מסכת בבא קמא דף ז׳ עמוד א׳

ובעל חוב דינו בבינונית במס' גיטין בפרק הנזקין (גיטין ד' מח:):

וכי תימא קסבר ר"ע כו' אפילו הכי לא גמרינן הקדש מיניה דאיכא למיפרך מה לב"ח שכן יפה כחו בנזקין שההדיוט הוא נוטל בהזיקו מן העידית:

תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין דלא שקיל נזק מידי:

דתניא ר"ש בן מנסיא כו' בריש פירקין דשור שנגח [ארבעה וחמשה]:

משלם נזק שלם וקדריש ליה לרעהו הכי שור של רעהו הוא דכי הוי מזיק תם לא משלם אלא חצי נזק אבל אי מזיק שור של הקדש משלם מזיק נזק שלם ואפילו תם וקאמר ר"ע דשקל הקדש שיעור דמי שורו מעידית קרקעות של מזיק:

דלמא דכ"ע בדניזק שיימינן ולא משלם ליה מזיק אלא זיבורית הואיל והוא כעידית דניזק דמודה ר"ע לר' ישמעאל דאמר מיטב שדהו של ניזק ועידית דקאמר ר"ע עידית דניזק קאמר ולא אתי לאיפלוגי עליה אלא בהקדש:

ובפלוגתא דר"ש בן מנסיא ורבנן פליגי דשמעיה ר"ע לרבי ישמעאל דלא איירי אלא בהדיוט אבל בנזקי הקדש פטר ליה ואתי ר"ע לפלוגי עליה:

א"כ מאי לא בא הכתוב דמשמע דבקרא גופיה פליגי דלא בא הכתוב להכי אלמא בהדיוט נמי פליגי:

ורבי עקיבא סבר לה כר' שמעון תימה לעיל (בבא קמא דף ה.) כי מוקי לה עדים זוממין כר"ע ליקשי אי ר"ע ליתני תרי גווני שור שור דאזיק שור דהדיוט ושור דאזיק שור דהקדש וי"ל דבהקדש לא קמיירי אך קשה כי נמי סבר כר"ש לפרוך מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי אדם ולמאי דפי' דלא דרשינן כי יאכל פרט למזיק דלא משלם כלל אלא משום דכתיב רעהו אתי שפיר אך קשה ולפרוך שכן יפה כחו בנזקי בור:

ועוד מאי ק"ו להקדש פירש הקונטרס הואיל ומן העידית דא"ר עקיבא אניזק קאי ולאקולא אתא דיהיב ליה מזיק מזיבורית מאי ק"ו להקדש גריעותא הוא וקשה לפי' דאין זה גריעותא אלא חומרא דר"י פוטר לגמרי מזיק את ההקדש ור"ע מחייבו נ"ש ולענין מיטב נמי חשיבות הוא דמשלם ממיטב דניזק ולא מגרוע דניזק ונראה לר"י דה"פ מאי ק"ו להקדש דלענין חיובא מזיק בהקדש לא קאמר דהא מקרא דר"ש נפקא אלא לענין מיטב קאמר ולא הוה לר"ע לאהדורי לרבי ישמעאל ק"ו להקדש כיון דרבי ישמעאל היה מודה בכך אי לאו משום דפטר ליה לגמרי:

ישיב לרבות שוה כסף בפ"ק דקדושין (דף ח. טז.) דרשינן נמי הכי גבי עבד עברי ויש [שום] צריכותא (ע"ש דף ב. בתוספות ד"ה בפרוטה):

ישלם מדעתו משמע וא"ת דבפרק הזרוע (חולין ד' קל: ושם ד"ה תנא) ישלם בעל כרחו משמע דקאמר תנא תני ישלם דברי ר' אליעזר ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן וי"ל דהתם לא קאמר אלא דלא הוי מדת חסידות אלא בדין חייב ועוד אמר ר"ת דה"ק תנא תני ישלם דברי רבי אליעזר ופליגי רבנן עליה ואת אמרת וכו' ועל מדת חסידות לא הוו פליגי רבנן ובלאו הכי צריך לפרש התם כן:

מי שהיו לו בתים כו' לא מיירי בבתים שדר בהם דהא תנן במסכת פאה (פ"ח מ"ח) אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו:

אי דאייקור ארעתא אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה אף על גב שאינו מוצא ליתן עליהם מאתים זוז לא יטול כלל לפי שגרם לעצמו ופשע דלא הוי ליה למיעל ולמיפק אזוזי אבל אם לא פשע אפילו שוות יותר ממאתים זוז יכול ליטול קודם שימכור בפחות משויין ורב אלפס מפרש בעשיר ועד מחצה היינו עד שימצא שיקנה אותם לכל הפחות בחצי דמיהן וגרסינן בתר הכי אילימא דזיל ארעתא דכ"ע ודידיה נמי זל בהדייהו אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה פירוש אפילו הוזלו כל כך שאפילו המחצה לא יתנו לו לא ליספו ליה כיון דזל ארעתא דכ"ע ושוות מאתים זוז אף לפי הזול אלא דאייקור כ"ע אפילו טובא נמי ליספו ליה פי' אפילו מוצא שיתנו טפי ממחצה מ"מ ליספו ליה עד שימצא למוכרן בשויין דמה שאין מוצא למוכרן בשויין לפי שרואין אותו שהוא דחוק ואית דגרס אי דזולי כו' אפילו טובא נמי לא ליספו ליה פי' אפילו הוזלו הרבה לא ליספו ליה כיון דשוות מאתים זוז וזול נמי דכ"ע ואי דאייקור אפילו פורתא ליספו ליה פירוש אפילו הוזלו פורתא:

רמי ליה אביי לרבא לר' עקיבא דקתני מיטב שדהו של מזיק והתניא כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף פי' ישיב כל מה שמשלם המזיק שוה היא דבדידיה תלה רחמנא דכתיב ישיב. ופריק אם בא המזיק לשלם מעצמו כל מה שירצה משלם ואם דוחה מלשלם וב"ד גובין ומוציאין ממנו אין גובין אלא מיטב. ודייק רב עולא מדכתיב ישלם ש"מ על כורחו. ואקשו עליה מי כתיב ישולם אדרבה ישלם מדעתו משמע.

פי' מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה אם הוזלו נכסיו משום דדחיק לזבוני מאכילין אותו מעשר עד שיעור חצי נכסיו שביקש למכור שאין דרך לזול יתר מיכן. אם הוזלו עד חצי דמיהן מה ששוה בניסן ק' זוזי לא משכח בה בתשרי [אלא] נ' זוזי מאכילין אותו מעשר עני ולא שבקינן ליה לזבוני בהכי. האי נמי לגבי נזיקין אם בא לגבות ממון בתשרי דזילא ארעא ואמר ליה הניזק דיני בעידית הב לי בינונית כמו ששוה עכשיו ואמר ליה המזיק אי שקלת מיטב שקול בזול כי השתא דלא יכילנא לדחותך דהא דינך בעידית ואי בעית בינוני' שקול כמו ששוה בניסן דקרינא ביה ישיב לרבות שוה כסף כי האי גונא מה ששוה בניסן. ודחי' לה כלומר אם כן הורעתה כחו של נזקין אלא אי איכא לדמויה להא דתניא הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה.

ועוד מאי ק"ו כלומר אם איתא דר"ע כר' שמעון בן מנסיא אמאי אצטריך למימר ק"ו בהא דהא ר' שמעון בן מנסיא קרא קא דריש דכתיב את שור רעהו אבל להקדש לא שנא תמה ולא שנא מועדת משלם נזק שלם ובגטין פרק השולח כתבתי בשמוע' זו יותר.

מי שהיו לו לאו בתים ממש שהי' דר בהן מיירי בסוף מס' פאה (צט, ב) דאין מחייבין למכור ביתו וכלי תשמישו אלא אם יש לו בתים אחרים שאינו דר בהם.

מאכילין מעשר עני עד מחצה י"מ כגון שיש לו קרקע ק"ק ומי שיש לו קרקע ק"ק אינו נוטל לקט שכחה ופאה וזה אינו מוצא למכור קרקעותיו אלא בזול אעפ"כ אם לא מצא מהן אלא מאה זוז לא יטול אלא עד מחצה כלומר אם אינו מוצא למכור אלא בצ"ט נוטל אפילו אלף זוז בבת אחת ואמרינן היכי דמי אילימא דזולא ארעא דכ"ע ודידיה נמי זול בהדייהו אפילו טובא נמי ליספו ליה שהרי אין לו ק"ק זוזי אלא דאייקר ארעתא דכ"ע ודידיה איידי דנפיק ועייל אזוזי זיל אפי' פורתא נמי כלומר אף אם אינו מוצא מהם המחצית אלא פורתא לא ליספו ליה דאיהו לאו עני הוא דקרקע דשוה ק"ק אית ליה אלא דאיהו אפסיד אנפשיה דעייל ונפיק אזוזי ומרא' עצמה דחוק למעות. והריא"ף ז"ל גריס איפכא ברישא גריס אפילו טובא נמי לא ליספו ובסיפא אפילו פורתא ליספו ליה ולאו כמי שאין לו אלא ר' זוז אלא אפילו אית ליה טובא נמי אלא שאינו מוצא למכור אלא א"כ נזלזל בהם יותר מן המחצית בדמיהם אי דזול כלהו ארעתא דכ"ע אפילו הוזלו הרבה לא ליספו ליה דמ"מ עשיר הי' ולא מחמת דחקו למעות מזלזלין בנכסיו אבל אי דכ"ע יקירין ודידיה מחמת דוחקו למעות אצטריך לזלזולי עני הוא זה ואפילו שאינו צריך לזלזל בנכסיו אלא פורתא כלומר אפילו פחות מן המחצית ליספו ליה.

מה שבארנו שהנזק שמין לו בעדית דוקא כשהוא פורע מן הקרקע הא אם הוא פורע מן המטלטלין פורע אף בפחות שבנכסיו אפילו סובין שכל דבר המטלטל מיטב הוא ואם אין קונים קופצים עליו בכאן מוליכו במקום אחר כמו שבארנו במשנה:

כבר ידעת שמאכילין את העניים מעשר עני ולקט שכחה ופאה ופרשו במסכת פאה על עוני זה ששיעורו עד מאתים זוז שכל שיש לו מאתים אינו נוטל ואין נותנין לו אבל כל שיש לו מאתים חסר דינר אפילו נפל לו מאה פאות בבת אחת נוטל את כלן היה עשיר והיו לו קרקעות בתים שדות וכרמים אלא שאינו מוצא למכור אפילו היו שוים אלף זוז מאכילים אותו מדברים אלו עד שימצא למכור ואף לכשימכור אינו חייב לשלם מצא למכור אלא שמתוך דחקו אינו מוצא כערך הראוי להם אם לא הוזלו קרקעות של אחרים ונמצא שאף אלו לא הוזלו מצד עצמם אלא מצד דחקו מאכילין אותו עד שימצא כערך הראוי להם הרי זה כאותה שאמרו במסכת חולין ק"ל ב' בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום ואכל כל מה שהוציא מביתו למזונות מאכילין אותו לקט שכחה ופאה ומעשר עני אע"פ שהוא עשיר במקומו ואינו חייב לשלם אף לכשיגיע לביתו שמכל מקום עני הוא באותה שעה והרי זה כעני שהעשיר שאינו חייב לשלם ואף זה הואיל ואינו מוצא למכור אלא בהפסד גדול הרי הוא כעני העובר ממקום למקום שמאכילין אותו אע"פ שהוא עשיר במקומו שאף זה כאין לו הוא הואיל ואי אפשר לו למכור אלא בהפסד גדול ואם הוזלו כל הקרקעות ונמצא שאין דחקו גורם אין מאכילין אותו אפילו נתוזלו הרבה הואיל ומ"מ שוות מאתים:

היה דרך אותה העיר שבניסן קרקעות ביוקר ובתשרי בזול מתוך שאינן עבודות ואין לכל במה לזרוע ולעבוד וזה היה בתשרי וצריך למכור עכשו על כל פנים הרי הדבר צריך מצוע לא להקל בו מכל וכל שהרי אף כל העולם בזול עכשו ולא להחמיר בו מכל וכל שהרי כל העולם ממתינין מכירתם עד ניסן וזה אי אפשר לו להמתין ומתוך כך אם הוא מוצא עכשו מחצית מה שהיה מוצא מהם בניסן אין מאכילין אותו הואיל ואף עכשו שוות מאתים שהרי זו היא דרך כל העולם הא אם אינו מוצא מהם מחצה מאכילין אותו אפילו היו שוות הרבה היו בניסן ואינו מוצא כשל עכשו מתוך דחקו מאכילין אותו אפילו היו שוות הרבה וגדולי המפרשים סוברים שכל שאף בניסן מוצא כשער של תשרי והוא עד מחצה אינו נוטל ולא יראה כן:

שמועה זו אנו מפרשים אותה בעשיר שאינו מוצא למכור וגירסא שלנו הרי שהיה לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור מאכילין אותו עד מחצה היכי דמי אילימא דזול ארעתא דכולי עלמא ודידיה נמי זיל בהדיהו אפילו זיל טובא נמי לא ליספי ליה כלומר הואיל ומ"מ שוות מאתים ואפילו הוזלו יותר ממחצה אחר שהשער שוה לכל העולם ויש גורסין לשטה זו אפילו פורתא נמי לא ליספי ליה כלומר אע"פ שהוזלו עד שהגיע מחירם למעט כלומר לפחות ממחצה הרבה ובכל אחד אלא דיקרן ארעתא ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זיל ארעיה אפילו זיל פורתא נמי ליספי ליה שאין לומר שימכור בהפסד ור"ל בהפסד שיש בו רושם כגון שתות או יותר מעט ויש גורסין אפילו טובא נמי ליספי ליה כלומר אפילו הוא מוצא מהם הרבה הואיל ויש שם הפסד שיש בו רושם והעמידוה דביומי ניסן יקרא ארעתא וכו' שאין לו הפסד מצד דחקו אלא שאינו זמן מכירה והקרקעות רגילין להפסיד כחצי ערך ואינו קרוי הפסד אבל כל שהוזלו ממחצה ואילך מאכילין אותו זו היא שטתנו ושטת הגאונים:

וגדולי הרבנים מפרשים את השמועה בעני ולדעתם כל שקרקעותיו שוות מאתים זוז אפילו הוזלו כמה אין מאכילין אותו וגירסא שלהם הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים כלומר שוות מאתים זוז ואינו מוצא למכור מאכילין אותו עד מחצה ר"ל ק' דינרין וימכור הקרקעות בק' ונמצאו מאתים ושאל אי דזול דכולי עלמא בהדיה אפילו טובא נמי ליספי ליה כלומר בלא שיעור שהרי אין לו מאתים אלא דיקרן דכולי עלמא ודידיה איידי דעייל וכו' זיל ארעא דידיה אפי' פורתא לא ליספי ליה שהרי מכל מקום שוות הם מאתים ואיהו הוא דפשע כשמראה עצמו עייל ונפיק אזוזי וזו של עובר ממקום למקום אינו פושע דאונסא דאורחא גרם ליה ואוקמא בהא דביומי ניסן וכו' ונמצא לדעתם שכל מי שהיו לו בתים שדות וכרמים בשוה מאתים זוז ואינו מוצא אלא בפחות מכדי דמיהם אם הוזלו אף של שאר בני אדם מאכילין אותו כמה שירצה שהרי אין קרקעותיו שוות מאתים היו של שאר בני אדם ביוקר ושלו הוזלו בפשיעתו אינו נוטל שהרי מכל מקום שוות הם מאתים היו שוות מאתים אלא שהוא צריך למכרן בשעת הזול ר"ל תשרי שאף של שאר בני אדם בזול באותה שעה מאכילין אותו עד מחצה ר"ל מנה וימכור קרקעותיו במנה ונמצאו מאתים והדברים ברורים כדעת ראשון שהרי משנה זו ר"ל הרי שהיו לו בתים שדות וכו' סתמא אתניא אפילו שוות כמה הואיל ואינו מוצא למכרן:

ולענין ביאור שמא תאמר לדברי כלם בתים מיהא מה חלוק בהם בין ניסן לתשרי אפשר שדרכם היה להשכיר בניסן ומתוך כך מתיקרת מכירתם באותו זמן ומ"מ בית הצריך לו לדירה וכלי תשמיש אינן בכלל זה בין לדעת ראשון בין לדעת אחרון אלא אפילו שוים כמה ואפילו מצא בכדי דמיהם אין מחייבין אותו למכור כמו שהתבאר במסכת פאה:

תוס' בד"ה אי דאייקור ארעתא אפי' פורתא נמי לא ליספו ליה אע"ג שאינו מוצא ליתן עליהם ר' זוז כו' אבל אם לא פשע אפילו שוות יותר מר' זוז כו' עכ"ל יראה שגם מפרשי ליה כפרש"י בעני אך במלות פורתא וטובא פירשו בע"א וה"פ אי הוזל ארעא דכ"ע כו' כיון דלא פשע אפילו שוות טובא דהיינו יותר מר' זוז יכול ליטול ולא יצטרך למכור בפחות משויין ואי דעייל ונפק וגרם לעצמו אפי' פורתא דהיינו שאין מוצא לקנותם בר' זוז לא יטול כלום וק"ל:

בא"ד וי"ל דאי לא אשכחן דפטור מזיק הקדש וכו' יש להקשות לא לכתוב רחמנא אלא בור דפטור בו אפי' שור פסולי המוקדשין וכ"ש הקדש גמור כמו שכתבו התוס' לעיל מזה ואנא אמינא הואיל ואשכחן דפטרה התורה מזיק הקדש בבור הוה דרשינן נמי כי יאכל פרט למזיק למעט מתשלומין לגמרי והוה ילפינן כולהו מינייהו וא"כ רעהו דכתב רחמנא למה לי וי"ל דאי לאו רעהו הוה אמרינן הא דפטר רחמנא שור פסולי המוקדשין בבור לא משום קולא דהקדש הוא משום דלא מקרי של הדיוט אלא משום קילותא דבור הוא כמו דפטור בו אדם וכלים והראיה לפי האמת דכתב רחמנא רעהו גבי שור חייב בו שור פסולי המוקדשין כדאיתא לקמן (בבא קמא דף י') ופרש"י שם משום דשפיר מקרי רעהו כיון שנפדו ע"ש ואפ"ה פטירי בבור א"כ אי לא כתיב רעהו לא הוה ילפינן ממה דפטר בבור שור פסולי המוקדשין דיהא פטור הקדש בכל הניזקין דהא פסולי המוקדשין לאו הקדש מיקרי ואפ"ה פטירי בבור אלא ודאי קולא דבור הוא גרים וק"ל:

ד"ה ישיב לרבות שוה כסף וכו' ויש שום צריכותא כצ"ל ור"ל אע"ג דלא אתפרש הצריכותא בגמרא מ"מ ע"כ צ"ל שיש שום צריכותא:

ד"ה הב לי זיבורית טפי פורתא לא גרסינן או עידית בציר פורתא וכו'. עיין באשר"י:

אי הכי רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' נראה לי אי אמרת בשלמא דרבי עקיבא איירי באומר הרי עלי מנה לבדק בית ניחא דאי אפשר לאוקמי פלוגתייהו לענין נזיקין אלא דעידית דניזק כזיבורית דמזיק. תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

אם כן מאי לא בא הכתוב וכו' תימה לפרוך מעיקר מילתיה דרבי ישמעאל דאם איתא אמאי נקט ניזק בדבריו כיון דלא פליגי בהכי והוי ליה למינקט הדיוט לאפוקי הקדש. וי"ל דמתוך דברי רבי ישמעאל משמע נמי לאפוקי הקדש דליכא למימר בהקדש בדניזק שיימינן לפי שיש להקדש קרקע בכל מקום ואי אפשר לעמוד על מיטב שלו. וה"ר מאיר פירש דלא שייך גבי הקדש למימר מיטב שדהו דאין להקדש קרקע דחרמים הם של כהנים ואם הקדיש שדהו חוזרת לבעלים ביובל או מתחלקת לכהנים ואין להקדש בו אלא פירות ולא מיקרי שדהו. תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

אם כן מאי לא בא הכתוב דקא סלקא דעתיה על הכתוב שדיבר רבי ישמעאל קאמר הוא מיטב שדהו ומיטב וכו' והלא על אותו הכתוב אין בו מחלוקת. ועוד מאי ק"ו להקדש פירוש וא"ת לא על מיטב שדהו קאמר אלא על שור רעהו דרבי ישמעאל דריש ליה לפיטורא ורבי עקיבא דריש לחומרא רעהו דתם משלם חצי נזק מועד נזק שלם הא דהקדש אפילו תם משלם נזק שלם אם כן מאי ק"ו להקדש הרי משור רעהו נפקא ליה. ועוד הא אמר רב אסי תניא בהדיא וכו' ואתי שפיר ק"ו נמי איצטריך דהא כי נגח הקדש שור של הדיוט פטור דדרשינן רעהו לפטורא אם כן דהדיוט נמי כי נגח דהקדש לא כל שכן וזהו ק"ו להקדש. הראב"ד ז"ל.

ועוד מאי ק"ו להקדש פירש הקונטרס הואיל ומן העדית וכו' ככתוב בתוספות. וקשה לפירושו דפעמים יכול להיות דהוי יפוי כח כשזיבורית דידיה לא שויא כעידית דניזק. ויש לומר דהכי קאמר מאי ק"ו להקדש דמשמע דהכי קאמר בהדיוט פליגנא עלך ואותו יפוי כח שאני נותן בהדיוט יותר ממך כמו הוא בהקדש ק"ו הוא דאי לא פליגי אלא בהקדש אם כן לא הוה ליה למימר וק"ו דמשמע דבאותו ענין דשייך הק"ו פליגי כבר דהיינו בהדיוט אלמא משמע דפליגי בהדיוט. ע"כ. תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל. ורבי ישעיה ז"ל כתב וז"ל ונראה דהכי פריך מאי ק"ו להקדש דלענין לחיובי מזיק בהקדש לא אתא דמקרא דרבי שמעון בן מנסיא אתא אלא לענין מיטב קאמר והא לאו מק"ו אתי אלא מגופיה דקרא דנגיחה דכתיב ביה ישלם דמיירי בין בהקדש בין בהדיוט דרעהו לא בא למעטו אלא לייפות כחו וגם רבי ישמעאל היה מודה בעידית אי הוה בר תשלומין. ע"כ.

מאי ק"ו להקדש דכיון דכל עיקר דבריו של רבי עקיבא אינו אלא לחייב להקדש מטעם דאמרינן לקמן הכל היו בכלל נזק שלם כשפרט לך הכתוב רעהו וכו' מאי ק"ו להקדש. לשון ה"ר אלחנן ז"ל. ועיין בגיטין מ"ט א'. וה"ר אברהם ז"ל פירש דהיה לו לומר שהוא חייב ואחר כך לחייבו מיטב דכיון דתנא קמא פטר ליה לא היה לו להזכיר מיטב עד שיזכיר חיובו קודם. ע"כ ממהר"י כהן צדק ז"ל.

והתניא ישיב וכו' פירוש ישיב כל מה שישלם המזיק השבה היא דבדידיה תליא רחמנא דכתיב ישיב. ר"ח ז"ל.

כאן בעל כרחו פירש רש"י ז"ל דאטרחיה לבי דינא. וקשה והא כולי עלמא לאו דינא גמירי ולמה ימהר לפרעו עד שיעמוד בדין. ולכך נראה בעל כרחו לאחר שחייבוהו בית דין עדיין לא רצה לפרוע עד שימשכננו שליח בית דין. גליון.

דיקא נמי דכתיב ישלם בעל כרחיה דומיא דישלם דכתיב גבי כפל דאיירי בעל כרחיה דאי אודי מדעתיה מודה בקנס הוא ופטור. וגבי סובין כתיב ישיב דמשמע מדעתיה דומיא דוהשיב את הגזלה דאיירי במודה דמשלם חומש ואשם דאי לא מודה אף על גב דאתו סהדי לא משלם אלא קרן. ואביי קאמר דישלם נמי מדעתיה משמע דישלם דכתיב גבי כפל אף על גב דחייבוהו בי דינא מכל מקום כי שלם בתר הכי מדעתיה שייך ביה לשון תשלומין דהא גבי הגוזל את חבירו ונשבע לו כי היכי דכתיב ביה לשון השבה הכי נמי כתיב ביה לשון תשלומין דכתיב ושלם אותו בראשו. הרא"ש ז"ל.

בתוס' בד"ה וא"ת רעהו ל"ל מכי יאכל נפקא כדאיתא במס' מעילה וכו' ואפילו מידי דלאו בר אכילה כדאי' התם וכו' עכ"ל. וצ"ע דשם לא מוכח מידי דפטור אלא במידי דאכילה דומי' דתרומה אלא שהתוס' הקשו שם מכאן מדפטרינן כל ד' אבות נזיקין מהקדש וכן בפ' השואל הביאו התוס' ראיה מירושלמי דתני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין להקדש ולפי הסוגי' נראה דהיינו מדכתיב רעהו וא"כ לא מקשו תוס' מידי דאצטריך רעהו לגלות דפטור אפי' במידי דלאו בר אכילה ועוד קשה לפי סבר' התוספות א"כ כל הני רעהו דכתיבי גבי שומרים למעט הקדש מדין שמירה כדאיתא בפ' הזהב למאי איצטריכי כיון דאמרינן שאפילו המזיק בידים פטור מכי יאכל ונראה לי ליישב חדא מכלל חברתה דאי לאו רעהו גבי שומרים לא הוי ממעטינן מזיק בהקדש מקרן אע"ג דכתיב רעהו גבי שור נזקי גופו מנזקי ממונו לא ילפינן לפטורא כדפרישית ואי משום דפשטא דקרא איירי בין בקרן בין בחומש ע"כ נמי דפשטא דקרא לא איירי אלא במידי דאכילה וא"כ במידי דלאו אכילה ה"א דחייב אבל מדכתיב רעהו גבי שומרים לפטור הקדש מנזקי גופו דשמירה אפילו במידי דלאו אכילה מוקמינן שפיר קרא דכי יאכל ג"כ אפילו במידי דלאו אכילה לכך מקשה תוספות רעהו גבי שור ל"ל דמכי יאכל נפקא וע"ז מתרצים שפיר דאי לאו רעהו גבי שור וא"כ ה"א דהקדש חייב אפי' בנזקי ממונו ולא הוה ילפינן מכי יאכל אלא לפוטרו מחומש ואע"ג דפשטא דקרא איירי ג"כ בקרן ה"א דמק"ו מנזקי ממונו חייב בקרן ואהני קרא לפוטרו מחומש דאע"ג דכתיב רעהו גבי שומרים לא איתמעט אלא מדין שמירה דומיא דקרקעות ושטרות דמחייבי עכ"פ במזיק בידים כמ"ש כל הפוסקים וא"כ ה"א דגבי הקדש ג"כ מזיק בידים חייב מדלא מצינו שום מזיק בהקדש דפטור לכך איצטריך רעהו גבי שור לגלות שהקדש לא שייך כלל בניזקין אפילו במזיק בידים דמה לי אם הזיקו גופו מה לי אם הזיקו ממונו בידים מקרי ומצינו ג"כ דאפילו נזקי גופו פטירי מדין שומרים אפי' במידי דלאו אכילה א"כ מוקמי' שפיר קרא דכי יאכל בכל מילי דומיא דשומרים ומוקמינן לה ג"כ אפשטיה דקרא לפוטרו אפילו מקרן דומיא דנזקי ממונו ומהיכא תיתי לחלק עוד ודוק היטב כי דברים ברורים הם ועיין בחידושינו בב"מ פרק הזהב אי"ה:

:: בתוספות בד"ה ור"ע ס"ל כר"ש בן מנסי' ותימא לעיל כי משני ס"ל כר"ע וכו' ליקשי ליתני תרי גווני שור וכו' וי"ל דבהקדש לא קא מיירי. פי' דהאמת הוא דר' אושעיא לא איירי בהקדש דהא לא שייכי בכל הי"ג נזקין דמדין שומרין איתמעטו בפ' הזהב וה' דברים כ"ש דלא שייך בהו וא"כ לא שייך לשנות הקדש כיון דלא שייך בכל הני ולכך מקשו התוספות אך קשה דלפרוך מה לנזקי הדיוט שכן יפה כחו בנזקי אדם משא"כ בהקדש דפטור מכל נזקי אדם כדפרי' וע"ז כתבו ולמאי דפרישית דלא דרשינן כי יאכל פרט למזיק אלא מדכתיב רעהו אתי שפיר פי' דא"כ לר"ע ולר"ש ב"מ דדרשי רעהו לחומרא ס"ל ג"כ דאדם המזיק הקדש חייב דקרא דכי יאכל פרט למזיק היינו לפוטרו מחומש ובקרן חייב מק"ו ולפ"ז צריך לומר ג"כ דר"ע לא ממעט הקדש ג"כ מדין שומרים אלא דריש רעהו ג"כ לחומרא דבהקדש חייב אפילו באונסין דאלת"ה אכתי תקשה מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי שומרים וא"כ הדרא קושית התוספות לדוכתא כיון דלפ"ז שייך הקדש בכל הניזקין דר"א לר"ע א"כ ליתני תרי גווני שור ואף שכמו כן יכול להקשות דליתני תרי גווני אדם והיינו דאזיק הקדש כיון דחייב באונסין אלא דאפשר דר"ע דריש רעהו דשומרין למילתא אחריתא אבל משור ודאי תקשה ודו"ק

בא"ד אך קשה ולפרוך שכן יפה כחו בנזקי בור עכ"ל לכאורה נראה דלק"מ דמצינן למימר אדם וכלים יוכיחו שאם ניזקו ע"י בור פטור בעל הבור וא"כ שהורע כחם ג"כ מבור ואפ"ה נתרבו בשאר נזקין לענין מיטב מג"ש דתחת נתינה ישלם כסף דבשומרים כתיב בהדיא כסף או כלים ואדם הניזק כתיב בהדיא לענין ה' דברים וא"כ ילפינן הקדש מינייהו בק"ו דאע"ג דהורע כחם בבור אפ"ה איתרבו לענין מיטב וק"ל:

ברש"י בד"ה ועוד מאי ק"ו להקדש הואיל דמן עידית דקאמר ר"ע אניזק קאי ולאקולי אתי וכו'. לשון רש"י תמוה כמו שכתבו תוספות ונ"ל ליישב דה"ק כיון דע"כ פשטא דקרא בעידית דמזיק איירי כדאמר היאך דקא משלם אלא דקושית הגמרא היא דלימא דר"ע נמי אית ליה הג"ש של שדה שדה נמצא לפ"ז הג"ש לא אתיא אלא להקל שא"צ ליתן אלא כעידית דניזק וא"כ משני שפיר א"כ מאי ק"ו להקדש דמנ"ל הא דלמא דוקא בהדיוט דקיל אתי הג"ש להקל אבל בהקדש דחמור נאמר שישלם עידית דמזיק ואהני ג"ש ואהני קרא להקדש וק"ל:

בא"ד מאי ק"ו להקדש וכו' ק"ק דהוי ליה לפרושי בפשיטות מאי ק"ו להקדש דהיאך שייך בהקדש מיטב שדהו עידית דניזק כיון שאין שדה להקדש וצ"ע וכל מה שיש לדקדק עוד בזו הסוגיא תמצא באריכות בחידושי גיטין ריש פ' הנזקין ע"ש:

בגמרא רמי ליה אביי לרבא כתיב מיטב שדהו כו' והתניא ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין. ואף על גב דמיטב כתיב בשן ורגל וישיב כתיב בבור אפ"ה ליכא למימר דשן ורגל דינו במיטב ובור אפילו סובין הא ליתא דהא לעיל ילפינן כולהו כ"ד נזיקין בג"ש דתחת נתינה ישלם כסף ואף על גב דקי"ל דלא אתי ג"ש ומפקא לקרא מפשטיה לגמרי אפ"ה הך דרשא דישיב לרבות סובין לא פשטא דקרא הוא אלא ריבויא בעלמא וא"כ מקשה שפיר מברייתא דישיב ועוד דאי ס"ד דבבור אין דינו במיטב א"כ בטלת כולהו ג"ש דכ"ד נזקין לגמרי דאכתי לא ידעינן אי הך ג"ש ילפינן להו משן ורגל או מבור ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש כנ"ל ודו"ק: