דף ביאור
מסכת בבא קמא דף ע״ח עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת בבא קמא דף ע״ח עמוד ב׳
מסכת בבא קמא דף ע״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 26 קטעים ממוספרים, כ־537 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
דאיעבר מקלוט כרבי שמעון קלוט פרסותיו קלוטות ונולד מן הטהור ורבי שמעון קרי ליה טמא דתניא בכורות (דף ו:) רבי שמעון אומר גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה ואפילו עברתו מן הטהור משור גמור קאסר ליה ר"ש ופליג עליה רבי יהושע היכא דעברתו מן הטהור משור שאינו קלוט ומתירו בסימן אחד של טהרה או מעלה גרה או מפריס פרסה ודורש את זה לא תאכלו את הגמל זה אי אתה אוכל בסימן אחד אבל יש אחר שאתה אוכל בסימן אחד ואי זה זה טמא הנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור יכול אף עיבורו מן הטמא כלומר יכול כשם שאני מכשיר בו כך אני מכשיר בבנו אם נתעברה פרה הימנו ת"ל שה כשבים ושה עזים עד שיהא נולד משני כבשים שיהו אביו ואמו כבשים וההיא פסולא דבנו דנפקא ליה לר' יהושע מכבשים משמע ליה לרבא משה:
מי פטר גנב נפשיה גבי בעלים:
בכבש דאמר ליה עולה קא מחייבת ועולה משלימנא לך ולא אפסדתך תו מידי דהא יוצא בה אתה ידי נדרך:
גנב פטר עצמו דאתשלומין דבעלים מחייב והרי הוציאו ידי נדרו ואפסידא דהקדש מיפטר דמבית האיש כתיב ולא הקדש ואליבא דר' שמעון נקט לה דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב פלוגתייהו דרבנן ור"א וטעמייהו בפרק בתרא דמנחות:
מתני' או שהיתה לו בו שותפות קודם שגנבו לא קרינן ביה ומכרו כולו באיסורא:
הנוחר קורעו מנחיריו עד לבו:
והמעקר עוקר סימנין:
פטור ואפי' לרבנן דהא לאו שחיטה היא כלל:
ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Kamma 78b · Sefaria
תוספות
מי פטר נפשיה כו' אבל הנודר עצמו פשיטא דמצי פטר נפשיה אי לא בעי למיעבד מצוה מן המובחר:
Tosafot on Bava Kamma 78b · Sefaria
רשב"א
מי פטר נפשיה גנב בכבש לרבנן ובן יונה או תור לרבי אליעזר בן עזריה. ואסיקנא דפטר עצמו בכך, וכתב הראב"ד ז"ל דנראה דוקא בשאבד ממנו שלא יהא אחריות הגונב חמור משל נודר אבל אם אכלו הרי נהנה מן ההקדש שור וקרן מיהא משלם להקדש וכל שכן אם ישנו בעין שמחזירו להקדש. עוד כתב דלדעת רבי שמעון קא מבעי ליה ולתשלום כפל לבעלים לענין הקדש ודאי שור הוא משלם שהרי הזיק שור אבל הכפל שהוא משלם לבעלים שהרי מבית האיש קרינן ביה הואיל וחייב באחריותו לדעת רבי שמעון מאי משלם כבש שהרי לא הזיקו אלא כבש שהוא פוטר אצמו בכבש או דלמא מצי אמר ליה בקרבן גדול בעינא. עד כאן.
רבי אומר דבר המעכב בשחיטה פירשו המפרשים כל שעושה את הטריפה שהוא מעכב בשחיטה שאין הבהמה ניתרת בשחיטה דטריפה היא. ומסתברא לי שכל שאין עושה אותה נבלה אלא טריפה אינו קרוי מעכב בשחיטה, דמעכב באכילה הוא אבל לא בשחיטה שהטריפה שחיטתה מטהרתה מידי נבלה (חולין עב, ב) אלא בשמכורה חוץ מדבר שעושה אותה נבלה (ביריכה) [כיריכה] שנטל הירך וחלל שלה נבלה (שם כא, א), וכן נמי מוכח מדאמרינן טעמא דרבי דכתיב וטבחו מידי דהוי בטביחה ונבילה הוא דלא הוה בטביחה כלומר בתורת טביחה ששחיטתה כנחירתה אבל טריפה בשחיטה הוי שהרי מטהרתה מידי נבלה כנ"ל. אבל בתוספתא משמע כל שעושה אותה טריפה דתניא בתוספתא (פ"ז ה"ו) רבי אומר חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו משלם תשלומי ארבעה וחמשה חוץ מדבר שאין הנשמה תלוי בו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה עד כאן, ושהנשמה תחלוי בו משמה שעושה אותה טריפה דטריפה אינה חיה (חולין מב, א). ומכל מקום נראה שהגירסא משובשת ואיפכא תניא והכין הוא חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אלא שבירושלמי (ה"ה) מצאתי כמו ששנויה בתוספתא ולפי אותה גירסא איני יודע להולמה.
הא ד בעי ר' ירמיה חוץ מעוברה מהו ומסתברא דאליבא דרב קמבעיא ליה דאיהו הוא דאמר דדבר הניתר עמה בשחיטה הוי שיור ועובר ניתר בשחיטת האם ולולי שניתר בשחיטת האם אינו ניתר ומשכחת לה בבן שמונה חי אי נמי בבן תשעה מת (חולין מב, א).
גנב ונתן לאחר וכו' משלם ארבעה וחמשה תימה מהיתי תיתי שתהא מתנה בכלל מכירה כאן מה שאין כן בכל מקום לעני בתי ערי חומה ולענין גנבת נפש והראב"ד ז"ל כתב דאיכא למימר דמכל מקום נשתרש בחטא כטביחה ומכירה דומיא דטביחה כל שנשתרש בחטא (לעיל בבא קמא סז, ב).
הניתן במתנה שנאמר וכו', ובגליון הש"ס שם הרגיש בדברי רבינו, ובדוחק שכונתו מדאיצטריך התם לרבויי מקרא משא"כ הכא. ומש"כ ולענין גניבת נפש צ"ל דהיינו שלא מצינו התם שתהא המתנה בכלל המכר ועיין מנ"ח מצוה ל"ו.
Rashba on Bava Kamma 78b · Sefaria
מאירי
מי שאמר הרי עלי עולה ולא פירש מאיזה מין הרי זה פוטר עצמו אם רצה בתור אחד או בבן יונה ומ"מ יתבאר במקומו שאם אין דרך אותו מקום לקרות עולה סתם אלא לעולת הבקר יביא שור אין הדבר תלוי אלא במנהג לשון המקום אמר הרי עלי עולה במקום שקורין עולה אף לעולת העוף ובא הוא והפריש שור ובא אחר וגנבו הגנב כבר בארנו שפטור מבית האיש אמר רחמנא ולא של הקדש ואפילו בקדשים שהבעלים חייבים באחריותם כמו שבארנו והבעלים יראה מכאן שאין חייבין להפריש שור פעם אחרת אלא רשאים לפטור עצמם בתור או בן יונה אע"פ שגילו דעתם שלקרבן המובחר היו מכוונים:
המשנה השביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה לבאר על איזה צד נפטר מתשלומי ארבעה וחמשה אע"פ שמתחייב בכפל ואמר על זה מכרו חוץ לאחד ממאה שבו או שהיתה לו בו שותפות באחד ממאה שבר השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה אמר הר"ם כל זה מבואר:
אמר המאירי מכרו חוץ מאחד ממאה שבו כלומר ששייר בו אפילו דבר מועט ויתבאר בגמרא אפילו ממקום שאין מעכב בשחיטה ר"ל שאין עושה טרפה כגון שייר אזנו או רגלו מן הארכובה ולמטה פטור מתשלומי ארבעה וחמשה שאין כאן ומכרו כלו וכן אם היה לו שותפות בו וגנבן שותף זה ומכרו פטור שאין כאן וטבחו כלו באסור שהרי יש לו חלק בה ומ"מ חייב בכפל על חלק חברו שלא נאמר מיעוט זה אצל הכפל:
וכן השוחט ונתנבלה בידו או הנוחר והמעקר פטור מתשלומי ארבעה וחמשה שאין כאן שחיטה כלל כדי לומר בה שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
כבר בארנו במשנה זו שכל ששייר חלק אחד שבבהמה אף מן הדברים שאין נטילתן עושה טרפה שיור הוא ואין כאן תשלומי ארבעה וחמשה מ"מ דוקא בדבר שהוא ניתר עמה בשחיטה הא אם שייר דברים שאין להם שיכות אצל היתר שחיטה אינו שיור מעתה מכרה חוץ מגזותיה או חוץ מקרניה אין זה שיור ומשלם תשלומי ארבעה וחמשה:
הגונב את הקטעת ומכרה אע"פ שאין כאן ומכרו כלו חייב בתשלומי ארבעה וחמשה מ"מ כדרך שגנבה מכרה ואין צריך לומר בגונב חגרת או סומא:
גנב בהמת השותפין כבר בארנו שמשלם תשלומי ארבעה וחמשה ושותפים שגנב אחד לחברו כבר בארנו שמשלם לו חלקו בתשלומי כפל ולא בתשלומי ארבעה וחמשה שאין כאן וטבחו כלו שותפים שגנבו שניהם בהמתו של אחר ר"ל שהוציאוה שניהם מרשות בעלים אם טבח ומכר אחד מהם מדעת חברו משלם תשלומי ארבעה וחמשה שכל שבטביחה ומכירה אף על ידי שנים חייב כמו שבארנו ואם שלא מדעת חברו פטורין מתשלומי ארבעה וחמשה ומ"מ בכפל מיהא חייבין אחר ששניהם גנבוה ומ"מ אם הוציאה אחד מרשות בעלים מדעתו ומדעת חברו אין חייב אלא המוציא שלא נתרבה חיוב על ידי שליח אלא לטביחה ומכירה אבל לגנבה לא וגדולי הרבנים פרשו כן אף בגנבה בראשון של מציעא ח' א' ואין דבריהם נראין:
ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Bava Kamma 78b · Sefaria
שיטה מקובצת
הרי עלי עולה והפריש שור וגנבו הגנב פוטר עצמו בכבש לרבנן שאף על פי שהנודר חייב באחריותו כיון שלא נדר שור מתחילה לא קבע נדרו בשור ואם מת או נגנב מוציא עצמו בכבש לרבנן וכיון שזה פוטר עצמו בכבש האי נמי פוטר. ונראה לי כשאבד ממנו וכו' כמ"ש הרשב"א ז"ל לקמן משמו. הראב"ד ז"ל.
הדר פשט גנב פטר עצמו בכבש וכו' ונראה לי דדוקא כשאבד ממנו קאמר שלא יהא אחריות הגנב חמור משל נודר אבל אם אכלו הרי נהנה מן ההקדש שור וקרן מיהא משלם להקדש וכל שכן אם ישנו בעין שמחזיר להקדש. הראב"ד ז"ל. עוד כתב הראב"ד ז"ל דלדעת רבי שמעון קא מיבעיא ליה ולתשלום כפל לבעלים דלענין ההקדש ודאי שור הוא משלם שהרי הזיק שור אבל הכפל שהוא משלם לבעלים שהרי מבית האיש קרינא ביה הואיל וחייב באחריותו לדעת רבי שמעון מאי משלם כבש שהרי לא הזיקו אלא כבש שהרי פוטר עצמו בכבש או דילמא מצי אמר ליה לקרבן גדול איכווני. הרשב"א ז"ל. ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו מי שאמר הרי עלי עולה ולא פירש מאיזה מין כלל הרי זה פוטר עצמו אם רצה בתור או בבן יונה ומכל מקום יתבאר במקומו שאם אין דרך אותו מקום לקרות עולה סתם אלא לעולת בקר יביא שור אין הדבר תלוי אלא במנהג לשון המקום. אמר הרי עלי עולה במקום שקורין עולה אף לעולת העוף ובא הוא והפריש שור ובא אחר וגנבו הגנב כבר ביארנו שפטור מבית האיש אמר רחמנא ולא של הקדש ואפילו בקדשים שהבעלים חייבין באחריותן כמו שביארנו. והבעלים יראה מכאן שאין חייבין להפריש שור פעם אחרת אלא רשאין לפטור עצמן בתור או בן יונה אף על גב שגילו דעתן דלקרבן המובחר היו מכוונין. ע"כ.
מתניתין או שהיה לו בו שותפות הקשה ר"מ ז"ל מאי קא משמע לן כבר השמיענו ברישא דגנב משל אביו ומת אביו ואחר כך מכרו דפטור משום דיש לו בה שותפות. ותירץ דאיצטריך לאשמועינן הכא דשאני התם דיש לו שותפות בכל אבר ואבר אבל הכא אין לו שותפות אלא באבר אחד או בגיזה. הרא"ש ז"ל.
רבי אומר דבר המעכב בשחיטה וכו' פירשו המפרשים דלכשעושה עושה טרפה שהוא מעכב בשחיטה שאין בהמה ניתרת בשחיטה דטרפה היא. ומסתבר לי דכל שאין עושה אותה נבלה אלא טרפה אינו קרוי מעכב בשחיטה דמעכב באכילה הוא אבל לא בשחיטה שהטרפה שחיטתה מטהרתה מידי נבלה אלא כשמכרה חוץ מאחד שעושה אותה נבלה שניטלה הירך וחלל שלה נבלה. וכן נמי מוכח מדאמרינן טעמא דרבי דכתיב וטבחו מידי דהוי בטביחה לאפוקי מידי דלא הוי בטביחה ונבלה היא דלא הויא בטביחה כלל כלומר בתורת טביחה ששחיטתה כנחירתה אבל טרפה בשחיטה הוי שהרי מטהרתה מידי נבלה כן נראה לי. אבל בתוספתא משמע כל שעושה אותה טרפה דתניא בתוספתא רבי אומר חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו משלם ארבעה וחמשה חוץ מדבר שאין הנשמה תלויה בו משלם תשלומי כפל ואינו משלם ארבעה וחמשה. ע"כ. והנשמה תלויה בו משמע שעושה אותה טרפה דטרפה אינה חיה. ומכל מקום נראה שהגירסא משובשת והכי נמי חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו אינו משלם ארבעה וחמשה אלא שאף בירושלמי מצאתיה כמו ששנויה בתוספות (בתוספתא) ולפי אותה גירסא איני יודע למה. הרשב"א ז"ל. והראב"ד ז"ל כן פירש וזה לשונו דבר הניתר בשחיטה כגון ידה ורגלה. דבר המעכב בשחיטה כגון למעלה מן הארכובה או כל מקום שנעשה בו טרפה אם יחסר מן הבהמה דצריך לשחיטה הוא. ע"כ.
מידי דהוי בטביחה הוי שיור פירש הקונטרס הוי שיור המכירה אבל לא רצה לפרש כמשמעה הוי שיור הטביחה משום דגבי הטביחה לא שייך שיור שהרי כיון ששחטה אשתריא כולה בהמה ואין יכול להיות שם שיור. מיהו לא נראה למ"ד כפירוש הקונטרס דמדקאמר בתר הכי מכרו דומיא דטבחו כלומר מכרו כולו דומיא דוטבחו כולו אלמא הוי שיור אטביחה גופה קאמר דליכא למימר דמכרו דומיא דוטבחו רצה לומר דמכרו כולו קאי אמאי דאמר בטביחה חדא דלישנא לא משמע כן מדקאמר דומיא ועוד היינו שאמר כרב מידי דהוי בטביחה הוי שיור. לכן נראה לפרש למאן דאמר דהא דקאמר מידי דהויא בטביחה הוי שיור אטביחה גופה קאי ואתא לאפוקי היכא דהוי לו שותפות בה דאז לא הוי וטבחו כולו באיסורא ולשון שיור דנקט אגב מכירה נקטיה. ועוד דגבי טביחה נמי יש ליישב לשון שיור כלומר שאם היה משויר בה שלא נשחט באיסור בשיש לו שותפות ולא אשעת טביחה קאי. תלמידי הר"פ ז"ל.
קטעת שנקטעה ידה ורגלה חגרת שמטלעת בידה או ברגלה גאון ז"ל. וזו ואין צריך לומר זו קתני גונב את הקטעת ומכרה אף על פי שאין כאן ומכרו כולו בתשלומי ארבעה וחמשה מכל מקום בדרך שגנבה מכרה ואין צריך לומר בגונב חגרת או סומא. הרב המאירי ז"ל.
וכן הגונב בהמת השותפין אף על פי שאין חמשה בקר לאחד ושותפין שגנבו פטורים דבעי חמשה בקר ישלם ואין כל אחד משלם אלא חמשה חצאין. לא קשיא כאן בשותף שגנב מחברו פטור דהא ליכא בתשלומין אלא חמשה חצאין אבל שותפין שגנבו מעלמא בתשלומין מיהא איכא חמשה בקר. הראב"ד ז"ל.
שותף שגנב מחברו ושותפין שגנבו מעלמא יכול יהו חייבין תלמוד לומר כי יגנוב איש ולא שני אנשים. שור ולא חצי שור ואת אמרת דשותפין שגנבו מעלמא חייבין אלא אמר רב נחמן לאו מילתא דאוקימנא אלא היכי כי מתוקמי הנך תרתי ברייתא הא דתנא פטורין ואידך דתנא חייבין אלא האי פטורין כגון שותף שגנב לדעת חברו דהוי פטור משום דלא גנב אלא חצי שור ואידך דתני חייבין כגון שגנב שלא לדעת חברו דהתם הוא דמחייב משום דגנבו כולו. ואית ספרים דכתיב בהו יכול שותף שגנב מחברו ושותפים שגנבו מעלמא יהו חייבין תלמוד לומר וטבחו כולו וליכא אלמא מיהא דפטורין ואת אמרת דחייבין אלא אמר רב נחמן הא דקא קשיא לעיל הני תרתי מתניתא אתא בהדדי הכי איבעי ליה לתרוצי להו כאן בשותף שגנב לדעת חברו חייב משום דשליחותא דחבריה קא עביד וכגנבו וטבחו שניהם דמי וחייבין אבל שותפין שגנבו וטבח אחד מהם שלא לדעת חברו פטורין דכיון דהכא לאו שליחותא דחבריה קא עביד הילכך דהוה ליה כי גנב חציו וטבח חציו דפטור דוטבחו כולו בעינן וליכא. ומסתברא כלישנא קמא משום דלקמן בפרק הגוזל עצים קא פרכי ולוקמה בשותף שטבח שלא לדעת חברו דחייב. גאון ז"ל. והראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו והתניא יכול שותף שגנב מחבירו וטבח ומכר ושותפין שגנבו יהו חייבין תלמוד לומר וטבחו כולו ומכרו כולו לטובח ולמוכר בעינן כולו לא קשיא כאן בשטבח או שמכר לדעת חברו כיון שהוא טובח ברשות (חסר ד' עלין). וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפריטיו והגונב בהמת שותפין כלומר בהמה של שני שותפין ואין לגנב חלק בה חייב. שותפין שגנבו זה מזה פטורין מתשלומין ארבעה וחמשה דליתא לכולה טביחה באיסורא. והא דתניא שותפין שגנבו חייבין בשותפין שגנבו מעלמא כגון שנים שגנבו כאחד שורו של איש אחד והגביהוהו כאחד וטבחוהו או מכרוהו דאיתא לכולה טביחה באיסורא והוא הדין כשטבחו אחד מהן לדעת חברו כדמוקי לה לקמן. אבל אם טבח אחד מהם שלא לדעת שניהם פטורין מתשלומי ארבעה וחמשה דתניא יכול הגונב בשותפות כגון שנים שנשתתפו בגנבה וגנבו שניהם שורו של איש פלוני ושותף שגנב מחברו וטבח ומכר יכול יהא חייב בתשלומי ארבעה וחמשה תלמוד לומר וטבחו כולו מכרו כולו ואסקה רב נחמן בשותפין שגנבו איכא לפלוגי בהו דאי טבח אחד מהן לדעת חברו שניהם חייבין דההוא דטבח מחייב אחולקיה ומחייב ליה נמי לחבריה אחולקיה דשלוחיה הוא ובהאי שליח לדבר עבירה וכיון דאיכא גנבה וטביחה לכל חד מינייהו וטבחו כלו קרינא ביה דמחייב אכולה טביחה דמה לי בחד מה לי בתרי ואם טבח אחד מהם שלא לדעת חברו שניהם פטורין זה לפי שלא טבח כלל וזה לפי שאינו חייב אלא חציו ובעיא חיובא בכולה טביחה וליכא. ע"כ. ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו שותפין שגנבו שניהם בהמתו של אחד נראה לי שהוציאוה שניהם מרשות בעלים אם טבח או מכר אחד מהם מדעת חברו משלם תשלומי ארבעה וחמשה שכל שבטביחה או מכירה אף על ידי שליח חייב כמו שביארנו ואם שלא מדעת חברו פטורין מתשלומי ארבעה וחמשה ומכל מקום בכפל מיהא חייבין אחר ששניהם גנבוה ומכל מקום אם הוציאה אחד מרשות בעלים מדעתו ומדעת חברו אין חייב אלא המוציא שלא נתרבה חיוב על ידי שליח אלא לטביחה ומכירה אבל לגנבה לא. וגדולי הרבנים פירשו כן אף בגנבה בפרק קמא דמציעא ואין דבריהם נראין. ע"כ. מכרו חוץ משלושים יום מהו מי הוי מכירה ומחייב לאלתר בתשלומי ארבעה וחמשה או לא חוץ ממלאכתה ואמר ליה כל זמן דתיהוי כחושה ומתחזיא לה לרידיא תיהוי דידי ולכי מתפטמא דחזיא לשחיטה מי הויא מכירה או לא. גאון ז"ל. ורש"'י ז"ל לא פירש כן.
ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 78b · Sefaria
פני יהושע
בתוספות בד"ה מי פטר נפשיה וכו' אבל הנודר עצמו פשיטא דמצי פטר עכ"ל. פי' דלא תימא דלענין נודר גופא נמי ס"ד דלא מצי פטר כיון שכבר הפריש שור לעולתו משא"כ בנודר סתמא. לפ"ז צ"ל דהא דקאמר תלמודא ר' אחא מתני לה בהדיא היינו משום דקים להו דרב אחא קאי אמלתא דר"ש דמתני' דהכא והיינו אגנב גופא דאל"כ המ"ל דרב אחא לענין הנודר גופא איירי וא"כ זהו בעצמו כוונת התוספות דלענין נודר גופא מלתא דפשיטא היא ולא הוו איצטריך רב אחא לאשמעינן וק"ל:
בפרש"י בד"ה שותף שטבח וכו' והכי אמרינן בהגוזל עכ"ל הוצרך להביא ראיה לפירושו דבשותף שטבח שלא לדעת חבירו קאמר ר"נ דפטור ובלדעת חבירו חייב כי היכי דלא נימא איפכא דבלדעת חבירו ה"ל שותפים שגנבו הלכך פטור דכי יגנוב איש כתיב אבל שלא לדעת חבירו ה"ל כיחיד שגנב דחייב לכך מייתי ראיה מפ' הגוזל וק"ל:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 78b · Sefaria
גליון הש"ס
רש"י ד"ה שותף שטבח כו' ואע"ג דאמרן לעיל עי' רש"י לקמן דף קו ע"ב ד"ה בשותף שטבח וצ"ע:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 78b · Sefaria
בן יהוידע
בָּעִי רָבָא 'הֲרֵי עָלַי עוֹלָה' וְהִפְרִישׁ שׁוֹר וכו' כתב בשיטה מקובצת הכונה אף על פי דהנודר חייב באחריותו כיון שלא נדר שור מתחלה לא קבע נדרו בשור ואם מת או נגנב מוציא עצמו בכבש לרבנן וכיון דזה פוטר עצמו בכבש הגנב נמי פוטר עצמו בכבש, מיהו זה דוקא בהיכא דנאבד מן הגנב שלא תהיה אחריות הגנב חמור משל נודר אבל אם אכלו הגנב הרי נהנה שור מן ההקדש וקרן מיהא משלם להקדש וזה ברור ופשוט. ולכאורה יש להבין איך מצי הגנב לפטור עצמו מטעם דעל הפסד מצוה מן המובחר אינו חייב לבעלים והלא אפשר דבעל קרבן השור ישאל על נדרו ויצא השור לחולין למפרע ואז יתחייב זה הגנב לשלם לו דמי שור לכולי עלמא ונודע דיש שאלה בהקדש וכמו שכתב רשב"ם בבתרא (בבא בתרא קכ:) יעוין שם. והגם דהגאון חות יאיר נסתפק אם מועיל שאלה גבי קרבן זה דוקא באומר 'הרי זה' אבל באומר 'הרי עלי עולה' לא נסתפק וכמו שכתב הרב אדמת קודש (דף קלז ע"ד) יעוין שם ואם כן היכי משכחת להאי דינא דרבא שזה פוטר עצמו בכבש? ונראה לי בס"ד דמשכחת לה היכא שזה הנודר נפטר והיורשים באים לדון עם הגנב דהשתא ליתיה לנודר למעבד שאלה ובהאי גוונא משתעי רבא בדין הנזכר. וראיתי להרב אדמת קודש שם שיצא לישע להגאון מהר"ם מינץ ז"ל להצילו מטענת הגאון חכם צבי ודעמיה משום כיון דמצי בעל הקרבן למיתשל על הקרבן ולמוכרו הוה ליה ממון גמור וחייב זה לשלם, וכתב מחמת כן סתירת המערערים על ראיית מהרבי מאיר מינץ ז"ל אין בה ממש יעוין שם. ואחרי המחילה לא הציל כלום בזה דהא מצינו להרשב"א ז"ל שהביא דבריו הר"ן ז"ל בנדרים (נדרים פה.) גבי מתניתין דכהנים ולוים נהנים לי וכו' שכתב ומינה שמעינן דהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולין אחרים ליטול אותם בעל כרחו ואינו יכול לעכב אף על פי שיכול לשאול על נדרו כיון דהשתא מיהא לא אתשיל מיהו היכא דאתשיל חייבין לשלם כיון דהחכם עוקר הנדר מעיקרו וכו' ואם תאמר אם כן איך יטלו כהנים בעל כרחו למה לא ניחוש דילמא מיתשיל ומיתהנו מדידיה? לאו קושיא היא דהתנן המקדש את האשה על תנאי וכו' הכא נמי דאם אתשיל עבדי כהנים איסורא למפרע כל אימת דלא אתשיל לא חיישינן להכי עד כאן לשונו יעוין שם. ואם כן הכא כיון דמוכרח לומר דאיירי רבא בדלא אתשיל אין לומר כיון דהוה יכול לאתשיל שאז יכול למכרו נחשב עתה ממון של חולין ויתחייב הגנב אלא אמרינן כל אימת דלא אתשיל לאו ממוניה הוא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל. אמנם בהאי סוגיא דרבא יש להקשות דהא בגיטין (גיטין נד:) איתא במשנה הכהנים שפגלו במקדש במזיד חייבין יעוין שם וקשה לי אמאי רבא נקיט בעיא דידיה על מציאות חדשה שעשה בדין הגנב במי שמפריש שור ובא אחר וגנבו וכו' והוה ליה למינקט בעיא דידיה על דין המשנה דגיטין הנזכר דקתני חייבין והיה לו לומראם אמר 'הרי עלי עולה' והפריש שור ופגלוהו כהנים אם מצו למפטר נפשייהו בכבש לרבנן או דלמא שור חייבין לשלם? ובהשקפה הראשונה אמרתי בהך דגיטין לא קא מבעיא ליה משום דפשיטה ליה דחייבין לשלם שור כאשר הפסידו את ההקדש דכל מזיק חייב לשלם כפי מה שהזיק והם הפסידו את ההקדש שור ואיך ישלמו כבש, ברם בגנב דליכא חיוב מצד ההקדש דפטור הוא מצד פסידא דהקדש דמבית האיש כתיב ולא הקדש וכמו שפירש רש"י ז"ל, להכי בא להסתפק מצד הפסד הבעלים דאפסיד להו מצוה מן המובחר ופשיט לה דפטור. אמנם ראיתי במתניתין דמכלתין (דף ט:) דתנן נכסים שאין בהם מעילה ופירש רש"י ז"ל אם הזקתי נכסים שאין בהם מעילה אני חייב לשלם אבל אם הזקתי נכסי הקדש איני חייב לשלם דנפקא לן כולהו נזקין מִשׁוֹר רֵעֵהוּ (שמות כא, לה) עד כאן עיין שם. וכן פירש הרע"ב [רַבִּי עוֹבַדְיָה מִבַּרְטְנוֹרָא] ז"ל שאם הזקתי נכסים של הקדש איני חייב לשלם דכתיב 'שׁוֹר רֵעֵהוּ' ולא שור של הקדש והוא הדין לכל שאר נזקין עד כאן יעוין שם. ואם כן לפי זה כהנים שפגלו אין חייבין לשלם להקדש כלום משום נזקין והא דקתני חייבין היינו משום פסידא דבעלים והשתא הדרא קושיא דידן לדוכתא אמאי רבא נקיט בעיא דידיה על מציאות חדשה שעשה בדין גנב ולא נקיט בעיא דידיה על דברי המשנה דגיטין הנזכר? ושוב האיר ה' את עיני וראיתי בגמרא דמציעא (בבא מציעא צט:) להקדש משלם חמשים וחומשייהו מה שאין כן במזיק דלא משלם חומשא היינו מדרבנן אבל מדאורייתא לא משלם אפילו קרן כדמשמע בריש בבא קמא דקתני וכו' יעוין שם. נמצא לפי זה הא דפטור המזיק בנכסי הקדש אפילו מן הקרן היינו מדאורייתא אבל מדרבנן חייב לשלם הקרן. ונראה הא דתקון רבנן חיוב לשלם משום תקנות ההקדש שלא יבואו להזיק ולהפסיד נכסי הקדש בראותם דפטורים הם ובאמת כן מצינו בגיטין (גיטין נג:) דקאמר תנן הכהנים שפגלו במקדש חייבין ותני עלה מפני תיקון העולם עיין שם והיינו רצונו לומר תקנתא דרבנן היא לחייב המזיק את ההקדש כדי שלא ירגילו בכך להזיק אבל מדאורייתא פטורין. ובזה נתרצה קושיא דידן דלא נקיט רבא לבעיא דידיה אמתניתין דגיטין דהתם קאמר חייבין משום הפסד שעשו להקדש מדרבנן וכיון דחייבום רבנן משום היזק שעשו להקדש פשיטא דחייבין לשלם כפי מה שהזיקו אם שור שור ואם כבש כבש ומהיכא תיתי לפטרו בפשרה בחצאין ולהכי נקיט בעיא דידיה בדין גנב דפטור לגמרי מצד פסידא דהקדש גם מדרבנן ורק הוא חייב מצד הפסד מצוה מן המובחר שעשה לבעלים ונסתפק רבא ודברי אלו בס"ד הובאו בהמאסף שנה שלישית סימן ק"ח.
Ben Yehoyada on Bava Kamma 78b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף ע״ח, עמוד ב׳, בהיקף של כ־537 מילים ב־26 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 26 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 14 מילים
נפתחת ב״דְּאִיעַבַּר מִקָּלוּט, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.…״
- קטע 241 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רָבָא: ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״, וְהִפְרִישׁ שׁוֹר,…״
- קטע 318 מילים
נפתחת ב״מַאי? מִי אָמְרִינַן: שֵׁם עוֹלָה קַבֵּיל עִילָּוֵיהּ;…״
- קטע 415 מילים
נפתחת ב״בָּתַר דְּאִיבַּעְיָא, הֲדַר פַּשְׁטַהּ: גַּנָּב פֹּטֵר עַצְמוֹ…״
- קטע 530 מילים
נפתחת ב״רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא מַתְנֵי לַהּ…״
- קטע 625 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ מְכָרוֹ חוּץ מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁבּוֹ, אוֹ…״
- קטע 722 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ מַאי ״חוּץ מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁבּוֹ״? אָמַר…״
- קטע 827 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: מְכָרָהּ חוּץ מִיָּדָהּ, חוּץ מֵרַגְלָהּ, חוּץ…״
- קטע 98 מילים
נפתחת ב״וְשֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב בִּשְׁחִיטָה – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה…״
- קטע 1020 מילים
נפתחת ב״רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: חוּץ מִקַּרְנָהּ…״
- קטע 119 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא לְלֵוִי – כְּתַנָּא קַמָּא; אֶלָּא לְרַב…״
- קטע 1233 מילים
נפתחת ב״אָמְרִי: רַב דְּאָמַר – כִּי הַאי תַּנָּא,…״
- קטע 1311 מילים
נפתחת ב״בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? תַּנָּא קַמָּא סָבַר: ״וּטְבָחוֹ״ כּוּלּוֹ…״
- קטע 1416 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי סָבַר: ״וּטְבָחוֹ״ – מִידֵּי דְּהָוֵי בִּטְבִיחָה,…״
- קטע 1528 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר סָבַר: קַרְנָא, דְּלָא…״
- קטע 1629 מילים
נפתחת ב״וְאִידַּךְ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר…״
- קטע 1716 מילים
נפתחת ב״קַשְׁיָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן…״
- קטע 1823 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הַגּוֹנֵב הַקִּיטַּעַת וְאֶת הַחִיגֶּרֶת וְאֶת…״
- קטע 1913 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּשׁוּתָּף…״
- קטע 2019 מילים
נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: יָכוֹל שׁוּתָּף שֶׁגָּנַב…״
- קטע 2117 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן: לָא קַשְׁיָא; כָּאן…״
- קטע 2212 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מְכָרָהּ חוּץ מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם;…״
- קטע 2343 מילים
נפתחת ב״אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר עוּבָּר יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא…״
- קטע 2424 מילים
נפתחת ב״אִיכָּא דְּאָמְרִי: כֵּיוָן דְּלָאו יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא…״
- קטע 2524 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רַב פָּפָּא: גְּנָבָהּ, קְטָעָהּ וּמְכָרָהּ, מַהוּ?…״
- קטע 2610 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: גָּנַב, וְנָתַן לְאַחֵר וְטָבַח; גָּנַב,…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב אחא בריה דרב איקא · אמוראים · דור חמישי לאמוראים
מקור: מסכת בבא קמא דף ע״ח עמוד ב׳ · קטע 5 — “רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא מַתְנֵי לַהּ בְּהֶדְיָא –…”
- רב אחא · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
מהעיר לוד היה דיין בעירו.
מקור: מסכת בבא קמא דף ע״ח עמוד ב׳ · קטע 5 — “רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא מַתְנֵי לַהּ בְּהֶדְיָא –…”
לשון המקור
דְּאִיעַבַּר מִקָּלוּט, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
בָּעֵי רָבָא: ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״, וְהִפְרִישׁ שׁוֹר, וּבָא אַחֵר וְגָנַב; מִי פָּטַר גַּנָּב נַפְשֵׁיהּ בְּכֶבֶשׂ – לְרַבָּנַן, בְּעוֹלַת הָעוֹף – לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה? דִּתְנַן: ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״ – יָבִיא כֶּבֶשׂ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: יָבִיא תּוֹר אוֹ בֶּן יוֹנָה.
מַאי? מִי אָמְרִינַן: שֵׁם עוֹלָה קַבֵּיל עִילָּוֵיהּ; אוֹ דִלְמָא, מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר בָּעֵינָא לְמֶיעְבַּד?
בָּתַר דְּאִיבַּעְיָא, הֲדַר פַּשְׁטַהּ: גַּנָּב פֹּטֵר עַצְמוֹ בְּכֶבֶשׂ לְרַבָּנַן, בְּעוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.
רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא מַתְנֵי לַהּ בְּהֶדְיָא – אָמַר רָבָא: ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״ וְהִפְרִישׁ שׁוֹר, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – פֹּטֵר עַצְמוֹ בְּכֶבֶשׂ לְרַבָּנַן, וּבְעוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.
מַתְנִי׳ מְכָרוֹ חוּץ מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ בּוֹ שׁוּתָּפוּת; הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, הַנּוֹחֵר, וְהַמְעַקֵּר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
גְּמָ׳ מַאי ״חוּץ מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁבּוֹ״? אָמַר רַב: חוּץ מִדָּבָר הַנִּיתָּר עִמּוֹ בִּשְׁחִיטָה. וְלֵוִי אָמַר: חוּץ מִגִּיזּוֹתֶיהָ. וְכֵן תַּנְיָא בְּמַתְנִיתָא: חוּץ מִגִּיזּוֹתֶיהָ.
מֵיתִיבִי: מְכָרָהּ חוּץ מִיָּדָהּ, חוּץ מֵרַגְלָהּ, חוּץ מִקַּרְנָהּ, חוּץ מִגִּיזּוֹתֶיהָ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רַבִּי אוֹמֵר: דָּבָר הַמְעַכֵּב בִּשְׁחִיטָה – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה,
וְשֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב בִּשְׁחִיטָה – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: חוּץ מִקַּרְנָהּ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, חוּץ מִגִּיזּוֹתֶיהָ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
בִּשְׁלָמָא לְלֵוִי – כְּתַנָּא קַמָּא; אֶלָּא לְרַב – כְּמַאן?
אָמְרִי: רַב דְּאָמַר – כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מְכָרָהּ חוּץ מִיָּדָהּ וְחוּץ מֵרַגְלָהּ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. חוּץ מִקַּרְנָהּ, חוּץ מִגִּיזּוֹתֶיהָ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? תַּנָּא קַמָּא סָבַר: ״וּטְבָחוֹ״ כּוּלּוֹ בָּעֵינַן, ״וּמְכָרוֹ״ כּוּלּוֹ בָּעֵינַן.
וְרַבִּי סָבַר: ״וּטְבָחוֹ״ – מִידֵּי דְּהָוֵי בִּטְבִיחָה, לְאַפּוֹקֵי מִידֵּי דְּלָא הָוְיָא בִּטְבִיחָה; ״וּמְכָרוֹ״ – דֻּומְיָא דִּטְבִיחָה.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר סָבַר: קַרְנָא, דְּלָא לְמִגַּז קָיְימָא – הָוֵי שִׁיּוּר, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּם אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה; גִּיזּוֹתֶיהָ, דִּלְמִיגַּז קָיְימִי – לָא הָוֵי שִׁיּוּר, וּמְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּם אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
וְאִידַּךְ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר סָבַר: יָדָיו וְרַגְלָיו, דִּצְרִיכִי טְבִיחָה – הָוֵי שִׁיּוּר, וְלָא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה; קַרְנֶיהָ וְגִיזּוֹתֶיהָ, דְּלָא צְרִיכִי טְבִיחָה – לָא הָוֵי שִׁיּוּר.
קַשְׁיָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר! תְּרֵי תַּנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַגּוֹנֵב הַקִּיטַּעַת וְאֶת הַחִיגֶּרֶת וְאֶת הַסּוֹמָא, וְכֵן הַגּוֹנֵב בֶּהֱמַת הַשּׁוּתָּפִין – חַיָּיב. וְשׁוּתָּפִים שֶׁגָּנְבוּ – פְּטוּרִים. וְהָתַנְיָא: שׁוּתָּפִין שֶׁגָּנְבוּ – חַיָּיבִין!
אָמַר רַב נַחְמָן: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּשׁוּתָּף שֶׁגָּנַב מֵחֲבֵירוֹ, כָּאן בְּשׁוּתָּף שֶׁגָּנַב מֵעָלְמָא.
אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: יָכוֹל שׁוּתָּף שֶׁגָּנַב מֵחֲבֵירוֹ, וְשׁוּתָּפִים שֶׁגָּנְבוּ, יְהוּ חַיָּיבִין; תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּטְבָחוֹ״ כּוּלּוֹ בָּעֵינַן – וְלֵיכָּא!
אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּשׁוּתָּף שֶׁטָּבַח לְדַעַת חֲבֵירוֹ, כָּאן בְּשׁוּתָּף שֶׁטָּבַח שֶׁלֹּא לְדַעַת חֲבֵירוֹ.
בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מְכָרָהּ חוּץ מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם; חוּץ מִמְּלַאכְתָּהּ; חוּץ מֵעוּבָּרָהּ; מַהוּ?
אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר עוּבָּר יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא – לָא תִּבְּעֵי לָךְ, דְּהָא שַׁיַּיר בַּהּ; כִּי תִּבְּעֵי לָךְ – אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר דְּעוּבָּר לָאו יֶרֶךְ אִמּוֹ; מַאי? מֵימָר אָמְרִינַן: כֵּיוָן דִּמְחוּבָּר בַּהּ – הָוֵי שִׁיּוּר; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דִּלְמִפְרַשׁ מִינַּהּ קָאֵי, לָא הָוֵי שִׁיּוּר?
אִיכָּא דְּאָמְרִי: כֵּיוָן דְּלָאו יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא – לָא הָוֵי שִׁיּוּר; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דִּצְרִיךְ לְאִישְׁתְּרוֹיֵי בַּהֲדַהּ בִּשְׁחִיטָה – כְּמַאן דְּשַׁיַּיר בְּגוּפַהּ דָּמֵי? תֵּיקוּ.
בָּעֵי רַב פָּפָּא: גְּנָבָהּ, קְטָעָהּ וּמְכָרָהּ, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: מַאי דִּגְנַב – הָא לָא זַבֵּין; אוֹ דִלְמָא, מָה דְּזַבֵּין – הָא לָא שַׁיַּיר? תֵּיקוּ.
תָּנוּ רַבָּנַן: גָּנַב, וְנָתַן לְאַחֵר וְטָבַח; גָּנַב, וְנָתַן לְאַחֵר וּמָכַר;