מסכת בבא קמא דף פ״ג עמוד ב׳

מתני' החובל וכמה הוא יפה שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם. היה נצרך היה מוכר עצמו בעבד עברי:

במסמר כאב המכה:

כיוצא בזה לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאיבו:

צמחין מלנ"ט:

שבת כל ימי החולי רואים אותו כאילו הוא שומר קישואין ונותן שכירתו של כל יום שהרי אין ראוי למלאכה כבידה אפילו בלא חולי שהרי נקטעה ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמיהן:

הכל לפי המבייש אדם קל שבייש בושתו מרובה:

והמתבייש אדם חשוב שנתבייש בושתו מרובה וכולהו חמשה דברים מקרא נפקי נזק דכתיב עין תחת עין צער פצע תחת פצע דהכי דרשינן בגמ' ריפוי ושבת רק שבתו יתן ורפא ירפא בושת דכתיב וקצותה את כפה ממון:

גמ' מכה אדם ומכה בהמה לקמן מפרש לקראי הי מכה קאמר:

מתני' החובל מכה בהמה ישלמנה וסמיך ליה ואיש כי יתן. נראה לר"י דל"ג וסמיך ליה דהא מכח סמוכים לא דריש אלא מכח ג"ש כדאמר לקמן אנן הכאה הכאה קאמרינן ואמר נמי לקמן וכי מאחר דכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח האי מכה מכה למה לי משמע דג"ש היא ולא סמוכים ועוד כי פריך בסמוך מאי חזית דילפת ממכה בהמה נילף ממכה אדם ומאי קושיא והלא מכח סמוכים הוא בא ומכה אדם אין סמוך לאיש כי יתן מום וא"ת וכיון דמג"ש קא יליף למה הוצרך לאתויי קרא דמכה נפש בהמה ישלמנה ושביק קרא דמכה בהמה דמייתי לעיל וי"ל דמכה בהמה איצטריך לתנא דבי חזקיה ומאן דלית ליה דריש בריש הנחנקין (סנהדרין דף פד:) מה מכה. בהמה לרפואה פטור כו' א"נ כיון דהדר ליה ממכה אדם דהוי בקטלא הדר ביה לגמרי ונקט האי קרא דמכה נפש בהמה דסמיך לאיש כי יתן מום ולפי זה מצי למגרס וסמיך ליה דמשום דסמיך ליה נקט האי קרא ולא משום סמוכים:

אף הכאה האמורה באדם לתשלומין י"ס דגרסי בתר הכי והכתיב איש כי יכה כל נפש אדם מות יומת פירוש שימיתו אברו תחת אברו של חבירו ומשני יומת בממון וממאי דבממון אימא מיתה ממש לא ס"ד חדא דהא איתקש למכה נפש בהמה ועוד דכתיב התם כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו ש"מ ממון ואין נראה לר"י אותה גירסא כלל חדא דאיש כי יכה כל נפש אדם מוקמינן בהנשרפין (סנהדרין דף עח.) בקטלא גבי פלוגתא דרבי יהודה בן בתירה ורבנן גבי הכוהו י' בני אדם בי' מקלות ועוד דלממון לא אצטריך ועוד מאי פריך מעיקרא והכתיב איש כי יכה כל נפש אדם מי אלים מקרא דעין תחת עין דמוקמינן ליה בממון בג"ש דהכאה הכאה ועוד מכיון דכתיב כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו למה לי הך ג"ש דהכאה הכאה ע"כ נראה דל"ג ליה כלל:

מאי חזית דילפת ממכה בהמה נילף ממכה אדם אע"ג דלהא לא איצטריך דממילא הוה אמרינן עין תחת עין ממש מ"מ איצטריך דלא נילף ממכה בהמה:

מכדי רשעתו נפקא פירושו בסוף פ"ב (דף כו:):

מכה מכה למ"ל וא"ת דרבא דריש מיניה בפרק אלו נערות (כתובות דף לה.) בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות לתשלומין מג"ש דמכה מכה וי"ל דרבא לטעמיה דדריש לקמן עין תחת עין ממון מקרא אחרינא:

וסמיך ליה [ואיש] כי יתן מום בעמיתו אית דגרסי הכי ומסמוכין קא דריש ולא מגזירה שוה. ואם תאמר אם כן מאי קפריך האי לאו מכה הוא דאנן לאו מכה מכה דרשינן דהיינו גזירה שוה אלא מדסמיך ליה כי יתן מום בעמיתו. י"ל דאלישנא דברייתא דתני מכה אדם ומכה בהמה קא מהדר. ומכל מקום לא ניחא, דהא אמרינן הכי קא קשיא ליה לתנא מאי חזית דילפת ממכה בהמה ניליף ממכה אדם, ואי סמוכין קא דרשינן מאי קושיא האי סמוך והאי לא סמוך, אלא לא גרסינן וסמיך ליה אלא גזירה שוה דרשינן והכי גרסינן אלא מהכא ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש ואיש כי יתן מום בעמיתו, כלומר ודרשינן הכאה הכאה וכדמסיק (ואמר) [הכאה] הכא קאמרינן.

יש ספרים דגרסי והא כתיב [איש] כי יכה כל נפש אדם מות יומת בממון. ואם תאמר אם כן תרי קראי בממון למה. תירץ הראב"ד ז"ל דאשמועינן שני ניזקין כדאשמועינן בבהמה דכתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה וכתיב מכה בהמה ישלמנה, חד למכה נפש בהמה שממיתה וחד למזיק אותה ואינו ממיתה, וכנגדן באדם כתיב תרי לתשלומין, מאיש כי יכה כל נפש אדם לראשי אברים שאינן חוזרין שהוא כמכה נפש, וחד לנזקין בעלמא. ומכל מקום תימה, איך אפשר לומר דההוא בממון והא ההוא בקטלא ממש כתיב ולהכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות כדאיפלגו בה רבי יהודה בן בתירא ורבנן בסנהדרין (עח, א) ומייתי לה לעיל בפרק קמא (בבא קמא י, ב) אלא לא גרסינן ליה כלל.

החובל בחברו וכו' כבר בארנו בראש המסכתא שהחלק השלישי בזאת המסכתא הוא לבאר בתביעות הבאות על ידי היזק הבא מאדם לחברו דרך הכאה וחבלה ובא זה הפרק לבאר עניני זה החלק כלם על השלמות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק הזה לחמשה חלקים הראשון לבאר בכמה דברים החובל חייב וביאור כל אחד מאותם הדברים בפרט השני הצדדין שהחובל נפקע בהם מתשלומין אלו והצדדים שאינו נפקע בהם אע"פ שהיו הדברים מראין לומר כן השלישי בקצת חבלות שאין חיוב בהם אלא באחד מחמשה דברים והוא הבשת ותוספת ביאור בדין הבשת יתר על מה שלא באר בו בחלק הראשון הרביעי סובב על דרכי התשובה שאינו מתכפר בתשלומין עד שירצה את חברו וימחול לו החמישי בחובל בחברו ברשות הנחבל או במצותו על איזה צד חייב ועל איזה צד פטור זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר החובל בחברו חייב בחמשה דברים בנזק בצער ברפוי בשבת ובושת בנזק כיצד סמא את עינו קטע את ידו שבר את רגלו רואין אותו כאלו הוא עבד שמין אותו כמה הוא יפה וכמה היה יפה צער כיצד כואו בשפוד ובמסמר ואפילו על צפרניו מקום שאין עושין חבורה אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער בכך ברפוי כיצד הכהו חייב לרפאתו עלו בו צמחים מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור חייתה ונסתרה חיתה ונסתרה חייב לרפאתו חייתה כל צרכה אינו חייב לרפאתה בשבת כיצד רואין אותו כאלו הוא שומר קשואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש המבייש את הערום המבייש את הסומא המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבשת שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו אינו חייב עד שיתכוין לשלוח זה חומר באדם מבשור וחומר בשור מבאדם חומר באדם מבשור שאדם משלם נזק וצער ורפוי שבת ובושת ומשלם דמי ולדות לבעל ושור אינו משלם לבעל אלא נזק ופטור מדמי ולדות וחומר בשור מבאדם שהשור משלם את הכופר ואדם אינו משלם את הכופר אמר הר"ם שיהיה מתכוין כשיקטע את ידו או רגלו יתחייב אלו חמשה עונשין אבל כשיעשה בו אחד מאלו ההזקים או שנים מהם כגון שבייש אותו בלבד לא יתחייב אלא בושת וכמו כן אם ציער בלבד לא יתחייב אלא צער כמו שאמר דרך משל כואו בשפוד על צפרניו ועל דרך זה הקיש ואם יעבור המוכה על ידי הרופא ונוסף חליו או נולדה בסבתו מחלה לא יתחייב החולה שום דבר על אותו החולי המתחדש לפי שהחולה חמל על נפשו ודע כי עקר מעקרי דתנו אין גובין קנסות בבבל והוא הדין בשאר כל הארצות חוץ מארץ ישראל בלבד לפי שאמר ית' עד האלהים ואין לנו דיינים שיקרא שמם אלהים אלא הדיינים הסמוכים בארץ ישראל כמו שנבאר בסנהדרין וכל דייני העולם כאלו הם עומדים במקום דייני ארץ ישראל ואעפ"כ אין ממלאין מקומם אלא בדברים הנוהגין הרבה כדי שלא יאבדו בני אדם כגון ההלואות והמקח והקנאות וההודאות והכפירות וכשהזיקה בהמה בשן ורגל שהם מועדין לזה שקדם וכמו שהזיק אדם את הבהמה אבל בהמה את האדם או אדם באדם וכן כל קנס שישלם שום דבר אלא בבית דין בארץ ישראל לפי שאלה הדברים יש מהם שלא יארעו אלא מעט ומהם שאין בהם חסרון כיס והראוי לעשות בחובל בחברו שיושם כל מה שיתחייב משבת ובשת ורפוי וצער וקנס ויכלול הכל וישלם החובל בפעם אחת ויפטר אם היה הדין בארץ ישראל ואם בחוצה לארץ מנדין החובל עד שיתן מה שיחוייב על דרך פשרה או יעלה עם בעל דינו לארץ ישראל וכשיתן מה ששמין עליו מתירין לו נדויו ואפילו לא נתרצה הנחבל בזה ומאשר ראוי לזכור בכאן כי החצי נזק צרורות שנזכר כבר בפרק השני מזאת המסכתא והוא כשהיו צרורות מנתזין מתחת ידו ושבר את הכלים משלם חצי נזק מן העליה כי הוא הלכה ואינו קנס וגובין אותו בחוצה לארץ ובלבד שיהא ברשות ניזק אבל ברשות הרבים הוא פטור על כל הזק הרגל כמו שיתבאר לשם ונזק שלם אינו קנס וגובין אותו בחוצה לארץ חוץ בשור המועד בלבד לפי שעקר הוא בידינו אין מועד בבבל אמרו זה חומר באדם מבשור יש לו סמך על העקר אשר קדם בפרק שלישי מזאת המסכתא שורו שבייש פטור וכבר בארנו בפרק החמישי גם כן שהשור פטור מדמי ולדות:

אמר המאירי החובל בחברו חייב עליו בחמשה דברים והם נזק וצער רפוי ושבת ובשת בנזק כיצד כלומר הגע עצמך ששבר את רגלו או סמא את עינו אם אתה אומר לחייבו בנזק מה שאתה דן עליו בכמה לא היה רוצה בחסרון זה הרי אתה מכחיש את המזיק שאפילו נותנין לו כמה אינו רוצה בכך אלא רואין אותו כאלו הוא עבד ונמכר בשוק ושמין כמה היה יפה קודם שנחבל וכמה הוא יפה משנחבל:

בצער וכו' וצריך שתדע שהצער חלוק לשני דרכים צער במקום נזק וצער שלא במקום נזק צער במקום נזק הוא שקטע את רגלו ואע"פ שפרע זה דמי רגלו והיה לו לחתכה מ"מ שמין באדם כזה אלו היתה ידו מוכתבת למלכות לחתכה על כל פנים והרי בדרך המלכות לחתכה בסייף כמה היה זה רוצה ליתן שיחתכוה בסם ונותן לו כחשבון זה ומ"מ במשנה זו לא דבר אלא בצער שלא במקום נזק כגון מכה שלא נפחתו דמיו עליה כגון כואו בשפוד או במסמר במקום שאינו עושה חבורה ואין שם בטול מלאכה כדי לשום בו פחת דמים ונאמר בכאן ששמין לו דמי צערו ואע"פ שמשנתנו אמרה שחייב בחמשה דברים והרי אין כאן נזק מ"מ חייב בחמשה דברים בצדדים שיש מקום לכלם ואם אין מקום לכלם פורע מקצתם כפי שיש להם מקום לחיוב:

רפוי הוא שחייב לרפאתו להוצאתו על הדרכים שיתבאר בגמרא:

עלו בו צמחים שלא במקום החבלה עצמה אלא סביבותיו אם מחמת המכה חייב ואם שלא מחמת המכה פטור:

חיתה ונסתרה חייב כלומר שלא חיתה כל צרכה אלא שנדמית כאלו חיתה ואחר כך נסתרה ולשון סתירה בזה הוא ענין חזרת המכה לקדמותה ולשון לעז ריקורו"שאר אבל אם חייתה כל צרכה אלא שלסבה אחרת חזרה המכה לשם אינו חייב לרפאתו:

שבת רואין אותו כל ימי החולי כאלו הוא שומר קשואין ונותן לו שכירות כזה בכל יום מימי חליו שהרי לכשיתרפא יהא ראוי לשמירת קשואים ומ"מ אין שמין לו לפי המלאכה שהיה רגיל לעשותה קודם שחבל בו שהרי כבר נחשב דבר זה בכלל הנזק ומ"מ הקשו בגמרא לקתה מדת הדין שהרי לכשיתרפא יהא ראוי למלאכה גדולה משמירת קשואין שאם נקטעה ידו הרי הולך בשליחויות אילך ואילך ואם נקטעה רגלו דולה מים לזרעים ותרצו מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו:

בד"ה מכה מכה ל"ל וא"ת דרבא כו' ויש לומר דרבא לטעמיה כו' עכ"ל רצונם לומר דלכאורה מלתא דרבא דהתם מתאמרא נמי אליבא דהך ברייתא דהכא וא"כ כי לא קאי נמי ג"ש דמכה מכה להך דרשה דהכא כדקאמר ואם נפשך לומר כו' מ"מ איצטריך ג"ש דמכה מכה לדרשה דהתם דבפירוש ריבתה תורה כו' ומאי פריך מכה מכה למה לי ותרצו דרבא לטעמיה ולית ליה דרשה דהך ברייתא דהכא ומש"ה מוקי ליה התם לדרשה אחריתא אבל בהך ברייתא דהכא קאי ג"ש דמכה מכה להך מלתא דעין תחת עין לאו ממש הוא והשתא פריך שפיר מכה מכה ל"ל להך דרשה דהכא ודו"ק:

נזק כיצד כלומר האיך נוכל לשער כך מה שהזיקו אם שבר רגלו אין אומדין אותו בכמה הוא נפחת אצל עצמו דנמצא אתה מכחיש את המזיק שלא היה רוצה בזה החסרון באלף או באלפיים זהובים. ומשיב רואין אותו כעבד נכרי שהוא נמכר בשוק לעבוד אותו כפי מה שיש בו מחכמת האומנות כמה היה יפה קודם שנחבל וכמה הוא יפה עכשיו שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם היה נצרך היה מוכר עצמו כעבד עברי למאן דאמר דמי עינו של ניזק. ה"ר יהונתן ז"ל.

כוואו בשפוד וכו' בצער קא מיירי ואין בו משום ביטול מלאכה ולא שייך ביה נזק אפילו הכי מתחייב לשלם שיעור צערו אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול וכו'. ואף על גב דבגמרא משמע דלאו בשופטני עסקינן שירצה לסבול שום צער רב בשום ממון שבעולם הני מילי בחתיכת יד ורגל שהוא חסרון גדול אבל בצער מועט כזה אפשר שיסבול. ובצער במקום נזק שאינו על צפרניו אלא שנקטעה רגלו שאי אפשר לעשות אומדנא כזו דלאו בשופטני עסקינן אומדין כמה אדם רוצה ליתן לפדות ידו המוכתבת למלכות וכו' כדאמרינן בגמרא. ה"ר יהונתן ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל בצער וכו' וצריך שתדע שהצער חלוק לשני דרכים צער במקום נזק וצער שלא במקום נזק. צער במקום נזק הוא שקטע את רגלו ואף על פי שפרע זה דמי רגלו מכל מקום שמין באדם כזה אלו היתה ידו מוכתבת למלכות וכו' ומשנה זו לא דיברה אלא בצער שלא במקום נזק ונאמר בכאן ששמין לו דמי צערו. ואף על פי שמשנתנו אמרה שחייב בחמשה דברים והרי אין כאן נזק מכל מקום חייב בחמשה דברים בצדדין שיש מקום לכולם ואם אין מקום לכלם פורע מקצתן כפי שיש להם מקום לחייב. ע"כ. וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו ומסתברא דגבי בושת שלא במקום נזק הכי נמי שיימינן אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מתבייש בכך מאדם כזה שביישו. ע"כ.

ריפוי חייב לרפאותו כלומר לשכור לו רופא שירפאהו אף על פי שהחובל רופא לפי שיכול הנחבל לומר לו דמית עלי כאריא ארבא. ואף על פי שהיה לו לחובל אוהב נאמן רופא ורוצה לרפאותו בחנם יכול הנחבל לומר לו אסיא דמגן מגן שוה לפי שאינו מתבייש מן החולה וממשיך אותו בדברים ורפואות שאינן מועילות. הר"ר יהונתן ז"ל.

חיתה ונסתרה חייב כלומר שלא חיתה כל צרכה אלא שנדמית כאלו חיתה ואחר כך נסתרה ולשון סתירה בזה הוא ענין חזרת המכה לקדמותה ולשון לעז ריקוש"ר. הרב המאירי ז"ל.

שבת רואין אותו כאלו הוא שומר קישואין וכו' עיין בגמרא לקמן בלשון הרמ"ה ז"ל.

גמרא אימא עין ממש הקשה הר"מ היכי מצינן למימר עין תחת עין ממש הא כתיב בחובל בחבירו שבתו יתן ורפא ירפא. ושמא היינו דוקא חבלה של ראשי אברים אבל עין אימא ממש. מהר"י כהן צדק.

וסמיך ליה כי יתן יש ספרים דגרסי הכי ומשמע דמסמוכין קא יליף ולא מגזרה שוה. וכן משמע מדשביק קרא קמא מכה בהמה ישלמנה ונקט קרא אחרינא מכה נפש בהמה. והא דפריך הא לאו מכה היא אלישנא דרבא קאמר דקאמר אתיא מכה מכה ומשני הכאה קאמרינן כלומר הכאה דסמיכי. ומיהו מדפריך בסמוך מאי חזית דילפת ממכה בהמה וכו' משמע דגזרה שוה קא דריש וכו'. הרא"ש ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל יש ספרים דגרסי וסמיך ליה ומסמוכים קא דריש ולא מגזרה שוה. וא"ת אם כן מאי קא פריך הא לאו מכה היא וכו'. וי"ל דאלישנא דברייתא דתני מכה אדם ומכה בהמה קא מהדר. ומכל מקום לא ניחא דהא דאמרינן הכי קשה ליה לתנא מאי חזית דילפת וכו' ואי סמוכין קא דריש מאי קושיא להאי סמיך ולהאי לא סמיך אלא לא גרסינן וסמיך ליה. ע"כ.

בגמרא ההיא בקטלא כתיב ופרש"י ותשלומין אין שם עכ"ל אין לפרש האי בקטלא כתיב היינו כשהרג את האדם דהכי משמע ליה לישנא דמכה אדם הא ליתא דאדרבה מכה נפש משמע יותר לשון הריגה אבל מכה סתם היינו ע"י חבורה דהא במכה נפש בהמה פרש"י בחומש כשהרגה ומכה בהמה ישלמנה היינו שעשה בה חבורה וכן במכה אדם יומת קושטא דמלתא לא איירי כשהרג אלא שעשה חבורה באביו דהכי דריש לה בפ' הנחנקין וכן בדרשא דתנא דבי חזקיה בכולה תלמודא וכן פרש"י בחומש אלא הא דאמרינן הכא האי בקטלא כתיב היינו מה"ט גופא דפשיטא ליה לתלמודא דהאי קרא איירי בעושה חבורה באביו דיש כאן חיוב קטלא ולא שייך תשלומין ולא מסתבר ליה לתלמודא דהאי תנא דברייתא יחלוק ע"ז. ועי"ל דהאי יומת דהכא משמע לתלמודא מיתה ממש ואע"ג דבסמוך משני מאי יומת בממון שאני הכא מדשני קרא למיכתב גבי בהמה ישלמנה וגבי אדם יומת מכלל דמיתה ממש הוה ועוד בשלמא ואיש כי יכה כל נפש אדם יומת שייך שפיר לפרש בממון והיינו במאי דהדר מפרש קרא עין תחת עין וגו' אבל הכא בהאי קרא דמכה אדם דכבר סליק מהאי ענינא ופירש הכל א"כ אמאי הדר וכתבו לענין ממון אע"כ דהיינו מיתה ממש ובעושה חבורה באביו ודו"ק:

בפרש"י והכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם ולקטלא לא אתא קרא עכ"ל. לולי פרש"י היה אפשר לפרש דהא דמקשה והכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם יומת משמע דכל חובל בחבירו במיתה ויש במשמע לשון הכתוב חובל כמו שפרש"י להדיא בחומש פרשת משפטים וע"ז הוי משני שפיר לא ס"ד וכו' ועוד כתיב בתריה כאשר יתן מום באדם כן ינתן וכו' לאו מכן ינתן קדרש אלא כיון דקרא להדיא כתיב כאשר יתן מום באדם בין אם תפרשו מום ממש ובין אם נפרש ממון מ"מ מוכח מיהו דחובל בחבירו לאו במיתה ומה שלא פירש רש"י כן היינו דא"א לומר כן מדכתיב מכה איש ומת מות יומת מכלל דחובל גרידא לאו במיתה וכ"כ רש"י להדיא בפרשת משפטים וז"ל מכה איש ומת למה נאמר לפי שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת שומע אני הכאה בלא מיתה ת"ל מכה איש ומת וכו' ואם כן האי קרא הו"ל לאיתויי הכא לכך הוכרח רש"י לפ' בענין אחר אלא דאכתי יש לדקדק שהרי פרש"י שם בחומש עוד ואם נאמר מכה איש הייתי אומר אפילו קטן שהרג לכך נאמר ואיש כי יכה עכ"ל. א"כ לפ"ז י"ל שזו קושית הגמרא בעצמו והכתיב ואיש כי יכה משמע דהכאה גרידא נמי במיתה ואי משום דכתיב מכה איש ומת י"ל דהיינו בקטן דאינו חייב בהכאה גרידא אלא כשיש בה מיתה לכך מייתי בגמרא מקראי אחרינא דחובל גרידא לאו במיתה והיינו מהכאה הכאה או מדכתיב כאשר יתן מום באדם וכו' וכן יש להקשות על פרש"י בחומש דאי לא נאמר מכה איש הייתי אומר מואיש כי יכה אפילו הכאה שאין בה מיתה והיאך אפשר לומר כן דהא בהדיא כתיב בתריה כאשר עשה מום באדם וכו' וצ"ע ודו"ק. ועיין במזרחי פרשת משפטים וע"פ פירושו יש ליישב א"נ י"ל דמכה איש ומת מות יומת והיינו בחנק ואיש כי יכה דהיינו הכאה בחבורה גרידא אמר רחמנא יומת והיינו בידי שמים והא דכתיב אם יקום והתהלך בחוץ ונקה המכה י"ל דהיינו שנתרפא האבר לגמרי:

גמרא ועוד כתיב בתריה כאשר יתן מום באדם וכו' לפי' רש"י דלעיל צ"ל דלאו מדרשא דכן ינתן קדריש דבר הניתן דהא בברייתא לא מייתי האי דרשא אלא ה"ק אי ס"ד דהאי ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת היינו מיתת אבר לישתוק קרא מיניה דהא כתיב בתריה כאשר עשה כן ינתן בו ופשטיה דקרא היינו מום ממש אע"כ דהאי יומת היינו בממון ועיין עוד בסמוך מ"ש בלשון התוספות:

תוספות בד"ה אף הכאה וכו' ואין נראה לר"י חדא דאיש כי יכה מוקמינן בהנשרפין וכו' ועוד דלממון לא איצטריך ועוד מאי פריך כו' עכ"ל. ולפרש"י יש ליישב דהא דקאמר דהאי יומת היינו בממון היינו לפי סברת המקשה שהקשה דלמא האי קרא דואיש כי יכה היינו בהכאה של חבורה ויומת אאבר קאי והקשה כן משום דאמרינן בהדיא בריש הנחנקין דכל היכא דכתיב הכאה סתם היינו הכאה שאין בה מיתה וע"ז השיב המתרץ דאף אם נאמר דהאי קרא איירי בחובל י"ל דיומת היינו בממון והיינו כי היכי דתיקום הג"ש דהכאה בדוכתיה ולא אתי הג"ש ומפקי לקרא מפשטיה כיון שאפשר לפרש יומת בממון וקאמר עוד אף את"ל שאין הג"ש דהכאה כדאי להוציא המקרא מידי פשוטו דמשמע לך דיומת לא שייך בממון אלא אאבר ע"כ א"א לפ' כן דא"כ לישתוק מיניה דהא כתיב בתריה כאשר עשה וכו' וכמ"ש בסמוך וא"כ אף לפי סברתך דההיא קרא בחובל איירי וא"כ לא משמע לך האי דרשא דברייתא אפ"ה מוכח דהיינו בממון אבל לפי האמת כיון דבע"כ האי קרא לאו במיתת האבר ממש איירי ע"כ הדרא דרשא דברייתא לדוכתיה מג"ש דהכאה וא"כ אייתר ליה קרא דואיש כי יכה לכדמוקי לה בהנשרפין כנ"ל ליישב הגירס' הישנה לפרש"י וכבר כתבתי שיש לפרש ג"כ כל סוגית הגמרא על מיתה ממש וא"כ כ"ש שנתיישבו כל קושיות התוס' ודו"ק:

בד"ה מכה מכה וכו' וי"ל דרבה לטעמיה עכ"ל אבל הכא איירי אליבא דתנא דברייתא דנקט בהדיא ג"ש דהכאה וא"כ משמע שקיבל האי ג"ש מרבותיו לענין האי דרשא גופה וא"כ מקשה שפיר למאי אתי וק"ל: