מסכת בבא קמא דף ע״ה עמוד א׳

שלא בבית דין הוה לא היו בית דין יושבין ולא מקום ישיבת ב"ד הוה אלא בשוק הודה לו:

שכבר הודית משמע אפילו אתו עדים בתר הכי פטור:

תמצא בדיינין פרט למרשיע את עצמו והאי קרא למ"ל מאשר ירשיעון אלהים נפקא פרט למרשיע את עצמו אלא לאו שמע מינה חד למודה בקנס ולא בעדים וחד למודה בקנס ואחרי כן באו עדים:

מיבעי ליה לגנב עצמו לחייב כפל לגנב עצמו דדרשינן כלל ופרט מהמצא תמצא כדתנא דבי חזקיה:

גנבתי וחייב עצמו בקרן:

אבל לא טבחתי ולא מכרתי רבותא אשמעי' כדאמרינן לקמן דאע"ג דאטביחה לא הודה ונמצא שטבח או מכר דבאו עדים פטור דכיון דמכפל איפטר ליה בהודאה דגנבתי תו לא מחייב ארבעה וחמשה דכיון דמדלית כפל מינייהו הוי ליה תשלומי שלשה וארבעה והני לא כתיבי:

ויעידו לאחר שהודה ויתחייב קנסא:

לשמואל ודאי תנאי היא דהא לא מצי למימר דתנא קמא קאי כוותיה דהשתא ומה הכא דשמע שממשמשין ובאין ומחמת ביעתותייהו אודי פטר ליה ואף ע"ג דהדרו אתו כל שכן מודה מעצמו ואח"כ באו:

משום ביעתותא דעדים קא מודה והא דאמר בפרק שבועת העדות (שבועות ד' לג:) דלרבי אלעזר בר' שמעון לא משכחת לה דמודה מפי עצמו דפטור אלא היכא דליכא עדים כלל היינו אליבא דשמואל:

אמר ליה רבא קפחת לסבי דבי רב פי' בקונטרס ציערת תלמידים שבבית המדרש שאמר דבר שאינו דהא רב הונא דידע מילתיה דרב גדול ממך אין לו זה החילוק וקשה דבכל דוכתי הוי קיפוח לשון ניצוח כמו לקפחני בהלכות הן באין בפ' שני דקדושין (ד' נב:) ודנזיר (ד' מט:) וכמו קפחינהו לתלתא רבנן סמיכי בטעותא גיטין (ד' כט:) ורשב"ם פי' דל"ג אמר ליה רבא אלא אמר רבא קפחתי לסבי דבי רב פירוש נצחתי את רב המנונא שהוא סבי דבי רב והוכחתי לו מכח דברי רב הונא שהיה יודע דברי רב יותר ממנו שאין לחלק כמו שחילק והביא ראיה מפ"ק דסנהדרין (ד' יז: ושם) דאמר התם אמרי בי רב רב הונא ופריך והאמר רב הונא אמרי בי רב ומשני אלא אימא רב המנונא ולהכי קרי ליה סבי דבי רב וקשה חדא שמוחק כאן בספרים אמר ליה ועוד דאין דרך לומר איתמר נמי אחרי שסתר את דבריו ועוד דכוותיה דרב המנונא דייק מתני' וברייתא כדאמר בסמוך ולרב הונא מפקא מתני' מדברי רב ונראה לפרש אמר ליה רבא קפחת לסבי דבי רב כלומר אמר ליה רבא לרב המנונא נצחת את רב הונא שהוא סבי דבי רב שהוא לא ידע לחלק כאשר חלקת ובסנהדרין מפרש ר"ת אימא רב המנונא פירוש לא תימא אמר רב הונא אמרי בי רב אלא אמר רב המנונא אמרי בי רב וכן משמע דלפי האמת נמי הוי אמרי בי רב רב הונא דבהערל (יבמות ד' פג: ושם) קאמר בי רב מני רב הונא ורב הונא אין הלכה קאמר ובקונט' דחק שם לפרש דהא דאמר בסנהדרין אימא רב המנונא דוקא היכא דמוכח דהיינו היכא דאיכא אמר רב הונא אמרי בי רב התם הוי רב המנונא וקשה דא"כ כי קאמר בסנהדרין שלחו מתם רבי יוסי בר חנינא מחכו עליה במערבא ר' אלעזר ופריך הא שלחו מתם לרבי יוסי בר חנינא מוצא כו' ומשני אלא איפוך ה"ל לשנויי היכא דמוכח שאני ועוד דלא יתכן כלל שיאמר רב הונא משום רב המנונא שהיה תלמיד תלמידו כדמשמע בריש הדר (עירובין ד' סג.) ואין להאריך כאן בזה:

אמר לו אין בדבריך כלום שכבר הודית מהא שמעינן דקנס כל שאין שם עדים אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב ליתן דאם כן יוציאו רבן גמליאל לחירות כדי לצאת ידי שמים וכן אמרו בירושלמי (בעלמא) ודייקינן לה מהא דרבי גמליאל [ס"פ אלו נערות, ש"מ] (כתובות פ"ג ה"י), וכן הדין לאבק רבית שאינו יוצא בדיינין (ב"מ סא, ב) דאפילו לצאת ידי שמים אינו מחזיר לו והכי מוכח בפרק אלו נערות בעובדא דרב יוסף בר חמא דהוה תקיף בעבדי דאינשי דהוי מסיק בהו זוזא ועביד בהו עבידתא ואקשי ליה רבא בריה היכי עביד מר הכי דהא מחזי כרבית ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר ואמר לו הדרי בי כלומר שאל אעשה כן מכאן ואילך ואפילו הכי לא אשכחן דאהדר להו אגרי עבידתא ורבה בריה נמי לא אמר ליה דלהדר להו מדידיה, כך נראה.

הא דפריק שמואל כגון שחזרו עדים לאחוריהן. פירש הראב"ד ז"ל שלא העידו על הגניבה אבל מכל מקום על הטביחה איכא עדים והעידו ואפילו פטור דאי לא אתו כלל פשיטא דפטור.

אמר לך רבא אנא דאמרי אפילו לר"א בר' שמעון התם הוא דכי קא מודה מחמת ביעתותא דעדים וכו'. ושמעינן מיהא דלרבנן אפילו מודה מחמת ביעתותא דעדים הודאה היא ופטור. וק"ל הא דאמר בפלוגתא דסומכוס ורבנן דלכולי עלמא הודאה דגניבה לאו הודאה היא משום דמחמת עדים הודה, ואם תאמר שאני התם שכבר העידוהו אותן עדים הראשונים שגנב הא ליתה שהוא לא היה צריך להודות מחמת עדותן שהרי הביא עדים והזימום ויודע הוא ששקרנים הם אלא מחמת העדים שהודה הוא שגנב בפניהם הוא דקאמר שהודאת הגניבה אינו הודאה שמחמת יראתן הודה ואם כן כל שכן כל שהודה מחמת ביעתותא דעדים אלו שראה שמשמשין ובאים עכשיו, ויש לומר דסומכוס ורבנן לפי אותה אוקימתא כר"א בר' שמעון סבירא להו ולעולם לא משכחת הודעת גניבה שפוטרת להם אלא במי שאינו יודע שיש עדים בגניבתו דכל שיודע מחמת יראת העדים הוי מודה כנ"ל, וחוזרני בי דודאי משום ביעתותא דהני דמסהידו ביה השתא קאמרי דמודה וכן פירש רש"י ז"ל וכן הראב"ד ז"ל וכן מוכחא שמעתתא דלקין, מכל מקום רש"י ז"ל פירש בהדיא דסומכוס ורבנן דלקמן משום דביעתותא דאותן עדים שכבר העידוהו וכן פירש גם הראב"ד ז"ל.

אמר ליה רבא קפחתינהו לסבי דבי רב פירש רש"י ז"ל רבא אמר ליה לרב המנונא צערת והכעסת לכל בני הישיבה כלומר שאמרת להם דבר שאינו שהרי רב הונא יודע בדברי רב יותר ממך ולא חלק מדלא השיב לו לרב חסדא כן, ואינו מחוור דכל קפוח לשון ניצוח הוא כמו לקפחו בהלכות הם באים בקידושין (נב, ב) גבי סומכוס שדחק ונכנס וכן בגיטין (כט, ב) קפחתינהו לתלתא סבי בטעותא. ורשב"ם גרס קפחתי לסבי דבי רב כלומר אני קפחתי ונצחתי לרב המנונא שהוא סבי דבי רב כדאמר בסוף פרק קמא דסנהדרין (יז, ב) אמרי בי רב הוא רב המנונא שאמרתי לו שאין דברי רב כמו שהוא מפרשו שהרי רב הונא ורב חסדא בקיאין בדברי רב ומתוך דבריהם משמע שלא אמר רב כן, וגם זה אינו מחוור מדאמרינן בתר דברי רבא אתמר נמי אמר ר' חייא בר אבא ומשמע דאדברי רבא דסליק מיניה קאי ולפי זה אדרבא לא קאי אדברי רבא אלא אדברי רב המנונא ודלא כרבא ואין זה שיטת התלמוד. ורבנו תם ז"ל גרס כגירסא הראשונה אמר ליה רבא קפחתינהו כלומר רבא אמר לרב המנונא אתה נצחת לרב הונא שכוונת יותר בדברי רב וכשהקשה לי רב חסדא היה לו להשיב כן, ורב הונא קרי סבי דבי רב וכדאמרינן בעלמא מכדי אמרי בי רב מאן ניהו רב הונא (יבמות פג, ב), והא דאמרינן בסוף פרק קמא דסנהדרין אמרי בי רב הונא ואקשינן והא אמרינן אמר רב הונא אמרי בי רב ופקרינן אלא רב המנונא פירש רבנו תם ז"ל שם לא תימא אמר רב הונא אמרי בי רב אלא אמר רב המנונא אמרי בי רב, ואין צריך לכל זה דסבי דבי רב לאו היינו אמרי בי רב אלא הגדולים שבבי רב קאמר דהיינו רב הונא ורב חסדא ששניהם לא כוונו דברי רב כמו שכוונן וכן פירש הראב"ד ז"ל.

אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא וברייתא נמי דיקא כלומר מתניתין נמי דיקא כרב ואליבא דרב המנונא ודלא כשמואל וברייתא נמי כרב המנונא אבל ברייתא לאו למידק מינה כרב ודלא כשמואל אייתי לה רב אשי דברייתא מדברי תנא קמא מתבאר בהדיא כדברי רב וכדאמר לעיל דשמואל דאמר כר"ש ב"א ואף על גב דמתניתין דקאמר היינו דייקא כרב וכרב המנונא וברייתא דייקא דקאמר היינו דוקא כרב המנונא ודלא כרב הונא ורב חסדא ולא יותר. אמנם נכון כאשר מצאתי בספר מוגה בישיבת הגאונים ז"ל אמר רב אשי מתניתין וברייתא נמי דייקא כלומר דייקא כרב המנונא ודלא כרב הונא.

תשלומי כפל כיון דאמר אין גנבתי קרן בעי שלומי דמכי גנב נתחייב בתשלומי הקר ואין צריך גמר דין של בית דין.

אף בפני בית דין ובמקום בית דין לא אמרו בגנבה שהוא פטור אלא בהודאה שחייב בה עצמו באיזה דבר כגון שבא לפניהם ואמר גנבתי שהרי מ"מ עכשו מחייב את עצמו בקרן והואיל וחייב את עצמו בכלום אם באו עדים אח"כ פטור אף מן הכפל אחר שכבר חייב עצמו בקרן קודם ביאת העדים אבל אם תבעוהו בגנבה וכפר בה ובאו עליה עדים ואח"כ הודה מפי עצמו שטבח שהוא פטור על תשלומי הטביחה ואח"כ באו עדים על הטביחה חייב בתשלומיה לא הודה בטביחה אלא מפני שנתיירא שיבאו עדים ועכשו הוא חושב לפטור עצמו בה מכלום:

כבר בארנו שיציאת העבד בראשי אברים קנס הוא מעתה מי שבא בבית דין והודה שסמא את עין עבדו לא יצא לחירות ואם באו עדים אח"כ יצא שהרי פטר עצמו בהודאתו מכלום ויש חולקין בזו שלא לומר טעם זה אלא בגנבה ולמדוה ממה שלא השיבו כן במה שהקשו על רב ממעשה הנזכר ברבן גמליאל במה שבא בסוגיא זו וכן ממה שפסקנו כן בפרק ראשון בענין פלגא נזקא:

כל שפטרנו במודה שבאו אחריו עדים לא סוף דבר בשלא ידע הוא בשעת הודאתו בביאת העדים אלא אפילו ידע ואפילו ראה אותם ממשמשים ובאים פטור:

הודה שגנב וכפר בטביחה ובאו עדים שטבח פטור אף על תשלומי הטביחה שאין לך פטור מכפל שיתחייב בתשלומי שנים ושלשה:

בפרש"י בד"ה אמר רבא גרסינן ול"ג אמר ליה עכ"ל ובד"ה קפחתינהו לסבי כו' קפחתינהו ויש בידי תשובה לקפח דבריו עכ"ל כל זה אינו מפרש"י רק מפי' רשב"ם כמו שכתבו התוספות דלפירוש רש"י פירושו מלשון צער ולא מלשון נצוח ולפירוש רש"י שפיר גרסינן אמר ליה רבא כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה א"ל רבא קפחתינהו לסבי כו' כצ"ל:

הכא במאי עסקינן כגון שחזרו עדים לאחוריהם פירש הראב"ד ז"ל דלא העידו על הגנבה אבל מכל מקום על הטביחה איכא עדים והעידו ואפילו הכי פטור דאי לא אתו כלל פשיטא דפטור. הרשב"א ז"ל.

אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לרבי אלעזר ברבי שמעון וכו' ושמעינן מיהא דלרבנן אפילו מודה מחמת בעתותא דעדים הודאה היא ופטור. וקשה לי הא דסומכוס ורבנן דאמרי לקמיה דלכלהו הודאה דגנבה לאו הודאה משום דמחמת עדים הודה ואם תאמר שאני התם שכבר העידוהו אותם עדים ראשונים שגנב הא ליתא שהוא לא היה צריך להודות מחמת עדותן שהרי הביא עדים והזימום ויודע הוא ששקרנין הם אלא מחמת העדים שהודה הוא שגנב בפניהם הוא דקאמרי שהודאת הגנבה אינה הודאה שמחמת יראתם הודה ואם כן כל שכן מה שהודה מחמת בעתותא דעדים שראה שממשמשין ובאין עכשיו. וי"ל דסומכוס ורבנן לפי אותה אוקמתא כרבי אלעזר ברבי שמעון סבירא להו ולעולם לא משכחת הודאת גנבה שפוטרת להם אלא למי שאינו יודע שיש עדים בגנבתו שכל שיודע מחמת יראת העדים הוא מודה. כן נראה לי. וחוזר אני בי דודאי משום בעתותם דהני דמסהדו ביה השתא קאמרי דמודה. וכן פירש רש"י וכן פירש הראב"ד ז"ל וכן מוכח שמעתין דלקמן. הרשב"א ז"ל.

אמר רבא קפחתינהו לסבי דרב פירוש נצחתי אותם כי ההיא דמסכת גיטין קפחינהו רב ספרא לתלתא סבי סמכי ואתה נצחת רב הונא ורב חסדא שהן סבי דרב כי כוונת לפרש דברי רב יותר מהן כי לדבריך לא תבא שום קושיא לרב ממעשה דרבן גמליאל. מיהו האי תנא דקתני שכבר הודית קשיא ליה לרב המנונא אליבא דרב. הראב"ד ז"ל. וכן פירש ר"י אמר ליה רבא קפחתינהו כלומר נצחת לכל תלמידי רב שידעת לתרץ דברי רב דבר דבור על אופניו והם לא ידעו ליישבם בענין זה ויפה כוונת. ה"ר ישעיה ז"ל. וכן פירש גאון ז"ל וזה לשונו ואית דמפרשי קפחתינהו לסבי דבי רב ומשמע כעין מקפח את שוקיהן כלומר דטעמא דידך שוה מדידהו דכלהו תלמידי דרב הוו והכי הוה אמר ליה אנת הוא דהוית תלמידא דרב וכדאמר בסנהדרין אמרי בי רב היינו רב המנונא נצחתינהו לכלהו תלמידי דרב דהא רב חסדא פרכיה לרב הונא ולא ידע לאהדורי טעמא דמילתא כדקאמרת כלומר דשכוחי קא משכח ליה. ע"כ. וזה לשון תוספות שאנץ לעיל שהרי פטר עצמו מכלום ואף על גב דאיכא תנא לעיל דפטר אפילו פוטר דאמר שכבר הודית מתניתין דיקא כוותיה כדאמר רב אשי בסמוך. אי נמי לא דייק לשון שכבר הודית. ע"כ.

אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא כלומר מתניתין נמי דיקא כרב ואליבא דרב המנונא ולא כשמואל אייתי לה רב אשי דברייתא מתבאר בהדיא דתנא קמא כרב וכדאמרינן לעיל. ואף על גב דמתניתין דייקא דקאמר היינו דייקא כרב המנונא וברייתא דייקא דקאמר היינו דייקא כרב המנונא אין בכך כלום דמכל מקום תרווייהו דייקי כרב המנונא. ולשון אחר מצאתי יותר נכון בספר מוגה בישיבת הגאונים אמר רב אשי מתניתין וברייתא נמי דייקא כולם כרב המנונא. הרשב"א ז"ל.

גמרא והתניא א"ל אין בדבריך כלום שכבר הודית נ"ל דלאו מל' שכבר הודית דייק ששוב אינו מועיל שום עדות. דא"כ ה"ל להקשות גוף הברייתות אהדדי. ועוד דבאמת אין זה דיוק וכמ"ש הת"ח ע"ש אלא עיקר הקושיא אהא דמשני דשלא בפני ב"ד הודה ולשון שכבר הודית משמע ודאי שהודה בהודאה גמורה והיינו בב"ד דוקא. וא"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא וע"כ לומר דרב סבר כי האי ברייתא דשכבר הודית דמשמע ליה שאינו מועיל עוד שום עדות ומוקי נפשיה כתנאי כן נ"ל. ובזה נתיישב הא דמקשה רב לשמואל בסמוך מברייתא דראה עדים שממשמשין ובאים אף ע"ג דרשב"א קאי כוותיה דשמואל וצ"ל דקושית רב היתה דמלתא דשמואל אתיא כתנאי וא"כ היה לו להקשות בפשיטות מברייתא דשכבר הודית דמשמע להדיא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אע"כ דמפשטא דברייתא לק"מ והיינו כמ"ש ועיין עוד בסמוך:

שם אמר רבא קפחתינהו לסבי דבי רב וכו' וקאמר ליה ר"ח לר"ה ולא קא משני. כאן נמי יש לדקדק אמאי לא מייתי רבא ראיה מגוף הברייתא דקתני לעיל שכבר הודית משמע שאינו מועיל עוד שום עדות כדמשמע לעיל בגמרא בפשיטות. וא"כ מוכח דאף על גב דר"ג פוטר עצמו מכלום הוי אפ"ה פטור משום מודה בקנס. ולפמ"ש בסמוך דמפשטא דברייתא לא משמע כלל שאינו מועיל עוד שום עדות וקושית הגמרא דלעיל יתפרש דוקא למאי דמסיק דחוץ לב"ד הוי א"כ לא הוי מצי לאתויי הכא שום ראיה אלא ממאי דלא משני ר"ה דלעולם בפני ב"ד הוי ואפ"ה חייב אם באו עדים אח"כ כיון דפוטר עצמו מכלום הוי וק"ל: