בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא קמא דף צ״א עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא קמא דף צ״א עמוד ב׳

    מסכת בבא קמא דף צ״א עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־419 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    לא מבעיא בושת דהואיל ואדם רשאי לחבול בעצמו כי בייש בעצמו וביישו ביה אחרים לא מפטרי בהכי:

    אלא אפי' החובל בעצמו חבלה ממש דאין רשאי בה ואיכא למימר הואיל ומקולקל הוא דאין מקפיד לא נחייבו אחריני עלוי' אפ"ה חייבין:

    מה הטבה רשות בשבועות (דף כז.) מפרש ליה לקרא דלא מתוקם אלא בדבר הרשות:

    דכוותיה גבי הרעת אחרים דקתני התם יכול נשבע להרע לאחרים ולא עשה יהא חייב ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות בשבועות (שם) כו':

    דמהדק להו סוגרן בחדר ואין להם מה לאכול:

    אלא אפי' החובל בעצמו חבלה ממש דאין רשאי בה ואיכא למימר הואיל ומקולקל הוא דאין מקפיד לא נחייבו אחריני עלוי' אפ"ה חייבין:

    לנפשותיכם אדרוש מיד עצמכם אדרוש:

    וכפר עליו בנזיר כתיב:

    ועוד 9 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Kamma 91b · Sefaria

    תוספות

    החובל בעצמו אע"פ שאין רשאי פטור תימה מאי חיוב שייך ואי פטור ממלקות קאמר ע"כ הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאין רשאי פטור לאו היינו פטור ממלקות דהא חייב משום קוצץ אילנות טובות ואזהרתיה מואותו לא תכרות כדאיתא בפ' בתרא דמכות (דף כב.) וצריך לדחוק ולומר פטור אע"פ שאין בו צד חיוב שאין חס על גופו אחרים שחבלו בו חייבין ואחרים שקצצו נטיעה חייבין צריך לאוקמה כר"מ דאמר (כתובות דף לב:) לוקה ומשלם דלוקה משום לא תכרות אי נמי בדלא אתרו ביה:

    אלא תנאי היא כלומר ר' עקיבא דמתני' ורבי עקיבא דברייתא פליגי ושנויי דלעיל ליתנהו והשתא ניחא דמשום דאמר תרי תנאי ואליבא דרבי עקיבא קבעי מאן תנא דמתני' דאמר אליבא דר' עקיבא אין אדם רשאי לחבול בעצמו:

    אלא האי תנא הוא דתניא מקרעין כו' וא"ת ומאי ס"ד השתא וכי על זה צריך להביא ראיה. דמקרע בגדים עובר משום בל תשחית ואור"י דאין מביא ראיה אלא שאסור לחבול אפי' לצורך כגון אשה שטפחה על ראשה וכן ההיא דאך את דמכם שהרג את עצמו בשביל שום דבר שירא וכן מקרע על המת זהו לצורך:

    עובר משום בל תשחית והא דאמר במו"ק (דף כד.) שמואל קרע עליה דרב תליסר אצטלי דמילתא יש לומר דצורבא מדרבנן שאני ולא היה יותר מדאי:

    אלא שציער עצמו מן היין לכאורה משמע דבנזיר טהור נמי קאמר דנקרא חוטא בפרק מי שאמר הריני נזיר מגלח (נזיר דף יט.) קסבר רבי אליעזר הקפר נזיר טהור חוטא והיינו טעמא דכתיב קרא בנזיר טמא מפני ששנה בחטא וכן בפ"ק דנדרים (דף י.) ותימה דבפ"ק דנזיר (דף ג.) פריך נזירות מילתא דעבירה ואמרינן ליה נאה ומשני אפי' לרבי אליעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא ה"מ טמא דאיידי דבעי מיסתר דלמא אתי למעבד על נזירותיה אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ליה ואור"ת דהא דקאמר דלא הוי חוטא היינו שמצוה גדולה מן העבירה דמצוה לידור כדאמר (ריש סוטה) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומכל מקום קצת יש חטא מידי דהוי אמתענה תענית חלום בשבת שקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת מאי תקנתיה ליתיב תענית לתעניתא שהמצוה גדולה מן העבירה וה"ק בנזיר אפי' ר' אליעזר דאמר נזיר חוטא ה"מ נזיר טמא שהוא עיקר חוטא אבל נזיר טהור לא חשיב רבי אליעזר כ"כ חוטא:

    כל כמיניה כו' והא דאמר בחזקת הבתים (ב"ב דף לו.) האי מאן דנקט מגלא ותובילא ואמר איזיל ואגזריה לדיקלא דפלניא דזבניה ניהלי מהימן דלא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דיליה התם בלקיטת פירות איירי מדנקט גזירה ונקט נמי מגלא ותובילא שהם כלי אומנות של לוקטי תמרים ודרך אדם למכור פירות אבל אין דרך למכור הדקל לקוץ ואם בקציצת הדקל היה מדבר הוה ליה למינקט נרגא וה"ל למימר ואקטליה כדאמר התם בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מו: ושם) דאמר רב נחמן האי מאן דנקט נרגא ואמר איזיל ואקטליה לדיקלא דפלניא ואשכח דקטיל ושדי לא אמרינן ההוא קטליה דעביד איניש דגזים ולא עביד:

    וחייבו רבן גמליאל ליתן י' זהובים בפרק כסוי הדם (חולין דף פז. ושם) מוכח שזהו שכר ברכה ואם תאמר שכר דמצוה עצמה היכא אזיל וי"ל דמצוה וברכה הכל אחד ואע"ג דשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה יש שכר מצוה אע"פ שאין ברכה מכל מקום התם שכר מצות כיסוי וברכה לא היה כי אם י' זהובים ושכר ברכת המזון ארבע ברכות מ' זהובים ומעשה באחד שקראו ש"צ לקרות בס"ת ובא אחר וקדם וקרא ושאל לר"ת ואמר לו שיתן לו תרנגולת לשחוט תחת אותם שתי ברכות ואין נראה לר"י טעם זה דאם כן למה חייבו ר"ג עשרה זהובים ועוד פטרו ר"ת משום. שיענה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך ועוד אמר ר"ת דבבבל אין דנין מילתא דלית ביה חסרון כיס כדאמר לעיל (בבא קמא דף פד:):

    Tosafot on Bava Kamma 91b · Sefaria

    רשב"א

    החובל בעצמו אף על פי שאין רשאי פטור תימה מאי חייב ומאי פטור שייך במחבל בעצמו. ואין לומר פטור ממלקות, חדא דומיא דאחרים שחבלו בו קאמר ומאי חייבים דמי תשלומי חבלה אף פטור מתשלומי חבלה משמע. ועוד אי ממלקות קאמר אם כן הא דקתני בקוצץ נטיעותיו פטור אמאי בר מלקות הוא ואזהרתיה מלא תשחית את עצה כדאיתא במכות (כב, א). וי"ל דהכי קאמר הוא שחבל בעצמו או שקצץ נטיעותיו אף על פי שאין בו צד חיוב אחרים שחבלו בו או שקצצו נטיעותיו חייבים. והא דקתני אחרים שקצצו חייבים רבי מאיר היא דאמר (מכות ב, א) שלוקה ומשלם ואי נמי בשלא התרו בו וכמאן דאמר (כתובות לב, ב) חייבי מלקות ודבר אחר חייבים הא לריש לקיש דאמר פטור על כרחיה רבי מאיר היא. כנ"ל.

    אלא האי תנא הוא דתניא מקרעין על המת כו' ואם תאמר אי מהאי מאי קאמר מאן תנא הא כולי עלמא היא דמקרעי בגדים עוברין על בל תשחית. ותירצו בתוספות דמייתי ראיה מקריעה שהיא לצורך כגון במת שאף על פי שהעיקר הקריעה מצוה ומי שהוא מקרע יותר מדאי נהנה בו שעושה נחת רוח ליצרו (עיין שבת קה, ב) ואפילו הכי אסור מכל שכן מחבל עצמו.

    אלא שציער עצמו מן היין מכאן משמע דרבי אליעזר הקפר אפילו בנזיר טהור קאמר, וכן מפורש בפרק קמא דנדרים (י, א) דנזיר טהור חוטא הוא. ואיכא למידק, דבפרק קמא דנזיר (ג, א) אמרינן דאפילו רבי אליעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא הני מילי נזיר טמא דאיידי דבעי מתסר דלמא אתי למעבר על נזירותיה אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ליה. ורבינו תם ז"ל תירץ דהא דקאמר התם נזיר טהור לאו חוטא קרי ליה היינו שהמצוה גדולה וחמורה מן העבירה שמצוה לידור וכדאמר (סוטה ב, א) הרואה סוטה בקלקולה ילך ויזיר עצמו מן היין, ומכל מקום מקצת חטא יש שציער עצמו מן היין מידי דהוי אתענית חלום בשבת דאמרינן שקורעין לו גזר דינו ונפרעין ממנו מתענית של שבת מאי תקנתא ליתיב תעניתא על תעניתיה.

    כל כמיניה ולא דמי להא דאמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב לו, א) האי מאן דנקט מגלא ואמר איזל ואגרריה לדקליה דפלניא דזבניה ניהלי נאמן דלא חציף אינש למיגרר דיקלא דלאו דיליה. י"ל דהתם בלקיטת פירות דאדם עשוי למכור פירות דקלא אבל אינו עשוי למכרן לקציצה וכן שורו להריגה, והתם איגדר גרסינן מלשון גודר בתמרים ולא גרסינן אגדריה, ובפרק חזקת הבתים הארכתי בטעמים אחרים בסייעתא דשמיא. ואם תאמר הכא היכי דמי אי דליכא עדים כשקצץ פשיטא דנאמן במיגו דאי בעי אמר לא קצצתי ואי דאיכא עדים אמאי פטור, פירש הר"ז הלוי ז"ל דהכא בדליכא עדים ואיצטריך דהוה אמינא דהרי זה כמגו במקום עדים קא משמע לן.

    וחייבו רבן גמליאל ליתן עשרה זהובים כתב רבינו (תם)[חננאל] ז"ל הא דמחייבו עשרה זוהבים קנסא הוא ולא גמרינן מיניה למצוה אחרת. אבל הרי"ף ז"ל כתב דגמרינן מינה דאי לא אמאי קמייתי מינה ראייה לקוצץ אילן העומד לקציצה, ומכל מקום לא מגבינן ליה בבבל דהא אמרינן לעיל (בבא קמא פב, ב) דבכל מידי דלא אסרינן ממונא לא עבדינן שליחותייהו אבל אי תפס לא מפקינן מיניה.

    הא דחייבו רבן גמליאל עשרה זהובים היינו שכר ברכה וכדמוכח בחולין פרק כיסוי הדם (קס, א). אם תאמר אם כן לחייב עשרים זהובים עשרה משום ברכת כסוי ועשרה משום מצוה דהא הכא אמרינן שכר מצות קציצה דליכא ברכה עשרה זהובים. ויש לומר דמצות כסוי עם ברכת הכיסוי לחדא חשבינן להו ואינו משלם אלא עשרה זהובים.

    Rashba on Bava Kamma 91b · Sefaria

    מאירי

    זה שבארנו במשנה שאין אדם רשאי לחבול בעצמו מן התורה הוא שנאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ושמא תאמר דוקא בהריגה הא בחבלה מנין תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא אלא מפני שציער עצמו על היין והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה ומכל מקום לענין בשת ופחיתות אם אינו קפיד על עצמו ומפחית ומבייש את עצמו רשאי:

    אע"פ שאמרו אין אדם רשאי לחבול בעצמו אם נשבע שיחבול עצמו שבועה חלה עליו עד שאם לא חבל לזמן שקבע לעצמו חייב משום שבועת בטוי שאין זו מצוה גמורה אלא דברי סופרים והמקרא אינו אלא אסמכתא וכבר ביארנו במקומו שכל שהוא איסור סופרים שבועת בטוי חלה עליו ואינו נקרא נשבע לבטל את המצוה ומכל מקום אם נשבע לחבול באחר כגון שאכה את פלוני ואפצע את מחו או אקללנו ואגזול את ממונו או אמסרנו לאנס או למלכות אפילו היה בידו לעשות פטור מפני שהוא מוזהר בתורה בהדיא שלא לעשות כן ככתוב לא יוסיף נשבע שיסגף את עצמו וישב בתענית שבועה חלה עליו נשבע שיושיב אחרים בתענית כגון שיצניעם בבתי כלאים ולא יניח להביא להם לאכול אין שבועה חלה עליו וכן כל כיוצא בזה כמו שיתבאר במקומו:

    כשם שאין אדם רשאי לחבל בעצמו כך אינו רשאי להשחית את ממונו ואף בקריעת כלים על המת שהוא רשאי כמו שאמרו מקרעין על המת ואין בזה משום דרכי האמורי אם קרע יותר מדאי עובר משום בל תשחית והוא במכת מרדות מדבריהם וזה שאמרו בכאן לוקה משום בל תשחית פרושו מכת מרדות:

    מי שקצץ נטיעותיו של חברו והרג את שורו ובא חברו וטענו שורי הרגת או נטיעותי קצצת והלה משיב אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקצצו אם אין עדים בדבר נאמן ופטור שהרי היה יכול לטעון לא הרגתי ולא קצצתי ואם היו עדים בדבר אינו נאמן וחייב לשלם:

    היה אילן זה עומד לכך כגון שהוא אשרה או נוטה ליפול ברשות הרבים ויש כאן סכנת נפשות עוברי דרכים וכן שהיה השור עומד להריגה כגון שהמית את האדם נאמן ופטור ואלו לא אמר לו כן היה זה טוען שגזלו מצוה ושהיה רוצה שתעשה על ידו והיה חייב בעשרה זהובים וכמו שאמרו ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומעשה באחד ששפך ובא חברו וקדם וכסה וחייבו רבן גמליאל בעשרה זהובים אבל מכל מקום בשור ובאילן הואיל ומן הסתם נוח לו שיעשה על ידי מי שעשה כשהלה משיב שברשות עשה נאמן:

    גדולי הפוסקים כתבו שדבר זה ממון הוא ולא קנס ולמדין ממנה לכל המצות על הדרך שלמדו בכאן ממנה לענין שור ואילן וכן יראה לדעתי שדנין אותם בחוצה לארץ ויש חולקים לומר שקנס הוא ואין למדין ממנה אלא למה שמצינו בה בפירוש וכן שאין דנין אותם בחוצה לארץ ומכל מקום סך זה של עשרה זהובים על המצוה הוא ואפילו היתה מצוה שהרבה ברכות מצטרפות בה ויש שפרשו במסכת חולין עשרה זהובים על כל ברכה וברכה כמו שבארנו שם:

    זה שאמרנו במשנה שאסור לקוץ נטיעותיו של חברו דוקא כשמוציאין פירות בשיעור הראוי לטרוח בהם והוא שאמרו שכל דקל שהוא טוען קב של תמרים אסור לקצצו הא פחות מכן רשאי ובזית מתוך חשיבותו שיעורו ברובע קב ומכל מקום אם היו דמיו יקרים לעצים או לבנין יתר על שבח פירותיו קוצצו ואין כאן שום פקפוק:

    זה שאסרה תורה במצור שלא להשחית עץ מאכל דוקא כשמוצאין אילני סרק הא אם אין שם אילני סרק אף הם כורתין את של מאכל ומשתמשין בו היו שם של מאכל ושל סרק מקדימין בשל סרק וכשיכלו את של סרק משתמשין בשל מאכל רבותי פוסקין דוקא באילן העומד על המצר הא שאין עומדין על המצר אסור אף בשאין שם של סרק:

    Meiri on Bava Kamma 91b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה אלא תנאי היא כו' והשתא ניחא כו' מאן תנא דמתניתין דאמר אליבא דרבי עקיבא כו' עכ"ל אבל אי הוה קאי הני שינויא דלעיל כאן בחבליה כאן בבושת ולא הוו תרי תנאי אליבא דר' עקיבא לא ה"ל למבעי מאן תנא דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו דהא ודאי ר' עקיבא הוא וק"ל:

    בד"ה וחייבו ר"ג כו' ועוד פטרו ר"ת משום שיענה אמן כו' עכ"ל ואין להקשות השתא נמי ר"ג למה חייבו ליתן י' זהובים ולא פטרו מה"ט די"ל דהיה מברך בלחש בשעת כיסוי הדם משא"כ בקורא בתורה:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 91b · Sefaria

    שיטה מקובצת

    החובל בעצמו אף על פי שאין רשאי פטור תימא מאי פטור ומאי חייב שייך במחבל עצמו ואי פטור ממלקות קאמר הא פטור דומיא דאחרים שחבלו בו קאמר ומה חייבים דמי תשלומי חבלה אף פטור מתשלומי חבלה משמע דעל כרחך הקוצץ וכו' כמו שכתבו בתוספות. וי"ל דהכי קאמר הוא שחבל בעצמו או שקצץ נטיעותיו אף על פי שאין בו צד חיוב. אחרים שחבלו בו או שקצצו נטיעותיו חייבין. והא דקתני אחרים שקצצו חייבין רבי מאיר היא דאמר לוקה ומשלם. ואי נמי בדלא אתרו ביה וכמאן דאמר חייבי מלקות שוגגין ודבר אחר חייבין והא דריש לקיש דאמר פטור על כרחך לאו רבי מאיר היא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

    מאן תנא דשמעת ליה דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו וכו' תימא לר"י דהא רבי עקיבא הוא דאמר בהדיא לעיל הכי. ואין לומר דבעי מאן תנא דשמעת ליה דאמר אין אדם וגם תנא דפליג עליה ומייתי במסקנא דמילתיה דרבי אלעזר הקפר והתם פליגי רבנן בפרק קמא דתענית דקתני בסיפא רבי אלעזר אומר נקרא קדוש. הא ליכא למימר חדא דלישני דמאן תנא דשמעת ליה דאין אדם רשאי משמע דלא מהדר אלא לאשכוחי תנא דאמר אין אדם רשאי. ועוד דתלמודא דלא מייתי סיפא דקתני רבי אלעזר אומר נקרא קדוש. ועוד דמעיקרא הוה מייתי ברייתא דאך דמכה והברייתא דרבי אלעזר דלית בהו אלא תנא דאמר אין אדם רשאי. תוספות שאנץ. וכבר תירצו אותו התוספות לעיל בדיבור אלא תנאי היא.

    רב חסדא כי הוה מסגי ביני קוצי הוה מדלי מאניה וכו' שמעית מינה דאדם רשאי לחבול בעצמו ואינו רשאי לאבד ממונו וקיימא לן כרב חסדא דבתרא הוא. הרמ"ה ז"ל בפריטיו.

    אלא שציער עצמו מן היין לכאורה משמע דבנזיר טהור נמי קאמר וכו'. וה"ר יהודה משפיר מתרץ לקושיית התוספות דהכי קאמר התם בפרק קמא דנזיר הני מילי טמא כך הוא סבור האדם שרוצה לעשות נזיר אבל מכל מקום האמת דאפילו טהור חוטא הוא ועיקר. תוספות שאנץ.

    וכן פירש ריב"ק דהתם קאי אהא דאמרינן אהא נוה הרי זה נזיר ונזיר מי איכא נאה ע"כ לא קאמר התם רבי אלעזר וכו'. פירוש זה שנזר בנזיר סובר שלא אמר רבי אלעזר דחוטא אלא בנזיר טמא אבל בטהור לא משום הכי הוי טהור נאה ומיהו הנזיר טועה דבכל גוונא אמר רבי אלעזר כדמשמע הכא. וה"ר יוסף תירץ בענין אחר דלעולם אפילו טהור נקרא חוטא שלא השלים נזירותו כגון אשה שהפר לה בעלה הואיל ולא השלימה נמצא שעל חנם ציערה עצמה אבל השלים נזירותו צדיק הוא. מהר"י כ"ץ ז"ל. וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל וכי באיזה נפש חטא שמפני שנטמא שגדולה מצוה שהוא מקריב קרבנותיו כמשפט מן העבירה ויצא הפסדו בשכרו אם כן מצטער הוא יותר על השניה מן הראשונה דהואיל ונטמא דואג הוא שלא יטמא פעם אחרת ודמי ליה כאלו אין לנזירותיו קצבה. ע"כ. אמר ליה אסמייה להאי מתניתא דקתני בה חייב אמר ליה הואיל ומתניתא היא לא תסמייה אלא תתרגם לה בשור העומד להריגה. גאון ז"ל.

    בשור העומד להריגה וכו' וא"ת היכי דמי אי דליכא עדים שקצץ פשיטא דנאמן במיגו דאי בעי אמר לא קצצתי ואי איכא עדים אמאי פטור. פירש הרז"ה דהכא בדליכא עדים ואיצטריך דהוה אמינא דהרי זה כמיגו במקום עדים קמשמע לן. הרשב"א ז"ל.

    וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו תניא שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת וכו'. פטור. היכא דליכא סהדי דהרג וקצץ דכולי עלמא נאמן שהפה שאסר וכו' כי איצטריך לאשמועינן היכא דאיכא סהדי ובשור שאין עומד להריגה ואילן שאין עומד לקציצה דאסיקנא דחייב ולא מהימן לומר אתה אמרת לי להרגו ולקצצו אלא בסהדי דאם כן לא שבקת וכו' אלא כי קתני פטור בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה כגון אילן הנוטה לרשות הרבים אי נמי בתוך כ"ה אמה לעיר דאי טעין אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקצצו פטור ואי לא מחייב לשלומי ליה עשרה זהובים שכר מצוה כדתניא וכו'. והא דקאמרינן דבשור שאין עומד להריגה ואילן שאין עומד לקציצה חייב הני מילי היכא דאמר אתה אמרת לי להרגו ולקצצו אבל אמר לו אתה מכרת לי אתה נתת לי במתנה מהימן כדרב יהודה דאמר האי מאן דנקיט מגלא וחובילה ואמר איזול אגזריה לדיקלא דפלניא דזבניה ניהלי מהימן מאי טעמא לא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דיליה וכי תימא מאי שנא אמרינן גבי מכרתו לי ונתתו לי במתנה כיון דטעין מילתא דאורחייהו דאינשי מהימן אבל גבי אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקצצו דקא טעין מילתא דלאו אורחייהו דאינשי לא מהימן לאחזוקי אינשי בשופטני לא מחזקינן. אי נמי גבי טענת אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה כיון דטעין ביה לנפשיה אשתכח דקא מפיק ליה מחזקתה דמריה ואמטו להכי מהימן עליה כשאר מטלטלי מטעמא דלא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דיליה ואלו היכא דאמר ליה אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקצצו כיון דלא קא טעין ביה לנפשיה אשתכח דלא קא מפיק ליה מחזקתה דמאריה ומשום הכי כיון דאיכא סהדי דקצייה מחייב כדין כל מזיק שבעולם. ע"כ. וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל שחט שורו של חברו בפני עדים שהיה מגדלו לחרישה ואמר לו אתה אמרת לי לשחטו לאו כל כמיניה ומשלם פחתו מיהו משתבע האיך דלא אמר ליה ושקיל. ונראה לומר דאי הוי גברא דרגיל למישחט ולא רגיל למיזבן לרדיא דמהימן האיך דאיהו אמר ליה למישחט ובשבועה פטור. וכן נמי אי לא שחטיה קמי סהדי ואודי ואמר אין שחטתי וברשותך שחטתי משתבע היסת ופטור מיגו דאי בעי אמר לא שחטתי מעולם. ע"כ.

    אילן העומד ליקצץ כגון אשרה שהיא ברשותו של ישראל והוא רוצה לקצצה ולקיים בה כל אשריהם תגדעון. הראב"ד ז"ל.

    ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 91b · Sefaria

    פני יהושע

    בתוספות בד"ה החובל בעצמו כו' תימא מאי חייב כו' דהא חייב משום קוצץ אילנות טובות עכ"ל. לפמ"ש התוספ' בסמוך דעיקר פלוגתא דתנאי דמייתי במקרע בגדים היינו היכא שהוא לצורך דומיא דמתני' וא"כ צ"ל דקרא דבל תשחית אף על גב דכתיב גבי מצור מ"מ מיקרי שלא לצורך והיינו משום דאיירי היכא שיכול לעשות המצור בלא"ה מאילני סרק כדמייתי בגמרא בסמוך אבל כשהוא לצורך אה"נ דשרי וא"כ יש לדקדק אמאי פשיטא להו להתוספות שיש כאן חיוב מלקות דלמא איירי מתני' כגון שהוא לצורך קצת דומיא דרישא בחובל דהוי לצורך מדמייתי לה אעובדא דאשה שטפחה על ראשה דהיינו לצורך ובכה"ג אימא דס"ל לתנא דמתני' דליכא חיוב מלקות אלא דלק"מ דאי ס"ד דס"ל דליכא חיוב מלקות והיינו ע"כ דקרא דבל תשחית דכתיב במצור היינו שלא לצורך דוקא וכדכתיבנא אמאי נקט בקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי דאיסורא מנא ליה כיון דמבל תשחית ליכא למילף בשלמא בחובל יליף מאשר חטא על הנפש אבל בקוצץ נטיעותיו מנ"ל אע"כ דס"ל דקרא דבל תשחית ואותו לא תכרות מיקרי צורך קצת א"כ מלקות נמי איכא וק"ל:

    בא"ד ואחרים שקצצו כו' צריך לאוקמי כר"מ כו' עכ"ל אבל מחובל לק"מ דאף ע"ג דעובר בלאו דבל יוסיף מ"מ בפי' ריבתה תורה חובל לתשלומין כדאיתא פרק אלו נערות:

    בד"ה אלא האי תנא כו' ואומר ר"י דאין מביא ראיה אלא שאסור לחבול אפילו לצורך עכ"ל. פי' דבכה"ג בבגדים נמי לא פשיטא ליה ואע"ג דקרא דבל תשחית כתיב במצור דהוי לצורך המלחמה ואפ"ה אסור כבר כתבתי דאיירי בענין שיכול למצוא אילני סרק אבל בלא"ה ודאי שרי ולהיפך נמי לא שייך להקשות מדשרי רחמנא אפילו עץ מאכל היכא דליכא אילני סרק מכלל דלצורך שרי די"ל התם שאני שהוא צורך גדול וסכנת נפשות ובכה"ג באמת אפי' בחובל בעצמו שרי היכא דאיכא צורך גדול כדאשכחן בשאול אבל עיקר פלוגתא דתנאי דהכא היינו דאיכא צורך קצת אלא דיש לדקדק דלמאי דס"ד עכשיו דבל תשחית דגופו אתי' במכ"ש משאר מילי וא"כ ע"כ הא דקתני לעיל דנשבע להרע בעצמו מיקרי רשות היינו בענין דאיכא צורך קצת דבלא"ה כ"ע מודו דאסור מקרא דבל תשחית וכ"ש גופו א"כ מעיקרא אמאי מהדר לאוקמי המשניות כתנאי וכן תרתי עובדי דר"ע ואמאי לא משני דהא דקאמר רשאי איירי לצורך ובמתני' דקאמר שאינו רשאי היינו שלא לצורך ואף על גב דעובדא דאשה הוי לצורך י"ל דלא מיבעיא קאמר לא מיבעי' לצורך אלא אפילו החובל בעצמו שלא לצורך והוי מקלקל גמור אפ"ה אחרים חייבין עליו ויש ליישב דכיון דעובדא דאשה איירי לצורך לא ה"ל למיתני סתמא החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי אי ס"ד דדוקא שלא לצורך איירי ה"ל לפרושי דסתמא משמע לצורך דומיא דעובדא דאשה ממש אבל לגבי בשת משני שפיר דהתם ליכא למיטעי דהוי דומיא דעובדא דאשה דהא קתני בהדיא החובל ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 91b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' אמר שמואל באשב בתענית עיין סוטה דף טו ע"א תוס' ד"ה ס"ל:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 91b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף צ״א, עמוד ב׳, בהיקף של כ־419 מילים ב־21 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 21 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 134 מילים

      נפתחת ב״וְקָתָנֵי: הַחוֹבֵל בְּעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ…״

    2. קטע 233 מילים

      נפתחת ב״וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְחַבֵּל בְּעַצְמוֹ? וְהָתַנְיָא: יָכוֹל…״

    3. קטע 34 מילים

      נפתחת ב״אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּ״אֵשֵׁב בְּתַעֲנִית״.…״

    4. קטע 412 מילים

      נפתחת ב״דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי הֲרָעַת אֲחֵרִים – לְהֹשִׁיבָם בְּתַעֲנִית;…״

    5. קטע 54 מילים

      נפתחת ב״אִין; דִּמְהַדַּק לְהוּ בְּאִנְדְּרוֹנָא.…״

    6. קטע 69 מילים

      נפתחת ב״וְהָתַנְיָא: אֵיזֶהוּ הֲרָעַת אֲחֵרִים? ״אַכֶּה פְּלוֹנִי וְאֶפְצַע…״

    7. קטע 718 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא תַּנָּאֵי הִיא; דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: אֵין…״

    8. קטע 830 מילים

      נפתחת ב״מַאן תַּנָּא דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: אֵין אָדָם…״

    9. קטע 93 מילים

      נפתחת ב״וְדִלְמָא קְטָלָא שָׁאנֵי!…״

    10. קטע 1029 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא הַאי תַּנָּא הוּא – דְּתַנְיָא: מְקָרְעִין…״

    11. קטע 1136 מילים

      נפתחת ב״וְדִלְמָא בְּגָדִים שָׁאנֵי, דִּפְסֵידָא דְּלָא הָדַר הוּא!…״

    12. קטע 1253 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא הַאי תַּנָּא הוּא – דְּתַנְיָא: אָמַר…״

    13. קטע 1334 מילים

      נפתחת ב״הַקּוֹצֵץ נְטִיעוֹתָיו [וְכוּ׳]. תָּנֵי רַבָּה בַּר בַּר…״

    14. קטע 1414 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: אֶיסְמְיַיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא; תִּתַּרְגַּם…״

    15. קטע 1513 מילים

      נפתחת ב״אִי הָכִי, מַאי קָא טָעֵין לֵיהּ? דְּאָמַר…״

    16. קטע 1620 מילים

      נפתחת ב״דְּתַנְיָא: ״וְשָׁפַךְ וְכִסָּה״ – מִי שֶׁשָּׁפַךְ, יְכַסֶּה.…״

    17. קטע 178 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב: דִּיקְלָא דִּטְעַן קַבָּא – אָסוּר…״

    18. קטע 1810 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: כַּמָּה יְהֵא בַּזַּיִת וְלֹא יִקְצְצֶ[נּ]וּ? רוֹבַע!…״

    19. קטע 1919 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לָא שְׁכֵיב שִׁיבְחַת בְּרִי,…״

    20. קטע 2020 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע״…״

    21. קטע 2116 מילים

      נפתחת ב״וְכִי מֵאַחַר שֶׁסּוֹפֵ[נ]וּ לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר, מָה…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    וְקָתָנֵי: הַחוֹבֵל בְּעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי – פָּטוּר! הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לָא מִבַּעְיָא בּוֹשֶׁת, דְּאָדָם רַשַּׁאי לְבַיֵּישׁ אֶת עַצְמוֹ; אֶלָּא אֲפִילּוּ חֲבָלָה, דְּאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְחַבֵּל בְּעַצְמוֹ – אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ, חַיָּיבִין.

    וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְחַבֵּל בְּעַצְמוֹ? וְהָתַנְיָא: יָכוֹל נִשְׁבַּע לְהָרַע בְּעַצְמוֹ – וְלֹא הֵרַע, יְהֵא פָּטוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵטִיב״ – מָה הֲטָבָה רְשׁוּת, אַף הֲרָעָה רְשׁוּת; אָבִיא נִשְׁבָּע לְהָרַע בְּעַצְמוֹ וְלֹא הֵרַע!

    אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּ״אֵשֵׁב בְּתַעֲנִית״.

    דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי הֲרָעַת אֲחֵרִים – לְהֹשִׁיבָם בְּתַעֲנִית; אֲחֵרִים מִי מוֹתֵיב לְהוּ בְּתַעֲנִיתָא?!

    אִין; דִּמְהַדַּק לְהוּ בְּאִנְדְּרוֹנָא.

    וְהָתַנְיָא: אֵיזֶהוּ הֲרָעַת אֲחֵרִים? ״אַכֶּה פְּלוֹנִי וְאֶפְצַע אֶת מוֹחוֹ״!

    אֶלָּא תַּנָּאֵי הִיא; דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְחַבֵּל בְּעַצְמוֹ, וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר: אָדָם רַשַּׁאי לְחַבֵּל בְּעַצְמוֹ.

    מַאן תַּנָּא דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְחַבֵּל בְּעַצְמוֹ? אִילֵּימָא הַאי תַּנָּא הוּא – דְּתַנְיָא: ״וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ״ – רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִיַּד נַפְשׁוֹתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ אֶת דִּמְכֶם;

    וְדִלְמָא קְטָלָא שָׁאנֵי!

    אֶלָּא הַאי תַּנָּא הוּא – דְּתַנְיָא: מְקָרְעִין עַל הַמֵּת, וְלֹא מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שָׁמַעְתִּי שֶׁהַמְקָרֵעַ עַל הַמֵּת יוֹתֵר מִדַּאי – לוֹקֶה מִשּׁוּם ״בַּל תַּשְׁחִית״. וְכׇל שֶׁכֵּן גּוּפוֹ.

    וְדִלְמָא בְּגָדִים שָׁאנֵי, דִּפְסֵידָא דְּלָא הָדַר הוּא! כִּי הָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן קָרֵי [לְהוּ] לְמָאנֵי[הּ] ״מְכַבְּדוֹתַי״, וְרַב חִסְדָּא כַּד הֲוָה מְסַגֵּי בֵּינֵי הִיזְמֵי (וְהִגֵּא) [וְהִגֵּי] – מְדַלֵּי לְהוּ לְמָאנֵיהּ, אָמַר: זֶה מַעֲלֶה אֲרוּכָה, וְזֶה אֵינוֹ מַעֲלֶה אֲרוּכָה.

    אֶלָּא הַאי תַּנָּא הוּא – דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״? וְכִי בְּאֵיזֶה נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וְחוֹמֶר – וּמָה זֶה, שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן, נִקְרָא חוֹטֵא; הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

    הַקּוֹצֵץ נְטִיעוֹתָיו [וְכוּ׳]. תָּנֵי רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה קַמֵּיהּ דְּרַב: ״שׁוֹרִי הָרַגְתָּ״, ״נְטִיעוֹתַי קָצַצְתָּ״; ״אַתָּה אָמַרְתָּ לִי לְהוֹרְגוֹ״, ״אַתָּה אָמְרַתְּ לִי לְקוֹצְצוֹ״ – פָּטוּר. אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, לָא שְׁבַקְתְּ חַיֵּי לְבִרְיָיתָא! כֹּל כְּמִינֵּיהּ?!

    אֲמַר לֵיהּ: אֶיסְמְיַיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא; תִּתַּרְגַּם מַתְנִיתָךְ בְּשׁוֹר הָעוֹמֵד לַהֲרִיגָה, וּבְאִילָן הָעוֹמֵד לִקְצִיצָה.

    אִי הָכִי, מַאי קָא טָעֵין לֵיהּ? דְּאָמַר לֵיהּ: אֲנָא בָּעֵינָא לְמִיעְבַּד הָא מִצְוָה.

    דְּתַנְיָא: ״וְשָׁפַךְ וְכִסָּה״ – מִי שֶׁשָּׁפַךְ, יְכַסֶּה. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁחַט, וְקָדַם חֲבֵירוֹ וְכִסָּה, וְחִיְּיבוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִיתֵּן לוֹ עֲשָׂרָה זְהוּבִים.

    אָמַר רַב: דִּיקְלָא דִּטְעַן קַבָּא – אָסוּר לְמִקְצְצֵיהּ.

    מֵיתִיבִי: כַּמָּה יְהֵא בַּזַּיִת וְלֹא יִקְצְצֶ[נּ]וּ? רוֹבַע! שָׁאנֵי זֵיתִים, דַּחֲשִׁיבִי.

    אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לָא שְׁכֵיב שִׁיבְחַת בְּרִי, אֶלָּא דְּקַץ תְּאֵינְתָּא בְּלָא זִמְנַהּ. אָמַר רָבִינָא: וְאִם הָיָה מְעוּלֶּה בְּדָמִים, מוּתָּר.

    תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע״ – זֶה אִילַן מַאֲכָל, ״כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא״ – זֶה אִילַן סְרָק.

    וְכִי מֵאַחַר שֶׁסּוֹפֵ[נ]וּ לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל״? לְהַקְדִּים סְרָק לְמַאֲכָל.