דף ביאור
מסכת בבא קמא דף נ׳ עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת בבא קמא דף נ׳ עמוד א׳
מסכת בבא קמא דף נ׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 23 קטעים ממוספרים, כ־560 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
בעל התקלה ולעולם ברה"ר אבל ברשותו אע"פ שהפקיר פטור כדפרישית האי דנקט ולא הפקיר בורו דאם הפקיר אף בורו הוה ליה בור ברה"ר:
ומאי זהו דר"ע בשלמא זהו דרבי ישמעאל למעוטי דר"ע אלא זהו דר"ע למעוטי מאי הא בור ברה"ר נמי אמור בתורה כדדרשינן:
לתשלומין בור דאית ליה בעלים נאמר אצל תשלומין כדכתיב בעל הבור ישלם ובור ברה"ר נאמר אצל הניזקין כדכתיב כי יפתח איש וכי יכרה ונפל שמה וגו' והכי קאמר ר"ע אמאי פטרת בבור ברשותו והלא זהו בור האמור בתורה אצל תשלומין:
הנהו מיצרך צריכי ולעולם ברשות היחיד והפקיר רשותו ולא בורו דהוה ליה ממונו שהזיק חייב משום דקרינן ביה בעל הבור אבל ברה"ר דלאו ממונו הוא פטור:
דטאים יסתום וימלא עפר:
ומאי זהו דר' ישמעאל הואיל ולדידיה תרוייהו כתיבי:
לנזקין בור ברה"ר פתח בו הכתוב תחלה כשדבר בנזקו ונפל שמה שור או חמור בור ברשות הרבים דבר בו הכתוב כי יפתח וכי יכרה ונפל. ואי קשיא מתני' מני רבה מוקי לה כר"ע דמחייב אתרוייהו ורב יוסף מוקי לה כר' ישמעאל:
פטור אם נפל דרך פיו שברשותו וקס"ד אפילו הפקיר רשותו פטור אבל אם נפחתה הקמירה שקמר וכסה ברה"ר חייב דהאי תנא סבר חיובא דבור ברה"ר הוא:
ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Kamma 50a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
בבור ברשותו פי' בקונט' דקסבר [ר"י] דכי אפקרינא רשותאי לא ליחייב אנא בהזיקא אפקריניה משמע דרוצה לומר אם סמך הבור מתחילה לרה"ר חייב לכולי עלמא ואין משמע כן ועוד דבסמוך אמר הא לאו לאושין חייב ואוקמה רבה כר"ע אבל לרבי ישמעאל משמע דפטור וי"ל דהיינו טעמא משום דא"ל תורך ברשותי מאי בעי שלא היה לו להתקרב כל כך אצל רשותי שתפול בבור:
אמר לך רב יוסף כולה דברי הכל היא לאו דוקא כולה אלא רישא וסיפא דאקשי מינייהו אבל מציעתא דקתני ברה"י ופתחו לרשות הרבים חייב לא אתיא אלא כרבי ישמעאל:
כגון דארווח ארווחי לרה"ר והשתא כולה דברי הכל רישא כשלא הפקיר לא רשותו ולא בורו וסיפא דארווח ארווחי ומיהו רבי יוסי בר יהודה. דבעי הרחקה לא מתוקמא כרבי ישמעאל:
דבר שנצטער בו וא"ת אכתי מנא ליה הא מת בנו בצמא וי"ל דמ"מ באותו דבר עצמו לא היה ראוי ליכשל בירושלמי (שקלים פ"ה הל"א ע"ש) מלאך בדמות רבי חנינא נזדמן לה:
Tosafot on Bava Kamma 50a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רשב"א
ורבי ישמעאל סבר מאי בעל הבור בעל התקלה קשיא לי דרבי ישמעאל נמי ע"כ אית ליה בעל הבור ממש ישלם דהא חופר ברשותו ופתחו לרשות הרבים חייב והתם חבטו של בעל הבור או הבלו הזיקתו דאי לא אמאי חייב ליפטר כדפטר רב בחופר ברשות הרבים כל היכא דליכא הבלא דאי משום חבט קרקע עולם הזיקתו ובמה שפי' למעלה ניחא ליה דכיון שפתחו לרשות הרבים אינו יכול לומר לו תורך בביראי מאי בעי דתנא קרי ליה בעל התקלה כשפתחו ברשות הרבים במקום ששוורים מצויים כנ"ל.
הא דאוקי רב אשי סיפא דברייתא דקתני כגון אלו שחופרין לאושין בדארווח ארווחי קשיא ליה דא"כ אפילו לאושין אמאי פטור דאי משום ירקא עביד ברשות' מ"ש מנר חנוכה לרבנן דמחייבי וכ"ת דשאני הכא משום תקנת עולם אצטרכי' לחפור לאושין ולהרחיב מעט אכתי לא ניחא דמ"ש ממוציא זבלו לרשות הרבים דאף בשעת הוצאת זבלים אם הזיק משלם מה שהזיק לרבנן דרבי יהודה ואפשר דחפירת לאושין הוא יותר תיקון העולם וישוב המדינה וכולה מדינה ניחא להו בהני דכלהו מצריך צריכי להא.
אמר לך רב יוסף כולה דברי הכל היא לא כולה ממש קאמר דהא מציעתא ע"כ לרב יוסף רבי ישמעאל היא ולא כרבי עקיבא דהא בור בר"ה לר"ע פטור אלא רישא וסיפא דקשיין אהדדי הוא דמתרצים וכולה רישא וסיפא קאמרינן ויש שאין גורסין כולה אלא רישא וסיפא.
מסר לו דליו פירש"י ז"ל כסוי ור"ח ז"ל פירש כלי שלו וזהו נ"ל עיקר דכולה שמעתין דליו דקאמר כלי שלו כדאמרינן המוכר בור לחברו כיון שמסר לו דליו קנה ועוד דהא אוקימנא ברייתא דהיה מדלה מים מן הבור דרבי אליעזר בן יעקב אומר עד שימסור לו דליו וההיא במוסר לו כלי לדליותיו קאמר.
Rashba on Bava Kamma 50a · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
מאירי
בור ברשות הרבים אע"פ שאינו ברשותו כבר בארנו שהכתוב עשאו כרשותו לחיוב נזקיו הואיל ושלא ברשות חפר שנאמר וכי יפתח וכי יכרה אם על פותח חייב על כורה לא כל שכן אלא שעל עסקי פתיחה וכרייה באה לו ר"ל שאין לו בו רשות ולא כלום אלא שעשאו וזהו בור האמור בתורה ומ"מ בור ברשותו אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו הרי הוא בכלל בור שחייבה עליו תורה שהרי אע"פ שברשות חפר מ"מ בורו הוא וצריך לשמרו אחר שהפקיר רשותו ולא יכול לומר מאי בעי ברשותי ומ"מ הפקיר רשותו ובורו פירשו גדולי המחברים שהוא פטור שהרי ברשות חפר ובור זה אינו שלו:
אחד פותח ואחד כורה צריך שיכסנו בכסוי הראוי ודיו בכך אע"פ שלא סתמו מכל וכל כמו שיתבאר:
זה שכתבנו דין חופר ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד ביאורו שכך נעשה ומ"מ אם היו מוחים בידו הרשות בידם שאין עושין חלל תחת רשות הרבים:
החופר ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים כגון אלו שחופרין לצורך יסוד פטור בכל נזק שהרי מ"מ רשותו הוא ואע"פ שמן הסתם נותן הוא רשות ליכנס לשם עד שיעשה הכותל והוה ליה כמפקיר רשותו ואפילו עשה כן שלא לצורך יסוד ואם נכנס בתחום רשות הרבים חייב:
חפר בור ברשות הרבים והראה עצמו כמסולק ממנו עד שמסרו לבני רשות הרבים או שעשה דברים המראים כן כגון שקנה את הדלי ומסרו להם וכן כל כיוצא בזה פטור ומנהג חסידים שבדורותיהם היה לחפור בורות ברשות הרבים ושיחין ומערות כדי לספק את אחיהם מים והיו מוסרים אותם לבני רשות הרבים:
Meiri on Bava Kamma 50a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה בבור ברשותו כו' ועוד דבסמוך אמר הא לאו לאושין כו' אבל לר"י משמע דפטור כו' עכ"ל ומהא דקתני ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים פטור ליכא ראיה דכבר נזהר רש"י מזה שפירש דלא איירי בסמך הבור מתחלה לרה"ר אלא כגון מקצה מקום מרשותו לרה"ר דה"ל הפקיר רשותו כו' ודו"ק:
בד"ה כגון דארוח כו' והשתא כו' ד"ה רישא כו' עכ"ל דהכי משמע הוא דקאמר לפרש רב אשי השתא דאוקימתא לרב יוסף לד"ה כו' דבעי לאוקמא נמי לרבה לדברי הכל אלא שלא חש לפרש אלא לר' ישמעאל אבל לר' עקיבא מתוקמא שפיר לרבה כדמשני לה לרב יוסף וק"ל:
שם בגמרא ה"א פותח הוא דסגי ליה בכיסוי כורה לא סגי ליה בכיסוי עד דטאים כו' ק"ק כיון דחיובא דכורה לא אתיא אלא מפותח כדקאמר אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כ"ש א"כ נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ותסגי נמי הכרייה בכיסוי ויש ליישב ודו"ק:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 50a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
מהר"ם
רש"י ד"ה ברה"י הסמוכה לרה"ר כגון מקצה מקום וכו' דהוי ליה הפקיר רשותו וכו'. דברי רש"י תמוהים הם דלמה לו לפרש כגון מקצה מקום וכו' דהיינו שנתן מרשותו חלק לרה"ר דהוי ליה הפקירו דהא לעיל פרש"י גבי חופר בור ברה"י סמוכה לרה"ר וכו' פטור והיינו נמי בחופר בור ברשותו דלא מצי למימר וכו' וא"כ למה ליה לפרש הכא כגון מקצה מקום ואפשר שרש"י פירש זה לסברת המקשה דלא סלקא אדעתיה דאיירי בחופר לאושין לכך פירש דלא סלקא אדעתיה נמי דאיירי שחפר סמוך לרה"ר כגון אלו שחופרין לאושין אלא הוה ס"ד דהוה פירושו כגון מקצה מקום מרשותו לרה"ר דהוי ממש כחופר בור ברשותו והפקיר רשותו דאי הוה סלקא דעתין דאיירי בכגון אלו החופרין לאושין לא הוה פריך מידי דפשיטא דה"ל לאסוקי אדעתיה שיתרץ לו דאיירי שחופר באמת לאושין וכדמשני וק"ל:
שם תוס' ד"ה כגון דארווח ארווחי לרה"ר והשתא כולה ר"ה וכו' נראה דכתבו כן משום דהוקשה להם דאם כוונת רב אשי לאוקמי לרבה כל הברייתא כחד תנא לוקמא רישא שלא הפקיר רשותו כדקאמר לרב יוסף ואתיא כולה לרבה כר"ע דהא לרבה ברה"ר כולי עלמא לא פליגי לכך פירשו דלהכי אוקמי סיפא בארווח ארווחי דהשתא אתיא רישא וסיפא כדברי הכל והא דקאמרה הגמרא מדרישא רבי ישמעאל סיפא נמי רבי ישמעאל ר"ל דאתי' נמי כרבי ישמעאל:
ד"ה דבר שנצטער בו וא"ת אכתי מנא ליה הא מת בנו בצמא יש להקשות מאי קשיא להו דלמא האי עובדא דמת בנו בצמא נעשה אחרי כן ולא נודע מזה דבר בשעת מעשה הראשון ונראה דהכי מקשו דמסתמא גם רבי חנינא ידע הדרוש שדרש רב אחא על שמת בנו בצמא מפסוק וסביביו נשערה מאד ופסוק אל נערץ וגו' ונורא על כל סביביו וא"כ על מה סמך רבי חנינא במה שאמר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו הא אפשר הוא שיכשל כמו שאירע אח"כ שמת בנו בצמא וק"ל:
Maharam on Bava Kamma 50a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
שיטה מקובצת
ורבי ישמעאל סבר מאי בעל הבור בעל התקלה קשיא לי דרבי ישמעאל נמי על כרחך אית ליה בעל הבור ממש ישלם דהא בור ברשותו ופתחו לרשות הרבים חייב והתם חבטו של בעל הבור או הבלו הזיקהו דאי לא אמאי חייב ליפטר כדפטר רב בחופר ברשות הרבים כל היכא דליכא הבלא דאי משום חבט קרקע עולם הזיקתו. ובמה שפירשתי למעלה ניחא לי דכיון שפתחו לרשות הרבים אינו יכול לומר לו תורך בביראי מאי בעי דהוא ניהו בעל התקלת כשפתחו ברשות הרבים במקום שהשוורים מצויים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
טעמא דלאושין וכו' קשה לי הוא הדין דאפילו שלא לאושין נמי פטור והאי דאמר לאושין לדוגמא בעלמא נקט לה. תדע מדקאמר כגון אלו החופרין לאושין ולא קתני החופר לאושין משמע כגון אלו וכיוצא בו. ושמא יש לומר דודאי דוקא נקט לאושין דאי סלקא דעתך הוא הדין אפילו שלא לאושין הא תנא ליה רישא ברשות היחיד פטור אלא ודאי דוקא נקט למידק הא שלא לאושין חייב והיינו דקשיא ליה רישא לסיפא וכגון דקתני לאו דוקא. שיטה. וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הפקיר רשותו ובורו. פירשו גדולי המחברים שהוא פטור שהרי ברשות חפר ובור זה אינו שלו. זה שכתבנו דין חופר ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד ביאורו שכך נעשה ומכל מקום אם היו מוחין בידו הרשות בידם שאין עושין חלל תחת רשות הרבים. ע"כ. אמר רב יוסף כולה דברי הכל היא והשתא מתניתין לרבה מיתוקמה כרבי עקיבא ולרב יוסף כרבי ישמעאל ועל כרחך לא רצו להעמיד רבה ורב יוסף פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא בענין אחד דרבי ישמעאל דוקא בור ברשות הרבים חייב ולא בור ברשותו ולרבי עקיבא דוקא ברשותו ולא בור ברשות הרבים דאם כן מתניתין אמאן תרמייה. תלמיד הר"פ ז"ל.
כולה דברי הכל לאו כולה ממש קאמר אלא רישא וסיפא דקשיין אהדדי. ויש שאין גורסין כולה אלא רישא וסיפא. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר לך רב יוסף כולה דברי הכל. כלומר רישא דרישא וסיפא דברי הכל והיכא דפטר בשלא הפקיר לא רשותו ולא בורו ומציעתא ודאי רבי ישמעאל והא דקאמר כולה דברי הכל משום רישא וסיפא קאמר ומשום דאקשי ליה מרישא דרישא ואמר לו רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא שני ליה איהו דאמר כי היכי דסיפא דברי הכל הכי נמי רישא דרישא דקשיא לך דברי הכל היא. רב אשי אמר וכו' כגון דארווחי ארווח לרשות הרבים וטעמא דלא אפשר בלאו הכי הא לאו לאושין חייב דהוי ליה בור ברשות הרבים ואף על גב דליתיה כוליה ברשות הרבים ורבי ישמעאל היא. ע"כ.
כגון דארווח ארווחי קשיא לי דאם כן אפילו לאושין אמאי פטור דאי משום דקא עביד ברשות מאי שנא מנר חנוכה לרבנן דמחייב. וכי תימא דשאני הכא משום תקנת עולם איצטריך לחפור לאושין ולהרחיב מעט אכתי לא ניחא לי דמאי שנא ממוציא זבלו לרשות הרבים דאף בשעת הוצאת זבלים אם הזיק משלם מה שהזיק לרבנן דרבי יהודה. ואפשר דחפירת לאושין חוא יותר תקון העולם ויישוב המדינה וכולה מדינה ניחא להו בהכי דכולהו מיצרך צריכי להא. הרשב"א ז"ל.
והרא"ה ז"ל כתב וז"ל הלכה כרבה דהא איפסקה הילכתא בבבא בתרא דכל רבה ורב יוסף הילכתא כרבה וכו'. וקיימא לן נמי הלכה כרבי עקיבא מחבירו הילכך לא שנא בור ברשות הרבים לא שנא בור ברשותו חייב אלא אם כן עושה מחיצה עשרה או שיתרחק ממקום דריסת רגלי אדם ורגלי בהמה ארבעה דהשתא הוי לפנים מרשותו לגמרי ושייך למימר ביה מאי בעית ברשותי והכי איתא בגמרא בהדיא. ושמעינן נמי מינה דסתם מעקה גבוה עשרה אבל החופר לאושין פטור דמילתא דלא שכיחא היא ולא קביעא ומסתברא אף על גב דארווח בהו ארווחי לרשות הרבים. והא דאמרינן בגמרא אמר רב אשי השתא דאוקימתא לרב יוסף ברשות הרבים כלומר כולה מתניתין כחד והוא מעשר הלשונות שבתלמוד שפירושם מתחלף לרבה נמי לא תוקמה כתנאי מדרישא רבי ישמעאל סיפא נמי רבי ישמעאל ודוקא אמרה טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב כגון דארווח ארווחי לרשות הרבים הא ודאי פשיטא דהוא הדין דמצי לאוקמה כרבי עקיבא ורישא שלא הפקיר לא רשותו ולא בורו אלא מסתברא דכיון דאיתאמרא להאי אוקמתא לעיל לרב יוסף אליבא דרבי ישמעאל פשיטא דהוא הדין דאיכא לאוקמה הכי השתא לרב ואליבא דרבי עקיבא ומשום הכי אתא רב אשי למימר דאפילו כרבי ישמעאל אתיא והיינו דפטר בחופר לאושין אפילו ברשות הרבים. ומסתברא דבהא לא שייך דפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכיון דתנא במתניתא פטורא דחופר לאושין אליבא דרב אשי אף על גב דמרווה בהו ארווחי בסתמא ופלוגתא דעלה דמחייב במפרש כרבי יוסי ברבי יהודה הלכתא כמאן דפטר כדכתיבנא. כן נראה לי. ע"כ.
תנו רבנן חפר ופתח ומסר לרבים וכו' ויש ספרים ישנים גורסים מאי מסר לרבים דיהיב להו נטלא וכן מנהגו וכו'. ופירש הרא"ה ז"ל דנטלא הוי כסוי הבור וכיון דהכין הוי ואותו הבור הוי לצורכם פטור והם נכנסו תחתיו. עד כאן. וזה לשון הראב"ד ז"ל חפר או פתח ומסר מיד הדלי לרבים שבתחילה לא עשאו אלא לצורך הרבים פטור שלא נעשה זה בעל הבור אפילו שעה אחת. ואף על פי שהמביא נזקיו לרשות הרבים על דעת הפקר חייב בנזקיהן אף על פי שלא נעשה בעליהן אפילו שעה אחת התם כי איתנהו ברשות מיהא היה בעלים אבל הכא לא היה בעלים מעולם. אי נמי התם לית ביה צורך הרבים אבל הכא אית ביה צורך הרבים ולצורך הרבים עשה שהרי מסר להם הדלי מיד. ע"כ.
יכשל בו זרעו ואף על גב דמת בנו בצמא מכל מקום לא נכשל באותו דבר ממש. ולרבינו נראה לפרש אמרתי כלומר השמעתי דבר זה לפני הקדוש ברוך הוא והם דבר שנצטער וכו' והסכים הקדוש ברוך הוא לדברי שכן דרכו של הקדוש ברוך הוא שמסכים לסברת הצדיקים שבדור וכשמת בנו בצמא כבר מת רבי חנינא. וכן מצינו בחגיגה שלא היו אומרים דבר במתיבתא דרקיעא בשם רבי מאיר מפני שלמד מאחר עד שאמר רבי אבהו לאליהו ומאי איכפת ליה אגוז מצא בירר את האוכל וזרק את הפסולת והסכים הקדוש ברוך הוא לדעתו ואמרו מכאן ואילך דבר בשם רבי מאיר.
ארך אפים לצדיקים ולרשעים בפרק עושין פסין משמע לרשעים לרעה ובפרק חלק משמע שניהם לטובה. יש לומר דהקדוש ברוך הוא לטובה מתכוון ואם חוזרין לטובה הרי מאכילם לעולם הבא ואם אין עושין תשובה רעה היא להם מה שמאריכין ימים שמוסיפין על חטאתם פשע. הר"ר ישעיה ז"ל.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 50a · Sefaria · מהדורה: Vilna Ed · Public Domain
פני יהושע
בגמרא ר"ע סבר בור ברשותו נמי חייב דכתיב בעל הבור בבור דאית ליה בעלים כו' אף על גב דבור ברה"ר ופתחו לרה"י אף דבור לית ליה בעלים דהא של רבים הוא מ"מ קרי שפיר בעל הבור כיון שהפתח ברשותו ודאי שהוא משתמש בו לכן קאי ברשותו לענין נזקין ועוד דעליה דידיה רמיא למלויי אף אם פתחו אחר שלא ברשותו נמצא שהחיוב בא לו מצד שהתקלה ברשותו ולא מצד מעשיו וקרי שפיר בור דאית ליה בעלים כמ"ש בסמוך:
שם ור"י סבר בעל התקלה פי' משיעשה התקלה בידים שהחיוב בא מצד מעשיו כגון הפותח או הכורה ולא על מי שהתקלה ברשותו ומה"ט א"ש דאמאי לא מוקי ר"י בעל הבור לחופר ברה"י ופתחו לרה"ר שגוף הבור יש לו בעלים אלא ע"כ דבכה"ג לא מיקרי בור שיש לו בעלים שאין החיוב בא לו ממה שהוא בעל הבור דכיון שפתחו לרה"ר לאו עליה דידיה רמיא למלויי אם לא שפתחו הוא בכוונה נמצא שהחיוב בא מצד מעשיו:
בפרש"י בד"ה בעל התקלה כו' אבל ברשותו כו' כדפרישית כו' האי דנקט ולא הפקיר בורו דאם הפקיר אף בורו ה"ל בור ברה"ר עכ"ל. רש"י אזיל לשיטתו במה שכתב בפ' המניח דף כ"ח ע"ב ד"ה דאפקרינהו דהפקיר בורו ורשותו חייב והתוס' שם הקשו על זה וכתבו דכ"ע מודה דפטור עי"ש ובמה שכתבתי שם. מיהו קשה לרש"י דכתב אבל ברשותו אף על פי שהפקיר פטור כדפרישית והיינו ע"כ משום דמצי אמר כי אפקרינהו לאו לאחיובי בהזיקו וא"כ איך חזר וכתב דבהפקיר נמי בורו ה"ל בור ברה"ר ומשמע מזה דר"י נמי מודה דחייב ואמאי ותיפוק ליה דה"נ שייך האי טעמא גופא דכי אפקרינהו ואם נאמר דמה שכתב רש"י לעיל דקסבר כי אפקרינהו כו' כוונתו ג"כ כפי' התוס' בד"ה בור ברשותו דעיקר הטעם שלא היה לו להתקרב כל כך אצל רשותו וא"כ לא קשה מידי דבהפקיר אף בורו לא שייך לומר כן כיון דברשות עבדי אלא דשם פרק המניח כתבתי בהכרח דלרש"י נמי הא דהפקיר בורו ורשותו חייב היינו למ"ד בור ברשותו חייב כר"ע אבל לא לר"י ומוכרח כן מקושית התוס' שם מסוגיא דבור השותפין עי"ש ולפ"ז קשה ל' רש"י דהכא ועוד דבלא"ה נמי יש לדקדק בל' רש"י כאן דהא דמקשה האי דנקט ולא הפקיר בורו כוונתו על ר"ע דנקט האי לישנא וא"כ אין לו המשך במ"ש תחילה לפרש דברי ר"י לכך נראה דאפשר דכוונת רש"י אדרבה להיפוך דבמאי שכתב אבל ברשותו אע"פ שהפקיר פטור כדפרישית וע"כ היינו משום דכיון דלית ליה קרא לרבויי בור ברשותו ממילא פטור דמרה"ר לא אתיא דשאני הכא דקסבר כי אפקרינהו כו' וא"כ ע"כ דלר"י הפקיר בורו נמי פטור מהאי טעמא גופא דרש"י לא נחית לסברת תוס' שכתבנו וא"כ הוסיף רש"י להקשות האי דנקט ר"ע בלישנא ולא הפקיר בורו ותיפוק ליה דבהפקיר בורו נמי פליג על ר"י כיון דלר"ע לית ליה האי סברא דקסבר כי אפקרינהו דהא איתרבו מקרא לחיובא ועל זה משני רש"י משום דבהפקיר בורו הו"ל בור ברה"ר וא"כ להכי לא נקט ר"ע משום דנקט בלישניה זה בור שפתח בו תחילה לתשלומין והיינו בור ברשותו דוקא היכא דלא אפקריה דילפינן מבעל הבור משא"כ בהפקיר אף בורו לא מבעל הבור יליף לה אלא מבור ברה"ר דנהי לר"י פטור מסברת דכי אפקרינהו מ"מ לר"ע דיליף מקרא דלא שייך האי סברא דאפ"ה חייב א"כ ממילא בהפקיר בורו נמי חייב כמו בור ברה"ר נמצא דלפ"ז נתיישב כל הסוגיא וצ"ע ודו"ק:
בתוספות בד"ה בבור ברשותו פי' הקונטרס כו' משמע דר"ל אם סמך הבור מתחילה לרה"ר כו' עכ"ל. היינו היכא שבנאו ברשותו ממש סמוך למיצר ובכה"ג מיקרי נמי חופר ברה"י ופתחו לרה"י כמ"ש לעיל:
בא"ד וי"ל דהיינו טעמא כו' כבר פירשתי שיחתי בל' רש"י שכתבתי דאפשר דרש"י נמי בע"כ נחית להאי סברא וכולה חד טעמא הוא וק"ל:
בפירש"י בד"ה לניזקי בור ברה"ר פתח הכתוב כו' כי יפתח וכי יכרה כו' ואי קשיא מתני' מני כו' עכ"ל. נראה לי משום דמכאן מוכח להדיא דבבור בתר פתחו אזלינן דהא ר"י קאמר בור ברה"י ופתחו לרה"ר זה בור האמור בתורה בתחילה לניזקין וע"כ היינו בור ברה"ר ונראה לי ליישב דע"ז נמשך היטב קושית רש"י ואי קשיא מתני' מני משום דבלא"ה הוי מצי למימר דמתניתין אתיא ככ"ע לרבה מיתוקמא כגון שהפקיר רשותו ובורו למאי דפרישית בסמוך בלשון ראשון דלרש"י אפילו ר"י מודה בהפקיר רשותו ובורו דחייב והיינו כמ"ש התוספות דטעם פטור בור ברשותו לר"י דא"ל תורך ברשותי מאי בעי ובהפקיר בורו לא שייך האי טעמא כו' וא"כ מיתוקמא כולה מתני' בחד גוונא דכיון דכל הני בבי דמתני בור ברה"י מקרי אי לא אזלינן בתר פתחו כמ"ש במשנה בל' רש"י ובכולהו שייך תורך ברשותי מאי בעי או מצד רשות ממש או מצד הפתח שהוא ברשותו ולא היה לו להתקרב אצל הפתח וא"כ נאמר דאיירי בהפקיר רשותו ובורו דחייב בכולם אליבא דכ"ע כיון דלא שייך האי טעמא דתורך ברשותי מאי בעי ואין זה דוחק לאוקמי מתניתין בהפקיר רשותו ובורו דבלא"ה צריך לאוקמי הכי אליבא דרב דאמר בפרק המניח דחיובא דבור היינו דוקא היכא דאפקרינהו וכפי' רש"י שם להדיא דהיינו בהפקיר רשותו ובורו וא"כ ה"נ יש לפרש אליבא דרבה ואליבא דר"י פשיטא דאתיא מתני' אליבא דכ"ע בפשיטות אף בדלא אפקריה דכיון דלאו בתר פתחו אזלינן כולהו בבי דמתני' הוי בור ברשותו דכ"ע מודו דחייב לר"י והא דפליגי ר"י ור"ע בברייתא היינו ברה"ר גמור או בהפקיר רשותו ובורו דדמיא לה כל זה הייתי אומר בלא זה אם נאמר דלאו בתר פתחו אזלינן אבל עכשיו מדקאמרינן זו בור שפתח הכתוב תחילה לניזקין היינו בור ברה"י ופתחו לרה"ר משמע להדיא דבתר פתחו אזלינן דאי משום דהפקיר בורו מחייב ליה ר"י אין זה בור הכתוב בתורה תחילה לניזקין דכי יכרה וכי יפתח משמע שעל עסקי פתיחה וכריה בא לו והיינו בור ברה"ר אע"כ דלהאי נמי קרי בור ברה"ר משום דבתר פתחו אזלינן וא"כ קשיא שפיר לר"י מתני' מני דהא ר"ע פוטר בהדיא בבור ברה"י ופתחו לרה"ר ובמתני' מחייב והוצרך לומר דאתיא כר"י ולרבה נמי א"א לומר דאתיא ככ"ע ובהפקיר רשותו ובורו איירי דכיון שכבר הוכחנו מדברי ר"י דבתר פתחו אזלינן ממילא ה"ה לרבה נמי ס"ל הכי דבהאי סברא לא מצינו דפליגי וא"כ ע"כ דהאי בבא דבור ברה"י ופתחו לרה"ר אף בלא הפקיר בורו איירי דאפ"ה חייב שפיר דלא שייך כלל לומר תורך ברשותי מאי בעי דעל עיקר הרשות לא חיישינן כלל אלא על הפתח לחוד שהוא מקום התקלה ואיך יאמר היה לו להתרחק שלא ילך אצל הפתח דהא ברה"ר גמור הוא הפתח וברשות הולך שם וא"כ מדהאי בבא איירי אף בלא הפקיר בורו אינך בבא נמי איירי בכה"ג לכך הוצרך רש"י לפרש דאתיא כר"ע דר"י פוטר בבור ברשותו ולא הפקיר בורו ודוק היטב:
בגמרא ואי כתב רחמנא כי יפתח כו' כורה לא סגי ליה בכיסוי כו'. והקשה מהרש"א איך אפשר לומר כן דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא ק"מ שאנו אומרין כמו שהפותחו מחויב להסיר כל מכשול ולתקנו כמו שהיה בתחילה קודם שפתחו דהיינו בכיסוי כך הכורה מחויב לתקנו כמו שהיה בתחילה והיינו דטאים לה וק"ל:
בפרש"י בד"ה ופתחו פטור והיינו נמי כחופר בור ברשותו דאית ליה בעלים כו' דלא מצי למימר מאי בעי ברשותו כו' עכ"ל. כאן משמע דנחית רש"י לסברת התוס' דטעמא דמ"ד בור ברשותו פטור היינו מטעם דתורך ברשותי מאי בעי כו' וכמ"ש לעיל בל' רש"י אבל בסמוך פרש"י דחופר ברה"י הסמוך לרה"ר היינו כגון מקצה מקום מרשותו לרה"ר משמע דטעמא דפטור היינו דוקא מטעמא דמצי אמר כי אפקרינהו כו' כל' רש"י א"כ נראין דברי רש"י כסותרין זא"ז וכבר נתקשו בזה כל המפרשים ומהרש"ל בח"ש הגיה ומחק לקמן עי"ש. והנלע"ד ליישב דרש"י סובר דתרווייהו טעמי אית בהו באמת דכיון דר"י סובר דקרא בבור ברה"ר איירי דהתם לא שייך לומר תורך ברשותי מאי בעי לא שייך נמי לומר כי אפקרינהו א"כ כל היכא דאיכא אפי' חדא לריעותא לית לן לחיוביה וא"כ כתב לעיל שפיר טעמא דכי אפקרינהו שזהו כולל ג"כ היכא דהפקיר אף בורו וכאן רצה למצוא טעם לחייב בחופר בור ברשותו ממש אלא שהוא סמוך למיצר של רה"ר וע"כ היינו למאן דמחייב בור ברשותו דאי למאן דפטר בור ברשותו דהיינו ר"י ה"נ פטור אפי' שלא לאושין כיון דלא דמי כלל לר"ה דהכא מצי למימר מאי בעי ברשותי אבל לקמן בברייתא לסברת המקשה דלא איירי כלל מכגון החופר לאושין משמע לרש"י טפי דאיירי במקצה מרשותו לר"ה כן נ"ל ליישב בדוחק ועדיין צ"ע:
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Penei Yehoshua on Bava Kamma 50a · Sefaria · מהדורה: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain
בן יהוידע
שָׁעָה רִאשׁוֹנָה אָמַר לָהֶם שָׁלוֹם. שְׁנִיָּה אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם. שְׁלִישִׁית אָמַר לָהֶם: עָלְתָה. נראה לי בס"ד טעם לשלשה חלוקות אלו כי אביה היה חופר בורות לצורך עולי רגלים שהם שלש רגלים בשנה וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה לא, ב) נתנו לנו שלש רגלים כנגד שלשה אבות שהחזיקו שלשה עמודים בעולם תחלה בא אברהם אבינו וקיים עמוד גמילות חסדים וכנגד זה ניתן לנו חג הסוכות דעניינו הוא המשכת חסדים בסוכה ובלולב. ואחריו בא יצחק אבינו ע"ה ותיקן וקיים עמוד העבודה שנעקד ברצונו ושמחת לבבו על גבי המזבח וכנגד זה ניתן לנו חג הפסח. ובזה פרשתי טעם נכון למה נקרא חג הפסח על שם דבר אשר עיקרו בי"ד, כי שחיטתו והקרבת אמוריו ביום י"ד ורק אכילתו בליל יום טוב וראוי לקרותו תמיד בשם חג המצות דשייכי ביה כל ימי החג? ובזה ניחא שנקרא על שם הקרבן כי זכינו ליום טוב זה על אשר הקריב יצחק אבינו את עצמו על גבי המזבח וסוף הקריבו איל תמורתו וכאילו קרב הוא ממש ונמצא זכינו ביום טוב זה מחמת הקרבת קרבן של יצחק אבינו ע"ה לכך נקרא החג על שם קרבן פסח. ולאחריו בא יעקב אבינו ע"ה ותיקן עמוד תורה וכנגדו ניתן לנו חג השבועות שהוא יום מתן תורה וחגה של תורה. ולכן שעה ראשונה אמר להם 'שָׁלוֹם' שיגין עליה זכות אביה מה שעשה לצורך חג הסוכות שהוא זכות אברהם אבינו ע"ה אך לא תעלה בזכות זה אלא שלום לה שלא תחנק ובשעה שניה גם כן אמר להם 'שָׁלוֹם' שיגין עליה זכות אביה מה שעשה לצורך חג הפסח שהוא כנגד עמוד העבודה שיגין עליה עמוד העבודה ולא תחנק אלא שלום לה ובשעה שלישית אמר להם עלתה כי שעה זו היא כנגד חג השבועות שהוא עמוד תורה שמכריע את כולם ולכך אמר להם 'עָלְתָה' שנשלם הנס וניצולה ממש.
זָכָר שֶׁל רְחֵלִים נִזְדַּמֵּן לִי, וְזָקֵן אֶחָד מַנְהִיגוֹ נראה לי בס"ד רמזו לה מן השמים במראה הזה שבעבור גמילות חסדים של אביה הגין עליה זכות אברהם אבינו ע"ה שהוא היה הראשון אשר הקים והעמיד עמוד של גמילות חסדים בעולם. ומה שנדמה זָכָר שֶׁל רְחֵלִים שהוא אילו של יצחק אבינו ע"ה רמזו לה בזה כמו שיצחק אבינו היה מזומן לישחט ואחר כך העלה איל במקומו והוא ניצול, כן היא היתה מזומנת ליחנק במים ובא במקומה זכר שהוא אחיה כי מאותה שעה נכתב גזר דין על אחיה שימות בצמא וכמו שאמרו 'אַף עַל פִּי כֵן מֵת בְּנוֹ בַּצָּמָא' והדמיון שוה ממש כי יצחק אבינו ע"ה בעת העקידה היה מסטרא דנוקבא ובעת העקידה פרחה נשמתו ובא לו נפש מסטרא דדכורא ולפי זה הדמיון שוה יצחק אבינו ע"ה כשהיה מסטרא דנוקבא העלה איל זכר במקומו והוא ניצול וכן היא שהיתה נקבה נכנס אחיה שהוא זכר במקומה בגזרה זו והיא נצולה. וראתה 'זָקֵן אֶחָד מַנְהִיגוֹ' רמז לזכות אבינו הזקן הקדוש דכתיב ביה וְאַבְרָהָם זָקֵן (בראשית כד, א) שהגין עליה זכות אביה שהיה עוסק בגמילות חסדים. ועטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] פירש (בספרו הבהיר מדרש אליהו דף צז) זָכָר הז"א [זעיר אנפין] שֶׁל רְחֵלִים רחל הגדולה ורחל הקטנה נִזְדַּמֵּן לִי כי הנהגת העולם הוא על ידי ז"א [זעיר אנפין] וְזָקֵן אֶחָד רמז לאבא מַנְהִיגוֹ. אי נמי זָקֵן אֶחָד רמז לאברהם אבינו שיש בו י"ג תיקוני דיקנא כמנין אֶחָד [13] מנהיגו עד כאן דבריו דפח"ח [דברי פי חכם חן].
דָּבָר שֶׁאוֹתוֹ צַדִּיק מִצְטַעֵר בּוֹ, יִכָּשֵׁל בּוֹ זַרְעוֹ הקשו התוספות והא מת בנו בצמא? עיין שם. ונראה לי בס"ד ותחלה אדקדק עוד דקדוק אחר דתני בבריתא 'שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר גָּדוֹל' דמאי קא משמע לן אם היה גדול או אם היה קטן? ואדרבה יזדמן קטן יש בו סכנה יותר דקשה עלייתו כי הסכנה היא מחמת העומק ולא מצד הרוחב, ואם כן הוה ליה למימר 'שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר' סתם? ונראה לי כי נחוניא חפר כמה בורות בתורת גמילות חסדים להמציא מים לעולי רגלים ויש בהם קטנים ויש בהם גדולים ובודאי הגדולים עדיפי כי מימיהן מרובים אך טרחא דילהון היא גדולה ביותר ואם כן בחפירת בור גדול נצטער יותר וברייתא דקתני 'שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר גָּדוֹל' מכלל דאיכא קטן וכיון שראה רבי חנינא בן דוסא שנפלה לבור הגדול ולא לבור הקטן דן בדעתו דודאי יהיה לה הצלה ותעלה. יען כי מצד נפילתה אין לעשות הכרח להצלתה כי יש לומר האי טעמא של וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד (תהלים נ, ג) דאולי לא עבד אביה המצוה כפי הצורך או היא נתחייבה מצד עון אחר חמור שדינו בחנק ואם כן איהי דאפסדא אנפשה שלא יגין עליה זכות אביה. אך בראותו דהוה בור קטן והיא 'נָּפְלָה לְבוֹר גָּדוֹל' אמר אם נאמר היא נתחייבה בשביל עון אחר ולכך נענשה בחנק או יש סיבה אחרת לדבר זה היה צריך שתפול לבור קטן כי העונש יהיה בזה כמו שיהיה בבור גדול ולמה נפלה לבור גדול במקום שאותו צדיק נצטער בו יותר מבור קטן כי חפירת בור גדול טרחתו כפלי כפלים על בור קטן? אלא ודאי זו עתידה שתנצל בנס מנפילה זו ותעלה. ועוד נראה לי בס"ד כי רבי חנינא בן דוסא דן בזה דאף על פי שטעם זה של מדקדק עם חסידיו הוא טעם אמיתי ועל כן אין להרהר אחר כחה של מצוה אך אין זה גלוי אצל המון העם דלאו כולי עלמא ידעי למתלי בהכי אלא ודאי המון העם יבואו להרהר אחר המצות שיאמרו אין בהם ממש ח"ו ואין בהם כח להציל ונפיק מזה חלול השם, על כן החליט שבודאי יהיה לה נס ותעלה ולזה אמר: כָּךְ אָמַרְתִּי דָּבָר שֶׁאוֹתוֹ צַדִּיק מִצְטַעֵר בּוֹ יִכָּשֵׁל בּוֹ זַרְעוֹ, 'אמרתי' מה דרגיל בפומייהו דאינשי למימר הכי ולכן ודאי תנצל כדי שלא יהיא חלול השם ולא יבואו להרהר אחר המצות. וכל זאת הטענה של רבי חנינא בן דוסא נתנה להאמר בהאי עובדא של הבת דהוות ראשונה קודם ענין הבן אך אחר שראו העולם תוקף המצוה בהאי עובדא שניצולה הבת בנס גדול בזכות המצוה אז השתא במעשה הבן שמת בצמא לא יבואו להרהר אחר המצוה כי המה ראו תוקף המצוה במה שנעשה לבת נס גדול ובעל כרחו יתלו ענין אשר קרה לו בצמא בדבר הנוגע אליו לומר עשה עון פלילי שנתחייב בכך ולא יתלו בוקי סריקי במצוה לומר אין בה' כח להציל ולהגין.
מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם חֲסִידָיו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה (תהלים נ, ג). פירש תורת חיים דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יב, טו) עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין, ולכן יתנהג עמהם במדת הדין כפי מה שעלה במחשבה עיין שם. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן (במדבר כא, כז) ודרשו רבותינו ז"ל (בבא בתרא עח:) המושלים ביצרם, פירוש שמשלו ביצרם ולא חטאו כלל דאז אין להם חשש פחד מן מדת הדין 'בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן' לידון כפי המחשבה דלא אכפת להו שבאמת גם לפי המחשבה הם צדיקים גמורים ויצאו זכאים. ובזה יובן עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים (שיר השירים ז, ה) פירוש עֵינַיִךְ אלו הצדיקים שנקראים עינים כמו שנאמר עֵינֵי הָעֵדָה (במדבר טו, כד) בְּרֵכוֹת גם בְּחֶשְׁבּוֹן רצונו לומר כפי המחשבה דזכאים הם שגם מדת הדין תסכים בברכתם ואמר עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים קרי ביה שַׂעַר בשי"ן שמאלית שמדקדק עמהם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה.
Ben Yehoyada on Bava Kamma 50a · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף נ׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־560 מילים ב־23 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 23 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 120 מילים
נפתחת ב״בְּבוֹר בִּרְשׁוּתוֹ – רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: בּוֹר…״
- קטע 25 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: בַּעַל הַתַּקָּלָה.…״
- קטע 316 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא מַאי ״זֶהוּ בּוֹר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה״ דְּקָאָמַר…״
- קטע 424 מילים
נפתחת ב״וְרַב יוֹסֵף אָמַר: בְּבוֹר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד –…״
- קטע 538 מילים
נפתחת ב״כִּי פְּלִיגִי – בְּבוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; רַבִּי…״
- קטע 627 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי עֲקִיבָא – הָנְהוּ מִיצְרָךְ צְרִיכִי; דְּאִי…״
- קטע 729 מילים
נפתחת ב״וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״כִּי יִכְרֶה״ – הֲוָה…״
- קטע 816 מילים
נפתחת ב״וְאֶלָּא מַאי ״זֶהוּ בּוֹר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה״ דְּקָאָמַר…״
- קטע 924 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת…״
- קטע 1047 מילים
נפתחת ב״הַחוֹפֵר בּוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וּפְתָחוֹ…״
- קטע 117 מילים
נפתחת ב״טַעְמָא דִּלְאוּשִּׁין, הָא לָאו לְאוּשִּׁין – חַיָּיב;…״
- קטע 1211 מילים
נפתחת ב״הָא מַנִּי? בִּשְׁלָמָא לְרַבָּה – רֵישָׁא רַבִּי…״
- קטע 1317 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לְרַב יוֹסֵף, בִּשְׁלָמָא סֵיפָא – דִּבְרֵי…״
- קטע 1416 מילים
נפתחת ב״אָמַר לְךָ רַב יוֹסֵף: כּוּלַּהּ דִּבְרֵי הַכֹּל…״
- קטע 1515 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב אָשֵׁי: הַשְׁתָּא דְּאוֹקֵימְתַּהּ לְרַב יוֹסֵף…״
- קטע 1619 מילים
נפתחת ב״מִדְּרֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, סֵיפָא נָמֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל;…״
- קטע 1740 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת…״
- קטע 186 מילים
נפתחת ב״אָמַר לָךְ: בְּחוֹפֵר לְאוּשִּׁין, וְדִבְרֵי הַכֹּל.…״
- קטע 1945 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: חָפַר וּפָתַח וּמָסַר לָרַבִּים –…״
- קטע 2031 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא חוֹפֵר…״
- קטע 2139 מילים
נפתחת ב״אָמְרוּ לָהּ: מִי הֶעֱלִךְ? אָמְרָה לָהֶם: זָכָר…״
- קטע 2238 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אַחָא: אַף עַל פִּי כֵן,…״
- קטע 2330 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הָאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי ישמעאל · דור שני לתנאים
סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.
מקור: מסכת בבא קמא דף נ׳ עמוד א׳ · קטע 5 — “…בְּבוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים…”
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת בבא קמא דף נ׳ עמוד א׳ · קטע 1 — “בְּבוֹר בִּרְשׁוּתוֹ – רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ נָמֵי…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת בבא קמא דף נ׳ עמוד א׳ · קטע 14 — “אָמַר לְךָ רַב יוֹסֵף: כּוּלַּהּ דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא, וְרֵישָׁא…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת בבא קמא דף נ׳ עמוד א׳ · קטע 23 — “…חָנָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, מַאי דִּכְתִיב:”
לשון המקור
בְּבוֹר בִּרְשׁוּתוֹ – רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ נָמֵי חַיָּיב, דִּכְתִיב: ״בַּעַל הַבּוֹר״ – בְּבוֹר דְּאִית לֵיהּ בְּעָלִים קָאָמַר רַחֲמָנָא,
וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: בַּעַל הַתַּקָּלָה.
אֶלָּא מַאי ״זֶהוּ בּוֹר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה״ דְּקָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא? זֶהוּ בּוֹר שֶׁפָּתַח בּוֹ הַכָּתוּב תְּחִלָּה לְתַשְׁלוּמִין.
וְרַב יוֹסֵף אָמַר: בְּבוֹר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמִחַיַּיב, מַאי טַעְמָא? ״בַּעַל הַבּוֹר״ אָמַר רַחֲמָנָא – בְּבוֹר דְּאִית לֵיהּ בְּעָלִים עָסְקִינַן.
כִּי פְּלִיגִי – בְּבוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים נָמֵי חַיָּיב, דִּכְתִיב ״כִּי יִפְתַּח״ וְ״כִי יִכְרֶה״ – אִם עַל פְּתִיחָה חַיָּיב, עַל כְּרִיָּיה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא שֶׁעַל עִסְקֵי פְתִיחָה וְעַל עִסְקֵי כְרִיָּיה בָּאָה לוֹ.
וְרַבִּי עֲקִיבָא – הָנְהוּ מִיצְרָךְ צְרִיכִי; דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״כִּי יִפְתַּח״ – הֲוָה אָמֵינָא: פּוֹתֵחַ הוּא דְּסַגִּי לֵיהּ בְּכִסּוּי, כּוֹרֶה לָא סַגִּי לֵיהּ בְּכִסּוּי עַד דְּטָאֵים לֵיהּ.
וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״כִּי יִכְרֶה״ – הֲוָה אָמֵינָא: כְּרִיָּיה הוּא דְּבָעֵי כִּסּוּי, מִשּׁוּם דַּעֲבַד מַעֲשֶׂה; אֲבָל פּוֹתֵחַ – דְּלָא עֲבַד מַעֲשֶׂה, אֵימָא כִּסּוּי נָמֵי לָא בָּעֵי; קָא מַשְׁמַע לַן.
וְאֶלָּא מַאי ״זֶהוּ בּוֹר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה״ דְּקָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל? זֶהוּ בּוֹר שֶׁפָּתַח בּוֹ הַכָּתוּב תְּחִלָּה לִנְזָקִין.
מֵיתִיבִי: הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד – פָּטוּר; וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת כֵּן, לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין חָלָל תַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים.
הַחוֹפֵר בּוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים – חַיָּיב. וְהַחוֹפֵר בּוֹרוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, כְּגוֹן אֵלּוּ הַחוֹפְרִים לְאוּשִּׁין – פָּטוּר. וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה מְחִיצָה עֲשָׂרָה, אוֹ עַד שֶׁיַּרְחִיק מִמְּקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי אָדָם וּמִמְּקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי בְהֵמָה – אַרְבָּעָה טְפָחִים.
טַעְמָא דִּלְאוּשִּׁין, הָא לָאו לְאוּשִּׁין – חַיָּיב;
הָא מַנִּי? בִּשְׁלָמָא לְרַבָּה – רֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְסֵיפָא רַבִּי עֲקִיבָא.
אֶלָּא לְרַב יוֹסֵף, בִּשְׁלָמָא סֵיפָא – דִּבְרֵי הַכֹּל; אֶלָּא רֵישָׁא מַנִּי? לָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְלָא רַבִּי עֲקִיבָא!
אָמַר לְךָ רַב יוֹסֵף: כּוּלַּהּ דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא, וְרֵישָׁא – שֶׁלֹּא הִפְקִיר לֹא רְשׁוּתוֹ וְלֹא בּוֹרוֹ.
אָמַר רַב אָשֵׁי: הַשְׁתָּא דְּאוֹקֵימְתַּהּ לְרַב יוֹסֵף לְדִבְרֵי הַכֹּל, לְרַבָּה נָמֵי לָא תּוֹקְמַהּ כְּתַנָּאֵי –
מִדְּרֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, סֵיפָא נָמֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל; וְטַעְמָא דִּלְאוּשִּׁין, הָא לָאו לְאוּשִּׁין חַיָּיב – כְּגוֹן דְּאַרְוַוח אַרְווֹחֵי לִרְשׁוּת הָרַבִּים.
מֵיתִיבִי: הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים – חַיָּיב. בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים – פָּטוּר. בִּשְׁלָמָא לְרַבָּה, כּוּלַּהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא. אֶלָּא לְרַב יוֹסֵף, בִּשְׁלָמָא רֵישָׁא – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֶלָּא סֵיפָא מַנִּי? לָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְלָא רַבִּי עֲקִיבָא!
אָמַר לָךְ: בְּחוֹפֵר לְאוּשִּׁין, וְדִבְרֵי הַכֹּל.
תָּנוּ רַבָּנַן: חָפַר וּפָתַח וּמָסַר לָרַבִּים – פָּטוּר. חָפַר וּפָתַח וְלֹא מָסַר לָרַבִּים – חַיָּיב, וְכֵן מִנְהָגוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא חוֹפֵר בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, שֶׁהָיָה חוֹפֵר וּפוֹתֵחַ וּמוֹסֵר לָרַבִּים. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: קִיֵּים זֶה הֲלָכָה זוֹ. הֲלָכָה זוֹ וְתוּ לָא?! אֶלָּא אֵימָא: אַף הֲלָכָה זוֹ.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר גָּדוֹל, בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. שָׁעָה רִאשׁוֹנָה אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם. שְׁנִיָּה אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם. שְׁלִישִׁית אָמַר לָהֶם: עָלְתָה.
אָמְרוּ לָהּ: מִי הֶעֱלִךְ? אָמְרָה לָהֶם: זָכָר שֶׁל רְחֵלִים נִזְדַּמֵּן לִי, וְזָקֵן אֶחָד מַנְהִיגוֹ. אָמְרוּ לוֹ: נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהֶם: ״לֹא נָבִיא אָנֹכִי, וְלֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי״, אֶלָּא כָּךְ אָמַרְתִּי: דָּבָר שֶׁאוֹתוֹ צַדִּיק מִצְטַעֵר בּוֹ – יִכָּשֵׁל בּוֹ זַרְעוֹ?
אָמַר רַבִּי אַחָא: אַף עַל פִּי כֵן, מֵת בְּנוֹ בַּצָּמָא. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד״ – מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם סְבִיבָיו אֲפִילּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. רַבִּי נְחוּנְיָא אָמַר מֵהָכָא: ״אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה, וְנוֹרָא עַל כׇּל סְבִיבָיו״.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הָאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן הוּא, יִוָּתְרוּ חַיָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַצּוּר תָּמִים פׇּעֳלוֹ, כִּי כׇל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט״. אָמַר רַבִּי חָנָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, מַאי דִּכְתִיב: