בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא קמא דף פ״ח עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא קמא דף פ״ח עמוד א׳

    מסכת בבא קמא דף פ״ח עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־552 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    דאפחתיה מכספיה והרי בידו למוכרה:

    יצא עבד שאין לו אחוה עם ישראל שאין בא בקהל:

    במצות כל מצוה שאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמר לה לה מאשה:

    זוממי עבד עדים שחייבוהו מיתת בית דין ונמצאו זוממין לא יהרוגו אלמה קים לן דעבד כישראל לענין מיתת ב"ד דתנן במסכת מכות (דף ח:) וישראל לוקה [וגולה] על ידי עבד:

    תיקשי לך גר שלידתו והורתו בקדושה אפילו לרבי יהודה יש לו אחוה ופסול למלכות ואפילו לשוטר בעלמא אא"כ אמו מישראל בפרק החולץ ביבמות (דף מה:):

    עדות לא מצית אמרת דאי לא נפקא לן פסולא מאחיך תיתי מק"ו:

    פסולה לעדות דכתיב גבי עדים זוממין ועמדו שני האנשים ותניא בשבועות (דף ל.) בעדים זוממין הכתוב מדבר דמשמע אנשים ולא נשים קטן נמי מהכא נפקא לן דכתיב אנשים ולא קטנים ועוד דעדות שאי אתה יכול להזימה היא דלאו בר עונשין הוא:

    אינן בכל המצות אלא במקצת דהא אשה מחוייבת בלאוין ועונשין וקטן ישנו במילה:

    ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Kamma 88a · Sefaria

    תוספות

    יצא עבד שאין לו אחוה פי' אין יוצאי חלציו קרויין אחים מה שאין כן בגר ביוצא מחלציו רוצה הקונטרס לפרש:

    זוממי עבד לא יהרוגו וכיון דהם לא יהרוגו גם העבד לא יהרג דה"ל עדות שאין אתה יכול להזימה:

    דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו תימה דתקשה ליה לרבי יהודה מרבית ואונאה וגונב נפש דבכולהו כתיב אחיו ובצדקה נמי. כתיב אחיך האביון ומיהו קצת משמע בפרק קמא דגיטין (דף יב.) דאין כל כך חובה ליתן צדקה לעבד דאמר דרשב"ג סבר יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמי עלאי וגונב נפש נמי לא מחייב בעבד אפי' לרבנן דמבני ישראל כתיב ובהנחנקין (סנהדרין דף פו.) מייתי התם פלוגתא דר' יהודה ורבנן דהכא ורבית ואונאה נמי אין קנין לעבד בלא רבו:

    יהא עבד כשר לעדות תימה הא ילפינן בכל דוכתא ג"ש דלה לה מאשה וכ"ת דאתי. אחין ומרבה עבד ומפיק מג"ש א"כ גם מק"ו דקאמר נפיק וי"ל דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת אבל לגרעו מאיש ולפוסלו לעדות כאשה לא נלמוד דמן הדין כשר הוא לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים והאי איש הוא ועובד כוכבים אע"ג דאיש הוא מ"מ אין אחיו אבל עבד שהוא איש ואחיו במצות ליתכשר א] ורש"י פירש בפ"ק דגיטין (דף יא) גבי שטרות העולין בערכאות של נכרים כשרים לעדות מן התורה ושמעתין לא. מוכחא הכי:

    שכן אינה במילה אע"ג דלא שייכא במילה פירכא היא וי"מ דאין מצווה למול את בנה וליתא דא"כ מאי קאמר קטן יוכיח:

    אלא תיתי מגזלן ומחד מהנך אין להקשות נילף דממזר ופצוע דכא וכרות שפכה שפסולים לקהל שיהיו פסולין לעדות מגזלן וחד מהנך דמה להצד השוה שבהן שאין זהירים בכל המצות זה מפני רשעו וזה מפני. שאין מצווה:

    ועבד נפקא לן מק"ו נראה דלרווחא דמילתא נקטיה כלומר דאפי' תמצא לומר דלא נפיק מגופא דקרא מ"מ אתי בק"ו:

    Tosafot on Bava Kamma 88a · Sefaria

    רשב"א

    יחצא עבד שאין לו אחוה יש מפרשים שאין לו אחוה שאין יוצאי יריכו קרוים אחים שאינן אלא דומין לבהמה (יבמות סב, א) מה שאין כן בגר.

    זוממי עבד לא יהרוגו והוא הדין לעבד שלא יהרג דהוי לה עדות שאי אתה יכול להזימה. ולא היה אפשר להקשות לרבי יהודה אלא מאחוה דכתיב גבי עדים זוממין, דאילו מצדקה דכתיב ביה (דברים ט״ו:ז׳) אחיך האביון לא קשיא ליה דדלמא סבר ליה כמאן דאמר בגיטין (יב, א) שאין ישראל מצווין לזון את עבדים, וכן באונאה דכתיב (ויקרא כב) לא תונו איש את אחיו וכן ברבית ושמיטה מכל הני לא קשיא לרבי יהודה דהא אין קנין לעבד בלא רבו.

    יהא עבד כשר לעדות ואיכא למידק, הא ילפינן בכמה דוכתי (חגיגה ב, א) דעבד כאשה מגזירה שוה דלה לה, תירצו התוספות דכי גמרינן לה לה מאשה הני מילי להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת בהן אבל להוציא מכלל האיש ולפוסלו לעדות כאשה בזה לא נלמד דעדות כשרה באנשים ובאנשים תליא כדכתיב (דברים י״ט:י״ז) ועמדו שני האנשים ואמרינן בפרק שבועת העדות (שבועות ל, א) ועמדו שני האנשים אלו העדים ועבד נמי איש הוא ואח הוא במצות מה שאין כן באינו יהודי שאף על פי שהוא איש אינו אח במצות.

    שכן אינה במילה ואף על גב דלא שייכא בה אפילו הכי פירכא הוא. ויש מפרשים דאינה מצווה למול את בנה (קידושין כט, א). ואינה מחוור, דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח.

    אלא אתי מגזלן ומחדא מהנך והצד השוה שבהן שאינו בכל המצות ואף על פי שאין זה צד השוה שגזלן חשיב הוא בכל המצות אלא שפורק עול בגזל. ונראה לפרש שאף הגזלן אינו בכלל כל המצות שהרי פסול [לדין _ ש"מ] אף אני אביא העבד שאינו בכל המצות.

    ועבד נפקא ליה מקל וחומר והוא הדין דנפיק מקרא אלא לרווחא דמלתא קאמר דאפילו לא נפיק לן מקרא ניק מקל וחומר מהא דגזלן.

    Rashba on Bava Kamma 88a · Sefaria

    מאירי

    כבר בארנו במשנה שהעבדים בכלל דין בשת ואע"פ שלענין בשת נאמר כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו הרי העבד בכלל אחוה כנשים וכן הדין בעדים שהעידו על העבד שהרג והוזמו שהם נהרגים עליו ואע"פ שבעדים זוממין נאמר לעשות לאחיו הרי הן בכלל אחוה מ"מ אין ממנין אותו מלך ואע"פ שנאמר בו מקרב אחיך לא נאמר מקרב אחיך אלא ממובחר שבאחיך ולא עוד אלא שהגר הגמור בדין זה אא"כ אמו מישראל כמו שיתבאר במקומו וכן העבד פסול לעדות ואע"פ שנאמר שקר ענה באחיו מפני שאינו אלא במדרגת הנשים וקל וחומר הדברים שהרי עבד אינו ראוי לבא בקהל ואשה ראויה לבא בקהל:

    הקטן אין צריך לומר שהוא פסול לעדות שהרי אינו בכלל מצות אלא אף הגזלן אם הוא גזלן מן התורה פסול מן התורה ואם הוא גזלן מדבריהם פסול מדבריהם כמו שיתבאר במקומו:

    עבד כנעני אין בנו מתיחס אחריו והרי הוא כאמו מכל וכל אבל הגר כשר לעדות ובנו מתיחס אחריו אבל הוא אינו מתיחס אחר אביו גוי שהרי אין לו קורבה כלל עמהם כמו שיתבאר במקומו:

    הקרובים פסולין לעדות שנאמר לא יומתו אבות על בנים לא יומתו אבות בעדות בנים ודבר זה מסתעף לכמה ענפים והכל יתבאר במסכת סנהדרין בע"ה:

    המבייש את הגר חייב לא יהא גרוע מעבד שפסול לעדות ואעפ"כ יש לו בשת כמו שהתבאר:

    Meiri on Bava Kamma 88a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה תקשי לך גר שלידתו והורתו בקדושה כו' עכ"ל לפי מה שפירשו התוספות פירוש הקונטרס שאין לו אחוה היינו ביוצאי חלציו וגר אף שאין לידתו והורתו בקדושה יש לו אחוה ויש לו בושת לר' יהודה וכשר לעדות ה"מ לפרש נמי תקשי לך גר שהורתו ולידתו שלא בקדושה ואפשר דלרבותא נקט הכי דאפי' גר שלידתו והורתו בקדושה אינו כשר למלכות אא"כ אמו מישראל ודו"ק:

    גמ' איידי דכתב לא יומתו אבות על בנים כו' ואפכא לא בעי למימר איידי מרישא דקרא לסיפא דקרא ועוד נראה דאי מיירי קרא דוקא בעבד ודייק ליה אבות על בנים דאין לו יחוס בנים שפיר דכתב נמי בנים על אבות דהא קושטא הוא דאין לו נמי יחוס אבות ואע"ג דלא איצטריך ליה מ"מ איידי דכתב שאין לו יחוס למטה כתב נמי שאין לו יחוס למעלה אבל אי הוה איירי קרא בגר ודייק ליה בנים על אבות שאין לו יחוסי אבות משום איידי לא ה"ל למכתב אבות על בנים כיון דקושטא הוא דיש לו יחוס בנים ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 88a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    יצא עבד שאין לו אחוה פירוש אין יוצאי חלציו קרוים אחים שאינם אלא דומים לבהמה מה שאין כן בגר. הרשב"א ז"ל. וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל שאין יוצאי חלציו קרוין אחים לענין שיכול לישא גרושת אחיו דכתיב עם החמור עם הדומה לחמור כדפירש בקונטרס. ע"כ. וגאון ז"ל פירש יצא עבד שאין לו אחוה בישראל שאינו מותר בהם. ע"כ.

    עבד שאינו ראוי לבוא בקהל וכו' הקשה ר"מ לימא ממזר יוכיח שאינו ראוי לבא לקהל וכשר להעיד. ותירץ דאיכא למפרך מה לממזר שכן חייב בכל המצוות. הרא"ש ז"ל.

    שכן אינה במילה אף על גב דלא שייכא במילה פירכא היא וה"ר ישעיה ז"ל פירש אף על גב דלא אפשר היא יש לומר שלא צוה הכתוב להטיף ממנה דם ברית. ע"כ. ויש מפרשים דאינה מצווה לימול את בנה. וליתא דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח. והקשה ר"מ אם כן לפרוך הכי מה לאשה שכן אינה מצווה למול את בנה וליכא למימר קטן יוכיח. ותירץ משום דלאו פירכא היא דהא עבד נמי אינו מצווה לימול את בנו דמהיכא תיתי כיון דאשה פטורה. הרא"ש ז"ל. מגזלן וחד מהנך והצד השוה שבהן שאינם זהירים בכל המצות זה מפני רשעו וזה מפני שלא נצטווה כך פירש רש"י ז"ל. וזה תימה שאין זה צד שוה שהגזלן מחויב הוא בכל המצוות אלא שפרק עול בגזל. ונראה לפרש שאף הגזלן אינו בכלל כל המצות שהרי פסול לדון אף אני אביא העבד שאינו בכלל כל המצות. הרשב"א ז"ל.

    הקשה ר"מ ניתי מסומא גרידא כשהיה בשעת ראיית העדות רואה ושוב נסתמא דפסול לעדות עד שיהא תחילתו וסופו בכשרות ונימא הכי ומה סומא שמותר לבוא בקהל פסול לעדות וכו'. ותירץ דאיכא למפרך מה לסומא שכן אין לו תקנה לעולם תאמר בעבד לכשישתחרר שראוי לעדות. ועוד הקשה היא גופה תיתי מק"ו דגר ומשוחרר יפסלו לעדות ומה אשה שבאה מטפה כשרה פסולה לעדות וכו' ואי פרכת מה לאשה שכן אינה במילה גזלן יוכיח מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו אשה תוכיח הצד השוה שבהן שאינן עושין כל המצות ופסולין לעדות אף אני אביא גר ומשוחרר שאין עושין כל המצות כקריאת ביכורים דמביאין ואינם קורין שיפסלו לעדות. ותירץ דאיכא למפרך מה לאשה וגזלן שאינן עושין כל המצות הנוהגות בחוצה לארץ ושלא בפני הבית. הרא"ש ז"ל.

    מר בריה דרבינא אמר אמר קרא לא יומתו אבות על בנים לא יומתו על פי אבות וכו'. בספרי היד נמצא לא יומתו אבות על פי שאין להם חייס בנים. והראב"ד ז"ל כתב לא יומתו אבות שאין להם חייס בנים והכי קאמר לא יומתו אבות בעבור עסק בנים כלומר משום דבעינן בנים ואלו אין להם בנים לא יומתו על פיהם. ע"כ לשונו. ועבד גופיה נפקא בק"ו אבל מגופיה דקרא לא נפיק דבנים שאין להם חייס אבות משמע אבל חייס בנים יש להם. ונראה דלרווחא דמילתא וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

    איידי דכתב לא יומתו אבות וסיפא משום רישא אורחא דקרא למכתביה אבל רישא משום סיפא לאו אורחא למכתב. הראב"ד ז"ל.

    כתבינהו נכסי לרב שמואל בר אבא בריה מאיניש אחרינא איכא דאמרי דמבעל אחר דמקרי אבא הוה ההוא מר שמואל משום להבריח את הנכסים מבעלה כתבינהו ניהליה ואיכא דאמרי דמהך רבי אבא בעלה איתיליד ליה אלא משום להבריח את הנכסים מאחי דהוו ליה מאבוה כתבינהו ניהליה. גאון ז"ל.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 88a · Sefaria

    פני יהושע

    בפרש"י בד"ה יצא עבד שאין לו אחוה עם ישראל שאין בא בקהל עכ"ל. והקשה הת"ח א"כ ממזר ופצוע דכא וכל הפסולים לבא לקהל לא יהיה להם בשת. ולענ"ד לק"מ דמ"ש רש"י שאין בא בקהל כוונתו דמשום שאינו בא בקהל ממילא א"א לעבד בשום ענין להיות לו אח ישראל אף מן האם שהרי אסור בישראלית ובתו אסורה לישראל א"כ בכל זרע עבד עד עולם א"א להיות להם אח ישראל אבל כל הפסולים ודאי חזינן שיש להם אחים ישראלים וזה פשוט בכוונת רש"י וק"ל:

    תוספות בד"ה יהא עבד כשר לעדות תימא הא ילפינן וכו' וכ"ת דאתי אחיו ומפיק מג"ש א"כ גם מק"ו נפיק עכ"ל. והטעם דלא אמרי' באמת אתי אחיו מפיק מק"ו או מג"ש היינו משום דלא משמע דאחיו הוא ריבוי לרבות עבד משום דאחיו הוא במצות דמ"מ אין לו אחוה כישראל גמור אלא סברת חכמים דאחיו אינו לא ריבוי ולא מיעוט כיון דאחיו הוא קצת ובכ"מ שאנו רוצים למעטו נגד הסברא חיצונה צריך קרא להכי מקשה הש"ס לרבנן מנ"ל דפסולין לעדות ומסיק דיליף מק"ו וע"ז הקשו התוספות אמאי לא ילפינן מג"ש וכתבו דמג"ש לא שייך למילף והארכתי בזה כי היכי דלא תקשה אם כן לעיל לר"י דממעט עבד מבשת מאחיו אמאי לא אמרינן דיש לו בושת מג"ש דלה לה מאשה אבל לפי מ"ש לק"מ דכיון דלר"י אחיו מיעוט גמור הוא אתי האי מיעוט ומפיק מג"ש דלה לה ודו"ק. אמנם בעיקר קושיית התוספות נ"ל ליישב עפמ"ש בחידושי קידושין וגיטין דוודאי עיקר לה לה מאשה בשפחה כתיב ולא בעבד אלא דלענין מצות דמסברא יש לפטור בעבד דלאו בני ישראל נינהו ולא מיחייב אלא מג"ש דלה לה א"כ אין לחייבו אלא במה שהשפחה חייבת משא"כ לענין עדות לא שייך לפסול עבדים מג"ש דלה לה דלא כתיב אלא בשפחה כן נ"ל נכון ודו"ק:

    תוספות בד"ה אלא תיתי מגזלן וכו' אין להקשות דנילף דממזר ופצוע וכו' שיהיו פסולים לעדות עכ"ל. והקשה הת"ח איך אפשר ללמוד בבנין אב כיון דלא משכחת צד השוה בכולם ע"ש ונ"ל דודאי שייך לומר הצד השוה שבהם שאינן ראוים לדון דיני נפשות דגזלן ועבד ואשה פסולים אפילו לדיני ממונות וממזר נמי פסול מיהא לדיני נפשות וכן פצוע דכא למאן דפוסל מי שאין לו בנים בסנהדרין:

    גמרא לכתוב רחמנא לא יומתו אבות על בניהם מאי על בנים ש"מ וכו' ואין להקשות דהא בפ"ג דסנהדרין ילפינן מדכתיב בנים דבנים להדדי פסולים וכן מבנים לאבות ילפינן דבנים לעלמא פסולים והכל בפסול קורבה דמ"מ אף אי הוי כתיב אבות על בניהם נמי הוי דרשינן לכדהתם מדלא כתיב אבות על בן וכן בן על אבות דזה עיקר הילפותא דהתם וכן ליכא למימר דכולי' להכא הוא דאתא למעט עבד דאכתי לכתוב אבות על בן ואפ"ה נמעט עבד מדלא כתיב על בנו דהכי לישנא דקרא לגבי פסול בן לאב כדקאמר הכא בעל בניהם אע"כ דתרתי שמעת מיניה וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 88a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' ורבנן אחיו הוא במצות עי' רש"י סוטה דף מא ע"א ד"ה אחינו אתה וצע"ק:

    רש"י ד"ה פסולה קטן נמי מהכא נפקא. כדאיתא ב"ב דף קנה ע"ב והא דלא נקט בב"ב שם טעם הב' דרש"י דהוא עדות שא"א יכול להזימה י"ל דכיון דתיקנו חז"ל דדיני ממונות ל"צ דרישה וחקירה נכלל בזה דבממון ל"צ שיהא יכול להזימה עי' סמ"ע ח"מ סימן ל"ג ס"ק כ"ו א"כ לאחר תקנת חז"ל דל"צ בממון עדות שיכול להזימה גם קטן ראוי לעדות מש"ה נקט הטעם רק דקטן בעצמותו פסול דאנשים כתיב אבל הכא דמיירי בדאורייתא שפיר נקט רש"י דיש עוד טעם דהוא עדות שאי אתה יכול להזימה ואולם ק"ל דעל טעם שני האיך שייך לומר קטן יוכיח הא אין הפסול בעצמותו משום קטנות אלא מטעם דא"א יכול להזימה וזה הכלל בעדות דצריך יכול להזימה ובאא"י להזימה גם בגדולים פסול וא"כ לא שייך לומר קטן יוכיח וצ"ע:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 88a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף פ״ח, עמוד א׳, בהיקף של כ־552 מילים ב־21 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 21 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 111 מילים

      נפתחת ב״דְּאַפְחֲתַהּ מִכַּסְפַּהּ; אֲבָל פְּצִיעָה – דְּלָא אַפְחֲתַהּ…״

    2. קטע 29 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: שֶׁפְּצָעָהּ בְּפָנֶיהָ,…״

    3. קטע 335 מילים

      נפתחת ב״הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל אֲחֵרִים – חַיָּיב…״

    4. קטע 429 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מֵעַתָּה, לְרַבִּי יְהוּדָה – זוֹמְמֵי עֶבֶד…״

    5. קטע 524 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מֵעַתָּה, לְרַבָּנַן – עֶבֶד יְהֵא כָּשֵׁר…״

    6. קטע 616 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מֵעַתָּה, לְרַבָּנַן – יְהֵא עֶבֶד כָּשֵׁר…״

    7. קטע 730 מילים

      נפתחת ב״אָמַר עוּלָּא: עֵדוּת לָא מָצֵית אָמְרַתְּ; אָתְיָא…״

    8. קטע 819 מילים

      נפתחת ב״מָה לְאִשָּׁה – שֶׁכֵּן אֵינָהּ רְאוּיָה לְמִילָה;…״

    9. קטע 916 מילים

      נפתחת ב״מָה לְקָטָן – שֶׁאֵינוֹ בְּמִצְוֹת; תֹּאמַר בְּעֶבֶד,…״

    10. קטע 1033 מילים

      נפתחת ב״וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִרְאִי זֶה,…״

    11. קטע 1112 מילים

      נפתחת ב״מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶם – שֶׁכֵּן אֵינוֹ…״

    12. קטע 1217 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא תֵּיתֵי מִגַּזְלָן. מָה לְגַזְלָן – שֶׁכֵּן…״

    13. קטע 135 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא תֵּיתֵי מִגַּזְלָן וּמֵחַד מֵהָנָךְ.…״

    14. קטע 1453 מילים

      נפתחת ב״מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״לֹא…״

    15. קטע 1525 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת״…״

    16. קטע 1622 מילים

      נפתחת ב״אָמְרִי: הָכִי הַשְׁתָּא?! גֵּר, נְהִי דְּאֵין לוֹ…״

    17. קטע 1748 מילים

      נפתחת ב״דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ גֵּר פָּסוּל לְעֵדוּת, לִכְתּוֹב…״

    18. קטע 1836 מילים

      נפתחת ב״וְעֶבֶד – נָפְקָא לֵיהּ בְּקַל וָחוֹמֶר מִגֵּר;…״

    19. קטע 1943 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מִדִּכְתַב רַחֲמָנָא: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל…״

    20. קטע 2043 מילים

      נפתחת ב״וְכִי תֵּימָא, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ…״

    21. קטע 2126 מילים

      נפתחת ב״חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן פְּגִיעָתָן רָעָה. אִימֵּיהּ דְּרַב…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    דְּאַפְחֲתַהּ מִכַּסְפַּהּ; אֲבָל פְּצִיעָה – דְּלָא אַפְחֲתַהּ מִכַּסְפַּהּ, לָא קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ!

    אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: שֶׁפְּצָעָהּ בְּפָנֶיהָ, וְאַפְחֲתַהּ מִכַּסְפַּהּ.

    הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל אֲחֵרִים – חַיָּיב וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו״ – בְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחְוָה, יָצָא עֶבֶד שֶׁאֵין לוֹ אַחְוָה. וְרַבָּנַן – אָחִיו הוּא בְּמִצְוֹת.

    אֶלָּא מֵעַתָּה, לְרַבִּי יְהוּדָה – זוֹמְמֵי עֶבֶד לֹא יֵהָרְגוּ, דִּכְתִיב: ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו״! אָמַר רָבָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, אָמַר קְרָא: ״וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ״ – מִכׇּל מָקוֹם.

    אֶלָּא מֵעַתָּה, לְרַבָּנַן – עֶבֶד יְהֵא כָּשֵׁר לַמַּלְכוּת! אָמְרִי: וּלְטַעְמָיךְ, תִּיקְשֵׁי לָךְ גֵּר – לְדִבְרֵי הַכֹּל! אֶלָּא אָמַר קְרָא: ״מִקֶּרֶב אַחֶיךָ״ – מִמּוּבְחָר שֶׁבְּאַחֶיךָ.

    אֶלָּא מֵעַתָּה, לְרַבָּנַן – יְהֵא עֶבֶד כָּשֵׁר לְעֵדוּת, דִּכְתִיב: ״וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו״!

    אָמַר עוּלָּא: עֵדוּת לָא מָצֵית אָמְרַתְּ; אָתְיָא עֵדוּת בְּקַל וָחוֹמֶר מֵאִשָּׁה: וּמָה אִשָּׁה, שֶׁהִיא רְאוּיָה לָבֹא בַּקָּהָל – פְּסוּלָה לְעֵדוּת; עֶבֶד, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל – אֵינוֹ דִּין שֶׁפָּסוּל לְעֵדוּת?

    מָה לְאִשָּׁה – שֶׁכֵּן אֵינָהּ רְאוּיָה לְמִילָה; תֹּאמַר בְּעֶבֶד שֶׁהוּא רָאוּי לְמִילָה?! קָטָן יוֹכִיחַ – שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּמִילָה, וּפָסוּל לְעֵדוּת.

    מָה לְקָטָן – שֶׁאֵינוֹ בְּמִצְוֹת; תֹּאמַר בְּעֶבֶד, שֶׁהוּא בְּמִצְוֹת?! אִשָּׁה תּוֹכִיחַ – שֶׁיֶּשְׁנָהּ בְּמִצְוֹת, וּפְסוּלָה לְעֵדוּת.

    וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִרְאִי זֶה; הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁכֵּן אֵינָן בְּכׇל הַמִּצְוֹת, וּפְסוּלִין לְהָעִיד; אַף אֲנִי אָבִיא אֶת הָעֶבֶד – שֶׁאֵינוֹ בְּכׇל הַמִּצְוֹת, וּפָסוּל לְהָעִיד.

    מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶם – שֶׁכֵּן אֵינוֹ אִישׁ; תֹּאמַר בְּעֶבֶד, שֶׁהוּא אִישׁ?!

    אֶלָּא תֵּיתֵי מִגַּזְלָן. מָה לְגַזְלָן – שֶׁכֵּן מַעֲשָׂיו גָּרְמוּ לוֹ; תֹּאמַר בְּעֶבֶד – שֶׁאֵין מַעֲשָׂיו גָּרְמוּ לוֹ?!

    אֶלָּא תֵּיתֵי מִגַּזְלָן וּמֵחַד מֵהָנָךְ.

    מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים״ – לֹא יוּמְתוּ עַל פִּי אָבוֹת שֶׁאֵין לָהֶם חַיִיס בָּנִים. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כִּדְאָמְרִינַן: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים״ – בְּעֵדוּת בָּנִים; לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בְּנֵיהֶם״! מַאי ״בָּנִים״? שְׁמַע מִינַּהּ דְּלֹא יוּמְתוּ עַל פִּי אָבוֹת שֶׁאֵין לָהֶם חַיִיס בָּנִים.

    אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת״ – הָכִי נָמֵי, לֹא יוּמְתוּ עַל פִּי בָּנִים שֶׁאֵין לָהֶם חַיִיס אָבוֹת? אֶלָּא גֵּר הָכִי נָמֵי דְּפָסוּל לְעֵדוּת?!

    אָמְרִי: הָכִי הַשְׁתָּא?! גֵּר, נְהִי דְּאֵין לוֹ חַיִיס לְמַעְלָה, לְמַטָּה יֵשׁ לוֹ חַיִיס; לְאַפּוֹקֵי עֶבֶד, דְּאֵין לוֹ חַיִיס לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה.

    דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ גֵּר פָּסוּל לְעֵדוּת, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בְּנֵיהֶם״ לְכִדְאָמְרִינַן – לֹא יוּמְתוּ בְּעֵדוּת בָּנִים; וְנִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת״ – דְּשָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תְּרֵי: חֲדָא – לֹא יוּמְתוּ בָּנִים בְּעֵדוּת אָבוֹת, וְאִידַּךְ – לֹא יוּמְתוּ עַל פִּי בָּנִים שֶׁאֵין לָהֶם חַיִיס אָבוֹת!

    וְעֶבֶד – נָפְקָא לֵיהּ בְּקַל וָחוֹמֶר מִגֵּר; וּמָה גֵּר, דִּלְמַעְלָה הוּא דְּאֵין לוֹ חַיִיס, אֲבָל לְמַטָּה יֵשׁ לוֹ חַיִיס – פָּסוּל לְעֵדוּת; עֶבֶד, שֶׁאֵין לוֹ חַיִיס לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא פָּסוּל לְעֵדוּת?

    אֶלָּא מִדִּכְתַב רַחֲמָנָא: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים״ – דְּמַשְׁמַע: לֹא יוּמְתוּ עַל פִּי אָבוֹת שֶׁאֵין לוֹ חַיִיס בָּנִים; שְׁמַע מִינַּהּ, עֶבֶד, שֶׁאֵין לוֹ חַיִיס לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה – הוּא דְּפָסוּל לְעֵדוּת; אֲבָל גֵּר, כֵּיוָן דְּיֵשׁ לוֹ חַיִיס לְמַטָּה – כָּשֵׁר לְעֵדוּת.

    וְכִי תֵּימָא, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אֲבוֹתֵיהֶם״, לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא: ״וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת״ – דְּמַשְׁמַע: לֹא יוּמְתוּ עַל פִּי בָּנִים שֶׁאֵין לָהֶם חַיִיס אָבוֹת? אַיְּידֵי דִּכְתַב: ״לָא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים״, כְּתַב נָמֵי: ״וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת״.

    חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן פְּגִיעָתָן רָעָה. אִימֵּיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא מֵהַגְרוֹנְיָא הֲוָת נְסִיבָא לֵיהּ לְרַבִּי אַבָּא, כְּתַבְתִּינְהוּ (לְנִכְסֵי) [לְנִכְסַהּ] לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא בְּרַהּ. בָּתַר דִּשְׁכִיבָא,