה כח, ח) מפני כי משם נזונים וזהו סוד עבודה זרה של פעור שעבודתה בכך לפעור הזוהמה אליה כי זה מזונה ובזה נמשך השפע שלה עיין שם. ובזה פירשו המקובלים ז"ל רמז הכתוב וַיְבָרֶךְ הֳ' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף (בראשית לט, ה) לשון גללים וצריך האדם בלכתו לבית הכסא לכוין לתת בזה מזון החיצונים כנזכר בדברי קדשם. והנה ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ט.) כל הנותן עיניו בשאינו שלו אז גם שלו לא יגיע לו, צא ולמד מן קרח וכיוצא בו ולכן זה אבימלך אשר הסטרא אחרא שלו נתנה עיניה באינה שלה שרצתה לכבוש את שרה הקדושה והטהורה לטמאותה ח"ו ולהנות ממנה אז גם שלה שהוא שפע הבא לקליפה מצד הצואה והטינוף של גדולים וקטנים לא הגיע לה כי נעצרו המקומות ההם מחמת שגברה הקדושה של שרה אמנו ע"ה. ובזה יובן הטעם שחילקם הכתוב לשני עצירות דכתיב כִּי עָצֹר עָצַר (בראשית כ' יח) כי עצירת שכבת זרע ולידה היתה חיוב ועונש מדה כנגד מדה וצער זה נוגיע לאבימלך דוקא אך עצירת פי השתן ופי הטבעת הם נלקחו מחלקו וגורלו מטעם אחר וגם עצירה זו נוגעת לקליפה גם כן. והנה לפי דברי רבותינו ז"ל במדרש דגם החוטם ואזנים נעצרו נמצא היתה העצירה בחמשה מקומות שהם אזנים וחוטם ומקום הזרע ומקום מי רגלים כי הם בשני מקומות וכותל אחד דק מפסיק ביניהם וגם מקום פי הטבעת הרי חמשה מקומות שנענש בהם כמספר ה"א שבאשה שרצה לנגוע בה ולפגום אותה גם חמשה כנגד ה׳ גבורות שהדין נעשה על ידם וידוע כי הה׳ גבורות הם חמשה אותיות אלקים ולכן כתיב 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּרְפָּא אֱלֹקִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ' (בראשית כ, יז) כי בה׳ גבורות שהם חמש אותיות אלקים לקה ובהם נתרפא אי נמי לקה בחמשה מקומות כנגד משמוש שעשה בחמשה אצבעות וכנזכר ברש"י ז"ל.
וּכְתִיב "וַהֳ' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר" (בראשית כא, א). פירוש שאם רצונו לומר כַּאֲשֶׁר אָמָר המלאך את הבשורה הא כתיב וַיַּעַשׂ הֳ' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר (בראשית כא, א) ולמה כפל הדברים אלא ודאי קאי על אברהם מיהו רבה בר מרי לא ניחא ליה להביא האי קרא משום דאין דבר זה מפורש בו כי אם מדיוק הכתוב אבל פסוק דאיוב מפורש בו טפי.
בַּהֲדֵי הוּצָא לָקִי כַּרְבָא (ירמיה ב, כט) כינה הרשעים ב' הוּצָא ' שהוא קוץ דאין הנאה ממנו אלא בשרפתו כן הרשע מיתתו ואבודו הנאה לו והנאה לעולם וכל זמן שהוא חי הוא קוץ מכאיב וכן הוא אומר וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה (משלי יא, י) ולצדיקים כינה אותם בשם כַּרְבָא שהוא נער על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (ראה יומא כב:) בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ (שמואל א' יג, א) כבן שנה שלא טעם טעם חטא, כן הצדיקים אף על פי שהם גדולים בשנים נקראים בשם 'נער' וכמו שמצינו גבי יצחק אבינו ע"ה שקראו אביו נער דכתיב וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה (בראשית כב, ה) והוא היה בן ל"ז שנה וכן בנימין קראוהו נער אף על פי שהיה בן ל"ו שנים וכן הוא אומר כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ (הושע יא, א) כנער שאין בידו חטא.
וַאֲנָא אֲמִינָא מֵהָכָא "עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי" הקשה מהרש"א ז"ל רבה בר מרי אמאי לא דייק לה מהאי קרא? עיין שם. ונראה לי בס"ד דפסוק לָמָּה תָרִיבוּ (ירמיה ב, כט) מוכרח לפרשו שעם הצדיקים מדבר יען מחמת שהם צדיקים מתלוננים כשיבא האויב והצרה עליהם לומר 'מדוע עשה ה' לנו כל זאת' ולכן אמר לו לָמָּה תָרִיבוּ הלא גם אתם אינכם מנוקים מעון אלא פְּשַׁעְתֶּם אבל הרשעים איך מעיקרא יריבו ויתלוננו כיון דרואין עצמן רשעים גמורים ולכן בחר להביא פסוק עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם (שמות טז, כח) דזה יש לפרשו שפיר שהוא מדבר עם אותם שחטאו והזידו לחלל שבת שיצאו ללקוט.
הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן 'אוֹתָם שֶׁהֻכְפְּלוּ בְּשֵׁמוֹת' פירוש החלשים שהוצרכו לכפילת השמות וקשה אם כן למה שלח עמהם את יהודא שהיה גבור לכולי עלמא? ונראה לי בס"ד עשה כן להטעותו כדי שלא יחשוב שבירר לו החלשים והניח כל הגבורים לכן הניח עמהם גיבור. ועוד יש לומר כי יהודא אי אפשר להכריחו כי הוא מפורסם וידוע לכל. והא דלא חש על יהודה מפני שגבורתו היא למעלה מן הטבע, לא ירצה פרעה להכניסו בענייני הממשלה פן ימרוד בו. והא דהביא ענין זה הכא אחר שדבר המשל של 'בַּהֲדֵי הוּצָא לָקִי כַּרְבָא' מפני כי הוא ידע דיש מפרשים חמשה על אותם שנכפלו שמותם ויש מפרשים על אותם שלא נכפלו שמותם והוקשה לו למאן דאמר אותם החלשים אם כן למה שלח עמהם את יהודה הגיבור? ונתיישבה שאלה זו אצלו בטעם זה דאמרי אינשי שהביא הכא והוא כי 'בַּהֲדֵי הוּצָא לָקִי כַּרְבָא'.
בָּתַר עַנְיָא אַזְלָא עֲנִיּוּתָא יובן זָכָר [227] גימטריא בְּרָכָה [227] זָכָר זה כר בא ככרו עמו (נידה לא:). נְקֵיבָה נקי בה על דרך יצא פלוני נקי מנכסיו שמביאתו לידי עניות שנותן לה כל אשר לו בנדונייא. וכפי הטבע העני מוליד נקבות דאיש מזריע תחילה יולדת נקבה (נידה כה:) וכפי הטבע העני מחמת חולשתו ממהר להזריע ולכן מוליד נקבות שהם עניותא.
Ben Yehoyada on Bava Kamma 92a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף צ״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־589 מילים ב־24 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 24 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 17 מילים
נפתחת ב״יָכוֹל אֲפִילּוּ מְעוּלֶּה בְּדָמִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רַק״.…״
- קטע 228 מילים
נפתחת ב״שְׁמוּאֵל אַיְיתִי לֵיהּ אֲרִיסֵיהּ תַּמְרֵי. אָכֵיל, טָעֵים…״
- קטע 317 מילים
נפתחת ב״רַב חִסְדָּא חֲזָא תָּאלֵי בֵּי גוּפְנֵי. אֲמַר…״
- קטע 435 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ,…״
- קטע 517 מילים
נפתחת ב״הָאוֹמֵר ״סַמֵּא אֶת עֵינִי״; ״קַטַּע אֶת יָדִי״;…״
- קטע 626 מילים
נפתחת ב״״קְרַע אֶת כְּסוּתִי״; ״שַׁבֵּר אֶת כַּדִּי״ –…״
- קטע 733 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ –…״
- קטע 89 מילים
נפתחת ב״דְּאֵשֶׁת נָבִיא בָּעֵי אַהְדּוֹרֵי, אֵשֶׁת אַחֵר לָא…״
- קטע 957 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי…״
- קטע 109 מילים
נפתחת ב״מִכָּאן לְבֶן נֹחַ שֶׁנֶּהֱרָג, שֶׁהָיָה לוֹ לִלְמוֹד…״
- קטע 1123 מילים
נפתחת ב״״כִּי עָצֹר עָצַר ה׳״ – אָמַר רַבִּי…״
- קטע 1215 מילים
נפתחת ב״בְּמַתְנִיתָא תְּנָא: שְׁתַּיִם בְּאִישׁ – שִׁכְבַת זֶרַע…״
- קטע 1319 מילים
נפתחת ב״רָבִינָא אָמַר: שָׁלֹשׁ בְּאִישׁ – שִׁכְבַת זֶרַע…״
- קטע 1416 מילים
נפתחת ב״״בְּעַד כׇּל רֶחֶם״ – אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי…״
- קטע 1534 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: מְנַָא…״
- קטע 1634 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אָמְרַתְּ מֵהָתָם, וַאֲנָא אָמֵינָא…״
- קטע 1726 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: מְנָא…״
- קטע 1814 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אָמְרַתְּ מֵהָתָם, וַאֲנָא אָמֵינָא…״
- קטע 1925 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: כְּתִיב:…״
- קטע 204 מילים
נפתחת ב״יְהוּדָה נָמֵי אִיכְּפוֹלֵי מִיכְּפַל!…״
- קטע 2125 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: לְמִילְּתֵיהּ הוּא דְּאִיכְּפַל. דְּאָמַר רַבִּי…״
- קטע 2230 מילים
נפתחת ב״כׇּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר,…״
- קטע 2342 מילים
נפתחת ב״מִיָּד: ״שְׁמַע ה׳ קוֹל יְהוּדָה״ – עָל…״
- קטע 2444 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, מְנָא…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי ינאי [רבה] · דור רביעי לתנאים
רבי ורבי חייא הגדול היו רבותיו.
מקור: מסכת בבא קמא דף צ״ב עמוד א׳ · קטע 14 — “…– אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: אֲפִילּוּ תַּרְנְגוֹלֶת שֶׁל בֵּית…”
- רבינא [האחרון] · אמוראים · דור שישי לאמוראים
לבריאה 4260 דור שישי לאמוראים, תלמיד חבר של רב אשי.
מקור: מסכת בבא קמא דף צ״ב עמוד א׳ · קטע 13 — “רָבִינָא אָמַר: שָׁלֹשׁ בְּאִישׁ – שִׁכְבַת זֶרַע וּקְטַנִּים וּפִי…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת בבא קמא דף צ״ב עמוד א׳ · קטע 2 — “שְׁמוּאֵל אַיְיתִי לֵיהּ אֲרִיסֵיהּ תַּמְרֵי. אָכֵיל, טָעֵים בְּהוּ טַעְמָא…”
לשון המקור
יָכוֹל אֲפִילּוּ מְעוּלֶּה בְּדָמִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רַק״.
שְׁמוּאֵל אַיְיתִי לֵיהּ אֲרִיסֵיהּ תַּמְרֵי. אָכֵיל, טָעֵים בְּהוּ טַעְמָא דְחַמְרָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: בֵּינֵי גוּפְנֵי קָיְימִי. אָמַר: מַכְחֲשִׁי בְּחַמְרָא כּוּלֵּי הַאי? לִמְחַר אַיְיתִי לִי מִקּוֹרַיְיהוּ.
רַב חִסְדָּא חֲזָא תָּאלֵי בֵּי גוּפְנֵי. אֲמַר לֵיהּ לַאֲרִיסֵיהּ: עַקְרִינְהוּ; גּוּפְנֵי קָנֵי דִּקְלֵי, דִּקְלֵי לָא קָנֵי גּוּפְנֵי.
מַתְנִי׳ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ, אֵין נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת וְגוֹ׳״. וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָחַל לוֹ, שֶׁהוּא אַכְזָרִי? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים, וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְגוֹ׳״.
הָאוֹמֵר ״סַמֵּא אֶת עֵינִי״; ״קַטַּע אֶת יָדִי״; ״שַׁבֵּר אֶת רַגְלִי״ – חַיָּיב. ״עַל מְנָת לִפְטוֹר״ – חַיָּיב.
״קְרַע אֶת כְּסוּתִי״; ״שַׁבֵּר אֶת כַּדִּי״ – חַיָּיב. ״עַל מְנָת לִפְטוֹר״ – פָּטוּר. ״עֲשֵׂה כֵּן לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַל מְנָת לִפְטוֹר״ – חַיָּיב, בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ – דְּמֵי בוֹשְׁתּוֹ; אֲבָל צַעֲרוֹ – אֲפִילּוּ הֵבִיא כׇּל אֵילֵי נְבָיוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵין נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ״.
דְּאֵשֶׁת נָבִיא בָּעֵי אַהְדּוֹרֵי, אֵשֶׁת אַחֵר לָא בָּעֵי אַהְדּוֹרֵי?
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: ״הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ״ – מִכׇּל מָקוֹם. וּדְקָא אָמְרַתְּ: ״הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?! הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִיא, וְהִיא גַּם הִיא אָמְרָה אָחִי הוּא!״ נָבִיא הוּא, וּכְבָר לִימֵּד: אַכְסְנַאי שֶׁבָּא לָעִיר – עַל עִסְקֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ, אוֹ עַל עִסְקֵי אִשְׁתּוֹ שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ – ״אִשְׁתְּךָ הִיא?״ ״אֲחוֹתְךָ הִיא?״
מִכָּאן לְבֶן נֹחַ שֶׁנֶּהֱרָג, שֶׁהָיָה לוֹ לִלְמוֹד וְלֹא לָמַד.
״כִּי עָצֹר עָצַר ה׳״ – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁתֵּי עֲצִירוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת בְּאִישׁ – שִׁכְבַת זֶרַע, שְׁתַּיִם בְּאִשָּׁה – שִׁכְבַת זֶרַע וְלֵידָה.
בְּמַתְנִיתָא תְּנָא: שְׁתַּיִם בְּאִישׁ – שִׁכְבַת זֶרַע וּקְטַנִּים, שְׁלֹשָׁה בָּאִשָּׁה – שִׁכְבַת זֶרַע וּקְטַנִּים וְלֵידָה.
רָבִינָא אָמַר: שָׁלֹשׁ בְּאִישׁ – שִׁכְבַת זֶרַע וּקְטַנִּים וּפִי טַבַּעַת, אַרְבָּעָה בְּאִשָּׁה – שִׁכְבַת זֶרַע וְלֵידָה וּקְטַנִּים וּפִי טַבַּעַת.
״בְּעַד כׇּל רֶחֶם״ – אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: אֲפִילּוּ תַּרְנְגוֹלֶת שֶׁל בֵּית אֲבִימֶלֶךְ לֹא הֵטִילָה בֵּיצָתָהּ.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן: כׇּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵירוֹ וְהוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ דָּבָר, הוּא נַעֲנֶה תְּחִילָּה? אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: ״וַה׳ שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ״.
אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אָמְרַתְּ מֵהָתָם, וַאֲנָא אָמֵינָא מֵהָכָא: ״וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים, וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהוֹתָיו [וְגוֹ׳]״, וּכְתִיב: ״וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וְגוֹ׳״ – כַּאֲשֶׁר אָמַר אַבְרָהָם אֶל אֲבִימֶלֶךְ.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: מְנָא הָא מִילְּתָא דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: בַּהֲדֵי הוּצָא לָקֵי כְּרָבָא? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי? כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם ה׳״.
אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אָמְרַתְּ מֵהָתָם, וַאֲנָא אָמֵינָא מֵהָכָא: ״עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי״.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: כְּתִיב: ״וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים״ – מַאן נִינְהוּ חֲמִשָּׁה? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתָן שֶׁהוּכְפְּלוּ בְּשֵׁמוֹת.
יְהוּדָה נָמֵי אִיכְּפוֹלֵי מִיכְּפַל!
אֲמַר לֵיהּ: לְמִילְּתֵיהּ הוּא דְּאִיכְּפַל. דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב: ״יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר – וְזֹאת לִיהוּדָה״?
כׇּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, הָיוּ עַצְמוֹתָיו שֶׁל יְהוּדָה מְגוּלְגָּלִין בָּאָרוֹן; עַד שֶׁבָּא מֹשֶׁה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים – אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי גָּרַם לִרְאוּבֵן שֶׁיּוֹדֶה – יְהוּדָה!
מִיָּד: ״שְׁמַע ה׳ קוֹל יְהוּדָה״ – עָל אֵיבְרֵיהּ לְשָׁפָא. לָא הֲווֹ קָא מַסְּקִי [לֵיהּ] לִמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא, ״וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ״. לָא הֲוָה יָדַע מַאי קָאָמְרִי רַבָּנַן, וּלְמִשְׁקַל וּמִיטְרַח בַּהֲדֵי רַבָּנַן, ״יָדָיו רָב לוֹ״. לָא הֲוָה סָלֵיק לֵיהּ שְׁמַעְתְּתָא אַלִּיבָּא דְהִלְכְתָא, ״וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה״.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, מְנָא הָא מִילְּתָא דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: בָּתַר עַנְיָא אָזְלָא עַנְיוּתָא? אֲמַר לֵיהּ, דִּתְנַן: עֲשִׁירִים מְבִיאִין בִּכּוּרִים בִּקְלָתוֹת שֶׁל זָהָב וְשֶׁל כֶּסֶף, וַעֲנִיִּים בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה. הַסַּלִּים וְהַבִּכּוּרִים נְתוּנִים לַכֹּהֲנִים. אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אָמְרַתְּ מֵהָתָם, וַאֲנָא אָמֵינָא מֵהָכָא: